אני כנראה צריך להרגיע את קהל המעריצים הרחב שלי שמורכב כרגע כנראה משני אנשים. אני לא הוזה. אני גם לא יודע למה כתבתי את שכתבתי. זה פשוט זרם.
לפני מספר חודשים חלמתי חלום. הייתי בטירה עם בחורה יפיפיה. היא הייתה אלוהים אני חושב. היא סיפרה לי את האמת על המציאות. ידעתי שלא יהיה טעם לספר עליה לאף אחד או את האמת שהיא סיפרה לי. לא כי זה לא אפשרי פיזית אלא כי הם לא יבינו או יאמינו. זה המשמעות בעיני של מטא פיזי. התיסכול בין העובדה שאתה כל כך בטוח בקיומו של דבר ובהשפעה שלו עליך ומנגד העובדה שאינך יכול להוכיח את קיומו.
הטקסט הזה נבנה בעיקר על החלק השני. ממנו כתבתי את כל הטקסט. יותר נכון על המפגש הראשון בבית עם הבחורה. זה גוש החרא שחבוי בו רעיון טוב ששמרתי בכיס. לבסוף החלטתי לכתוב אותו בצורה הזאת אחרי ערב אקורדיאון עם הזקנים שלי.
כנראה נקודת הציון בטקסט הזה היא העובדה שזו פעם ראשונה למיטב זכרוני שהדמות הראשית דומה לי. כאילו היא פחות או יותר אני בנקודה שבה אני נמצא עכשיו עם קצת שינויים (סכיזופרניה הוא אחד עיקרי בהם ^^).
עד עכשיו רוב הדמויות שלי היו גברים מבוגרים מאוד, שקטים, גבריים, חסונים ורעים.
ההבדל העיקרי בינינו הוא שלדמות הזאת אין את החרא שלי להתמודד איתו עם כל התא המשפחתי. אני חושב שהסיבה שאני רודף זיונים בתקופה האחרונה (טינדרטינדרטינדר) היא העובדה שאני כל כך לא רוצה להתעסק עם החרא הזה שאני מחפש בעיות יותר מתאימות לגיל שלי. מערכות יחסים, עבודה, אימונים. דברים שכיף להתבכיין עליהם כי הם כל כך מערביים ואיזוטרים.
זה גם מושפע מהריב שלי איתה. קשה לכתוב מה אני חושב עליה כרגע. בין דחייה למשיכה. גבול דק מאוד. אני לא יודע בכלל אם הוא קיים. הבחורה המטא פיזית היא המילוט ממערכת יחסים לא בריאה, הרסנית. האם המערכת שלי עם הבחורה הרסנית? הממ... לא יודע. השיחות בינינו בדר"כ לא כאלו. להפך, הן פורות בעיני. זה כל המסביב שהרסני. הוא אומר דברים שאני רציתי לומר ולא אמרתי. לפעמים כי אני לא בטוח בנכונותם ולפעמים כי הם בוטים. זה הקטע פה. כל הבלוג בנוי מאימפולסים. לא אכפת לי לא להרהר בהם. זאת לא המטרה.
אני אוהב איך שהטקסט יצא. אני ממש רוצה להראות אותו למישהו שיחווה דעה אובייקטיבית. כנראה שלא אעשה את זה.
אני מאוכזב שלא הגעתי לשום מסקנות קונקרטיות למה שאני צריך לעשות. מה שכן, הוא בהחלט עוסק באידאליזציה. משהו שאמרו לי שאני חוטא בו. החלטתי להעביר אותה לדמות הזאת אבל של הבחורה המטאפיזית.
היא אגב מבוססת בצורה מעומעמת על בחורה שממלצרת איתי (התכונות היחידות שלקחתי ממישהי אחרת הן השפתיים והאף). סופי. אני אוהב את השם הזה. הוא מזכיר לי שיר של מרסדס בנד בעל אותו שם. שם מיוחד. בחורה מדליקה (איכס, אמרתי מדליקה). אוהבת רוק. היא מסוג נערות הרוק השקטות אבל. אלו שאוהבות גיטרה קלאסית בידיים של אומן. היא לא מצחיקה. היא שונה. מופנמת. באמת הייתה פרועה אבל ממוסדת.
אז מסתבר שהיא קוראת את הדברים.
הייתה לי תחושה קלה כזאת. למחרת היום שכתבתי בו את זוג הקטעים הכועסים שלי היא חייכה שוב בפני. לא רציתי לחייך בפניה. לא אז. אבל זה סוג האדם שאני. לצחוק או למות. אם אני לא מספר בדיחות, או לועג לעולם או מדבר בצורה שאני מוצא משעשעת אז זה לא אני. זה כבר מישהו אחר שאני לא רוצה להיות.
זה היה נמצא בין המודע לתת מודע איפה שהוא.
ואז כתבתי טקסט נוסף שבו אני ניסיתי לסקור את המצב בינינו (קצת כמו הטקסט הזה רק שהוא עוסק בשאלות קצת יותר גדולות, ההבדל בין מציאות לאשליה, אידאליזציה, היחסים שלי עם נשים והנושא של בדידות). היא סימסה לי שזה פוגע אבל שזה לא פוגע ומצחיק אפילו שאני כותב על זה (לא הבנתי כל כך את המסר הכללי של ההודעה). זה עיצבן אותי בלי סיבה.
אני מניח שנצטרך לדבר מתי שהוא כדי ללבן עניינים. או שלא. אולי פשוט זה ישכח ונדבר כרגיל באיזה שהוא שלב.
לי זה לא כל כך אכפת שהיא קוראת. אני כועס בשבילה אבל. היא אמרה לעצמה שהיא לא תקרא את הדברים שלי מכעס עלי. כמו שהיא אמרה שתעשה החלטה נוספת די גדולה באותו יום. אני לא חושב שהיא עשתה את זה.
שתתחייב למילה שלה לעצמה. לי זה עזר. אין סיבה שזה לא יעזור לה.
היא מכירה כנראה חלק מההחלטות החכמות עבורה. כמו שאני מכיר חלק מאלו שטובות עבורי. אם היא מרגישה שזה חכם, מה הבעיה לעשות את זה? עם כל הקושי שבדבר.
מי אני שאדבר אבל, כן? אני כל הזמן עושה החלטות מפגרות. לפעמים כי אני מאמין שהן יעבדו ואז קולט שהן לא ולפעמים כשאני אומר לעצמי שזה הדבר הכי מפגר שאני עשיתי ואני עושה אותו (שקרים ^^ לשקר זה כמו קראק בשבילי). מקווה בשבילה שהיא אותו הדבר או יותר טוב.
אני יודע שעם כל ההחלטות המפגרות שלי, חלק מההחלטות שלי שפויות ועובדות סבבה.
עכשיו יש שאלה כזאת:
יש לי שני קטע נוסף לפרסם. האם לפרסם אותו היום ולהעמיס על התחת של הבלוג הזה או לפרסם אותו ביום אחר? אני אפילו לא מבין מה השאלה. מן הסתם שאני סתם משאיר את זה תלוי פה. אפרסם כנראה ביום אחר ואפילו אמצא זמן לערוך את זה לפני. רק נקווה שלא אחליט לגרוס אותה לפני זה.
דבר אחרון באמת הוא זה: לקחתי יומן. לקחתי ולא קניתי כי בצה"ל ציוד משרדי זה כמו חמצן, אתה פשוט לוקח בלי חשבון.
החלטתי שבמקום להסתובב בכיס עם המון דפים מבולגנים שכתבתי עליהם, מהיום זה יהיה מסודר ביומן.
מי היה מאמין שאהפוך לטיפוסים האלו? בחיים לא הייתי הטיפוס הזה שכותב ומנגן ועושה החלטות אימפולסיביות כאלו ומדבר בביטחון עצמי כזה ארטיסטי ותולה ציורים בחדר. נו איך קוראים לזה... יומרני. אה כן, יומרני.
כאילו עד גבול מסוים. לא אפרסם דברים שכתבתי וארעיש לגבי זה, לא אנגן בפני אנשים, לא אסתובב בצורה יומרנית ולא אזיין את המוח בפילוסופיה למי שלא רוצה לשמוע פילוסופיה. מי שלא מחפש תיחכום ימצא גרסה רדודה שלי. שזה בסדר, רוב האנשים זה לא מעניין אותם. אתה צריך דרך לתקשר איתם. זה אפילו מצחיק לדבר איתם בצורה רדודה. אני מרגיש כמו טלויזיה מהלכת.
דבר אחרון באמת באמת: אמרו לי לאחרונה שיש לי ביטחון עצמי.
מסתבר שתוכנית האנטי-שנאה-עצמית עובדת. יש אצלי שכבות. בשכבה העליונה שרואים בשטח בצורה פשטנית אני נראה שמח ואנרגטי ומקרין ביטחון ושכל היקום על הזין הענק שלו. הם חושבים שאני אף פעם לא חושב שאני טועה, שאני חושב שאני גאון, שאני בכושר שיא, שאני תמיד אופטימי, שאני מנהיגותי וכו' וכו'. השכבה מתחתיה שומעת כמה מתלהבים מהבחור הזה ובאמת לא מבינה איך הם רואים את זה. בחמישי עשו לי שתייה לכבוד עליית דרגה (אה כן, אני רב"ט עכשיו, ממש כאילו עליתי שלב בצה"ל). התחילו לנאום בפני כמה אני מיוחד ומדהים ואני חושב מהצד, פאק כל מה שהם אומרים פשוט לא נכון.
זה תמיד היה ככה. ההבנה שלהם של מי שאני שגויה. אני בחור מת בפנים שמצליח לשכנע את כולם שהוא חי ושמח. או שאני ממש מוצלח בזה או שהם ממש טיפשים. אני בוחר לכעוס עליהם שהם טיפשים.
זאת שכבה מאוד מלנכולית. היא מכילה דמות בוגרת, נבונה וצנועה. היא מתגלמת לרוב בכתיבה שלי ובמיוחד בדיונים בוגרים שאני מנהל בהתכתבויות שונות. זאת דמות עצובה אבל. אפשר להבין אותה. היא רואה את הטעויות של שתי השכבות האחרות וכועסת עליהן. היא רואה את הנפילות שלי ואת הבעיות.
ואז יש את הגרסה הפנימית ביותר. מה שבחיים לא משתחרר החוצה בצורה ישירה. התכונות הבסיסיות ביותר שלי. ברמה הזאת יש אדם חכם מאוד, נמרץ, שלא מוותר בקלות. השכבה מעליה לא רואה את זה בדרך כלל. רק כשהיא ממש שיכורה.
כל החיים שלי הם מערכות גומלין ביניהן כאשר הפנימית ביותר היא המוצלחת ביותר אבל הכי מסוכן לחשוף אותה כי היא הכי פגיעה. האגו הפנימי הוא המסוכן ביותר לאבד. השכבה שאחריה מאוד מציאותית ולכן אני אוהב אותה. השכבה האחרונה חשובה כי היא המסר הרדוד שמוכרים להמונים.
באימונים לבד אני חושף את שתי השכבות הפנימיות. האחת מאושרת מהצלחה שלי ומעריכה את כל המאמץ הקשה ועברתי וטופחת על השכם שלי, השנייה מזכירה לי את הכישלונות, אומרת שיש לי עוד הרבה בעיות בטכניקה ומזכירה שהדרך ארוכה.
אני לא מאמין שכתבתי את כל זה כי זאת כנות מטורפת. זה משהו שאני לא אכתוב בדרך כלל.
האם אני אוהב את עצמי? כן. ברמות מסוימות. ברמות אחרות לא מעריך את עצמי עד הסוף או שמעצים פאקים אצלי.
אני עובד בתודעה על טיפוח האגו. השכבה העליונה התעצמה לאחרונה כי אני מטפח אותה. זה עובד בעיני. אני רואה הצלחות בשטח. בין השאר שכשכועסים עלי או שרוצים לומר לי משהו רע מתחילים את זה ב"כמה שאתה אוהב את עצמך וחושב שאתה כזה טוב..." ואז אומרים למה זה לא נכון. השכבה העליונה אומרת שהם טועים, לא מבינים כלום, אני יותר טוב מהם ושיזדיינו. הגרסה היותר פנימית אומרת "הם באמת חושבים שאני אוהב את עצמי? הם לא יודעים כלום..." ומכירה בבעיות הפנימיות ומספרת לעצמי למה אני לא אוהב את עצמי מתיסבוכים כאלו ואחרים.
השכבה הפנימית ביותר אומרת לעצמי "וואלה אני באמת אוהב את עצמי. אין בזה שום דבר רע. זה כי אני עובד על זה."
זה מה שאני חושב שעובר אצלי במוח כל פעם שאני שומע משהו בסגנון.
בקיצור,
שבת שלום פיפול
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה