מדהים הערך של 4,000 שקל. מדהימים השיקולים הערכיים מאחוריהם.
חשבתי קצת על להחזיר את הכסף לצבא על התקופה שלא הייתי צריך אותו כשלא אצטרך אותו. תקופה בת כארבע חודשים. סביר להניח שקיבלתי את הכסף בצורה צודקת ואין להם סיבה לקחת אותו ממני. אחרי הכל, אני עובד לפי כל החוקים הכתובים. אבל אני לא רוצה לקחת כסף יותר ממה שאני צריך. עברתי על זה כבר פעם אחת פה.
ואז באימון אתמול צץ משהו. המאמן לקח אותי בחינם לאימונים. בכל זאת גרפתי סכום סמלי ונתתי לו. הוא עשה את זה כי ידע שכשאוכל לשלם אשלם והוא יודע שאני תלמיד טוב שלו. אחרי הכל, גדלתי בדוגו הזה. הוא היה חלק משמעותי מהחיים שלי. הוא נשאר חלק מהחיים שלי, הוא הבריחה שלי כשאני מחפש התנתקות.
אבל המאמן, למרות כל כישרונו האדיר באימונים, כושל במובן העסקי. כעת יש לנו עימות עם מנהל הדוגו. הוא צריך את הכסף שלי כמו שהוא צריך את הכסף של שאר החברים. 4000 שקל או שנצטרך לעבור.
בעיני הבחירה הראשונה יותר חשובה ומוסרית. הבחירה השנייה תאפשר לי לחזור לדוגו בלי פנים שפולות. כואב לי שאין לי ממה לשלם כשהוא מציע לי כל כך הרבה. במיוחד כשאני יודע שהוא נפגע מתלמידים שחיפשו לרמות אותו.
כפי שאמרתי בעבר, אני אתי כי יש לי שיקולים אתיים. אני חייב להיאחז באמונה הזאת כדי להאמין שנותר בי שבריר מוסריות.
המחיר הזה מדהים כי הוא שקול לארבע חודשי עבודה שלי (בעבודה אני מרוויח 1000 שקל לחודש ) כשבאזרחי אני יכול להרוויח את זה בחודש. אני מכיר אנשים שמרוויחים את זה בחודש גם בצבא אבל לא מכיר עבודות שיאפשרו לי להרוויח את זה.
הבחורה מרוויחה כך בחודש, היא גם מתעסקת בכסף אז תוכל לעזור לי עם ביצוע הבחירה הראשונה. אבל נראה שהגענו לנקודת אל חזור של שבירה. היא לא תבטח בי או תדבר איתי על דברים כאלו כי אני הבחור שחיזר אחריה. אנשים לא מחזרים כך אחרי אנשים אחרים ואז עוברים לשיחות פרקטיות בלי שזה יהיה בעייתי. לא אוכל לשבת איתה באמת ולהתייעץ.
מאסתי בהתשה הזאת אבל אין דרך לצאת ממנה כי כאמור היא לא תבטח בי לצידה אבל אנחנו שומרים על סטטוס קוו של בדיחות פעם ב.
גם היא תאמר לי שהיא כנה בפני היא לא תהיה. היא לא תבטח בי בדברים חשובים.
מאסתי לכתוב פואמות על זוגיות ודיונים פה על זה. זה אמור לעניין לי את הקצה של התחת כמו שזה עניין אותי פעם. בכלל, אני מתחיל עם בנות כשאני רוצה משהו. התחלתי איתה ידידות ממניעים אסטרטגיים גרידא בהתחלה. כמו שאני מנהל עם המשקית תש הנוכחית שלי. כי היא מכירה את החוקים ואני צריך מודיעין על החוקים. בגדתי במטרה המקורית. אין ספק שנהניתי אבל אני אינטרסנט מסריח ואני מקצץ ידידויות כמו שמקצצים ענפים של עץ בונזאי. כמה שפחות וכמה שיותר חשובות. שותף סוד, איש מודיעין, איש מפתח. למה זה נהיה יותר מזה? למה אני מתידד עם אנשים שלא לצורך מעשי? זה דוחה. אבל אני כן רוצה מעבר כעת. רק אחת מעבר. זה אפילו לא ידידות. כמו שאתה אף פעם לא ידיד של חתול. זה יהיה יחסי שנאה חיבה.
אך אחזור על עצמי, מאסתי באוננות המנטלית הזאת. הגיע הזמן לעסוק בדברים מעניינים.
יש משהו שנקרא מירוץ העכברים. זה הרעיון שהצלחה כלכלית היא מצב בו ההכנסות שלך גבוהות משמעותית מההוצאות כך שאתה יכול לדאוג ליצור כסף שעובד בשבילך ולצאת ממירוץ החיים. מישהו הכיר לי אותו לאחרונה. אני במירוץ העכברים בלית ברירה. יש לי דירה, אימונים, חובות כלכליים וחובות מוסריים. אני צריך לשלם אותם. לא רק שההכנסות שלי לא גבוהות משמעותית. יש סיכוי שהן נמוכות מההוצאות. עוד שלוש שנים אני בורח מהארץ למקום בו אהיה מחוץ למירוץ. לא ארוויח הרבה אבל ההוצאות שלי יהיו זנות ואז אוכל לדאוג להוציא כסף מהכנסות.
יש אנשים לידי שרוצים להשכיר דירה או אוטו ולהשיג פיסות עצמאות בגיל הצעיר שלנו. אני מבין אותם.
בתןר אחד שהייתה לו דירה לגמרי לבד זה כמו לאבד את הבתולין. זה זין כשנלקחת ממך העצמאות הזאת וזה מדהים כשיש לך דירה למרות כל החרא שבה. אבל זאת כניסה חזקה למירוץ. דירה זה ביזבוז כסף אחד גדול. היא תכניס אותך למרוץ עמוק עם בלתמים ומיסים. הדבר האחרון שמישהו בגיל שלנו ירצה הוא להיות במירוץ. עדיף לו לנצל את זה שהוא מחוץ אליו כדי למצוא מקורות הכנסה חזקים ולרכוש דברים כל עוד הוא יכול לעשות את זה.
מי שמרוויח בגיל שלי 4000 שקל מחזיק 4000 שקל בכיס שהוא יכול לעשות איתם מה שהוא רוצה. מי שמחזיק דירה ומרוויח 4000 שקל מרוויח בפועל אולי 300 שקל איתם יכול לעשות מה שירצה. יש אוכל, מיסים, ריסוס מזיקים, סתימות ושאר הרעקס.
מעניין לעניין, האימון אתמול. הייתי אמור לעבוד וביטלו לי משמרת. סוף סוף אימון. צילמתי את הקאטות מלבד אחת ששכחתי לצלם אבל אני אוהב. ניסיתי לפרסם אבל מסתבר שזה לא פשוט. אברר כיצד. זה לא הביצוע שלי הכי טוב שלהן, יש שם טעויות בלי ספק אבל זה מאוד אותנטי. כמו הבלוג הזה. עם פגמים וחוסר שלמות.
האימון התחיל טוב. הרנדורי היה מצוין ולמדתי ממנו הרבה על התנועה שלי וכמה נקודות שהיא לוקה בחסר. לפעמים אתה לומד גם מאנשים ברמה יותר נמוכה ממך. עבדתי עם מישהו בן החגורה שלי ושמתי לב למשהו חשוב אצלו, הוא מתמקד ברנדורי מאוד בביצוע טכניקה ולא בתנועה. הוא התעסק לי הרבה בידיים. זה מעניין לשים לב לזה בפעם הראשונה.
אימון אייקידו התרסק כשעבדתי עם מישהי בחגורה לבנה. אין לי בעיה עם טירונים. אפשר ללמוד מהם ולהנות מהעבודה המגושמת שלהם מאוד. יש לי בעיה עם אנשים שלא באים כדי באמת ללמוד וכאלו יהירים. הראשונים קל לזהות. הם מזיינים את המוח לפני האימון במקום להתחמם או לתרגל עבודה, הם לא משתפרים, הם עושים הפסקות רבות באימון, הם מדברים על ענייני חולין במקום לעבוד, הם לא שייכים לאימון. הם חושבים שזה חוג או מפגש חברתי. זה לא. זה אימון לחימה. אימון שאתה צריך ללמוד בו מה לעשות כשמישהו מנסה לרצוח אותך.
השניים יותר מעצבנים אותי אבל. אלו טיפוסים שעוסקים הרבה למשל בלהסביר לאנשים איפה הטכניקה שלהם לקויה במקום ללמוד על עצמם. הם מרתיחים אותי. יש מישהו בדוגו של המאמן שלנו עם מישהו שמועמד לשחורה שבמקום לעבוד לחגורה מסביר ללבנות מה לעשות. אני גם לא אוהב את האייקידו שלו. הוא לא מבין אותו. זה גו גיטסו בכלל.
ואז יש את הלבנות שמנסות להסביר לך מה הבעיה בטכניקה שלך. אני שוקל את דבריהם אבל כמובן שהם בדרכ מזיינים את המוח. יש צורה לגשת לבכירים ממך. כשאני ניגש לדרגה בכירה ממני, גם אם רק מבחינת ותק ולא איכות הטכניקה, מה שאעשה זה אשאל אותו למה הוא מבצע את הטכניקה שלו בצורה שהוא מבצע אותה. אם אני לא מרוצה מהתשובה, או שאאתגר את התפיסה שלו או שאשתוק. ואבקר אותה רק אם אני חבר טוב מאוד שלו.
אני אינטרסנט. אני שם כדי ללמוד. לא מעניין אותי שגיאות של אחרים. מעניין אותי איפה אני טועה ולכן לא אעסוק בטעויות בטכניקה של אחרים. אלא אם כן אני מחבב אותם מאוד.
הכי מצחיק היה כשהסבירה לי למה הבעיטה שלי לא נכונה כי הטכניקה שלה לא צלחה לה. הסברתי לה מה הבעיות בטכניקה שלה ובכל זאת התעקשה שהבעיטות שלי מהירות מדי או שאני מכוון אותן בזמן התנועה. על כך נאמר "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא". בהמשך האימון פשוט שתקתי ונתתי לה לעשות טעויות. חשבתי כמה מידע אני מפספס כי אני עובד עם מישהו בינוני ופשוט עבדתי על הטכניקות שלי.
חשוב לשים לב אבל, טורי ( התוקף ) בדרך כלל צודק. מעטות הטכניקות שנכשלות כי התוקף לא עובד טוב. אוקה צריך להתאים את עצמו לטורי ולדעת לעבוד איתו. אני רואה תוקפים שמתנצלים כשמתקפה שלהם נכנסה במבצע. אין מה להתנצל. אם הוא נפגע סימן שהוא לא עבד טוב.
קראטה היה מהנה מאוד. אני מזוכיסט בקטע מטומטם. תפסו לי את צינור הנשימה מבחוץ עם האצבעות וחנקו אותו בצורה האכזרית ביותר, נפלתי את הנפילה החזקה ביותר לקרקע שנפלתי אי פעם, קיבלתי מכה עוצמתית במיוחד לבטן והייתי קרוב לשבור יד. אני עדיין לא מסוגל ליישר אותה. אני צריך ללכת לרופא עם זה אבל לא חושב על זמן אפשרי לזה. אני אוהב ללמוד מהפציעות. מהחניקה הרגשתי מה קורה כשחונקים אותך בצורה הזאת, מהנפילה למדתי לבלום יותר טוב בקרקע, מהמכה לבטן למדתי שלנשום עמוק ולשחרר מאוד עוזר במכות כאלו, למדתי גם שאני צריך לקבל יותר מכות בבטן, חשוב להרגיש איך זה ולהיות רגיל לכאב כדי שברחוב זה לא יפתיע אותך ומהיד? אני יודע מה עשיתי לא בסדר. המאמנים אוהבים להדגים עלי כי אני זורם עם הכוחות, גמיש וצעיר. זה אומר שאפשר לבצע עלי טכניקות אכזריות במיוחד שישברו את רוב האנשים בלי שיקרה לי כלום.
בשבריר שנייה של טעות הקשיתי את עצמי. אני אפילו לא יודע למה. זה היה במהלך הפלה מטכניקה הנקראת סאן קיו. המאמן אמר לי בקולו הנינוח "אידיוט מה אתה עושה" ( קשה להתרגש אחרי שהעבודה שלך במשך שנים הייתה לרצוח בידיים אנשים, יש לו תמיד מבט רגוע של רוצח בשגרה, ההשראה לתודעה ריקה וכלניות, מאמן הקראטה שלי ). אני מנסה להשליך את זה על מניעים פסיכולוגיים אבל לא מצאתי הסבר הגיוני. אם כן, למה ביצעתי את הטעות הזאת? איפה הבעיה בטכניקה שלי? אחזור ליד עוד מעט.
אני גם סדיסט לא קטן. גם כשאני חש כאב וגם כשאני רואה טכניקות הרסניות במיוחד אני מחייך בהתרגשות וחושב לעצמי על היופי.
עבדנו לבקשתי על מכות לצוואר. בפעם האחרונה שהלכתי מכות הייתי הומניסט מדי על אזור הצוואר. סימנתי מהרגל רע מכות עליו בלבד במקום להנחית אותן ולשתק את האויב. סיימתי את זה בטכניקה שנקראת היגי גימה.
האימון היה מאוד רך. אהבתי את זה.
אנשים חושבים שמכות זה שרירים ענקיים. זאת טעות. הבחורה אוהבת לצחוק למשל שהיא הולכת מכות גרוע כי היא קטנה ועדינה ואז משחררת בעיטה ואגרוף מאוד כוריאוגרפים. היא טועה.
אני אוהב להדגים את זה בעזרת טאי סאבאקי, טכניקות מאוד כואבות באייקידו בהן אני לא מפעיל שום כוח אט עוצמה וכמובן אגרוף קראטה. אני נותן לאנשים להחזיק לי את האגרוף ולהרגיש כשאני משחרר אותו. הם רואים שהיד שלי מאוד רפויה אבל האגרוף עדיין מכאיב. לשריר אין פה מקום. להפך, עבודה רבה של שריר מבזבזת אנרגיה. זה טכניקה. אגרוף זאת תנועת בורג ששואפת להיכנס למקום של הטחול של היריב. אין ספק שלמסה יש מקום באומנויות לחימה. במיוחד במקומות כמו גודו. אבל זה זניח ברמה גבוה. מה שקובע בסוף זה טיב הטכניקה. אגרוף של אדם בשוקל 100 קילו עוצמתי בדיוק כמו אגרוף של אדם השוקל 60 קילו עם טכניקה נכונה. כל שעליו לעשות זה לדעת להעביר את משקל הגוף שלו לאגרוף חזק.
יותר מזה, לי אין שרירים מפלצתיים ואני חזק מאוד. יש לי סיבולת גבוה, כוח מתרפץ ואדרנלין של חית פרא כשאני הולך מכות. זה עושה אותי למהיר מאוד ותוקפני מאוד. הפלתי כבר יריבים ששוקלים פי שתיים ממני. אנשים עם מסה מטורפת נוטים להיות איטיים, מסורבלים, בעלי נקודות פגיעה רבות ואלו עפ השרירים של בודי בילדרים גם מאוד לא גמישים.
היתרון הוא כמובן בהטלות, העובדה שהגוף שלך הוא שריון ( בעיקר בצוואר ובבטן, בית החזה, עיניים וברכיים הן חולשות לא משנה מי אתה).
קראטה טוב לא צריך להיות נוקשה ומבוסס על שרירים. אייקידו טוב אפילו רחוק מזה.
אני רוצה לאמן פעם אישה באייקידו רק כדי לראות איך היא תעבוד. הן בעיני יבינו יותר טוב את האומנות הזאת.
חשבתי לאמן את הבחורה אבל היא תפרש את זה למחוזות אחרים. גם יש על מה. יש באייקידו אינטימיות גדולה מאוד ועבודות מאוד מיניות. בעיני באופן כללי קרב הוא סיטואציה מאוד מינית כשהיא בין גבר ואישה. אם אתה מאמן מישהי רצוי שזאת לא תהיה מישהי שאתה נמשך אליה.
כעת נגיע להיום. היום התחיל כשגיליתי שהיד שלי דפוקה ונזכרתי שלא תיקנתי עדיין את האופניים. חסרה לי דוושה אחת.
חיכיתי לאטובוס ולא הכניסו אותי. מה אעשה? מה ארכב לבסיס עם יד אחת ודוושה אחת? מה אני דפוק?
אז רכבתי לבסיס כמו חייל שבור. גם נהייתי ממש טוב בזה.
כשהלכתי בבסיס הבנתי את חוסר השפיות בזה. בן אדם רגיל היה מוציא גימלים בסיטואציה הזאת. למה אני לא יוצא הביתה? חלק מזה היא העובדה שאני לא רוצה לנוח. אני גם לא מבטל משמרות לעבודה וקבעתי מלא לשבוע הבא.
אני סוגר היום שזה דפוק לגמרי. אני לא יעיל בשום צורה בלי היד. למה לעזאזל אני לא מוציא גימלים? אני ממש לא רוצה אבל נראה משונה. אני מתרץ שזה כדי לא לדפוק מישהו אחר אבל אין לי בפועל בעיה לדפוק אותו. אני שונא את הבחור שאני יכול לדפוק.
זה כי אני מתנתק מהבית. בקטע דפוק. לא רוצה לראות אותו. יש אזכרה לסבתא שלי ולא אהיה שם. יש ארוחה משפחתית ולא אהיה שם. יש שיחה עם אבא שלי ולא אהיה שם. לא אדבר איתם. הרוטינה בין סגירות, עבודה, לימודים, כתיבה ואימונים נועדה לברוח מהבית. אני כעת סוגר בסיטואציה מטופשת בגלל זה.
תאכלס אין לי גם פיתרון. אני נהנה מזה ככה בינתיים. מסביבי נפגעים אבל לא ברמה שזה ישפיע עלי.
כל אופן, שבת שלום פיפול
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה