דילמת הכסף

ובכן, זה היה סופ"ש מבוזבז לחלוטין.

נתחיל בדבר החשוב ביותר: הגעתי לתשובה ראשונית לדילמה הכספית. כמובן שאעביר את הכסף לת"ש. אך מאיפה אשיג את הכסף? ובכן, היום גיליתי שיש לי 14 ימי חופש לא מנוצלים שאני צריך לבזבז. זה 3 שבועות עבודה, 2 משמרות כל יום מראשון עד חמישי ומשמרת אחת בשישי (שישי לא נחשב אצלי כיום חופש... ג'ובניק), 32 משמרות, 25 שקל לשעה ו-5 שעות למשמרת, 4,000 שקל. יספיק לי לכסף שאני רוצה לתת. אני כל כך מבסוט. אני אדבר על זה עם המנהל שלי היום. אעביר את יתר הכסף לאימונים או שאמתין איתו לכשאזדקק לו יותר או שאשתמש בו ליומיום. לצד זה, אם הכל ילך כראוי אבקש רגילה אחרי כל התוכנית (כי אני לא יכול בזמן התוכנית כי זה ידרוש פרוצדורה שאין לי זמן).

כשאני חושב על זה לעומק אני לא מבין למה אני שמח מזה. אני מתכוון להחזיר כסף למשרד שבסוף כל הפרויקט הזה ישנא אותי. כאילו, אני מרגיש שהשליתי אותו, הם גם יחשבו כך ואני אצא מזה נקי כי אין להם באמת סעיפים עלי.אז אחזיר את הכסף בלי בעיה? זה גועל נפש. ועוד אבקש משהו אחרי זה.

ייתכן מאוד שלא יתנו לי הטבות אחרי הבגידה הזאת. ייתכן ואיענש על כך. אבל אדע שעשיתי את הדבר הנכון. מזה שלקחתי את הכסף כדי שהמשפחה שלי לא תיפגע עד זה שהחזרתי אותו.

זה אני, הפייסטוס. הגורל נותן לי חרא ואני הופך אותו ליצירות אומנות.

זאת כמובן תוכנית לא מלוטשת. אני צריך לדעת בדיוק כמה כסף עלי להחזיר וכמה כסף יש לי בחשבון. בשביל זה אצטרך להתייעץ עם מישהו. מישהי ליתר דיוק... כבר כתבתי את זה. נראה מתי אעשה את זה.

היד עדיין כואבת אבל פחות. יהיה קשה להתאמן איתה כי ייתכן מאוד שתישבר. אני צריך ללכת לרופא איתה ואין לי זמן פנוי לזה.

אבא שלי רמז שהוא רוצה שאעבור אליו בתום הצבא. אני צריך לשקול את האינטרסים שלי. זה ייתן לי אזרחות אירופאית אבל אני לא סומך עליו ליד הכסף שלי או ליד העבודה שלי. אני לא יודע מתי זה יתפוצץ לי בפנים. הרבה פחד נמצא שם. אני יודע שבארה"ב יש לי הצעה שייתכן ותהיה הרבה יותר משתלמת. אצטרך לחשוב על זה.

ואז יש את היצירות. מאחר וסגרתי והייתי בחוסר מעש המחשבות שלי העסיקו אותי. עלו לי רעיונות למספר יצירות שרובן לא התממשו. אחת מהן מבוססת על מחשבה על ביתי לעתיד. אקרא לילדה סופיה על שם אלת החוכמה. אגדל אותה תחת אמות המידה שלי ואחשל אותה לכדי שלמות. זה טקסט על התבגרות החוכמה מילדות עד בגרות. אצטרך לכתוב אותו אבל אין לי השראה בינתיים עליו. אני כותב את הפתיחה וכלום לא זורם.

השני הוא על אדם שחוזר לארץ אחרי שהצליח בעסקאות מפוקפקות באפריקה כדי לתכנן את טקס ההתאבדות שלו. הסיטואציה תהיה רומנטית במקצת. הוא מתנחל אצל מישהי שאהב ובגד בה כדי לברוח. למה אני חושב על זה? כי המוות שלי תמיד היה מחשבה שהעסיקה אותי. אני רוצה שהוא יהיה טקסי ויכיל את כל המרכיבים שהיו דומיננטיים בחיי.

עדיף לתכנן אותו עכשיו מאשר כשאתה גוסס והמוח לא מתפקד. עדיף להתאבד מאשר לתת לאנשים לקבוע מתי תמות כשבפועל אתה כבר לא חי מבפנים.

השלישי והרביעי הם סרט ומחזה. זה משהו שאעשה ביום מן הימים. הם מעסיקים אותי כל כמה זמן. שניהם על היהדות. האחד הוא מחזה על משפחה יהודית שעולה ארצה מאירופה ומנסה לספר את סיפור הזהות היהודית במשך השנים מהעליות הראשונות עד היום. הוא יציג את הדורות הגדלים בארץ ואת גסיסת הזהות היהודית הראשונה למען זהות חדשה בהדרגה עד שלבסוף קורה אסון והמשפחה מתפרקת. המחזה מסורטט קצת בראש שלי. יום יבוא ואכתוב אותו. יום יבוא ואכיר מישהו מעולם התיאטרון שיעזור לי להעלות את היצירה הזאת על הבמה. בתקווה שחקן גדול שאני מעריך כמו איתי טיראן. זה יהיה מחזה הומוריסטי בסגנון שחור עם מבנה לא פורמלי.

הרביעי הוא סרט. להסריט סרט זה אפילו יותר פנטזיה מלהמחיז מחזה. בטח כי אני מתכנן שהזמן שלו יהיה לפני כ2,500 שנה. אף פעם לא שמו זרקור על הדמות של יאשיהו למרות שהוא אחת המעניינות בתנ"ך. אחרי הכל, הוא כתב חלקים נרחבים מהספר הזה. אנשים לא אוהבים לשים בזרקור את המחקר הארכאולוגי. אנשים לא אוהבים לשים בזרקור את העובדה שהתנ"ך הוא טקסט פוליטי שנכתב על ידי אנשים עם שאיפות פוליטיות. אשווה בסרט בין קין והבל לישראל ויהודה. אציג את "אות קין" שנובע מה"חטא" של יאשיהו. הוא שיקר וגיבש ספר רק כדי להשתלט על הממלכה הצפונית. בתמורה העונש שלו הוא שהיהודים יחיו חיי נדודים לנצח.

כי בזה אני מאמין. שהיהדות הובילה אותנו לחיי נדודים. בלי התנ"ך ייתכן ולא היינו בחיים עם אבל איתו אנחנו נוודים. ישראל היא לא הוכחה לכלום. כבר היו ממלכות יהודיות בארץ. בתקופה הכנענית, היוונית והרומית. הן כולן חרבו בגלל רדיקאלים דתיים. ישראל לא תהיה שונה בעיני. עוד חמישים שנה הכל יהרס בידי הטמטום החרדי. הם כמובן יעשו מה שעשו בעבר כשהכל חרב ויתרצו את ההשמדה באיזה חטא מטופש כמו שנאת חינם.

זה יציג את הזהות היהודית כמו שאני רואה אותה. זה יציג את התנ"ך כמו שראוי להציג אותו. זה ייתן זרקור לאחת הדמויות הגדולות והמקופחות בספר. זה מבריק. זה משהו שייתכן שהוא מעבר ליכולותיי. גם תקציבית, גם מבחינת כתיבה, גם מהבחינה הקולנועית. נחיה ונראה. אולי אלך לkickstarter (כן בטח).

ואז יש את הטקסט הזה שכתבתי ופירסמתי.

מה חשבתי לעצמי?

קודם כל, ייתכן וזה לא מייצג נכון את המחשבות שלי. אני לא בטוח שהיא מתגוננת מפני. אני לא בטוח שאני לא רוצה יותר מלהגן עליה. הטקסט פשוט יפה ומייצג חלקים שכיף לראות במציאות.

חשבתי עליו כשהתעוררתי בבוקר יום שישי. במיטה עולות לי מחשבות בלי שאני מסוגל לשלוט עליהן. חיברתי בין מספר משפטים שהיא אמרה לי משיחות שונות. אחד בשיחה בה אמרה לי שהיא בכתה, אחד מהסופ"ש.

מבחירה סלקטיבית זאת אני חושב שהיא פוחדת שאני אזיק לה. יותר מזה, ייתכן והיא לא רוצה שנצא בגלל זה. בכל זאת, הצגתי לה צדדים מאוד חיוביים אצלי. היא נהנית בשיחות איתי, היא אוהבת את הכתיבה שלי, את המחשבות שלי, תחביבים שלי. אנחנו על תדר מאוד זהה.
בסופש אמרה לי שהיא לא רוצה שנצא כי היא חושבת שאמאס לי ממנה, כי עמוק בתוכה היא רעה וכי אני מבצע אידאליזציה שלה.
השניים מתאימים לניתוח הזה. זה גם עשוי להסביר מדוע בכתה מהטקסט. כתבתי עליה כמה שהיא טובה וזה יחד עם העובדה שהיא דחתה אותי עשוי היה לגרום לה להרגיש רע. נוסיף לזה גם את המחשבות שלה על עצמה שעשויות לשחק פה גם תפקיד.
כשהיא דיברה איתי הייתה בסערה קלה. היא אמרה לי שלא הייתי כנה איתה. זה נכון במידה מה אך האם זו תגובה מתגוננת כדי לאשרר עבורה שאני אפגע בה?
איש אינו יודע מה חווה העתיד אבל להביט בה ולומר לעצמי שאני עשוי לפגוע בה זה יוצא מגדר הסביר בעיני. יותר מזה, לומר שהיא רעה זה מוגזם. קשה לי להאמין אפילו שאהיה ציני כלפיה. שזה מוזר כי אני בחור ציני ודוקר אבל כשאני מדבר עם בחורה שהיא מעבר לזה, הידידה, הבחורה שכתבה לי לאחרונה את שכתבה,  חברה, אני פתאום נהיה רציני. עד גבול מסוים. תמיד אהיה משוגע והסברתי למה. לא אפגע בהן אפילו למען הומור. מותר לצחוק על הכל בחיים חוץ מהנשים החשובות לי. או שרק לי מותר לצחוק עליהן או שאפילו אני לא מתיר לעצמי.
והיא? היא לא רעה. היא ילדה שלא קוראת את עצמה בעיני. לפעמים קוראת ולא עושה את שיודעת שיש לעשות. השיר של סופי עלה פה באחד הרשומות. היא דומה לה במובן קל. היא לא מכירה את עצמה או את העולם מספיק טוב והיא מפרשת מעשים לא מובנים בתור רשעות שלה. כך אני מאמין. ייתכן ואני טועה. רוע אף פעם לא היה משהו שדחה אותי במישהי. זה בדרכ הצחיק אותי.
זאת אינטרפטציה מעניינת אבל לא בהכרח נכונה. ייתכן ומה שאמרה אמרה לי כדי להיות נחמדה אלי והאמת שהיא פשוט לא נמשכת אלי. זאת אופציה מאוד אופציונלית. מיני שאלות שאף פעם לא תהיה להן תשובה ושוות רק לשם המחשבות שהן מעוררות.

כל אופן, אני רוצה להגן עליה. זה כנראה משהו מאוד פרימיטיבי במוח שלי. כשאני שואל את עצמי אם היא היחידה שרציתי כל כך לגונן עליה בחיי אז אני יודע שזה לא נכון. בעבר הייתי כמו עובד סוציאלי לאיזו נערה אוסטרלית. היא הייתה מבודדת חברתית ואני נתתי לה המון ביטחון עצמי. האם הייתה היחידה? ובכן, לפחות כזאת שאני זוכר.

הרנדורי עם הרגישים והחלשים זה משהו שמשך אותי. הילד שחנכתי אהב לשחק איתי מכות, גם אח שלי הקטן אוהב. את שניהם אני יכול להרוג כמובן. אבל מצחיק אותי לראות אותם מנסים להכאיב לי ולהפיל את הענק. הם מתפלאים שהם לא מצליחים כי אני זורם כל כך טוב עם התנועה שלהם.

גם נשים לפעמים מנסות אותי. היא ניסת פעם את כוחי אבל לא הצגתי לה אייקידו. בגרמניה מישהי ניסת אותי ונהנינו מהריקוד כשאני מנסה לקחת ממנה כדור. הידידה אהבה לעשות את זה.

איתן אני נזהר במיוחד. אסור להכאיב לאישה שלא מתאמנת איתך.

אם כן, אין פה משהו חדש יותר מדי. אני רוצה לתמוך בה כשבתמורה אראה אותה צומחת ומעריכה אותי על העזרה. האם זה יקרה? כנראה שלא.

ייתכן ויש פה משהו גם מאוד מיני. שאני אוהב לעזור לנשים ואוהב לשחק איתן משחקי "לחימה" כאלו כי מסתתרים מאחורי זה תשוקות. לא יודע. אני יודע בוודאות שאם יש תשוקות כל שהן אדכא אותן כשמישהי תפנה אליי לעזרה.

מספיק כתבתי לעת עתה. אני מנסה להעלות כעת את הסרטונים.

שבוע טוב פיפול.