אני מקדיש את הסיגריה הזאת לבחורה ההיא בערב ההוא שלא אשכח.
פרוע אבל ממוסדת.
אני בדרך כלל לא מתאר נשים בכתיבה שלי. אין די תיאורים וברמה הנאותה דיו כדי לתאר את אותה אישה.
שערה היה בצבע עלי שלכת הסתיו. בקודקוד אדום עז ובקצוות כתום. שיער גולש פרוע וטבעי. עיני בובת חרסינה יפות. כמעט מלאכותיות. גדולות כשל גור חתולים. בצבע שקד. אף קטן. פה שמתעקם לתצורתו של נץ מלכותי. מזמינות אבל. תמירה ושזופה קלות. היא ענדה צמיד חוט לידה הימנית.
שדיה היו קטנים אבל עגולים בצורה גאומטרית מושלמת. מוצקים ועומדים היטב.
בכל זאת, התלבשה צנועה. ממוסד כפי שתיארתי זאת קודם, כשראיתי אותה לראשונה. היא לבשה חולצת פסים וחצאית עד הברך.
היא לא נראת צנועה. היה בה משהו פלרטטני אבל בלי רצון. זה היה סוג היופי שלה.זה לא יופי שאתה רוצה לתלוש את הבגדים ממנו ולהתעלס איתו על השולחן בבית אבות גם אם סבתא שלה נמצאת שם. זה יופי של ציור. של פסל יפה. שאתה רוצה לבהות בו לנצח, להשתכר ממנו.
מילותיה היו כמו דבש. בין אם זו הצורה בה היא ביטאה אותן, הקול שלה, המשמעות שלהן שהייתה כה יפה, גסה וחכמה כאחד או המילים שהיא בחרה כדי לבטא את המשמעות שאף הוסיפו לתחכום.
אני פיזיקאי ואתאיסט. אני בחור שבקרקע. אני לועג לשוטים המאמינים בסיפורי רוחות. בכל זאת, זה הדבר אליו היא הכי קרובה. אני יודע שראיתי אותה. היא הייתה קיימת במלוא הדרה. אם כן, לאן נעלמה בסוף היום?
בחיים לא הכרתי משהו שכל כך הייתי בטוח בקיומו מחד ובכל זאת כל כך בדיוני. ייתכן והמוח הזקן השפיע עלי בצורה מסוימת. ייתכן ואני אחד מתושביה של ארץ הפלאות עכשיו.
חזרתי הביתה אחרי ששתיתי מספר כוסות בירה. קצת שיכור מוכרח לציין. התפשטתי, התקלחתי והלכתי לישון.
חלמתי וניסיתי לשכוח מהבחורה ההיא ובטח שמהבחורה שרבתי איתה.
ניסיתי להירדם. לרחף אל מחוזות הדמיון הפרוע, לצלול אל מעמקי התת מודע שלי. שנת REM מתוקה. אבל על כל חלום שחלמתי באותו לילה ההתכתבות עם אותה בחורה החזירה אותי לקרקע בכוח. זה הסתיים בהודעה שלי שהיא לא הגיבה לה. אני מת לדעת מה חשבה. רינגטון של הודעה השמיע בטלפון שלי. היא כנראה שלחה לי אס אמ אס. קמתי במהירות כאילו לא נרדמתי כלל ובדקתי את הטלפון. כלום. כנראה דמיינתי את זה.
הלכתי למזוג לעצמי מים. אני כבר מורגל לזה. החיים שלי כאילו נפלו להרגלים משונים. לריב עם הבחורה, לעבוד, לעשות כלום בצבא. כל אחד מהם אינו אמור להיות הרגל אלא אירוע חריג ובכל זאת הם משתלבים היטב בשגרת היום. כולל ההתעוררות בלילה למען ההודעה ומזיגת המים.
כשאני ממלא את הכוס אני פתאום קולט שראיתי משהו מוזר במסדרון. אני חוזר אחורה ורואה אותה. את הבחורה מהערב. מה היא עושה פה? ובכן, שאלתי אותה בדיוק את זה.
"חיפשתי אותך"
"ע... עכשיו?" מן הסתם שהייתי מאוד מבולבל מהסיטואציה.
היא פשוט חייכה את החיוך השובב שלה והתקרבה אלי. היא נשקה אותי ראשונה. אני הגבתי על ידי הצמדת הגוף שלה לשלי. שום דבר לא היה בינינו מלבד ריק, היינו צמודים ככל האפשר. שנינו היינו אחד. חום הגוף שלנו התמזג. היינו כבשן לוהט.
מיששתי כל חלק בגופה. רציתי להכיר אותה טוב יותר. אני פתאום הערכתי את עבודת האומן שהיא. הייתה לה גזרת שעון חול של נפח מקצועי מאוד. שעון זכוכית דקיק ושביר. זאת לא אישה טבעית. האלים רקחו אותה בדיוק רב. כל אחד הקדיש את חלקו ביצירת המופת הזאת.
היא תפסה אותי בראשי כאילו שותה ממני לרבייה.
לבסוף הופרדנו לרגע. הסתכלנו זה לעיני זה בהפתעה מהפאוזה הדרמטית שקרתה כרגע. היא הורידה את החולצה שלה ואני בתגובה הורדתי את שלי. הונחיתי על ידה עד לאן אנחנו לוקחים את זה. לא הייתי בטוח כי היא יזמה את כל הדבר המשונה הזה.
הורדתי את החזייה שלה והתחלתי לנשק אותה מלמעלה למטה תוך כדי שאני משכיב אותה על הרצפה. היא הורידה את החצאית והתחלנו בריקוד האהבה.
לאחר מכן נשכבנו כפיות זה ליד זה. היא מחובקת בתוך זרועותיי, משחקת עם ידיי.
אני אפילו לא ידעתי את שמה.
"מה שמך?" שאלתי. אני מנחש שהייתי צריך לשאול את זה עוד הרבה לפני כן.
"אין לי שם יחיד"
"את לא בת אדם, נכון?"
"אלו תכונות מקיימות בנות אדם שאין לי?"
קשה להתווכח עם ההיגיון הזה. הייתה לה צורה של בת אדם, היא הרגישה כמו בת אדם. התכונות היו שם. אם אובייקט מקיים את כל התכונות הנכנסות לתחום הגדרה מסוים, זה לא עושה אותו להגדרה הזאת?
"אם כן, איך נעלמת הערב? וצצת משום מקום הלילה?"
"אני לא בת אדם רגילה" זה כל ההסבר שהייתי צריך בנושא הזה. מי צריך להתעמק בפרטים?
"איפה את גרה?"
"רחוק מכאן" זה נראה כי היא לא מתכוונת לחשוף יותר מדי פרטים. אני נהניתי מהרגע.
"האם אראה אותך שוב?"
"אני לא יודעת. ייתכן ואצטרך לחזור הביתה בקרוב."
זה העציב אותי. חשבתי על זה קצת. הייתה שתיקה בזמן הזה. לבסוף נרדמתי ולמחרת בבוקר כשהתעוררתי על הרצפה היא כבר לא הייתה שם.
היום למחרת היה זהה לכל יום אחר בשבוע מלבד ליום ההוא שהיה מחוץ לגדר הטבעי. לא סיפרתי עליה לאף אחד. גם אף אחד לא היה מאמין לי. ידעתי כעת שהיא אמיתית. הרגשתי אותה. אבל לא אצליח להוכיח לאף אחד שהיא הייתה קיימת. זה היה יום רגיל עד כדי כך שגם בו התעוררתי באמצע הלילה והלכתי לשתות מים.
היא הייתה שם עוד פעם. התנינו אהבה עוד פעם. היא הפכה להיות חלק מהשגרה.
במשך כל יום בחודשים האחרונים היא הופיע בלילה ושכבנו. לא ידעתי עליה כלום, לא הכרתי אותה באמת אבל אהבתי אותה. במקביל המשכתי לריב עם הבחורה ההיא. כל לילה היא הזהירה אותי שבקרוב היא תצטרך לעזוב.
ניסיתי למצוא דרך להוכיח את קיומה. להנציח אותה. לדעת שאני לא משתגע.
היא נתנה לי את הצמיד שלה בתור מתנה אבל זה לא יכול להיות הוכחה שהייתה קיימת. באותה מידה בטירופי הלכתי לקנות צמיד, שכחתי זאת ושזרתי את זה לזיכרון טוב.
הצעתי פעם שנעשה סלפי. בעיני זה קצת משונה אחרי סקס אבל רציתי כל כך הוכחה שלא נשרף לי המוח. היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להצטלם והשארנו את זה לזה.
בפועל לא הייתה לי שום הוכחה שהייתה אמיתית ולא הזיה שלי.
פעם כעסתי עליה על כך. שאלתי אותה "איך אני אמור לדעת שאני לא מדמיין את כל זה?!"
היא הסבירה לי ברוגע "כי זה מרגיש כל כך אמיתי".
זה תיסכל אותי. אני לא יותר טוב מפנאט דתי. אם אספר עליה למישהו כמוני אני יודע בדיוק מה יאמר לי: "אתה מטומטם ואתה כנראה הוזה".
כשחשבתי לעצמי על זה לעומק, גם אם אקח אותו לביתי והיא יראה את מה שאני רואה זה לא יספיק לקבוע שהיא אמיתית. יש נטייה אצל כמות גדולה של משוגעים לראות את הפנים של ישו על צנים. אם תראה להם חתיכת צנים שאמור להיות עליה את הפנים של ישו ותשאל מה הם רואים הם יאמרו לך בדיוק את זה. האם זה אומר שעל הצנים באמת יש את הפנים של ישו? או שזו הנטייה שלנו לחפש משמעות ופרצופים שמוטבעת אצלנו עמוק במוח?
מוחנו מתעתע אותנו ועל כן קשה לנו לדעת מה קיים במציאות ומה לא. אני מניח שאם כמות גדולה מאוד של אנשים מתרבויות, דתות ומינים שונים תראה את אותו הדבר אז יהיה אפשר לקבוע שזה כנראה מציאות.
האם צבעים קיימים במציאות? איך אנחנו אמורים לדעת שהצבע שאנחנו רואים הוא הצבע שחברנו רואה? איך אנחנו בכלל יודעים שצבע זה לא משהו שהמוח שלנו יוצר לבד ואינו קיים באמת במציאות? כמובן ששנינו נקרא לזה כחול אבל מה שהוא רואה בתור כחול ומה שאני רואה בתור כחול עשוי להיות שונה לחלוטין.
נוכל לנסות להגדיר תכונות של כחול. כחול היא תכונה של גוף המחזיר גל אור בתדירות שבין 670 ל610 תרה הרץ. אבל מה זה גל אור? מה זה פוטונים? למה החלטנו שאור חוזר מגוף? אלו החלטות שלנו. בחיים לא ראינו במו עינינו פוטון. החלטנו שהוא קיים כדי להסביר את המציאות. אנחנו מסבירים משהו שאנחנו יודעים יותר שקיים, משהו שאפשר להצביע עליו ולומר "זה כחול" עם משהו שאפילו להצביע עליו אנחנו לא מסוגלים. האם זה לא אבסורד?
ואם אנחנו מסבירים את המציאות עם אותם פוטונים, האם הם קיימים באמת במציאות? אפילו שאנחנו לא מסוגלים לראות אותם באמת ורק דברים שהחלטנו שמושפעים מהם?
ואם נחזור לסוגיית האובייקט והתכונות, אלו תכונות צריך גוף לקיים כדי שהוא יהיה קיים? מה מפריד בין המקלדת שבעזרתה אני כותב את השורות הללו לאלוהים, פיות, רוחות ושדים? העובדה שכמות גדולה של אנשים יכולים לראות אותה ולומר שהיא קיימת? כי גם לאלוהים יש קהל מעריצים שאומר שהוא קיים. אולי זו העובדה שאנחנו יודעים שמי שראה את המקלדת שפוי, בהכרה מלאה ולא מושפע משום סם שהוא בעוד שיש קשר מדוד בין אלוהים לבין גירויים מכוונים במוח או סמים מסוימים. אבל ההחלטה שלנו לשפיות מעגלית. אנחנו קובעים שהם שפויים כי הם לא רואים יצורים מופלאים כאלו. כלומר צמצמנו את הקהל שמסוגל לקבוע אם משהו קיים בהתאם למה שרצינו לקבוע שקיים.
אם כן, המציאות מאוד חמקמקה. איני מסוגל לקבוע אם היא קיימת מחוץ לתודעה שלי. גם לא הבחורה וגם לא שאר המציאות.
ייתכן שמה שמפריד בינה לבין המציאות היא העובדה שלמציאות יש השפעה עלי. סכין קיימת במציאות כי אם אדקור את עצמי בעזרת סכין אחדל לחיות. האם היא לא משפיע עלי? אחרי סקס איתה אני מותש ומזיע, כשאני מתעורר אני עייף כי לא ישנתי די שעות, יש לי את הצמיד שלה. אבל אפשר להסביר את כל הדברים האלו בצורה חלופית. פסיכולוגים יסבירו שאני סובל מסכיזופרניה קשה והגוף שלי מתאים את עצמו כך שההזיה תרגיש אמיתית. האם ההסבר שלהם יותר טוב משלי?
כל שידעתי בבירור היה מה שאמרה לי. זה מרגיש כל כך אמיתי שאני מחוייב להאמין שזה אמיתי. מסביבי אף אחד אחר לא צריך להאמין לי.
החלטתי להפסיק את כל העיסוק עם הבחורה שאני רב איתה. אין לי צורך בה כעת כשמצאתי מישהי שמספקת אותי כל כך טוב.
התיישבנו בבית קפה ורבנו כתמיד. אמרתי לה דברים מעליבים. בחלקם אני מאמין ובחלקם לא. רובם לא קשורים אלינו. זה היה לשם הוויכוח.
"את הורסת לעצמך את החיים ואני לא רוצה להיות מעורב בזה."
"אני יודעת שאתה חושב שאני "מושא האהבה שלך" אבל צורת הדיבור שלך אלי מוגזמת."
רציתי לומר לה שאני לא אוהב אותה. שאני שונא אותה. שהיא קודחת לי במוח והורסת אותי. לשם הוויכוח. זה היה שקר. בפועל פשוט זה היה לא בריא מה שהיה בנינו.
הסתפקתי בחצי מזה, קרוב מאוד גם לאמת וגם לשקר.
"אני כבר לא אוהב אותך יותר."
"אתה אף פעם לא אהבת אותי. אתה משדר דרכי דמות שבחרת להתאהב בה של הבחורה המושלמת."
"את לא היית כזאת מיוחדת. לכל הנשים בחיים שלי דיברתי כמו שאני מדבר אליך". זה היה נכון. בפועל למרות שאני מניח שגרמתי לה להרגיש כמו אלילה ופיארתי אותה, התיאור שלי לא היה שונה מהתיאור שלי לשאר הנשים שהיה לי קשר אליהן. אני בחור יומרני פשוט עם שפה יומרנית וכתיבה יומרנית.
האם הייתה מושלמת? לא. האם אהבתי אותה? כמובן. ובחרתי להסתכל על הדברים שאהבתי בה ולקדש אותם.
האם הבחורה שהייתי איתה בלילות מושלמת? לא יודע. אני אף פעם לא רואה את הצדדים שלה שהיא לא חושפת בפני.
לא חשבתי עליה יותר. התגברתי עליה. השקעתי את מירב זמני בבחורה הזאת שאפילו לא ידעתי את שמה.
ביום אחד של סקרנות רבה ביקשתי ממנה לתאר את המקום שממנו באה.
"הוא מקיף את גבולות היקום הנצפה ותהומות הים אליהן האדם לא מסוגל להגיע. זו טכנוקרטיה שפיתחה מנגנון חכם שנועד לדאוג לכך שטובי המוחות והמקצועות ינהלו את העולם.
דאגנו ליצור סימביוזה מוחלטת בין המגוון הביולוגי כך שלא תהיה תחרות משאבים, קטל או סבל. הצמחים נושאי פירות המכילים את כל הרכיבים הדרושים לבעלי החיים. החיות והבקטריות השונות ניזונות מהפגרים ומפיקה מהן דשן לצמחים בתורם. היקום מתקיים על ידי שמשות ענקיות מלאכותיות שמספקות אנרגיה גרעינית לכל הצרכים שלנו.
בכל שנה מתכנסת ועדה הקובעת את גבולות הרבייה של כל מין בממלכה כך שיהיה איזון בין הדרישות של עולם החי למשאבים שהוא מסוגל להפיק.
כל זה נעשה בעזרת חישובים ארוכים ורבים מידע שהופק במשך מיליוני שנים."
חשבתי לעצמי כמה זה נשמע מדהים. אם האנושות תיחשף לעולם שלה, היא תוכל לרפא את עולמנו מכל תחלואותיו.
"תוכלי לקחת אותי לשם?"
"צר לי אבל אף אדם אינו מסוגל להגיע לגבולות היקום הנצפה ולתהומות הים. למעשה, אף ישות פיזית אינה מסוגלת לעשות זאת. צריך להיות נטול כל תכונה פיזיקאלית כדי להגיע לשם".
חשתי בגידה מסוימת.
כל הטוב נמצא שם בעולם ההוא ובכל זאת אי אפשר להגיע אליו. יותר מזה, אי אפשר להוכיח את קיומו.
אז במה הוא טוב?
ייתכן שהיופי בו, כמו היופי בבחורה הוא שהוא נותן תקווה. כשאתה חושב על הדבר הטוב הזה, לא משנה אם הוא קיים רק באיזו הזיה שלך, אתה מסוגל לחשוב שהעולם שלך מסוגל להיראות כך גם מתי שהוא.
לאחר תקופה מדהימה וארוכה היא נעלמה.
יום אחד לא הגיע. ביום למחרת ציפיתי שתגיע ותסביר אבל היא לא הגיע שוב. כך היה מספר ימים עד שאיבדתי תקווה שתשוב.
המשכתי בהרגליי. כעת בלעדיה. הלכתי לצבא, לעבודה, לישון וחוזר חלילה. כמובן שגם בלי הריבים עם אותה בחורה.
קיוויתי שיום יבוא והזמר יחזור והזקנים יקומו לתחייה ואראה אותה שוב כשהיא מזמינה את המשקה המשונה שלה ואז נרקוד שוב. גם אם רק לרגע אחד. לא הרפיתי מהרעיון הזה. זה מה שגרם לי להמשיך לעבוד במשך אותה תקופה באותו מקום עבודה מחורבן.
יום אחד היא סימסה לי שהיא רוצה להיפגש. באתי והתיישבתי בבית קפה שאנחנו בדרך כלל באנו אליו. היא נראית עצובה, מושפלת.
"כן? צריכה משהו?" שאלתי עם רצון כנה לעזור. תמיד קיוויתי שאהיה שם אם היא תצטרך אותי. גם כשלא רציתי אותה.
"תרצה אולי לצאת לבר?" היא לא הרימה את מבטה מהשולחן.
"אמרתי לך שאנחנו לא יכולים להיות ידידים... זה פשוט לא יעבוד. זה חולני"
"לא התכוונתי בתור ידידים" היא הרימה את עיניה היפות אלי.
לא ידעתי אף פעם איך אגיב כשאשמע את המילים שרציתי לשמוע. הייתי מופתע כשגיליתי. הכיתי את השולחן בעוצמה שלא אופיינית לפיזיקאי. כעסתי.
"איפה היית כשרדפתי אחרי התחת שלך במשך שלושה פאקינג חודשים?!"
"לא ראיתי אותך אז ככה. אני רוצה איתך"
"למה את עושה לי את זה? למה את כל כך מעסיקה את עצמך עם החרא שעובר לי בחיים? למה את כל הזמן מדברת איתי? למה?" למה? השאלה הזאת לפעמים מהדהדת לי בראש שוב. למה אני כל הזמן מדאיג את עצמי איתה? למה אני מתעסק עם החרא שעובר לה בחיים? למה אני מתעסק בה?
"אתה יקר לי. אני דואגת לך, אתה נראה מוטרד"
"אל תדאגי לי, אני בסדר." לא הייתי "אני לא מסוגל לראות אותך עכשיו. לחשוב עליך גורם לי לאבד את השפיות שלי" קמתי והלכתי. הרגשתי חרא עם עצמי והלכתי. לא יכולתי לעשות את זה פשוט.
במשך מספר שבועות חשבתי עליה יומם וליל. על המחשבות שלה. רק שלא גרמתי לה לבכות. בבקשה אלוהים.
אבל התגברתי על זה.
לאט לאט דעתי נשכחה ממנה.
סיימתי את השירות הצבאי שלי ובכל זאת המשכתי לעבוד בעבודה המחורבנת שלי כי פחדתי שאפספס אותה במקרה ותחזור. לפעמים ניסיתי למצוא מניע לעזיבתה. משהו שיגרום לה לחזור. ניתחתי אישיות שבחיים לא נתגלתה בפני באמת. היו זמנים שהיה לי קשה להמשיך לבוא לעבודה אבל לא איבדתי תקווה. ידעתי שהיא מספיק מיוחדת בשביל להמתין עבורה. המתנתי בצורה כמעט דתית לשובה.
עברו מספר שנים והבחורה שויתרתי עליה הגיע לקפיטריה. היא לא הבחינה בי מייד וכשסוף סוף זיהתה אותי היא הופתעה. "מה אתה עושה פה?",
"עובד, מה יש לך לחפש בבית אבות?"
"הכנסנו את סבא שלי לפה לפני כשבוע, אני לא מאמינה שאני רואה אותך"
אני מניח ששמחנו לראות זה את זה.
צחקנו על תיאוריות דפוקות ושחורות שאנחנו הגינו כמו שעשינו פעם. נזכרתי למה חיבבתי אותה כל כך למרות כל הריבים וההתנגדות. נודע לי שהיא מאורסת ולה נודע שעוד לא התחלתי את התואר. אני מניח שהרגישה שידה על העליונה, כך אני הרגשתי לפחות.
לבסוף היא הגיע למשהו שאני מנחש שצף עבורה כל השיחה, "למה אחרי כל מה שעברת כדי להגיע אלי דחית אותי?".
"חשבתי שמצאתי מישהי יותר טובה"
"היא דחתה אותך?"
"היא לא הייתה קיימת". זו הפעם הראשונה שאמרתי את זה לעצמי. היא לא הייתה קיימת. היא הייתה בדיונית. משחק ששיחקתי עם עצמי בשעות הקטנות של הלילה. נחמה קלה ממאבק עיקש בין רצון לבדידות, רצון לאהוב ורצון לאאהב. דו קרב מקסיקני שבמקום שיגמר בדם מסתכם ביציאה משותפת לבר ותגרה ביניהם. אם כן למה עזבתי אותה בשביל הדבר הזה? זאת התקווה. הרצון למישהי כזאת, טובה באמת.
"זה היה נגמר גם בלעדיה, היא הייתה רק הטריגר לכך שהלכתי"
כשהיא הלכה עם הקפה, קצת מפוחדת מהאדם הלא כל כך בריא בנפשו שהיא דיברה איתו, אני הגעתי למסקנה שייתכן ועשיתי טעות.
כי למרות כל היופי שבאמונה, למרות כל התקווה שהיא נותנת, זאת תקוות שווא.
זה שקר.
זה גורם לנו להאמין במשהו שלא קיים במציאות ומאחר ולא קיים במציאות ולא מסוגל להתקיים במציאות אינו ניתן להשגה. התפוח על עץ באורך אין סופי שגם אם ננסה לקטוף לעולם לא נצליח. וכמה שלא אשחק משחקים פילוסופיים עם עצמי, היא בחיים לא תהיה קיימת במציאות הנתפסת בחושים. בחיים לא אצליח להנות ממנה באמת או להרגיש שאני עושה משהו טוב. היא בחיים לא תהיה בריאה לי ואילו ההמלצות החמות של פסיכולוגים והבחורות האמיתיות עם היתרונות והחסרונות יתנו לי משהו שאני יכול להיאחז בו. משהו בריא.
הסקס הטוב, היופי והבינה הן רק חלק משלם הרבה יותר יפה. הוא כולל גם את הריבים, הכעס, העובדה שהיא לא מבינה אותך באמת תמיד.
כעת, אני שואל את עצמי, האם זו הייתה טעות שעזבתי אותה? האם זאת תהיה טעות שאעזוב אותנ?
והתשובה שלי היא עדיין אני לא יודע. זה צעד שאני לא בטוח בו בעצמי שחווה המון מחשבות על היתרונות והחסרונות. צעד שאני מעדיף שהגורל יעשה.
ניסיתי להירדם. לרחף אל מחוזות הדמיון הפרוע, לצלול אל מעמקי התת מודע שלי. שנת REM מתוקה. אבל על כל חלום שחלמתי באותו לילה ההתכתבות עם אותה בחורה החזירה אותי לקרקע בכוח. זה הסתיים בהודעה שלי שהיא לא הגיבה לה. אני מת לדעת מה חשבה. רינגטון של הודעה השמיע בטלפון שלי. היא כנראה שלחה לי אס אמ אס. קמתי במהירות כאילו לא נרדמתי כלל ובדקתי את הטלפון. כלום. כנראה דמיינתי את זה.
הלכתי למזוג לעצמי מים. אני כבר מורגל לזה. החיים שלי כאילו נפלו להרגלים משונים. לריב עם הבחורה, לעבוד, לעשות כלום בצבא. כל אחד מהם אינו אמור להיות הרגל אלא אירוע חריג ובכל זאת הם משתלבים היטב בשגרת היום. כולל ההתעוררות בלילה למען ההודעה ומזיגת המים.
כשאני ממלא את הכוס אני פתאום קולט שראיתי משהו מוזר במסדרון. אני חוזר אחורה ורואה אותה. את הבחורה מהערב. מה היא עושה פה? ובכן, שאלתי אותה בדיוק את זה.
"חיפשתי אותך"
"ע... עכשיו?" מן הסתם שהייתי מאוד מבולבל מהסיטואציה.
היא פשוט חייכה את החיוך השובב שלה והתקרבה אלי. היא נשקה אותי ראשונה. אני הגבתי על ידי הצמדת הגוף שלה לשלי. שום דבר לא היה בינינו מלבד ריק, היינו צמודים ככל האפשר. שנינו היינו אחד. חום הגוף שלנו התמזג. היינו כבשן לוהט.
מיששתי כל חלק בגופה. רציתי להכיר אותה טוב יותר. אני פתאום הערכתי את עבודת האומן שהיא. הייתה לה גזרת שעון חול של נפח מקצועי מאוד. שעון זכוכית דקיק ושביר. זאת לא אישה טבעית. האלים רקחו אותה בדיוק רב. כל אחד הקדיש את חלקו ביצירת המופת הזאת.
היא תפסה אותי בראשי כאילו שותה ממני לרבייה.
לבסוף הופרדנו לרגע. הסתכלנו זה לעיני זה בהפתעה מהפאוזה הדרמטית שקרתה כרגע. היא הורידה את החולצה שלה ואני בתגובה הורדתי את שלי. הונחיתי על ידה עד לאן אנחנו לוקחים את זה. לא הייתי בטוח כי היא יזמה את כל הדבר המשונה הזה.
הורדתי את החזייה שלה והתחלתי לנשק אותה מלמעלה למטה תוך כדי שאני משכיב אותה על הרצפה. היא הורידה את החצאית והתחלנו בריקוד האהבה.
לאחר מכן נשכבנו כפיות זה ליד זה. היא מחובקת בתוך זרועותיי, משחקת עם ידיי.
אני אפילו לא ידעתי את שמה.
"מה שמך?" שאלתי. אני מנחש שהייתי צריך לשאול את זה עוד הרבה לפני כן.
"אין לי שם יחיד"
"את לא בת אדם, נכון?"
"אלו תכונות מקיימות בנות אדם שאין לי?"
קשה להתווכח עם ההיגיון הזה. הייתה לה צורה של בת אדם, היא הרגישה כמו בת אדם. התכונות היו שם. אם אובייקט מקיים את כל התכונות הנכנסות לתחום הגדרה מסוים, זה לא עושה אותו להגדרה הזאת?
"אם כן, איך נעלמת הערב? וצצת משום מקום הלילה?"
"אני לא בת אדם רגילה" זה כל ההסבר שהייתי צריך בנושא הזה. מי צריך להתעמק בפרטים?
"איפה את גרה?"
"רחוק מכאן" זה נראה כי היא לא מתכוונת לחשוף יותר מדי פרטים. אני נהניתי מהרגע.
"האם אראה אותך שוב?"
"אני לא יודעת. ייתכן ואצטרך לחזור הביתה בקרוב."
זה העציב אותי. חשבתי על זה קצת. הייתה שתיקה בזמן הזה. לבסוף נרדמתי ולמחרת בבוקר כשהתעוררתי על הרצפה היא כבר לא הייתה שם.
היום למחרת היה זהה לכל יום אחר בשבוע מלבד ליום ההוא שהיה מחוץ לגדר הטבעי. לא סיפרתי עליה לאף אחד. גם אף אחד לא היה מאמין לי. ידעתי כעת שהיא אמיתית. הרגשתי אותה. אבל לא אצליח להוכיח לאף אחד שהיא הייתה קיימת. זה היה יום רגיל עד כדי כך שגם בו התעוררתי באמצע הלילה והלכתי לשתות מים.
היא הייתה שם עוד פעם. התנינו אהבה עוד פעם. היא הפכה להיות חלק מהשגרה.
במשך כל יום בחודשים האחרונים היא הופיע בלילה ושכבנו. לא ידעתי עליה כלום, לא הכרתי אותה באמת אבל אהבתי אותה. במקביל המשכתי לריב עם הבחורה ההיא. כל לילה היא הזהירה אותי שבקרוב היא תצטרך לעזוב.
ניסיתי למצוא דרך להוכיח את קיומה. להנציח אותה. לדעת שאני לא משתגע.
היא נתנה לי את הצמיד שלה בתור מתנה אבל זה לא יכול להיות הוכחה שהייתה קיימת. באותה מידה בטירופי הלכתי לקנות צמיד, שכחתי זאת ושזרתי את זה לזיכרון טוב.
הצעתי פעם שנעשה סלפי. בעיני זה קצת משונה אחרי סקס אבל רציתי כל כך הוכחה שלא נשרף לי המוח. היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להצטלם והשארנו את זה לזה.
בפועל לא הייתה לי שום הוכחה שהייתה אמיתית ולא הזיה שלי.
פעם כעסתי עליה על כך. שאלתי אותה "איך אני אמור לדעת שאני לא מדמיין את כל זה?!"
היא הסבירה לי ברוגע "כי זה מרגיש כל כך אמיתי".
זה תיסכל אותי. אני לא יותר טוב מפנאט דתי. אם אספר עליה למישהו כמוני אני יודע בדיוק מה יאמר לי: "אתה מטומטם ואתה כנראה הוזה".
כשחשבתי לעצמי על זה לעומק, גם אם אקח אותו לביתי והיא יראה את מה שאני רואה זה לא יספיק לקבוע שהיא אמיתית. יש נטייה אצל כמות גדולה של משוגעים לראות את הפנים של ישו על צנים. אם תראה להם חתיכת צנים שאמור להיות עליה את הפנים של ישו ותשאל מה הם רואים הם יאמרו לך בדיוק את זה. האם זה אומר שעל הצנים באמת יש את הפנים של ישו? או שזו הנטייה שלנו לחפש משמעות ופרצופים שמוטבעת אצלנו עמוק במוח?
מוחנו מתעתע אותנו ועל כן קשה לנו לדעת מה קיים במציאות ומה לא. אני מניח שאם כמות גדולה מאוד של אנשים מתרבויות, דתות ומינים שונים תראה את אותו הדבר אז יהיה אפשר לקבוע שזה כנראה מציאות.
האם צבעים קיימים במציאות? איך אנחנו אמורים לדעת שהצבע שאנחנו רואים הוא הצבע שחברנו רואה? איך אנחנו בכלל יודעים שצבע זה לא משהו שהמוח שלנו יוצר לבד ואינו קיים באמת במציאות? כמובן ששנינו נקרא לזה כחול אבל מה שהוא רואה בתור כחול ומה שאני רואה בתור כחול עשוי להיות שונה לחלוטין.
נוכל לנסות להגדיר תכונות של כחול. כחול היא תכונה של גוף המחזיר גל אור בתדירות שבין 670 ל610 תרה הרץ. אבל מה זה גל אור? מה זה פוטונים? למה החלטנו שאור חוזר מגוף? אלו החלטות שלנו. בחיים לא ראינו במו עינינו פוטון. החלטנו שהוא קיים כדי להסביר את המציאות. אנחנו מסבירים משהו שאנחנו יודעים יותר שקיים, משהו שאפשר להצביע עליו ולומר "זה כחול" עם משהו שאפילו להצביע עליו אנחנו לא מסוגלים. האם זה לא אבסורד?
ואם אנחנו מסבירים את המציאות עם אותם פוטונים, האם הם קיימים באמת במציאות? אפילו שאנחנו לא מסוגלים לראות אותם באמת ורק דברים שהחלטנו שמושפעים מהם?
ואם נחזור לסוגיית האובייקט והתכונות, אלו תכונות צריך גוף לקיים כדי שהוא יהיה קיים? מה מפריד בין המקלדת שבעזרתה אני כותב את השורות הללו לאלוהים, פיות, רוחות ושדים? העובדה שכמות גדולה של אנשים יכולים לראות אותה ולומר שהיא קיימת? כי גם לאלוהים יש קהל מעריצים שאומר שהוא קיים. אולי זו העובדה שאנחנו יודעים שמי שראה את המקלדת שפוי, בהכרה מלאה ולא מושפע משום סם שהוא בעוד שיש קשר מדוד בין אלוהים לבין גירויים מכוונים במוח או סמים מסוימים. אבל ההחלטה שלנו לשפיות מעגלית. אנחנו קובעים שהם שפויים כי הם לא רואים יצורים מופלאים כאלו. כלומר צמצמנו את הקהל שמסוגל לקבוע אם משהו קיים בהתאם למה שרצינו לקבוע שקיים.
אם כן, המציאות מאוד חמקמקה. איני מסוגל לקבוע אם היא קיימת מחוץ לתודעה שלי. גם לא הבחורה וגם לא שאר המציאות.
ייתכן שמה שמפריד בינה לבין המציאות היא העובדה שלמציאות יש השפעה עלי. סכין קיימת במציאות כי אם אדקור את עצמי בעזרת סכין אחדל לחיות. האם היא לא משפיע עלי? אחרי סקס איתה אני מותש ומזיע, כשאני מתעורר אני עייף כי לא ישנתי די שעות, יש לי את הצמיד שלה. אבל אפשר להסביר את כל הדברים האלו בצורה חלופית. פסיכולוגים יסבירו שאני סובל מסכיזופרניה קשה והגוף שלי מתאים את עצמו כך שההזיה תרגיש אמיתית. האם ההסבר שלהם יותר טוב משלי?
כל שידעתי בבירור היה מה שאמרה לי. זה מרגיש כל כך אמיתי שאני מחוייב להאמין שזה אמיתי. מסביבי אף אחד אחר לא צריך להאמין לי.
החלטתי להפסיק את כל העיסוק עם הבחורה שאני רב איתה. אין לי צורך בה כעת כשמצאתי מישהי שמספקת אותי כל כך טוב.
התיישבנו בבית קפה ורבנו כתמיד. אמרתי לה דברים מעליבים. בחלקם אני מאמין ובחלקם לא. רובם לא קשורים אלינו. זה היה לשם הוויכוח.
"את הורסת לעצמך את החיים ואני לא רוצה להיות מעורב בזה."
"אני יודעת שאתה חושב שאני "מושא האהבה שלך" אבל צורת הדיבור שלך אלי מוגזמת."
רציתי לומר לה שאני לא אוהב אותה. שאני שונא אותה. שהיא קודחת לי במוח והורסת אותי. לשם הוויכוח. זה היה שקר. בפועל פשוט זה היה לא בריא מה שהיה בנינו.
הסתפקתי בחצי מזה, קרוב מאוד גם לאמת וגם לשקר.
"אני כבר לא אוהב אותך יותר."
"אתה אף פעם לא אהבת אותי. אתה משדר דרכי דמות שבחרת להתאהב בה של הבחורה המושלמת."
"את לא היית כזאת מיוחדת. לכל הנשים בחיים שלי דיברתי כמו שאני מדבר אליך". זה היה נכון. בפועל למרות שאני מניח שגרמתי לה להרגיש כמו אלילה ופיארתי אותה, התיאור שלי לא היה שונה מהתיאור שלי לשאר הנשים שהיה לי קשר אליהן. אני בחור יומרני פשוט עם שפה יומרנית וכתיבה יומרנית.
האם הייתה מושלמת? לא. האם אהבתי אותה? כמובן. ובחרתי להסתכל על הדברים שאהבתי בה ולקדש אותם.
האם הבחורה שהייתי איתה בלילות מושלמת? לא יודע. אני אף פעם לא רואה את הצדדים שלה שהיא לא חושפת בפני.
לא חשבתי עליה יותר. התגברתי עליה. השקעתי את מירב זמני בבחורה הזאת שאפילו לא ידעתי את שמה.
ביום אחד של סקרנות רבה ביקשתי ממנה לתאר את המקום שממנו באה.
"הוא מקיף את גבולות היקום הנצפה ותהומות הים אליהן האדם לא מסוגל להגיע. זו טכנוקרטיה שפיתחה מנגנון חכם שנועד לדאוג לכך שטובי המוחות והמקצועות ינהלו את העולם.
דאגנו ליצור סימביוזה מוחלטת בין המגוון הביולוגי כך שלא תהיה תחרות משאבים, קטל או סבל. הצמחים נושאי פירות המכילים את כל הרכיבים הדרושים לבעלי החיים. החיות והבקטריות השונות ניזונות מהפגרים ומפיקה מהן דשן לצמחים בתורם. היקום מתקיים על ידי שמשות ענקיות מלאכותיות שמספקות אנרגיה גרעינית לכל הצרכים שלנו.
בכל שנה מתכנסת ועדה הקובעת את גבולות הרבייה של כל מין בממלכה כך שיהיה איזון בין הדרישות של עולם החי למשאבים שהוא מסוגל להפיק.
כל זה נעשה בעזרת חישובים ארוכים ורבים מידע שהופק במשך מיליוני שנים."
חשבתי לעצמי כמה זה נשמע מדהים. אם האנושות תיחשף לעולם שלה, היא תוכל לרפא את עולמנו מכל תחלואותיו.
"תוכלי לקחת אותי לשם?"
"צר לי אבל אף אדם אינו מסוגל להגיע לגבולות היקום הנצפה ולתהומות הים. למעשה, אף ישות פיזית אינה מסוגלת לעשות זאת. צריך להיות נטול כל תכונה פיזיקאלית כדי להגיע לשם".
חשתי בגידה מסוימת.
כל הטוב נמצא שם בעולם ההוא ובכל זאת אי אפשר להגיע אליו. יותר מזה, אי אפשר להוכיח את קיומו.
אז במה הוא טוב?
ייתכן שהיופי בו, כמו היופי בבחורה הוא שהוא נותן תקווה. כשאתה חושב על הדבר הטוב הזה, לא משנה אם הוא קיים רק באיזו הזיה שלך, אתה מסוגל לחשוב שהעולם שלך מסוגל להיראות כך גם מתי שהוא.
לאחר תקופה מדהימה וארוכה היא נעלמה.
יום אחד לא הגיע. ביום למחרת ציפיתי שתגיע ותסביר אבל היא לא הגיע שוב. כך היה מספר ימים עד שאיבדתי תקווה שתשוב.
המשכתי בהרגליי. כעת בלעדיה. הלכתי לצבא, לעבודה, לישון וחוזר חלילה. כמובן שגם בלי הריבים עם אותה בחורה.
קיוויתי שיום יבוא והזמר יחזור והזקנים יקומו לתחייה ואראה אותה שוב כשהיא מזמינה את המשקה המשונה שלה ואז נרקוד שוב. גם אם רק לרגע אחד. לא הרפיתי מהרעיון הזה. זה מה שגרם לי להמשיך לעבוד במשך אותה תקופה באותו מקום עבודה מחורבן.
יום אחד היא סימסה לי שהיא רוצה להיפגש. באתי והתיישבתי בבית קפה שאנחנו בדרך כלל באנו אליו. היא נראית עצובה, מושפלת.
"כן? צריכה משהו?" שאלתי עם רצון כנה לעזור. תמיד קיוויתי שאהיה שם אם היא תצטרך אותי. גם כשלא רציתי אותה.
"תרצה אולי לצאת לבר?" היא לא הרימה את מבטה מהשולחן.
"אמרתי לך שאנחנו לא יכולים להיות ידידים... זה פשוט לא יעבוד. זה חולני"
"לא התכוונתי בתור ידידים" היא הרימה את עיניה היפות אלי.
לא ידעתי אף פעם איך אגיב כשאשמע את המילים שרציתי לשמוע. הייתי מופתע כשגיליתי. הכיתי את השולחן בעוצמה שלא אופיינית לפיזיקאי. כעסתי.
"איפה היית כשרדפתי אחרי התחת שלך במשך שלושה פאקינג חודשים?!"
"לא ראיתי אותך אז ככה. אני רוצה איתך"
"למה את עושה לי את זה? למה את כל כך מעסיקה את עצמך עם החרא שעובר לי בחיים? למה את כל הזמן מדברת איתי? למה?" למה? השאלה הזאת לפעמים מהדהדת לי בראש שוב. למה אני כל הזמן מדאיג את עצמי איתה? למה אני מתעסק עם החרא שעובר לה בחיים? למה אני מתעסק בה?
"אתה יקר לי. אני דואגת לך, אתה נראה מוטרד"
"אל תדאגי לי, אני בסדר." לא הייתי "אני לא מסוגל לראות אותך עכשיו. לחשוב עליך גורם לי לאבד את השפיות שלי" קמתי והלכתי. הרגשתי חרא עם עצמי והלכתי. לא יכולתי לעשות את זה פשוט.
במשך מספר שבועות חשבתי עליה יומם וליל. על המחשבות שלה. רק שלא גרמתי לה לבכות. בבקשה אלוהים.
אבל התגברתי על זה.
לאט לאט דעתי נשכחה ממנה.
סיימתי את השירות הצבאי שלי ובכל זאת המשכתי לעבוד בעבודה המחורבנת שלי כי פחדתי שאפספס אותה במקרה ותחזור. לפעמים ניסיתי למצוא מניע לעזיבתה. משהו שיגרום לה לחזור. ניתחתי אישיות שבחיים לא נתגלתה בפני באמת. היו זמנים שהיה לי קשה להמשיך לבוא לעבודה אבל לא איבדתי תקווה. ידעתי שהיא מספיק מיוחדת בשביל להמתין עבורה. המתנתי בצורה כמעט דתית לשובה.
עברו מספר שנים והבחורה שויתרתי עליה הגיע לקפיטריה. היא לא הבחינה בי מייד וכשסוף סוף זיהתה אותי היא הופתעה. "מה אתה עושה פה?",
"עובד, מה יש לך לחפש בבית אבות?"
"הכנסנו את סבא שלי לפה לפני כשבוע, אני לא מאמינה שאני רואה אותך"
אני מניח ששמחנו לראות זה את זה.
צחקנו על תיאוריות דפוקות ושחורות שאנחנו הגינו כמו שעשינו פעם. נזכרתי למה חיבבתי אותה כל כך למרות כל הריבים וההתנגדות. נודע לי שהיא מאורסת ולה נודע שעוד לא התחלתי את התואר. אני מניח שהרגישה שידה על העליונה, כך אני הרגשתי לפחות.
לבסוף היא הגיע למשהו שאני מנחש שצף עבורה כל השיחה, "למה אחרי כל מה שעברת כדי להגיע אלי דחית אותי?".
"חשבתי שמצאתי מישהי יותר טובה"
"היא דחתה אותך?"
"היא לא הייתה קיימת". זו הפעם הראשונה שאמרתי את זה לעצמי. היא לא הייתה קיימת. היא הייתה בדיונית. משחק ששיחקתי עם עצמי בשעות הקטנות של הלילה. נחמה קלה ממאבק עיקש בין רצון לבדידות, רצון לאהוב ורצון לאאהב. דו קרב מקסיקני שבמקום שיגמר בדם מסתכם ביציאה משותפת לבר ותגרה ביניהם. אם כן למה עזבתי אותה בשביל הדבר הזה? זאת התקווה. הרצון למישהי כזאת, טובה באמת.
"זה היה נגמר גם בלעדיה, היא הייתה רק הטריגר לכך שהלכתי"
כשהיא הלכה עם הקפה, קצת מפוחדת מהאדם הלא כל כך בריא בנפשו שהיא דיברה איתו, אני הגעתי למסקנה שייתכן ועשיתי טעות.
כי למרות כל היופי שבאמונה, למרות כל התקווה שהיא נותנת, זאת תקוות שווא.
זה שקר.
זה גורם לנו להאמין במשהו שלא קיים במציאות ומאחר ולא קיים במציאות ולא מסוגל להתקיים במציאות אינו ניתן להשגה. התפוח על עץ באורך אין סופי שגם אם ננסה לקטוף לעולם לא נצליח. וכמה שלא אשחק משחקים פילוסופיים עם עצמי, היא בחיים לא תהיה קיימת במציאות הנתפסת בחושים. בחיים לא אצליח להנות ממנה באמת או להרגיש שאני עושה משהו טוב. היא בחיים לא תהיה בריאה לי ואילו ההמלצות החמות של פסיכולוגים והבחורות האמיתיות עם היתרונות והחסרונות יתנו לי משהו שאני יכול להיאחז בו. משהו בריא.
הסקס הטוב, היופי והבינה הן רק חלק משלם הרבה יותר יפה. הוא כולל גם את הריבים, הכעס, העובדה שהיא לא מבינה אותך באמת תמיד.
כעת, אני שואל את עצמי, האם זו הייתה טעות שעזבתי אותה? האם זאת תהיה טעות שאעזוב אותנ?
והתשובה שלי היא עדיין אני לא יודע. זה צעד שאני לא בטוח בו בעצמי שחווה המון מחשבות על היתרונות והחסרונות. צעד שאני מעדיף שהגורל יעשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה