גיבורי העל שלי ובדגש על המסכה

טוב, זה קצת חנוני אבל אני מרגיש את הצורך ובמיוחד כי זה עולה לאחרונה.

יש שלושה גיבורי על שאני באמת אוהב: המסכה, בטמן וצבי הנינג'ה.

אכתוב על השניים האחרונים קודם כי הם פחות מעניינים.

התחלתי לאהוב את בטמן בגיל ההתבגרות. הסיבה שאהבתי אותו היא שאין בו שום דבר על אנושי. הוא פשוט בן אדם מאוד חכם ומוכשר (ועם המון כסף אבל בואו נתעלם מזה). כל אחד מוכשר וחכם יכול להיות בטמן אם הוא מציב את זה כמטרה. זה משהו שמאוד משך אותי.

בצבי הנינג'ה אהבתי בעיקר את הקונספט ופחות את הדמויות. תתפלאו אבל זה לא התחיל כקומיקס לילדים. היוצרים גם מתחרטים ששיווקו אותו לאחר מכן לחצויי מוח. אני סבור שאם לא היה נהרס, הוא היה הופך להיות מאוד בוגר ומפותח היום. בדיוק כמו אפוסים של גיבורי על אחרים היום.

אהבתי את זה כי זה פאקינג נינג'ות וצבים. ושרדר סמוראי. זה פשוט רעיון שאפשר לפתח אותו לקווים ממש חכמים ומגניבים. המודלים של הצבים היום שעיצבו לסרט נראים כמו משהו שהייתי רוצה שיראו היום. התסריט איום ונורא וזה לא זה אבל.

עכשיו המסכה. את המסכה התחלתי לאהוב בגיל צעיר מאוד. אהבתי את הדמות. כמו שאני אוהב את הדמות של ג'יני מאלאדין. הם משוגעים, פסיכוטים, לא שפויים ועוד מילים קופצניות כאלו. אבל הם חכמים. ג'יני לא טיפש או נכה רגשית. הוא פשוט צוחק על החיים.

איפקיס הוא אדם מאוד חסר ביטחון, פחדן, חלש ופסיבי. אבל כשהוא עוטה את המסיכה הוא שולט בעולם.

כך הרגשתי. כך אני עדיין מרגיש לפעמים. אני שם את המסיכה ואני מטורלל, מצחיק, ספונטני, מעוות, סוטה. כמעט דמות מצוירת לחלוטין. זה היה דומיננטי במיוחד ביסודי ובשלבים הראשונים של התיכון. המסיכה לא יכולה להיפגע. אם תירה בה היא תמיר את זה להומור. זה למה היא מושלמת לעולם של הילדים.

אם העליבו או פגעו בי הפכתי את זה למצחיק.

הגיבו לזה טוב. אנשים צחקו ממני. או ממנה. הם אהבו שאני עושה דברים מטורללים. הם גם אהבו את זה שכלום לא משפיע עלי באמת.

אבל יש חסרונות למסיכה. העיקרי בהם הוא שברגע שאתה עוטה אותה אתה לא יכול להפסיק. אתה חייב להמשיך את הדמות לנצח. האתנחתות שלי מהמסיכה היו באימונים, בהתנדבויות, בתנועת נוער ועם הידידה. זה נשמע המון אבל זה לא. במיוחד כי האימונים הגיעו מאוחר והידידה וההתנדבויות מאוחר יותר.

אלו הרגעים היחידים שהייתי אמיתי, כנה. אדם עם עולם רגשי ובעיות אמיתיות ואנושיות.

מצפים ממך למשהו ואם אתה מפר אותו אז זה מאכזב אותם. גם פיזית אני לא יכולתי להפסיק. לא הייתי מסוגל.

השני היא שהמסיכה פוגעת. היא לא מסוגלת להתחבר עם אנשים ברבדים יותר עמוקים. היא מעליבה ועושה דברים מצחיקים אבל עם מחיר בלי להבחין בין טוב ורע. כשאתה מתעורר בבוקר וחושב על מה שעשית אתה מקלל את עצמך כמה אתה מטומטם.

אם אנשים אחרים מסתתרים מאחורי חומות של ביטחון עצמי מזויף, צעקות, מאצ'ואיזם, שקרים ומנהגים חברתיים מקובלים, אני הסתתרתי מאחורי דמות מצוירת.

באיזה שהוא גיל גם נמאס לך להיות דמות מצוירת ואתה מחפש דברים קצת יותר ממשיים. היה בחור שהתחברתי אליו למרות שידעתי שהוא ילד. הוא חשב כמו ילד ודיבר כמו ילד. בפועל לא רציתי להסתובב איתו. הסיבה שכן עשיתי את זה היא שהוא היה האלטרנטיבה היחידה למערכת יחסים בוגרת בסביבה שלי. הוא הראשון שדיברתי איתו על דברים עמוקים באמת. שחלק איתי מחשבות שלו על נשים שהוא יוצא איתן ואני חלקתי איתו דעות שלי בנושא. הוא היה גם נבון. ככל שהתבגרתי הבנתי יותר כמה אני מרגיש רע שאני מסתובב איתו וחבריו. הוא פשוט היה ילד. אני רואה את זה במיוחד עכשיו בצבא. הוא בוכה שקשה לו בקורס שהוא נמצא בו שקל מאפילו השבוע הראשון של ההכשרה שלי. מנטלית, מחשבתית, פיקודית, פיזית. הוא תלותי וילדותי ונעלב משטויות.

הבנתי איתו גם שאני בחיים לא אסתובב או אדבר או אצחק יותר ממה שאני צריך עם אנשים שאני לא מתחבר אליהם. באמת שמי שאני ברצון בא ומתיישב לידו צריך להרגיש טוב עם עצמו כי זה כנראה נובע מכך שאני מעריך אותו מאוד.

גם היום אני מסתובב עם מסכה. היא פחות "המסכה" ויותר מסכה של אדם ילדותי.

אני עוטה מסיכה בצורה יותר מודעת מרוב האנשים. רוב האנשים פוחדים להודות שהם ככה ולא אחרת כי הם פוחדים להישאר לבד. רוב האנשים עושים את זה גם כדי לא להשאר לבד. אני איבדתי את היומרה שלא אשאר לבד בתיכון. זה למה זה עושה לי טוב כל כך גם כשאני רואה אנשים שעושים לי טובות ומוכנים לתמוך בי. כי אני לא מצפה מהם. המסכה שלי לא נועדה למשוך אותם אלי. היא נועדה להצחיק אותי.

יש במסיכה הזאת חיסרון זהה למסיכה הקודמת. היא אינה אדם אמיתי, היא לא כנה, היא לא בקונצנזוס, היא פוגענית מאוד (מאוד, אני באמת לא מפרגן לחברים שלי, אני לוקח את זה כמובן מאליו שהם יודעים שאני מעריך אותם), היא ילדותית. קשה לאנשים לראות את האדם הבוגר מאחוריה. אבל היא חושפת יותר ממי שמסתתר מאחוריה, היא יותר חישובית, פחות משפילה את עצמה למען בני אדם אחרים (כלומר היא לא עושה את זה בכלל). אני כבר חשפתי קצת מעצמי האמיתי בפני מישהו שעובד איתי והוא רואה מה אני שווה ומעריך את זה, אני לא אעשה צעדים שיפגעו בתדמית המקצועית או החברית שלי, אני לא אמנע מעצמי לעשות משהו רק כי הוא לא מקובל חברתית או שמסתכלים עליו בעין רעה. אני לא ארצה בחיים להסתובב בלי מסיכה. אני אוהב להיות בן אדם חייכן וצחקני. ייתכן ומסתתר בי שחקן קטן.

בעיה פה היא שהתדמית המקצועית והתדמית לחברים מתערבלת פה כי זה צבא. אני חושב שאני עובד עם שתיהן לא רע. יש חיכוכים אבל בסך הכל מי שצריך רואה שאני יודע לעבוד מצוין ומי שלא צריך מוזמן להזדיין.

יש בה חסרונות אבל היתרונות שלה הם שהיא מעניקה לי זיק של אור ואתנחתה מהאני האמיתי. האני שאומר לעצמי שאני לא מתאמן מספיק, שאני צריך לעבוד יותר על הטכניקה שלי, שאני צריך לקרוא יותר, שאני לא לומד מספיק. האני הנוקשה, הרציני והחמור סבר. אני גם אוהב אותו. הוא פשוט לא מישהו שאפשר להיות 24 שעות.

וזה למה אני אוהב את המסיכה ^^

כעת לחלק היומיומי בפינה היומיומית שלי.

נאמר לי שאני לא מפרגן דיו. אני ידעתי את זה, זה מובן מאליו. אבל זאת תכונה שאני רוצה האמת לעבוד עליה.

הסיבה שאני לא מפרגן ואני נוטה לציניות מאוד ברורה. אני אפילו לא הייתי טורח לשלם לעצמי כדי להסביר את זה לעצמי. זאת דרך מצוינת להתגונן מפני אנשים. אבל אני בתקופה כזאת בחיים שאין יותר הורמונים או קבוצות חברתיות. אני רואה את זה בבירור. הידידה המבוגרת שלי, הבחור מהאייקידו. הם חברים שלי. הם יתמכו בי כשאני צריך. הם הוכיחו את זה. אני לא צריך להגן על עצמי מפניהם כל כך. ההתגונניות האלו מיותרות.

קשה לוותר על זה כי אני אוהב את הבחור הציני הזה.

מישהו חכם אמר לי פעם (כלומר אני אמרתי את זה פעם) שאני אוהב את עצמי כי אני שונה כי אני דפוק פסיכולוגית. פועל יוצא הוא שאני אוהב את עצמי כי אני שונא את עצמי וברגע שאפסיק לשנוא את עצמי אפסיק לאהוב את עצמי.

אז לא אפסיק להיות ציני. זה פשוט כיף מדי. אולי אתחיל לפרגן יותר. איכס. רק המחשבה הזאת גורמת לי לצרבת. אבל אני חייב את זה לחברים שלי.

ואז יש את הנושא של העבודה. דיברתי איתה. היא לא הציגה לי קו פעולה שלא נקטתי עד כה. דיברתי עם המנהל כבר על מלצרות והוא אמר שיכניס אותי ברגע שאדע להכין קפה כמו שצריך (כלומר אצבור פז"מ), אני ממקסם את כמות המשמרות שאני עושה ואני דופק שישי.

ייתכן ואצטרך לעבוד במקום אחר. כזה שהמשמרות בו הן של 8 שעות (המלצרות זה 8 שעות אבל עד המלצרות), אוכל לטחון משמרות ויש ימי שישי ערב ושבת.

האפשרות שכנראה אבחר היא להמתין עד שיתנו לי לדפוק משמרות וזה כי נוח לי במקום עבודה הזה וזה כסף נחמד (בכל זאת, 1,000 שקל לחודש).

זה זין אבל. התוכנית שלי תתקשה לצאת לפועל כשאני צריך לחכות לפז"מ הזה. אני חייב את התוכנית הזאת למוסר שלי. אני בכל זאת אמשיך. גם אם לא אהיה לי את כל הכסף לשעת הש. השאלה היא איך אפשר יהיה לתרום את הכסף אנונימית לצה"ל בלי שהוא יגנוב אותו מהמקום שאליו הכסף מוכוון. לפאקינג משרד ת"ש.

היא אמרה שאני לא בוגר. כשטענתי שאני עושה את כל הדברים המפגרים האלו שאני עושה היא טוענת שזה לא נחשב כי זה נכפה עלי. באמת העבודה, הדירה והילדים נכפו עלי. אני לא מאמין שזה משנה את זה שאני בוגר בעיני. זה מונח שקשה להגדיר. כמו שפעם המונח שהיה קשה לי להגדיר הוא "רגישות" והיום אני עובד איתו לא רע. אני חושב שעצם זה שאני מלהטט ביניהם בלי שמשהו יתפוצץ עלי זה בוגרות. או זה שאני מסוגל לנהל שיחות בוגרות יותר מציצים, סקס וארץ נהדרת.

ונעבור לכנות. אחח החלק אולי היותר קריטי בבלוג הזה.

מאיפה הכנות שלי מגיע?

הקו הראשון והיותר ישיר היא התנועה הספקנית. זאת תנועה שמחויבת דבר ראשון לאמת. אסור אפילו לשקר למען האמת כי זאת בגידה בה. יש דגש לכשלים לוגיים ולהטוטים מחשבתיים שמונעים מאיתנו לראות את המציאות. משם אני ניגש בצורה מאוד אנליטית לחיים.

הקו השני והמקור היותר מרכזי לכנות שלי היא אומנויות הלחימה. כדי לדעת אם אתה מבצע נכון ומה לקוי בטכניקה שלך אתה צריך להסתכל מבפנים ולהרגיש. זה נשמע בולשיט לחלוטין אבל זאת הדרך היחידה שאני רואה. משם אני כנה בעיני. אתה צריך גם לקבל הרבה פעמים שאתה טועה. גם אם חגורה לבנה מראה לך שאתה טועה.

זה חשוב עבורי להעלות את זה כי הידידה המבוגרת (היא תרצח אותי אם תגלה את הבלוג הזה ושהכינוי שלה היא הידידה המבוגרת, היא גם לא באמת נראית מבוגרת פאק היא צעירה וכוסית וזה כואב שyou can't touch this) כתבה לי דברים מאוד גדולים שהצגתי אותם כבר פה ואני עדיין צריך לחשוב מה המקור שלהם.

היא הופתעה בעבר כשאמרתי לה שהיא צודקת במשהו מאוד נוקב שאמרה לי. משהו שרוב הגברים לא היו מסכימים איתה. היא כתבה בעצמה שרוב הגברים לא היו מסכימים איתה. ייתכן שזה המקור למה שכתבה. הכנות שלי. ייתכן וזה המקור של הכנות שלי במידה והיא קיימת ואני לא משלה את עצמי.

אני חושב שמרכיב קריטי נוסף בבלוג הוא שרוב הפרשנויות שאני מציג לקווי אישיות שלי ושל המשתתפים בחיי באות עם המון הסתייגויות ואי וודאות. אני לא מצהיר הצהרות נוקבות בדר"כ.

מרכיב קריטי שלישי בבלוג הזה כמובן הוא הנושא של אימפולסיביות. לומר את מה שאני חושב בצורה המכוערת, הנכונה והשטחית ביותר שהם יוצאים בלי לצנזר.

אם כן, מן הראוי שאציין פה את זה:

אני מרגיש נפגע שהבחורה נחשפת בצורה כל כך חזקה למוח שלי ולמה שמתחולל בו, לעדכונים בני חצי יום כל פעם, אבל אם אשאל אותה לשלומה או אשאל שאלה נוקבת היא לא תאמר לי כלום, או שתאמר בסדר ותסתיר את מה שהיא חושבת.

שהיא לא תבוא אלי עם צרות שלה, תסביכים, מחשבות.

יותר מזה, היא אמרה לי שלא הייתה כנה בפני. אני מאמין שזה חצי אמת.

זה לגיטימי כמובן. היא יודעת שאני אינטרסנט ולא פעם יש לי מניע, אני מניח שנפגעה מאנשים בעבר והכי חשוב, אני חשפתי בפניה את הבלוג הזה. יותר מזה, אמרתי לה שאין לי בעיה שהיא תקרא כי אין לי באמת בעיה. מעטים האנשים שאני בוטח בהם עם המחשבות שלי באמת. בין 2 ל0 בזמן נתון. לפחות בין האנשים שיש לי אינטרקציה איתם ביומיום. מצידי אלפי אנונימיים יכולים לקרוא את זה ולא יהיה אכפת לי.

אבל זה לא אומר שזה פחות מפריע לי.

הרגשות זה גוף לא רציונלי. רק בו זה לגיטימי לפלוט משפטים לא הגיוניים כאלו.

ומנגד, זה ישים אותי בלי שום ספק במשבצת של ידיד.

אני לא מאמין שיש מקום יותר טוב לפרוק כנות מאשר קשר זוגי. אבל ברגע שמישהו מחוץ לקשר זוגי נחשף לעולם של מישהי היא לא תכניס אותו למשבצת אחרת כל כך בקלות.

אבל לא אהיה ידיד שלה לעולם. זה משהו שאני יודע טוב. במקסימום אהיה ידיד רחוק מאוד.

אני אשחק פשוט בין שנאה לחיבה. זה משהו שאני ארגיש איתו בנוח. היעלמות מוחלטת ואז לחזור בפתאומיות שוב. בלי הבולשיט הידידי ובלי העצבים של שנאה.

"אני לא מאמין שהייתה בחובלים" אמרו לי אין ספור פעמים במפקדה. לא מפתיע. אני לא נראה בחור פיזי, אני לא מחצין פיקודיות ואני לא מחצין רצינות.
לאחרונה כשנכנסתי לב"ח אמרו לי שעוד מדברים עלי בחובלים. הייתי מאפיין של המחזור. הייתי שונה.
אני לא הייתי כמו כולם. התבדחתי בצורה שונה, דיברתי בצורה שונה, התנהגתי בצורה שונה.
לא שמתי דגש על דיגום, לא אמרתי משפטים צהובים מגוחכים (יותר מפעם אחת כשכעסו עלינו שמעתי משפטים כגון "אנחנו נולדנו לדור של טלוויזיות ומחשבים ולכן אנחנו הרבה פחות מאופקים וחכמים" מי מדבר ככה? למי יוצא החרא הזה מהפה והוא באמת ובתמים מאמין בזה? או האהוב עלי: "יאללה חבר'ה, ברבאק, בואו נעבוד מהר" ובדר"כ הבחור הזה לא עובד כי הוא עסוק בלזיין את המוח), התווכחתי על מה שאני מאמין בו, צחקתי הרבה פעמים גם כשעבדתי ועוד דברים מהסוג הזה. הם אהבו את זה. פשוט היה להם קשה להכיל את זה.
לא הייתי חובל באישיות. ככל שאני רואה יותר צוערים נופלים אני רואה שאני לא הייתי מה שהם מחפשים ואני שמח יותר שאני לא.
יש הרבה אנשים שאחרי חלקים מהקורס אוהבים לומר שהיה פסיכי וקשה ומטורף ומתארים כמה קשה זה היה. אני לא עושה את זה. זה מעלה לי וריד לשמוע את זיוני המוח האלו. עברתי את השלב הקשה והוא לא היה קשה בצורה של אי אפשר להתמודד איתו. כשאני חושב עליו עכשיו אני מבין שעשיתי משהו מגניב מאוד אבל הוא לא גרם לי לסבול. אמרנו אז שאנחנו נהנה מהשלבים הקשים בדיעבד. אני לא זוכר אם סבלתי אז. אני זוכר את זה כתקופה מאוד מהנה.
אני זוכר שחזרתי ממד"ס פסיכי והייתי מאושר מאוד.
תקופה טובה בסך הכל.
הקורס מצוין. הוא מחשל אותך ובונה אותך ואתה עושה בו דברים מהנים מאוד. זה תהליך המיון שלהם שלקוי.
ואף על פי כן אומר שלא הייתי מתאים וטוב מאוד שיצאתי. לא כי הייתי מפקד גרוע. אני מאמין שהייתי מפקד בן זונה. פשוט כי לא הייתי מפקד נורמטיבי.




לבסוף לבסוף לבסוף.
חשפתי את החלק של הקאטות שלי בפעם האחרונה אז כעת אחשוף את החלק הגיי שלי, אוכל ^^
אני אוהב אוכל. אם הייתי רוצה סטייה מינית היא הייתה קשורה באיזו שהיא צורה לאוכל.
במובן הפלצני של אוכל. להריח אותו ואז לנגוס לאט, לפרק את המרכיבים ואת המרקם ולהנות מהם ואז לשתות משהו שחייב ללוות נכון את המנה ולהנות ממנו ואז להמשיך את זה עד שאני גוסס.
לפעמים כשאני נוגס במשהו אני פתאום מרגיש את עצמי נע במין ריקוד שמח כזה או מפסיק את העולם לרגע.
כן, אני פוץ :(
אני חושב שביום מין הימים כשאהיה זקן ולא מתפקד וכו' אלמד בישול במקום מקצועי כזה בשביל הכיף. בינתיים אני מבשל קצת מאוד בפנאן פעם במאה שנים.
הנה המנה שאני הכי גאה בה:

היא פשוט יצאה כל כך טוב. זה לצד כמה מנות נוספות לקח לי יום שלם להכין כשזה היה העבודה המרכזית. הרוטב הוא מין ליקר תפוזים חזק וקצת שמנוני.
בין העונים נכונה מה שם המנה המופיע בתמונה יוגרל טוסטר.


סתם סתם זה קרפ סוזט.

טוב, מספיק להיום.

ושוב,

שבוע טוב פיפול