אם כן, היום היה האימון האחרון בראשון לציון.
זה היה אימון ממוצע עבורי. לא טוב במיוחד ולא רע במיוחד.
התחלתי אותו כמו שאני מתחיל כל אימון, צפייה בקבוצה שמתאמנת לפנינו על המזרון.
בגבעתיים זו קבוצת ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ביום שלישי זו קבוצת קונג פו ובחמישי זו קבוצת MMA.
השניים האחרונים עובדים זוועה. אני נהנה לצפות בהם באותה צורה שאני נהנה לצפות בחגורות לבנות. אתה לומד לזהות ליקויים בטכניקות ולהזכיר לעצמך מה לא טוב ולא כדאי לעשות.
היום למשל הם עבדו מטווח אפס שמגוחך לעבוד בו בפועל.
הם תירגלו תגובה לקרוס מהטווח הזה. אבל למה שמישהו בטווח הזה יתקוף אותך במכת צד? יותר מזה, אין סיבה שתתחיל להסתבך אם הוא עושה צעד כל כך מטומטם כמו לתקוף אותך מתקפה ארוכה שחושפת את הגוף שלו בטווח הזה. פשוט תיתן לו אגרוף לפנים וזה יסיים את זה.
הם גם עבדו תרגול חופשי.
הרבה בעיטות מטווחים אפסיים שאין סיבה לעשות, איבוד שיווי משקל (אם מישהו ייתן לי בעיטה כשהוא חצי נופל זה לא יעשה שום נזק ויותר מזה, אוכל כנראה לנצל את זה לטובתי) ובזבוז זמן מוחלט. הם עמדו זה מול זה בטווח מאוד קרוב ופשוט שיחקו עם הידיים הרבה פעמים במקום פשוט לצאת למתקפה. הפלרטטנות הזאת מיותרת ומסוכנת ברחוב.
הקטע האירוני הוא שהם מסתובבים עם חולצות MMA שכתוב עליהם כל מיני סלוגנים לפיהם זו האומנות האולטימטיבית והפיתוח הנכון מהקלסי השגוי.
הכל טוב ויפה אבל הMMA שלהם עובד חרא.
תמיד יהיה את המאבק הזה בין מודרני לקלסי באומנויות לחימה.
מודרני היום זה פשוט לקחת את הקלאסי ולנסות ליצור קומבינציות שלו או להמציא אותו מחדש.
הראשון רואים בMMA (שזה שילוב של אגרוף תאילנדי, ג'ו ג'יטסו וג'ו ג'יטסו ברזילאי), קרב מגע (שזה שילוב של ג'ו ג'יטסו ואגרוף תאילנדי) ודניס הישרדות (שזה פשוט שילוב של ים דברים לא קשורים). את השני אפשר לראות באומנויות כמו ג'ו ג'יטסו ברזילאי (שזה פשוט דיספלינה של ג'ודו כמו ששיטו ריו זה דיספלינה של קראטה) ואגרוף תאילנדי (שזה פשוט מואי בוראן שמותאם לתחרויות.
המודרנים טוענים שהאומנויות שלהם יותר טובות כי הם בוחנים אותן בזירות ולכן הם משייפים אותן לשלמות.
אבל יש את ההבדלים האלו בין זירה לרחוב. זירה מתוחמת ואפשר להביא את האויב לפינה בקלות בה, בזירה עובדים עם כפפות שמגבילות את היכולת שלך לבצע טכניקות יעילות ומשנה את הדינמיקה של האגרוף מספיק כדי שלא תוכל לתת את כל הסוגים של האגרופים בצורה שדומה לרחוב (קשה למשל להיכנס לכליות וכבד עם כפפות), בזירה יש חוקים והגבלות על המתחרים כדי שלא יעשו נזק חזק מדי (טכניקות מסוכנות מאוד כמו היג'י ג'ימה עם הטלה לרצפה למשל אסור, אגרופים למקומות מסוימים אסור וכו'), בזירה המטרה היא לא לסיים את הקרב כמה שיותר מהר עם האויב ברצפה אלא לצבור נקודות ולהכניס כמה שיותר אגרופים, בזירה לא יכולים לתפוס אותך בהפתעה, בזירה אתה עובד מול בן אדם אחד בלבד (שזה קריטי, ג'ו ג'יטסו ברזילאי מתאים כשיש מולך אויב אחד אבל כשיש מספר יריבים זה נהיה מאוד בעייתי לעבוד בצורה הזאת) שעובד תחת אותם כללים שלך (אין סכינים, לום, עבודה מלוכלכת).
אלו הבדלים שעולים לי בראש כרגע.
יותר מזה, אומנויות קלאסיות פותחו ברחוב. הן נוצרו תחת מאבק.
קראטה נוצר במאבק של האוקינאווים מול הכובשים היפנים, קונג פו במנזרים ככלי הגנה מול שודדים, ג'ו ג'יטסו הייתה ההגנה היחידה של סמוראי שאיבד את נשקו בשדה קרב מול לוחם ענק ומזוין.
מה שלא היה יעיל היא מביא למוות של הלוחמים או לפחות סיכן אותם מאוד.
החשש הגדול הוא שעם הזמן האומנויות איבדו את הרמה שלהן כי בחנו אותם פחות ופחות ברחוב והן עברו יותר לדוג'ו. נתחיל בזה שעד היום משתמשים בהן ברחוב. לא רק תחת אומנויות מודרניות שהן כפי שכתבתי בבסיסן שינויים באומנויות קלאסיות שלרוב התאימו אותם לmode תחרותי, אלא גם תחת כוחות שיטור וצבא שונים (שג'ו ג'יטסו היא הכי מפורסמת ביניהן מאחר והיא בשימוש נרחב על ידי כוחות שיטור ביפן וביחידות קומנדו שונות). יש כמובן שיטות שאיבדו בהדרגה את הצד הפרקטי שלהן אם זה עבור שימוש תחרותי או עבור שימוש אומנותי.
טאי צ'י זאת ממש לא אומנות לחימה, אייקידו לעיתים לוקחים לצד של בולשיט פסבדו-פילוסופי, קונג פו גם סובל ממגפה של חירטוטים, ג'ודו מאוד מובנה לתחרות ולכן הוציאו ממנו המון טכניקות מסוכנות ועבודה המתאימה לרחוב, קראטה עבר תהליך דומה וקראטה תחרותי מאוד דומה לסוג של איגרוף. כך הלאה.
צריך תמיד לשים לב לזה.
לדעתי כל אומנות מהקלאסיות מתאימה לרחוב במידה ומבצעים בה מספר התאמות לעבודה מודרנית. באייקידו למשל מתרגלים המון טכניקות מול מתקפות קלאסיות. בדרך כלל העבודה נעשית מול מתקפות כגון שומן אוצ'י ויוקומן אוצ'י למשל אלו שתי מתקפות מאוד נפוצות שמקורן בחרב בכלל. הסיבה לכך הגיונית. אייקידו מקורו מהג'ו ג'יטסו. ג'ו ג'יטסו נותן מענה למתקפות של סמוראים. על כן, הגיוני שהוא ילמד עבודה מול מתקפות עם חרב בעיקר. יותר מזה, מעט מאוד פעמים משתמשים באגרופים ובעיטות בג'ו ג'יטסו ובאייקידו. זה פשוט לא יעיל מול אדם עוטה שריון. יש המון מתקפות בשתיהן לנקודות תורפה של השריון: הצוואר, בית החזה וכו'.
אבל מניסיון אישי, אייקידו מתאים גם לעבודה מול מתקפות מודרניות. בעיטות, אגרופים של קראטה ואיגרוף, ברכיות, מרפקים, עבודות עם סכין (יותר מכל הקודמות עבודה מול סכין) וכדומה. צריך פשוט ללטש את העבודה כדי להתמודד מולם.
איני סבור שאייקידו מכין אותך לכל. בצורה אידאלית כל אומנות ברגע שתתרגל אותה די זמן תביא אותך למצב שאתה מוכן להכל. דרך קיצור תהיה ללמוד אומנויות נוספות שישלימו את החסר.
זה למה אני לומד גם קראטה. אייקידו עובד מאוד מקרוב אבל היה חסר לי עבודת סטרייקינג.
אני רוצה ללמוד גם ג'ודו כי כשלוקחים אותי לקרקע אני לא יודע מה לעשות בכלל. כמובן שאני יכול למנוע את זה שיקחו אותי לקרקע כל עוד אני עומד. אם מישהו ייגש אלי להפלה אני פשוט אדפוק לו ברכיה או אזוז הצידה. אבל אם הוא מצליח? אני מת.
השאיפה שלי היא להתמחות באייקידו, קראטה, ג'ודו ואגרוף תאילנדי (אגרוף תאילנדי כדי ללמוד יותר את הדינמיקה של סטרייקינג מטווח אפסי).
זה המון וזה יצריך המון זמן ללמוד אותן אבל זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות.
אם כבר בנושא, אני לא אוהב בשום צורה את השילוב של העבודה הקלאסית בצורות של MMA וקרב מגע.
אומנויות קלאסיות בדרך כלל נוטות להתמקד בספקטרום מסוים של עולם אומנויות הלחימה ולהתמחות בו. גם בהן אגב אפשר לבצע תת התמחויות נורא גדולות. המאמן שלי לקראטה נגיד לקח חניקות לרמה מאוד גבוה.
העניין הוא, שכדי להביא לרמה גבוה חלק מהספקטרום, אתה צריך להקדיש לו זמן רב. כשאתה מערבב בין עבודת אגרוף, טכניקות בעמידה ועבודת קרקע באימון אחד בן שעה וחצי של פעמיים בשבוע אתה פשוט יוצר בלגן. כל אומנות מציבה פילוסופיה שונה, רעיונות שונים להתמודדות מול יריב, דעות שונות. כשאתה משלב אתה פשוט עושה כל אחת מהאומנות ברמה שטחית ומאוד בינונית. אתה מערבב בין רעיונות שונים של תקיפה שלא בהכרח משתלבים נכון. השילוב יעשה ברחוב או ברמה מאוד גבוה באימון. לא בהתחלה.
אני רואה עבודה של MMA ואני חושב לעצמי כמעט בכל אימון של כל דוג'ו כזה שאני צופה בו שהרמה פשוט לא גבוה במתקפות ובטכניקות (קרקע אני לא מבין כלום). זה חלש ועלוב.
אם באמת רוצים ללמוד שלוש אומנויות צריך לתת לכל אחת מהן זמן בנפרד. בן שעה וחצי נגיד.
אני מקדיש לקראטה שעה וחצי פעמיים בשבוע ולאייקידו שעה וחצי 4 פעמים בשבוע (לא כולל עבודות טרום אימון שלי ועבודות בסופ"שים) והקראטה שלי עדיין אינו ברמה גבוה ואינו התמחות שלי. אייקידו אני יחסית מבין וגם לא ברמה מזהירה.
טוב, נמשיך. נכנסתי לאימון. הבן של המאמן הגיע היום. הוא התחיל לפני כשנה ללמוד אומנויות לחימה למרות שמהעבודה איתו אני סבור שזה תמיד היה חלק מחייו. הוא לא עובד בצורה רגילה למתחיל. יש לו שנה בקראטה וארבעה חודשים באייקידו. ניכר אצלו הקראטה מאוד.
זה מעניין וזה עוד דוגמה לכך ששילוב זה דבר קשה. הוא לא מסוגל להפריד בין האייקידו לקראטה.
התחלתי איתו בחימום רנדורי. עבדנו והיה מעניין. הוא התקשה לזרום עם טכניקות שלי. כשביצעתי אותן לאט הוא התנגד לתנועה. לי זה עובד טוב, זה מאפשר לי לעבוד על מחשבה דינמית. אדם לא יכול להתנגד לשני כיווני תנועה בו זמנית. אם הוא מתנגד לתנועה בכיוון אחד אתה יכול לבצע עליו טכניקה לכיוון השני. היה לי קשה לעבוד כך אבל וזה משהו שידרוש אצלי תרגול.
בשבילו זה פחות טוב כי זה שהוא לא זורם אומר גם שאם יבצעו עליו טכניקה חזקה ומהירה הוא לא יחוש שהוא צריך לנוע עד שהיד שלו כבר תהיה פרוקה.
הוא גם עובד בקווים (הרבה אחורה וקדימה). שמתי לב שזה נפוץ אצל הרבה קראטה-קה. אני מנחש שזה נובע מכך שבקראטה התנועות מאוד חדות (הרבה זינוקים קדימה או אחורה). ברמה גבוה זה לא אמור להיות כך, תנועה לצד יותר חזקה ומאפשרת תפיסה של נקודות תורפה.
אבל הנה העניין: בדרך כלל כשאני מלמד חגורות לבנות ברנדורי לא ללכת למשל אחורה אני פשוט נע בכיוון שלהם ומכה אותם שוב ושוב. האפשרויות שלהם הן להתגונן שוב ושוב עד שבסוף הן לא מסוגלות להתמודד מול רצף המתקפות והם נופלים ואז אפשר להסביר להם מה צריך לעשות והם יבינו טוב, או שהם ינועו הצידה וכך יתחמקו מהמתקפות.
בתור אחד שבא מקראטה, מובנה אצלו לתקוף אחרי מספר הגנות. זה בסדר גמור. זה מעולה לקראטה. אני סיימתי את זה בכך שהייתי מספיק קרוב אליו כדי לחבוק אותו ומשם לא יהיה לו מה לעשות. אם היה איש קראטה ברמה גבוה יותר היה גם מסוגל להגיב לזה תחת הפילוסופיה של קראטה.
כי זה העניין, יש לו כבר תגובות טובות מהעולם של קראטה להתמודד עם מצבים שונים. לכן קשה להסביר לו את העבודה של האייקידו. שתי העבודות טובות. להתגונן אחורה ואז לזנק קדימה ולשבור את המתקפה של היריב זה מצוין. אבל ברומא תהיה רומאי ובאייקידו תהיה אייקידוקה.
אני מנחש שאני עושה את זה הרבה גם בקראטה. בכל זאת, אני יותר משנה באייקידו וזה כבר מובנה אצלי מאוד. אני משתדל שלא אבל לפעמים העירו לי על כך שאני עושה את זה.
האימון המשיך לטאי סאבאקי. העבודה שלי בטאי סאבאקי היא לקחת כל פעם טכניקה אחת מהארסנל ולחזור עליה במשך חודש עד שהבאתי אותה לרמה שאני אוהב ואז לעבור לבאה. אני חושב שאני מבצע את הטכניקה שעבדתי עליה לאחרונה בצורה מספקת וזה משמח אותי כי אני אוהב איך שהיא יוצאת. כעת אני עובר לאחרת. אני מתרגל גם תוך כדי עבודות נשימה נכונה. זה מאוד קשה ומצריך סינכרון מושלם של כל הגוף.
ביצענו מספר טכניקות שהחשובה ביניהן היא טנשין נאגה ^^
הפעם נתנו לי קבוצה של חגורות לבנות לתרגל אותן. הגעתי למסקנה שיש לי יותר מדי נקודות ללמד ומעט מאוד זמן ללמד אותן. פעם הייתי מאוד חסר ביטחון לגבי להסביר לחגורות לבנות שזה מעולה כי לא הייתי ברמה שהרגשתי שיש לי מה ללמד אותם. היום זה קצת שונה. אני מעיר אם אני רואה משהו חריג במיוחד. אני גם מעיר הרבה כשאני רואה אדם לא עובד. אני נותן להם נקודות שעוזרות לי. זה גזל המון זמן אבל נהניתי ללמד ואפילו למדתי קצת מהן.
לבסוף למדתי קאטה חדשה. עבודה של ג'ו מול חרב. כבר ביצעתי את הקאטה פעמיים בעבר אבל עזבתי אותה כי הגעתי למסקנה שהיא מכילה רעיונות שלא הייתי מוכן עדיין כדי לתקוף אותם. היום אני רואה אותה ומרגיש יותר מוכן.
הגעתי למסקנה שזאת אחת הקאטות באייקידו שאני יותר אוהב ואני ממש רוצה להתמחות בה. היא מכילה המון עקרונות חשובים באייקידו, המון עבודת אגן, המון טאי סאבאקי שלנו וגם מספר טכניקות.
הקטע המפתיע הוא שהיא לא הגיע מקורינדו אייקידו (הזרם שלי). מסתבר גם שאנחנו מיעוט בקרב ההשיטה שמלמד אותה (שזה משעשע כי השיטה שלנו בפני עצמה מאוד קטנה וכמות המאמנים ברחבי העולם שלה מצומצמת מאוד).
אז היה אימון לא רע בכלל.
כאן מסתיים השבוע הזה.
החלק המעניין היה שהבאתי את המחשבות שלי מהאימון לבלוג. ייתכן ואעשה את זה יותר.
מה שלא היה יעיל היא מביא למוות של הלוחמים או לפחות סיכן אותם מאוד.
החשש הגדול הוא שעם הזמן האומנויות איבדו את הרמה שלהן כי בחנו אותם פחות ופחות ברחוב והן עברו יותר לדוג'ו. נתחיל בזה שעד היום משתמשים בהן ברחוב. לא רק תחת אומנויות מודרניות שהן כפי שכתבתי בבסיסן שינויים באומנויות קלאסיות שלרוב התאימו אותם לmode תחרותי, אלא גם תחת כוחות שיטור וצבא שונים (שג'ו ג'יטסו היא הכי מפורסמת ביניהן מאחר והיא בשימוש נרחב על ידי כוחות שיטור ביפן וביחידות קומנדו שונות). יש כמובן שיטות שאיבדו בהדרגה את הצד הפרקטי שלהן אם זה עבור שימוש תחרותי או עבור שימוש אומנותי.
טאי צ'י זאת ממש לא אומנות לחימה, אייקידו לעיתים לוקחים לצד של בולשיט פסבדו-פילוסופי, קונג פו גם סובל ממגפה של חירטוטים, ג'ודו מאוד מובנה לתחרות ולכן הוציאו ממנו המון טכניקות מסוכנות ועבודה המתאימה לרחוב, קראטה עבר תהליך דומה וקראטה תחרותי מאוד דומה לסוג של איגרוף. כך הלאה.
צריך תמיד לשים לב לזה.
לדעתי כל אומנות מהקלאסיות מתאימה לרחוב במידה ומבצעים בה מספר התאמות לעבודה מודרנית. באייקידו למשל מתרגלים המון טכניקות מול מתקפות קלאסיות. בדרך כלל העבודה נעשית מול מתקפות כגון שומן אוצ'י ויוקומן אוצ'י למשל אלו שתי מתקפות מאוד נפוצות שמקורן בחרב בכלל. הסיבה לכך הגיונית. אייקידו מקורו מהג'ו ג'יטסו. ג'ו ג'יטסו נותן מענה למתקפות של סמוראים. על כן, הגיוני שהוא ילמד עבודה מול מתקפות עם חרב בעיקר. יותר מזה, מעט מאוד פעמים משתמשים באגרופים ובעיטות בג'ו ג'יטסו ובאייקידו. זה פשוט לא יעיל מול אדם עוטה שריון. יש המון מתקפות בשתיהן לנקודות תורפה של השריון: הצוואר, בית החזה וכו'.
אבל מניסיון אישי, אייקידו מתאים גם לעבודה מול מתקפות מודרניות. בעיטות, אגרופים של קראטה ואיגרוף, ברכיות, מרפקים, עבודות עם סכין (יותר מכל הקודמות עבודה מול סכין) וכדומה. צריך פשוט ללטש את העבודה כדי להתמודד מולם.
איני סבור שאייקידו מכין אותך לכל. בצורה אידאלית כל אומנות ברגע שתתרגל אותה די זמן תביא אותך למצב שאתה מוכן להכל. דרך קיצור תהיה ללמוד אומנויות נוספות שישלימו את החסר.
זה למה אני לומד גם קראטה. אייקידו עובד מאוד מקרוב אבל היה חסר לי עבודת סטרייקינג.
אני רוצה ללמוד גם ג'ודו כי כשלוקחים אותי לקרקע אני לא יודע מה לעשות בכלל. כמובן שאני יכול למנוע את זה שיקחו אותי לקרקע כל עוד אני עומד. אם מישהו ייגש אלי להפלה אני פשוט אדפוק לו ברכיה או אזוז הצידה. אבל אם הוא מצליח? אני מת.
השאיפה שלי היא להתמחות באייקידו, קראטה, ג'ודו ואגרוף תאילנדי (אגרוף תאילנדי כדי ללמוד יותר את הדינמיקה של סטרייקינג מטווח אפסי).
זה המון וזה יצריך המון זמן ללמוד אותן אבל זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות.
אם כבר בנושא, אני לא אוהב בשום צורה את השילוב של העבודה הקלאסית בצורות של MMA וקרב מגע.
אומנויות קלאסיות בדרך כלל נוטות להתמקד בספקטרום מסוים של עולם אומנויות הלחימה ולהתמחות בו. גם בהן אגב אפשר לבצע תת התמחויות נורא גדולות. המאמן שלי לקראטה נגיד לקח חניקות לרמה מאוד גבוה.
העניין הוא, שכדי להביא לרמה גבוה חלק מהספקטרום, אתה צריך להקדיש לו זמן רב. כשאתה מערבב בין עבודת אגרוף, טכניקות בעמידה ועבודת קרקע באימון אחד בן שעה וחצי של פעמיים בשבוע אתה פשוט יוצר בלגן. כל אומנות מציבה פילוסופיה שונה, רעיונות שונים להתמודדות מול יריב, דעות שונות. כשאתה משלב אתה פשוט עושה כל אחת מהאומנות ברמה שטחית ומאוד בינונית. אתה מערבב בין רעיונות שונים של תקיפה שלא בהכרח משתלבים נכון. השילוב יעשה ברחוב או ברמה מאוד גבוה באימון. לא בהתחלה.
אני רואה עבודה של MMA ואני חושב לעצמי כמעט בכל אימון של כל דוג'ו כזה שאני צופה בו שהרמה פשוט לא גבוה במתקפות ובטכניקות (קרקע אני לא מבין כלום). זה חלש ועלוב.
אם באמת רוצים ללמוד שלוש אומנויות צריך לתת לכל אחת מהן זמן בנפרד. בן שעה וחצי נגיד.
אני מקדיש לקראטה שעה וחצי פעמיים בשבוע ולאייקידו שעה וחצי 4 פעמים בשבוע (לא כולל עבודות טרום אימון שלי ועבודות בסופ"שים) והקראטה שלי עדיין אינו ברמה גבוה ואינו התמחות שלי. אייקידו אני יחסית מבין וגם לא ברמה מזהירה.
טוב, נמשיך. נכנסתי לאימון. הבן של המאמן הגיע היום. הוא התחיל לפני כשנה ללמוד אומנויות לחימה למרות שמהעבודה איתו אני סבור שזה תמיד היה חלק מחייו. הוא לא עובד בצורה רגילה למתחיל. יש לו שנה בקראטה וארבעה חודשים באייקידו. ניכר אצלו הקראטה מאוד.
זה מעניין וזה עוד דוגמה לכך ששילוב זה דבר קשה. הוא לא מסוגל להפריד בין האייקידו לקראטה.
התחלתי איתו בחימום רנדורי. עבדנו והיה מעניין. הוא התקשה לזרום עם טכניקות שלי. כשביצעתי אותן לאט הוא התנגד לתנועה. לי זה עובד טוב, זה מאפשר לי לעבוד על מחשבה דינמית. אדם לא יכול להתנגד לשני כיווני תנועה בו זמנית. אם הוא מתנגד לתנועה בכיוון אחד אתה יכול לבצע עליו טכניקה לכיוון השני. היה לי קשה לעבוד כך אבל וזה משהו שידרוש אצלי תרגול.
בשבילו זה פחות טוב כי זה שהוא לא זורם אומר גם שאם יבצעו עליו טכניקה חזקה ומהירה הוא לא יחוש שהוא צריך לנוע עד שהיד שלו כבר תהיה פרוקה.
הוא גם עובד בקווים (הרבה אחורה וקדימה). שמתי לב שזה נפוץ אצל הרבה קראטה-קה. אני מנחש שזה נובע מכך שבקראטה התנועות מאוד חדות (הרבה זינוקים קדימה או אחורה). ברמה גבוה זה לא אמור להיות כך, תנועה לצד יותר חזקה ומאפשרת תפיסה של נקודות תורפה.
אבל הנה העניין: בדרך כלל כשאני מלמד חגורות לבנות ברנדורי לא ללכת למשל אחורה אני פשוט נע בכיוון שלהם ומכה אותם שוב ושוב. האפשרויות שלהם הן להתגונן שוב ושוב עד שבסוף הן לא מסוגלות להתמודד מול רצף המתקפות והם נופלים ואז אפשר להסביר להם מה צריך לעשות והם יבינו טוב, או שהם ינועו הצידה וכך יתחמקו מהמתקפות.
בתור אחד שבא מקראטה, מובנה אצלו לתקוף אחרי מספר הגנות. זה בסדר גמור. זה מעולה לקראטה. אני סיימתי את זה בכך שהייתי מספיק קרוב אליו כדי לחבוק אותו ומשם לא יהיה לו מה לעשות. אם היה איש קראטה ברמה גבוה יותר היה גם מסוגל להגיב לזה תחת הפילוסופיה של קראטה.
כי זה העניין, יש לו כבר תגובות טובות מהעולם של קראטה להתמודד עם מצבים שונים. לכן קשה להסביר לו את העבודה של האייקידו. שתי העבודות טובות. להתגונן אחורה ואז לזנק קדימה ולשבור את המתקפה של היריב זה מצוין. אבל ברומא תהיה רומאי ובאייקידו תהיה אייקידוקה.
אני מנחש שאני עושה את זה הרבה גם בקראטה. בכל זאת, אני יותר משנה באייקידו וזה כבר מובנה אצלי מאוד. אני משתדל שלא אבל לפעמים העירו לי על כך שאני עושה את זה.
האימון המשיך לטאי סאבאקי. העבודה שלי בטאי סאבאקי היא לקחת כל פעם טכניקה אחת מהארסנל ולחזור עליה במשך חודש עד שהבאתי אותה לרמה שאני אוהב ואז לעבור לבאה. אני חושב שאני מבצע את הטכניקה שעבדתי עליה לאחרונה בצורה מספקת וזה משמח אותי כי אני אוהב איך שהיא יוצאת. כעת אני עובר לאחרת. אני מתרגל גם תוך כדי עבודות נשימה נכונה. זה מאוד קשה ומצריך סינכרון מושלם של כל הגוף.
ביצענו מספר טכניקות שהחשובה ביניהן היא טנשין נאגה ^^
הפעם נתנו לי קבוצה של חגורות לבנות לתרגל אותן. הגעתי למסקנה שיש לי יותר מדי נקודות ללמד ומעט מאוד זמן ללמד אותן. פעם הייתי מאוד חסר ביטחון לגבי להסביר לחגורות לבנות שזה מעולה כי לא הייתי ברמה שהרגשתי שיש לי מה ללמד אותם. היום זה קצת שונה. אני מעיר אם אני רואה משהו חריג במיוחד. אני גם מעיר הרבה כשאני רואה אדם לא עובד. אני נותן להם נקודות שעוזרות לי. זה גזל המון זמן אבל נהניתי ללמד ואפילו למדתי קצת מהן.
לבסוף למדתי קאטה חדשה. עבודה של ג'ו מול חרב. כבר ביצעתי את הקאטה פעמיים בעבר אבל עזבתי אותה כי הגעתי למסקנה שהיא מכילה רעיונות שלא הייתי מוכן עדיין כדי לתקוף אותם. היום אני רואה אותה ומרגיש יותר מוכן.
הגעתי למסקנה שזאת אחת הקאטות באייקידו שאני יותר אוהב ואני ממש רוצה להתמחות בה. היא מכילה המון עקרונות חשובים באייקידו, המון עבודת אגן, המון טאי סאבאקי שלנו וגם מספר טכניקות.
הקטע המפתיע הוא שהיא לא הגיע מקורינדו אייקידו (הזרם שלי). מסתבר גם שאנחנו מיעוט בקרב ההשיטה שמלמד אותה (שזה משעשע כי השיטה שלנו בפני עצמה מאוד קטנה וכמות המאמנים ברחבי העולם שלה מצומצמת מאוד).
אז היה אימון לא רע בכלל.
כאן מסתיים השבוע הזה.
החלק המעניין היה שהבאתי את המחשבות שלי מהאימון לבלוג. ייתכן ואעשה את זה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה