בואו נודה בזה, כשהולכים לקאמרי לא מחפשים להנות (או רק להנות). מחפשים לשים את משקפי החוכמה שלנו ולהעמיד פנים שאנחנו מתוחכמים. לחפש רבדים בעלילה, לבקר את המשחק ולמצוא את היופי שבריקוד.
שזה בסדר. אתה נהנה לראות את האינטרפטציה ההומוארוטית שלהם של מופע הברבורים למשל כי הריקוד באמת מרשים והפירוש שלהם למחזה מעניין. אתה נהנה לראות את האינטרפטציה שלהם של הקברט לפיה המחזה צריך משחק מוגזם, זוגיות לא אמינה ושהכל יראה כאילו הוא בויים על ידי אותו מפיק של הצגת סוף התיכון שלך כי... למעשה אתה לא באמת נהנה מהקברט. הוא היה מזעזע, אבל העיקרון מובן.
ועם כזאת דעה תחשבו מה חשבתי על מחזה שלא מתיימר להציג כל מסר, תחכום או יופי. פשוט להצחיק ולהיות דבילי. דבר מצחיק קרה זה הדבר הכי מוצלח שגיליתי מאז השילוב בין לחם לנוטלה.
העלילה עוסקת באהבתו של בתול בשפחה מבית הבושת המקומי ברומא העתיקה בשל העובדה שהיא כוסית סתומה. הוא מציע לעבד הממולח שלו עסקה: הוא ישיג לו את הבחורה למען החופש שלו.
לפעמים המחזה מנסה להציג חזות של תיחכום כשהוא עוסק כביכול באהבה או עבדות מול חירות אבל לבסוף הוא מגיע למסקנה שלו: פשוט סתום ת'פה ותצחק.
הם מתגרים בך כל הזמן ושואלים אותך מה המסר של מה שהולך על הבמה? כשהתשובה בכל פעם היא כלום. העלילה מופרכת ולא הגיונית. מסתבכת לכיוונים שלא חשבת עליהם בחיים ומביאה את כל מה שהולך שם לגבולות חדשים של אבסורד וקשרים עד שהם מותרים בצורה הכי מגוחכת שאפשר.
המשחק הולך באותם קווים. השחקנים מצוינים. איתי טיראן, עזרא דגן ושאר החבר'ה שאתה מצפה לראות בקאמרי. אבל הם משחקים את הדמויות שלהם בצורה כה דרמטית ומוקצנת שאתה חושב שזה לא בכוונה ברגעים מסוימים. זה פשוט טוב. זה מתאים לרוח הכללית של המחזה של אידיוטית מוחלטת.
הירו הבתול הוא פשוט התכונה הזאת למשל: בתול. דרמטי, חרמן נואשות ומעריץ את האישה היחידה שראה אי פעם.
התענוג הכי גדול שלי הוא הליהוק של רונה-לי שמעון. בתור אחת מהגורמים שהפכו את הקברט של הקאמרי לזוועה מומחזת עם המשחק המחורבן והמוגזם שלה אין תפקיד שיותר מתאים לה מזה שבחרו. היא משחקת את פיליה. השפחה שהרו הבתול רוצה. הסיבה שהוא מתאהב בה מאוד פשוטה, היא כוסית ולפי מילות השיר מהמחזה: אישה כוסית לא צריכה אישיות. היא טיפשה שלא יודעת אפילו לספור ובקושי מדברת במחזה עם עומק של צלחת. תודה לך דבר מצחיק קרה שעשית עבודת ליהוק שהסבה לי כל כך הרבה אושר ^^
קטעי הריקוד והשירה קצת מאכזבים. כלומר קטעי הריקוד. השירה אידיוטית, מתחרזת בצורה מגוחכת אבל מציגה את הקו הנכון של התחכום-לא תחכום. מתגרים בצופה שבא לפוזה שלו ומקבל כאפה אסלית במיוחד. הריקוד לא מעניין עד כדי כך. כלומר, הוא לא רע בכלל ויש שם רקדניות מאוד מאוד גמישות אבל הוא לא מיוחד. אם נחזור לרקדניות, זה לא מחזה למבוגרים עם לב חלש. באמת שלא. הם באמת לקחו חשפניות לירקוד על הבמה והן באמת חשפו הרבה. אני באמת חושב שאחד מהזקנים מת לידי.
בתור פוץ בהתחלה לא הבנתי איך להכיל את מה שאני ראיתי. בקולנוע מלמדים שהחוויה של הצופה מאוד תלויה במה שמצפה לראות. מעבר לאקספוזיציה יש לך גם את מיקום הקרנת הסרט, שמו, התמונה, הטריילר וכל שאר הדברים האלו. צופה שיצפה לדרמה רומנטית ויראה חייזרים יתאכזב כי הם לא שייכים לסרט.
ברור אם כן למה חשתי קצת מאוכזב בהתחלה כשבאתי לקאמרי וראיתי דבר כל כך מצחיק. אבל זה במהרה התחלף בהנאה הצרופה.
אם התפקיד של התאטרון זה לגרום לך לחשוב (גם אם לצחוק לפעמים), התפקיד של הטלויזיה זה לגרום לך לכבות את המוח ולצחוק. אני מוצא את הטלויזיה מאוד נכשלת במחלקה הזאת לאחרונה. אין מספיק דברים מצחיקים שם. פתאום אבל אני רואה מחזה שעושה בדיוק את זה. וממש ממש טוב. לצחוק בלי לחשוב על כלום חוץ מהצחוק.
וטיפ חשוב למי שחושב ללכת אליו הוא כזה: להסתכל סביב על האנשים שצופים בו. כל הזמן הסתכלתי על זוג זקנים חביב שגם הלך שולל וחשב שיראה משהו אחר אני מניח. האישה אילצה חיוך כל המחזה והגבר היה עם פה פתוח וחיוך דבילי על הפנים. היסטרי.
זה בהחלט מחזה ללכת אליו. ואך ורק בזוגיות. המיניות על הבמה והצחוק פשוט מתאימים ליציאה עם מישהי.
אולי מצאתי מסר בסופו של דבר. "ברומא תהיה רומאי". כל שצריך שם זה לשבת ולצחוק מכל מה שקורה מסביבך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה