התעוררתי בבוקר, עליתי על א' ונסעתי לבסיס. התפקיד שלי בבסיס מסתכם בלעשות כלום. זה לא המקום לספר איך זה קרה אבל כל יום אני מגיע, אוכל ארוחת בוקר, פותר תשחץ ואז קורא עד ארבע.
אני מנצל את זה כדי לעבוד כדי לממן לעצמי תואר בפיזיקה אחרי הצבא וכדי לקל את התואר בכך שאני לומד את רוב החומר כבר עכשיו.
פתחתי את הספר וקראתי רוב היום. היה יום נחמד מאוד. ואז בשלוש נזכרתי. פאק אני לא מאמין שיש לי עבודה היום. בארבע הגעתי במהירות מיוזע הביתה, התקלחתי, דחפתי לפה חתיכת גבינה וטסתי לעבודה. כל זה ברבע שעה.
אם אני מגיש טפסים לאיזה גורם רשמי אני אומר שהעבודה שלי היא מוכר בקפיטריה בבית אבות. אם אני מסביר את העבודה שלי לחברים אני אומר שאני תורגמן. התפקיד שלי הוא לתרגם את העולם שנמצא במוח של הזקנים להזמנה שניתן לעשות איתה משהו. לדוגמה, כשמישהי אומרת לך "אני רוצה קפה כזה" ואז שמה שתי ידיים זו מעל זו, אתה צריך להבין שהיא מתכוונת שהיא רוצה קפה הפוך, קטן בכוס חד פעמית מקרטון. אם מישהו מלחשש בצורה לא ברורה "תפוזים" הוא מתכוון שהוא רוצה מיץ תפוזים סחוט במקום.
מהמשתמע כאן ניתן להבין שהם לא מדברים בשפה של אנשים. לפעמים אתה מתקשה להאמין שנותר בהם צלם אנוש. הם יצורים קטנים, שקטים, חלשים ודקיקים. לרובם יש זיכרון רק לטווח קצר מאוד. יש להם פגמים שונים. למעשה, ההבדל העיקרי ביניהם הוא הפגמים. חסרות שיניים, הלסת עקומה, הידיים מלאות בהמטומות. כשהם מנסים להביא לך כסף הם מניעים את הידיים הרוטטות שלהם בעמל רב. הם לא מתקשרים עם הסביבה, הם מאוד אנטיפטים. המאפיין הבולט את כולם הוא הפחד משינוי השגרה. הם יודעים מה הם צריכים להזמין, באיזו שעה, כמה זה אמור לעלות ואיפה להזמין.
בעבר ניסיתי לומר למישהי שהיא חייבת לי שקל נוסף על הטוסט שלה והיא החלה לצעוק "12 שקל! 12 שקל!" שוב ושוב עד שקיבלתי את הכסף שלה. אין דבר שמפחיד אותם יותר מלשבור שיגרה.
קשה להאשים אותם גם. מי מסוגל לשמר על אנושיותו אחרי שהמיסו לו את אחת האונות במוח בעזרת כדורים פסיכיאטרים? צריך לסמם את הזקנים כדי שיהיו רגועים ויקבלו את בית האבות בשמחה.
רוב היום אני מתרגם את אי השפיות שמסביבי. אני השפוי היחיד במסיבת תה מטורפת בין הכובען המטורף לארנביב. מנסה להכניס היגיון בטירוף שיוצא מפיהם.
אני שמח כשאני רואה בני אדם עם עור מתוח לפניהם. ההזמנות נהיות פתאום צלולות והגיוניות. כמובן שקשה לטעון שלאלו יש צלם אנוש. בכל זאת, הם אלו שהכניסו אותם לבית האבות והסיבה היחידה שהם מבקרים פעם בשבוע היא כדי שרגשות האשם לא יכאבו.
לאחר תיאור זה מן הסתם יהיה מפתיע כשאתאר את שקרה היום.
זה התחיל כמו כל יום עבודה רגיל. המעסיק התעצבן עלי שאיחרתי בדקה. הוא טיפוס איטלקי חייכן אבל מנסה לשמר פאסאד של בעל עסק רציני. כשידבר לעובדים שלו הוא לא יחייך ויתלונן על העבודה שלהם.
התכוננתי למשמרת. הזקנים זועמים אם מגיע להם מנה שלא בזמן המדויק או שאין את המנה שהם ביקשו. לכן צריך להיות ערוך היטב. לקלף מלאי צבאי של גזר, להביא את כל הלחמניות והגבינות שברשותנו ולשמש את כל כלי ההגשה. הלוגיסטיקה היא חלק לא פחות חשוב מיכולות הכוח במלחמה. צריך להתבצר טוב לפני התקיפה. אני אוהב את החלק הזה כי זה שורף שעה מהמשמרת המייגעת. אני בודק את השעון ורואה שכבר חמש וחצי. בתשע המשמרת מסתיימת. לאחר מכן אני עושה מה שאני תמיד עושה. עומד מול הדלפק, פותח את הטלפון עם ספר במתמטיקה וקורא עד שמישהו יבקש הזמנה. כל חצי שעה אני יוצא מהמזנון ואוסף הזמנות מהמתיישבים.
ניסיתי להתמקד במתמטיקה אבל היא כל הזמן הפריע לי בראש.
פתחתי את האסאמאסים בטלפון שלי וגוללתי שוב את הריב בינינו. מנסה לפרש אותו שוב ושוב כדי להוציא משמעויות. היא גורם הטירוף שלי. זה נראה כאילו אנחנו אף פעם לא מסתדרים, לא על אותו קו ובכל זאת מנהלים כל הזמן את השיח הזה.
"תוכל לחבר את זה לחשמל?". הרמתי את הראש וראיתי בחור חייכן עם אקורדיאון. שכחתי שיש היום הופעה לזקנים. אני לא מבין מה הטעם בזה אבל נעניתי וחיברתי את הכבל.
המוזיקה התחילה. האמת שהיא חיממה את האווירה המלנכולית של המוות באוויר. קצת רוח חיים. גבי היה לדלפק כשרחצתי כלים. שמעתי לפתע קולות שרים עם הנגן. ייתכן שאלו הזקנים? אני מסתובב ורואה אותם מחייכים ושרים. מי היה מאמין שמשהו מעורר אותם לחיים. ממש חזון העצמות היבשות.
המשכתי את המשמרת כרגיל. קורא את ההודעות ומנסה בכל זאת להתרכז במתמטיקה ואז ראיתי את המנהל שלי לוקח את המיקרופון ומתחיל לשיר גם כן. צחקתי. האווירה פתאום נהייתה חמה.
הוצאנו בקבוק קוניאק. הוא התיישב עם הזקנים וצחק ואני טיפלתי בהזמנות. קפה הפוך, קוראסון, מיץ גזר. פיניתי שולחנות וקיבלתי טיפים נדיבים. פתאום זה נראה יותר כמו מסעדה ולא כמו שירות קייטרינג למתים.
ובין עוגה לניקיון של כוס היא הגיע.
"אפשר מיץ גזר-תפוחים בבקשה?" היא ביקשה. קול צעיר. מעניין של מי. הסתובבתי וראיתי אותה.
פרוע אבל ממוסדת תהיה השילוב של המילים שאני מחפש.
בהחלט בחורה נאה. הייתי אומר בת 25. חייכתי, נקבתי במחיר, קיבלתי את הכסף והכנתי לה בזמן שהתיישבה. היא באמת הייתה משהו מיוחד. היא מעל הרמה שלי אבל. בכל זאת, מבוגרת. חשבתי עליה קצת והסתכלתי עליה קצת ונהניתי מהמוזיקה באוויר ומצחוקם של הזקנים ופתאום אני מוצא את עצמי פחות ופחות נע בהליכה ויותר רוקד. בלט. זה לא נראה קל כל כך אף פעם. זה היה טבעי עם האווירה, עם המוזיקה. בלי לחשוב על זה מילצרתי בריקוד. הכנתי לה את המיץ ובאתי להגיש ואז ראיתי אותה מחייכת אלי. היא חייכה. ואני מכיר את החיוך הזה טוב. זה חיוך של "בוא נדבר". אז אני חייכתי חיוך שובב, ילדי.
פתאום הזקנים לא היו כל כך גרועים. המנהל בכלל היה חצי שיכור. כשראה אותי רוקד בזמן שאני נע לעבר שולחן הוא ניענע את ראשו בשלילה כאליו אני עושה שטות גמורה אבל מעבר לכך נהנה מהאווירה גם כן. לבסוף ניצלתי את ההזדמנות וכשראיתי אותו משוחח בשיכרות עם הזקנים ניגשתי אליה.
"שלום שלום"
"אהלן, אתה רוקד ממש יפה"
"אפילו לא שמתי לב שאני רוקד" אמרתי והיא צחקה.
"אבל המיץ שלכם לא טעים כל כך"
תורי היה לצחוק, "הגיוני, התפוחים די רקובים"
זה נשמע בדיחה אבל זה לא. למרות כל הדרישות של הזקנים, בלוטות הטעם שלהם מנוונות. כל עוד הצבע והריח של מה שמוגש להם נכון זה יכול להיות אפילו מנה חמה אם אתה מגיש את זה בביטחון ואומר להם שזה מה שהם ביקשו וזה טעים.
הסברתי לה את התיאוריה הזאת על זקנים והוכחתי לה אותה עם דוגמאות והיא צחקה שוב ושוב. זה היה צעד נועז אבל הכרחי. כדי לדעת שבחורה באמת מתאימה לי היא צריכה להיות בעלת חוש הומור שחור יותר מבוץ של פינג'ן. יותר מזה, היא הוסיפה שעם מספיק כדורים בקפה גם צבע לא הכרחי. אני יכול להגיש להם מים.
ניסיתי להיות נועז אפילו יותר. שזה מצחיק כי אני אף פעם לא נועז מלכהתחילה.
"את רוצה לרקוד?"
"לאקורדיאון?"
"זה מה יש"
"יאללה"
והתחלנו לרקוד. והיה לנו כיף. אחרי שעייפנו והמנהל שיבח אותי היא התיישבה ואני הלכתי למלצר. הסתכלתי עליה כל הזמן מהצד והיא חייכה אלי כל הזמן. באותו רגע הגעתי למסקנה שזוגיות צריכה לבוא בטבעיות ואם איננה כזו אין טעם עבורה. היא לא צריכה לבוא אחרי ריבים, ייסורים ומאמצים. השיחה צריכה להיות קלה כמו לרקוד, להרגיש כאילו שאתה מרחף מצד לצד.
הזמר קירב את פיו למיקרופון ואמר
"אני מקווה שכולכם נהנים הלילה!..."
לילה? מה השעה כבר? וואו, כבר שמונה. עוד שעה המשמרת מסתיימת, אני צריך לדעת עליה פרטים נוספים לפני שלא תהיה לי הזדמנות. הוא המשיך בדבריו.
אז... אי...פה הן, הבחורות ההן עם הקוקו וה... צבע אדום, צבע אדום, אזור דן"
מה? צבע אדום?
ועיניו של הזמר התחלפו בזוג מחוגים ופיו ברמקול. מסתבר שהוא בכלל הרדיו שפעל בצידו של הדלפק.
הזקנים נעו עצלתיים למרחב המוגן. חרישיים כרגיל. המנגינה אף פעם לא הייתה אלא בראשי, הזקנים לא חיו אלא בראשם והבחורה? כנראה שלעולם לא אראה אותה אף פעם יותר. לפחות נותרה שעה למשמרת.
לא הלכתי לממ"ד. אין טעם. הטיל כנראה לא יפגע בבית אבות. אין לו מה לחפש פה.
התחלתי לנקות את הכלים ולהתכונן לסגירה. בשעה תשע יצאתי הביתה כרגיל וחיכיתי להתעורר לעוד בוקר רגיל, ללכת לצבא כרגיל, ללמוד פיזיקה כרגיל, לריב עם הבחורה כרגיל ולעבוד כרגיל.
באותו רגע הבנתי שזוגיות כזו קיימת רק בדמיון ובמציאות הן לא כאלו פשוטות.
באותו רגע הבנתי שזוגיות כזו קיימת רק בדמיון ובמציאות הן לא כאלו פשוטות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה