מבעד למראה ובארץ הפלאות. התודעה והתת מודע שלי. בלוג בו אני מנסה לצלול אליהם ומנסה לחלץ מהם את סיפורי. בלי צנזורה, בלי שקרים. כל האמת ורק האמת.
האמת שלי.
פעם בכמה זמן אני פוגש לוחם אמיתי.
אייקידו, גודו, הכל מילים יפות לתיאור איפלמנטציה של משהו יותר נעלה: בושידו. בושי הוא לוחם והדו היא דרכו. זה לא כזה פילוסופי כמו שזה נשמע. זה לא סט חוקי האתיקה המטופשים עם אותו כינוי. זו צורת הסתכלות על העולם ועל האימונים.
אני קד קידה בכבוד לאותו בושי שנקלה לדרכי. "רק בעדינות כי כבר דיממתי על מספר אנשים פה היום" הוא אומר ואני מביט בידיו לרגע. שני סימנים על כל יד ואני מזהה אותם כבר מהעבודה שלי. הוא עובד עם מאקיוורה. ברמה מאוד מתקדמת. אני מזהה כי יש לו שם פציעה מאגרופים שנפתחו אבל לא כל כך שזה יהיה מתחיל. היד שלו שבורה מבפנים וגם את זה אני רואה. הידיים נפתחו באמת מעבודה עם שק כנראה בהתחשב בכך שהם משופשפים. העבודה שלו מאוד מקצועית. הם בדרך כלל מתאמנים ברמה מקצועית. כשאתה מאמין שאתה מבצע את העבודה כדי לא למות ברחוב, אתה לוקח אותה ברצינות. זו אחת הסיבות שאנחנו נפגשנו לראנדורי בסוף האימון כשכולם הלכו. אתה מתאמן בדרך כלל מאינטרס. הוא עובד איתי כי הוא איבד את הרכות ואני איתו כדי לתרגל עבודה מול אנשים מסיביים וגבוהים עם ידיים ארוכות.
המעט פעמים שאתה מתאמן בלי להרוויח מכך זה נובע מכך שאיתרת אדם עם תשוקה כמוך לעולם.
אבל זה לא רק איכות העבודה אלא סוג העבודה. לא תראה אצלו טכניקה שהוא לא מאמין ביישומה לרחוב. ניקיו, איקיו וחבריהם. הוא תופס הרבה פעמים אצבעות, מנצל את יתרונותיו ונזהר מחסרונותיו ביחס ליריב.
הוא מכה בשביל להיכנס ומגן בשביל להגן בלי לשחק משחקים מטופשים.
האגן חשוב לו והעבודה שלו קדושה אבל לא תראה תנועות אגן ארוכות או התעסקות בנקודות קטנות או מטופשות
אני מביט בו ורואה אותו מסתכל לאופק, בלי להתמקד ספציפית במתקפות שלי אלא בהתקדמות בעולם כולו.
לוחץ בנקודות שאני מכיר. הוא למד אותן מהספרים.
שוקד על הקלאסיקות העתיקות שבקושי מכירים בעולם המערבי וקוטף מהן פירות.
לפעמים בא לשיעור עם תשוקה לתרגיל שנראה משונה. על מכות שהן גם הגנות קצרות לצוואר, על מצב בו תופס אותך אדם אחד והשני תוקף. אתה יודע שראה אותו ברחוב. הוא נכנס לא פעם לרחוב כדי ללמוד. מתגרה בגדולים וטיפשים. יוצא משם עם המון מחשבות שהופכות לטכניקות עוצמתיות.
בשיעור הוא ממוקד ולא משנה מה הלך השיעור. מוכן למתקפה שתבוא. עומד דרוך.
להם זה לא נראה משונה כשאני תוהה במחשבות.
בנשימה הגוף מתקשח והופך למקשה אחת. זה השלב בו הכי כדאי לעבוד עם גב ישר בצורה מושלמת. במצב זה אתה מתכנס בעצמך ולכן מושלם להגן. כשאתה נושף הגוף נרפה ואתה מסוגל לתקוף.
מחשבות על התודעה, התנועה של האגן והטאי סאבאקי. הם מבינים בכל. זה חלק מהחיים שלהם.
כשאנחנו נלחמים הוא מחייך כל פעם שאני מבצע איזה מהלך ממזרי. כי למד ממנו? כי איתגרתי אותו. משחקים שח של הגוף.
על כן אני אוהב אותו.
"אנחנו פה בשביל המקרים האלה" אמר לי הפיזיקאי ועורר אצלי מחשבה.
"לאחד אחוז מהמקרים בהם הטכניקה נכשלת." והוא צודק במידה מה. מהי תכלית כל אומנות לחימה? מהי תכלית כל אומנות למעשה? אני בכוונה שואל על אומנות ולא אמנות כי פה הקסם קורה. נגרים, צבעים, פסלים ולוחמים עוסקים בדברים הנחוצים ליומיום. משלח יד פשוט. גם אני יכול לקחת ג'קסון, זוויות, ארבע או חמש לוחות עץ ולבנות שולחן בלי להיות אומן. גם דוב יכול להילחם בלי לדעת מה הוא עושה. זה ניצול הקיבולת האנושית שהופכת מקצוע לאומנות. המודעות והתבונה שלנו. זה משונה כי דווקא באומנויות לחימה מדברים על האי מודעות. כיבוי כל האינטלקט והשתמשות בגוף בצורה הטהורה, האינטואיטיבית והמהירה שלו. אבל גם הבנה זו דורשת את הבינה.
אם ארצה להבין תפיסה של טכניקה או דיספלינה אלמד את השם היפני או הסיני שלה. הם חשבו כמוני והעניקו לא פעם לעבודה שלהם שמות בעלי משמעות. מפל מים, חדירת המבצר, ארבע הרוחות, שמיים וארץ. שמות של שיטות מייצגות עקרונות מנחים. השיטה הנוקשה-רכה, עץ אשוח.
שוטו קאן הוא בית תנועת האשוח. שוטו (תנועת האשוח) הוא שם העט של פונאקושי, המייסד, הקישור החזק והאדיר בין העט לחרב מיוצג בשם של השיטה. אין אומנות בלי חשיבה.
כשם שהיוונים עשו, האסיאתים התבוננו בטבע. פשוט כי הם לא פיתחו שיטה מדעית מדוקדקת. זה מדהים לראות שיטות הקרויות על שם בעלי חיים וקאטות על שם תופעות בטבע. הם באמת התבוננו וניסו ללמוד מה אפקטיבי ולמה.
גמלה שלמה, כלב, איש שיכור הם השמות של שיטות גונג פו שונות.
השם קרב מגע ריק מתוכן. הוא לא מייצג איזו התבוננות בטבע או עקרון מנחה. למעשה, יש המון שיטות שהן קרב של מגע. מג'ודו לפורמציות של קראטה-דו לאייקידו. למידה מדוקדקת של העולם הזה תראה שאין מאחורי השיטות המודרניות שמנסות להפוך להיות הכי פרקטיות על ידי שחרור של אינסטינקטים וברוטאליות בלי מחשבה קורות תומכות של עקרונות יציבים. אין ניסיון לבחינה מדעית של קרב והפילוסופיה שלו. בלי זה, בלי אפילו חקירה מדעית, הם עושים דברים על ריק. מקבלים הכל כמו אנשי דת בלי לחשוב למה. כי אין איך להסביר למה איקס ולא וואי בלי בדיקה מדוקדקת. אין להסביר שמקור הכח של החסימה הוא הגוף ולא היד כי אחרת זו תהיה חסימה חלשה בעזרת הסברים פיזיקאלים ומתודולוגים. או לבקר את העבודה מהגוף מנקודת חשיבה אלטרנטיבית על קרב ולטעון שחסימה מבודדת מהירה יותר וקרב צריך להסתיים מהר. אין דיון. פשוט עושים מה שהמורה אומר.
מה אנחנו עושים בדוג'ו? לומדים איך להילחם. כן, בשביל מקרי קצה בהם אנחנו מתמודדים עם אדם מנוסה גם כן והוא מציב קושיות אבל גם מול אנשים פשוט מאסיבים מדי ליכולות הטבעיות שלנו.
אבל האם הקרב הוא באמת מה שמשנה? האם בזה עסקינו? לא! אנחנו לא נלחמים ומבצעים קאטות וראנדורי בשביל האימון עצמו. כמו שאנשים לא לומדים בישול בשביל להכין ארוחת צהריים.
בשביל רוב הארוחות ורוב קרבות הרחוב מספיק קצת ללמוד מספר חודשים. ממש לא שנים.
אנחנו לומדים להיות לוחמים. זה לא קשור לקרב. זה קשור לראיית העולם. לעקרונות שינחו את העבודה שלנו בחיים היומיומיים.
הבושידו שלנו.
זה שמלמד אותנו את הדרך המיטיבה למחוץ עין הוא זה שמסביר לנו למה אנחנו מוחצים דוןקא את העין, ולמה אנחנו משתתפים בקרב הזה ואיל אנחנו ניגשים אליו בכלל. ואיך ניגשים למציאות. זו הרוח שלנו. רוח בודהיסטית משהו. אז למה אני לומד? לא בשביל הקאראטה ולא בשביל האייקי אלא בשביל הדו.
שבת הייתה מצוינת. התעוררתי בשבע וחצי לאימון שנתי. כל שנה הדוגו שלי עורך אימון גדול המורכב בדרך כלל משלושה חלקים, הופעות (קאטות, אפליקציות שונות, הדגמה של טכניקות) ואקס העלאת דרגה למי שצריך. בדרך כלל מזמינים מורים בכירים משיטות שונות כדי להעשיר את הרקע שלנו קצת.
זה התחיל עם מורה מומחה לאומנויות סיניות ופיליפיניות. שמחתי לראות מורה מבוגר עם עבודה מצוינת לקונג פו כי בינתיים יצא לי לראות בעיקר בלשטנים בארץ והתחלתי לחשוש שזו הרמה פה. ייתכן וזה כמו הסיפור של אייקידו שהרוב מורכב מעדר של מטומטמים כושלים ויש מורים נבחרים מצוינים מעטים מאוד. פשוט כי האומנויות הרכות מאוד קשות להבנה והתמחות. במקרה של אייקידו זה סיפור של עקרונות מאוד מורכבים בביו מכניקה ופסיכולוגיה. זה דורש המון תרגול והבנה. המון אינטיליגנציה גם. זכור לי במיוחד אימון עם אדם מאוד מקצועי שאני עובד איתו. תירגלנו עבודה מול אגרוף. הנחות המוצא שלנו הן ששנינו לפחות באותה מהירות והוא ייתכן יותר מהיר ממני והוא מסוגל לעקוב אחרי התנועה שלי עם האגרוף. עלי לנוע רק בנקודה שהוא לא מסוגל יותר לתקן את תנועתו. איפה שהוא כשהאגרוף מתחיל את התנועה הבורגית שלו. אין לי זמן לתנועות גדולות ואין לי אפשרות ללכת לצדדים כי הוא יזהה אותי. לכן התנועה החכמה תהיה מינימאלית. אני אעדיף לתת חצי צעד לכיוון שלו. הוא במלא נע לכיוון שלי כל שגם הצעד הקטן הזה יביא אותו ממש קרוב אלי. זה יותר קשה משזה נשמע. רוב האנשים פוחדים בצדק מאגרוף ולכן לגשת אליו נשמע לא אינטואיטיבי. בנוסף זה מגדיל את הסיכוי שלך להיפגע. תנועה לא נכונה כשאגרוף קרב עשויה להסתיים באיזה איבר פנימי מפוצץ. פשוט זו הדרך היעילה ביותר לפגוע בו. אבל זה לא מספיק. אני רוצה תנועה ממש מינימאלית. כדי לעשות את זה נכנס האגן. מרכז הכובד של הגוף. האגן צריך להסתובב על ציר בכיוון האגרוף. כך למשל והיריב תוקף ביד ימין ואני נע שמאלה, לכיוון החיצוני של גופו, הוא ינוע בכיוון השעון.
בנוסף, כאשר נקודת שיווי המשקל שלך נמוכה אתה יציב יותר, חזק יותר ויכול ליצור קוזושי חזק יותר אצל היריב. האגן מורכב מתנועות מעלה ומטה ושמאלה וימינה. אתה מסוגל להניע את שני החלקים שלו בנפרד. להרים את צד שמאל ולהוריד את ימין למשל ובמקביל לשמור על נקודת המרכז נמוכה. הרם צד שמאל והורד ימין ותעביר את משקל הגוף לכיוון היריב תוך כדי. כך תקטוף את המרכז של המערכת שהיא שניכם.
אבל רוב האנשים לא מדברים מכניקה. יש אצלנו חגורה שחורה שהעבודה שלו יפיפיה אבל הוא מבלשט עם בירבורי מוח על קי והרמוניה של הטבע. מה שהוא אומר לא קשור למה שהוא עושה. הוא מרגיש מה נכון ויודע להפעיל את זה היטב אבל ההסברים שלו פשוט לא נכונים. רוב האנשים אפילו גרועים מזה. הוא יכול להיות אייקידוקה טוב כי הוא מתאמן בסביבה תחרותית. תחרותית במובן של מה שלא עובד בקרב יפגע בך. ייכנס אגרוף או בעיטה. בסביבות עם מתאמנים פחות פרקטים זה לא יעבוד לו.
זה גם למה יש המון אייקידוקות שלא מחבבים את הבחור שהתאמנתי איתו. גם בחגורות השחורות. הוא בא מקארטה, יודע לתת אגרופים ולהכות ולכן הוא מכה כמו שצריך. לא מעט פעמים זה אומר שלא עובדות עליו טכניקות כי הן לא פרקטיות. אי אפשר לומר שהוא נוקשה. לא עובד עליו כי הוא מכה טוב. בראשון התאמן איתנו אייקידוקה מדוגו אחר. חגורה שחורה כביכול. הוא כישלון של מתאמן בעיני. נוקשה בצורה מגוחכת, מכה בכוח במקום להפעיל טכניקות כמו שצריך ולא רגיש לסביבה. הנחתתי לו מספר אגרופים והוא לא הרגיש אותם אפילו. הבחור שאני התאמנתי איתו פשוט פירק לו תתחת כדי להבהיר לו שהוא עובד כמו טירון. השחורה טען שהבחור נוקשה. דביל.
אבל אני בורח מהנושא שלנו. קונג פו. לומר מומחה לאומנויות סיניות ופיליפניות זה מדויק כמו מומחה לאומנויות יפניות. מיד עולה השאלה, אלו אומנויות? כי יפניות זה גם קראטה, גם אייקידו, גם גו גיטסו ונינגיטסו וגודו ואייקיגוגיטסו וסומו. וזה עוד לפני שאנחנו עוסקים באומנויות הנשקים. בטח שעם חרב שלכל דבר שם יש תורה משליפה עד סוגים של חיתוך.
יש להן המון במשותף. גודוקא מוכר מאוד שהביאו גם לכנס שלנו אמר "ההבדל בין טכניקה של אייקידו לטכניקה של גודו היא שטכניקה של אייקידו נלמדת בשיעור אייקידו וטכניקה של גודו נלמדת בגודו". הכוונה היא שהטכניקות הן אותן טכניקות. כל היפנים לוקחים מאותו מאגר של טכניקות מוכרות מה שמתאים לאומנות שלהם ומלמדים אותן. ההבדל הוא בגישה הפילוסופית שלבסוף מתבטא בצורה שהטכניקה מבוצעת. אפשר לבצע איקיו גם בקראטה וגם באייקידו. הם יראו פשוט שונה.
קרב מגע וMMA לא מבינים את צורת החשיבה הזאת. הם מנסים ללמד כמה אומנויות יחד אבל כל אומנות היא צורה אחרת להסתכל על קרב ולגשת אליו. לשלב אותן זו רמה מאוד גבוה. אמנם העקרונות המנחים את כולן זהים וגם הטכניקות אבל עבודת הקרקע העשירה של הגודו והטכניקות של אייקידו צריכות להיות מופרדות ולהתייחס אליהן שונה לחלוטין.
נכון יהיה לומר שכל אחד הוא דוגו בפני עצמו. לכל אחד התבוננות אחרת לקרב המתבטאת בעבודה אחרת באימון וברחוב.
כל אופן, סגנון הקונג פו שהוא הראה לנו מאוד דומה לקראטה רך מאוד. זה לא כזה מפתיע. אומרים שכל האומנויות היפניות והסיניות מקורן מנזירי השאולין ומקור האומנויות של נזירי השאולין הוא בוהדי דארמה. זה כנראה לא נכון אבל הקשר בין האומנויות הסיניות ליפניות מאד חזק, במיוחד בקראטה.
הוא לא עמד בצורה יציבה ורחבה כמו שנהוג בקראטה. הוא טייל מסביב ליריב. הוא לא הכה עוצמתי. האגרופים עצמם בבירור לא המיקוד.
זה לא נראה כי מטרתם להוביל לנזק משמעותי. אולי להמם את היריב ולהכניע אותו עם סדרת מכות ארוכה. אני לא רואה איך האומנות הזאת פרקטית. היא כנראה כן כי יכלו לראות שהוא מבין היטב עקרונות עמוקים יותר. פשוט נדרש יותר התבוננות כדי לראות את זה.
זה משעשע אבל יוצא לי לראות את האומנויות הסיניות והיפניות כפי שאני רואה את המטבחים שלהם. היפני מאוד מינימליסטי וצנוע. מעט וריאציות אבל כל אחת מהן עובדים עליה לשלמות.
המטבח הסיני לעומת זאת מכיל המון צבע וטעמים מסחררים. המון טכניקות שונות ותרגילים שונים. תרגילים אסתטיים מאוד.
נקודת עניין נוספת בטקס היא מענק החגורות. כמה חברה עלו לשחורה. חלק באמת הגיע להם כי הרמה מאוד גבוה וחלק? אני ברמה גבוה יותר. חבר שלי מהאימונים גם הוא ברמה גבוה מהם והוא לא קיבל (הציעו לו להיבחן והוא סירב). אני לא מאמין שאני ברמה של שחורה אבל בהחלט גם לא חלק מאלו שקיבלו. הם ילמדו עקרונות בצורה גרוע.
אבל באו אלי בסוף האימון וסיפרו לי שהמאמן אמר לקבוצה בהיעדרי שאם לא הייתי נעדר זמן כה רב הייתי יכול להיות מועמד. זה לא עניין של רמה. זה עניין של נוכחות בשיעור שנקטפה ממני. אני לא רוצה באמת את השחורה כל כך. אבל זה הכניס את זה להיגיון. באותה שיחה אמרו לי שהחיסרון הכי גדול של הטכניקה שלי הוא שאני חסר ביטחון. ייתכן.
לאחר מכן דיברתי בדרך חזרה עם פיזיקאי מהאימונים. הוא הציע הסתכלות מעניינת על פיזיקה ואומנויות לחימה. בתואר שני בפיזיקה מצפים ממך לגלות משהו חדש. הרעיון מאחורי מדע הוא חקר ולכן זה מה שמצופה ממך. באומנויות לחימה? תמצא מעטים שממש ממציאים קאטות או טכניקות. יש דגש חזק יותר על מסורת. הוא צודק. זו באמת דרך פחות יעילה. יותר טוב היה אם היו מתייחסים לזה כתחום של הנדסה בפיזיקה. כי זה מה שזה וכך היו מסוגלים לייעל להן את התחת.
התבוננתי בתמונת הדוגו של השנה שצולמה בכנס. אני מביט על אחד אחד. הם לא משפחה שלי בדיוק. הם אנשים מאוד מאוד קרובים. כל אחד בצורה אחרת. כל אחד לקח חלק מהסיפור שלי של למידה באומנויות לחימה.
לאחר שחזרתי עסקתי שוב בהומוארוטיקה. אני לא מרבה בפרטים פה. בו נאמר שכאב לי הישבן אחרי זה אבל. האורגזמה הייתה מצוינת אבל לא דיו כדי שזה ישתלם. למה עשיתי את זה? זה פשוט קרה. הלבידו חזק מאיתנו. מה זה אומר עלי? לא יודע כי אני בהחלט נמשך לנשים. המלצרית למשל. אני נמשך אליה בטירוף. משהו באיך שהיא מדברת. הבעיה שלי היא שהיא אוהבת לרקוד ואני חסר ביטחון בריקוד. במיוחד בזוגות. אני יודע קצת לנוע. קצת מאומנויות לחימה. אבל לא ריקוד באמת. לא עם מישהי.
כשאנחנו סוגרים ביחד אני רוצה מאוד לומר לה משהו אבל אין לי את האומץ. אני תמיד מרגיש נחות בדברים האלה. אבל אני מצחיק אותה. ההומור שלי זורם איתה. היא אוהבת את זה שאני משוגע.
לא. אני בהחלט לא הומוסקסואל. היום פגשתי קצינה ודיברנו ונמשכתי אליה מינית מאוד. הרגשתי את זה. במקביל אבל אהבתי את היופי שלה. אני רציתי לעצמי את האסתטיקה הזאת. את הטיפוח והיופי.
אולי דו? בחור בחדר כושר הראה לי אימונים לרגליים והבטן התחתונה. הרוק שחי התייבש וחשתי עיקצוץ קל. מה זה אומר? כלום. שאין לי פשוט מושג מה אני ואני צריך להמשיך לאן שהזרם ייקח אותי.
שנדבר על המשקית? היא כבר לא עולה במוחי באותה תדירות. אני לא מתעורר בלילה לטלפון. אני איבדתי את הטעם בה. לא צריך יותר לשלוח לה הודעות. אבל אני גם לא חש אליה את אותו זילזול שאני חש לרוב האנשים. אני חש אליה זילזול מסוים. היא לפעמים מתנהגת כמו מטומטמת לדעתי. אבל לא ברמה שאני מעדיף שהאינטרקציה בינינו תהיה נטו מקצועית. כך אני חש עם רוב האנשים. שאני יותר טוב מרוב מי שמסביבי. לא נעים לי לומר את זה אבל כך אני מרגיש. יש קליברים סביבי. שווי ערך לי וטובים ממני בדברים מסוימים. אבל הרוב לא.
אני מאוד תזזיתי בכתיבה שלי היום. נדבר על חלום שחלמתי. ובחלום ראיתי מלאך. סתם סתם לא באמת. הכלבה שלי הייתה שם. היחידה שגרה עכשיו עם אבא שלי. היא בארץ וגילינו שהיא פצועה מאוד בפה. מדממת. אני הייי מול אבי ודיברתי איתו מאוכזב על כך שהיה חסור אחריות איתה.
כך אני חש היום. מאוכזב. כאילו כל פעם הוא מאכזב מחדש. אם זה כי הוא מתקשר שיכור בארוחת שישי כי יצא עם חברים לאני לא רוצה לדעת לאן או שהוא יוצא לצימר עם מישהי. במיוחד כשאני מגלה שהוא משחק עם כנות ואמת כמו ילד קטן עם דיסוננס. כעיקרון אין לי בעיה עם זה שהוא לא דמות סמכות בחיי. יש לי בעיה עם הצורה שהוא מתנהג. אני רוצה שיתנהג כיאה כך שאוכל לדבר איתו גבר אל גבר. לשתות בירה ביחד ולדבר על חולין. אני מפחד על הכלבה שלי. אני אוהב אותה. אין ספק. היא הגורה שלי. היא בודדה.
נחזור לקצינה. אהבתי את התסרוקת שלה. זה חלק מהיופי שלה. ייתכן וחלק ממה שאני רוצה. הגוף שלי מרגיש יותר ויותר כמו מכונה כשאני מבין מתי גירוי איקס מוביל לוואי. אוכל שאני מכניב או התנהגות אנושית.
זה חזר כשצפיתי במישהי נוספת פה. אני לא נמשך לזה מינית בצורה מטורפת. אני חש אהבה רומנטית לנשים לדעתי. הזין לא עומד אבל המאניה, הארוס, הפרגמה, הסטורג' והאגפה מתעוררים. אהבה רומנטית לנשים יותר ממינית. יותר מרצון לזוגיות ופחות לסקס טהור.
ונסיים בפוליטיקה. הידד. אני לא יודע איך לקטלג את הדעה שלי. ימנית או שמאלית? כי אני מאמין שצריך לבצע אינטגרציה בין ערבים ליהודים. שכולם יקבלו חינוך שווה ויהיו חלק מתרבות אחת. לפרק את השבטים הערבים. זה שמאלני רצח. אין פה מיליטנטיות. אבל אני מאמין גם בדחיה מוחלטת של התרבות הערבית. היא נחותה לדעתי. אלימה ופרימיטיבית. להכניס את כולם תחת זהות יהודית מערבית. ללמד אותם היסטוריה בראי מדעית שואפת לאובייקטיביות (ואני מאמין שזה יוביל לפגיעה בתחושת הלאום הפלסטינית שלהם), לאמץ את הרעיונות היהודיים וכן הלאה.
אנשים קראו לזה גזענות. הם טועים. זה לא הגזע שמפריע לי אלא התרבות. אין לי בעיה עם ערבי משכיל ומתון. אני פשוט מצביע על מה שנתון: יש הבדלים ניתנים לקימוט מספרי שמראים כישלון של התרבות הערבית בעולם המערבי. בעיני זה ברור שזה נובע מתרבות מחורבנת פשוט.
נהניתי לכתוב היום את שכתבתי. ממש החזיר אותי לקדמותי.
רציתי להישאר ער אבל אני מבסוט מהאימון. כתבתי רק את ההתחלה שלי על דתות שהכיל ביקורת רבה לספר.
ביצעתי רק חצי מהאימון. לקראטה לא נשארתי בשל כאבים חזקים בבטן. כל כך חזקים שנשענתי על הבוקן בקאטה. כל כך כואבים שרכבתי כשאני מרוח על הקידון מתפלל לא למות.
האימון התחיל עם שלושה ראנדורי שעשו את כל שאר האימון לפחות רלוונטי.
אחד עם המתאמן שאני הכי מחבב, אחד עם המורה שלי ואחד עם המתאמן שאני הכי מעריך. את שני האחרונים בקושי הצלחתי להפיל. הם חיות אדם.
מישהו אמר לי שמתאמן ששתי רמות מעליך לא תצליח אף פעם להפיל אם הוא לא ירצה. זה משעשע כי אני תמיד מתבאס כשאני נכשל בעבודה איתם למרות שזה הגיוני. הם ברמה יותר גבוה. מזה לומדים אבל.
שיפרתי טכניקה אחת שלי שחשבתי שאני עושה אותה מצוין.
למדנו טכניקה נוספת שבעיני חסרת ערך. מסוכנת מדי לרחוב. עבודה שמתאימה אולי לגודו תחרותי.
זה היה אימון ממוצע עבורי. לא טוב במיוחד ולא רע במיוחד.
התחלתי אותו כמו שאני מתחיל כל אימון, צפייה בקבוצה שמתאמנת לפנינו על המזרון.
בגבעתיים זו קבוצת ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ביום שלישי זו קבוצת קונג פו ובחמישי זו קבוצת MMA.
השניים האחרונים עובדים זוועה. אני נהנה לצפות בהם באותה צורה שאני נהנה לצפות בחגורות לבנות. אתה לומד לזהות ליקויים בטכניקות ולהזכיר לעצמך מה לא טוב ולא כדאי לעשות.
היום למשל הם עבדו מטווח אפס שמגוחך לעבוד בו בפועל.
הם תירגלו תגובה לקרוס מהטווח הזה. אבל למה שמישהו בטווח הזה יתקוף אותך במכת צד? יותר מזה, אין סיבה שתתחיל להסתבך אם הוא עושה צעד כל כך מטומטם כמו לתקוף אותך מתקפה ארוכה שחושפת את הגוף שלו בטווח הזה. פשוט תיתן לו אגרוף לפנים וזה יסיים את זה.
הם גם עבדו תרגול חופשי.
הרבה בעיטות מטווחים אפסיים שאין סיבה לעשות, איבוד שיווי משקל (אם מישהו ייתן לי בעיטה כשהוא חצי נופל זה לא יעשה שום נזק ויותר מזה, אוכל כנראה לנצל את זה לטובתי) ובזבוז זמן מוחלט. הם עמדו זה מול זה בטווח מאוד קרוב ופשוט שיחקו עם הידיים הרבה פעמים במקום פשוט לצאת למתקפה. הפלרטטנות הזאת מיותרת ומסוכנת ברחוב.
הקטע האירוני הוא שהם מסתובבים עם חולצות MMA שכתוב עליהם כל מיני סלוגנים לפיהם זו האומנות האולטימטיבית והפיתוח הנכון מהקלסי השגוי.
הכל טוב ויפה אבל הMMA שלהם עובד חרא.
תמיד יהיה את המאבק הזה בין מודרני לקלסי באומנויות לחימה.
מודרני היום זה פשוט לקחת את הקלאסי ולנסות ליצור קומבינציות שלו או להמציא אותו מחדש.
הראשון רואים בMMA (שזה שילוב של אגרוף תאילנדי, ג'ו ג'יטסו וג'ו ג'יטסו ברזילאי), קרב מגע (שזה שילוב של ג'ו ג'יטסו ואגרוף תאילנדי) ודניס הישרדות (שזה פשוט שילוב של ים דברים לא קשורים). את השני אפשר לראות באומנויות כמו ג'ו ג'יטסו ברזילאי (שזה פשוט דיספלינה של ג'ודו כמו ששיטו ריו זה דיספלינה של קראטה) ואגרוף תאילנדי (שזה פשוט מואי בוראן שמותאם לתחרויות.
המודרנים טוענים שהאומנויות שלהם יותר טובות כי הם בוחנים אותן בזירות ולכן הם משייפים אותן לשלמות.
אבל יש את ההבדלים האלו בין זירה לרחוב. זירה מתוחמת ואפשר להביא את האויב לפינה בקלות בה, בזירה עובדים עם כפפות שמגבילות את היכולת שלך לבצע טכניקות יעילות ומשנה את הדינמיקה של האגרוף מספיק כדי שלא תוכל לתת את כל הסוגים של האגרופים בצורה שדומה לרחוב (קשה למשל להיכנס לכליות וכבד עם כפפות), בזירה יש חוקים והגבלות על המתחרים כדי שלא יעשו נזק חזק מדי (טכניקות מסוכנות מאוד כמו היג'י ג'ימה עם הטלה לרצפה למשל אסור, אגרופים למקומות מסוימים אסור וכו'), בזירה המטרה היא לא לסיים את הקרב כמה שיותר מהר עם האויב ברצפה אלא לצבור נקודות ולהכניס כמה שיותר אגרופים, בזירה לא יכולים לתפוס אותך בהפתעה, בזירה אתה עובד מול בן אדם אחד בלבד (שזה קריטי, ג'ו ג'יטסו ברזילאי מתאים כשיש מולך אויב אחד אבל כשיש מספר יריבים זה נהיה מאוד בעייתי לעבוד בצורה הזאת) שעובד תחת אותם כללים שלך (אין סכינים, לום, עבודה מלוכלכת).
אלו הבדלים שעולים לי בראש כרגע.
יותר מזה, אומנויות קלאסיות פותחו ברחוב. הן נוצרו תחת מאבק.
קראטה נוצר במאבק של האוקינאווים מול הכובשים היפנים, קונג פו במנזרים ככלי הגנה מול שודדים, ג'ו ג'יטסו הייתה ההגנה היחידה של סמוראי שאיבד את נשקו בשדה קרב מול לוחם ענק ומזוין. מה שלא היה יעיל היא מביא למוות של הלוחמים או לפחות סיכן אותם מאוד. החשש הגדול הוא שעם הזמן האומנויות איבדו את הרמה שלהן כי בחנו אותם פחות ופחות ברחוב והן עברו יותר לדוג'ו. נתחיל בזה שעד היום משתמשים בהן ברחוב. לא רק תחת אומנויות מודרניות שהן כפי שכתבתי בבסיסן שינויים באומנויות קלאסיות שלרוב התאימו אותם לmode תחרותי, אלא גם תחת כוחות שיטור וצבא שונים (שג'ו ג'יטסו היא הכי מפורסמת ביניהן מאחר והיא בשימוש נרחב על ידי כוחות שיטור ביפן וביחידות קומנדו שונות). יש כמובן שיטות שאיבדו בהדרגה את הצד הפרקטי שלהן אם זה עבור שימוש תחרותי או עבור שימוש אומנותי. טאי צ'י זאת ממש לא אומנות לחימה, אייקידו לעיתים לוקחים לצד של בולשיט פסבדו-פילוסופי, קונג פו גם סובל ממגפה של חירטוטים, ג'ודו מאוד מובנה לתחרות ולכן הוציאו ממנו המון טכניקות מסוכנות ועבודה המתאימה לרחוב, קראטה עבר תהליך דומה וקראטה תחרותי מאוד דומה לסוג של איגרוף. כך הלאה. צריך תמיד לשים לב לזה. לדעתי כל אומנות מהקלאסיות מתאימה לרחוב במידה ומבצעים בה מספר התאמות לעבודה מודרנית. באייקידו למשל מתרגלים המון טכניקות מול מתקפות קלאסיות. בדרך כלל העבודה נעשית מול מתקפות כגון שומן אוצ'י ויוקומן אוצ'י למשל אלו שתי מתקפות מאוד נפוצות שמקורן בחרב בכלל. הסיבה לכך הגיונית. אייקידו מקורו מהג'ו ג'יטסו. ג'ו ג'יטסו נותן מענה למתקפות של סמוראים. על כן, הגיוני שהוא ילמד עבודה מול מתקפות עם חרב בעיקר. יותר מזה, מעט מאוד פעמים משתמשים באגרופים ובעיטות בג'ו ג'יטסו ובאייקידו. זה פשוט לא יעיל מול אדם עוטה שריון. יש המון מתקפות בשתיהן לנקודות תורפה של השריון: הצוואר, בית החזה וכו'. אבל מניסיון אישי, אייקידו מתאים גם לעבודה מול מתקפות מודרניות. בעיטות, אגרופים של קראטה ואיגרוף, ברכיות, מרפקים, עבודות עם סכין (יותר מכל הקודמות עבודה מול סכין) וכדומה. צריך פשוט ללטש את העבודה כדי להתמודד מולם. איני סבור שאייקידו מכין אותך לכל. בצורה אידאלית כל אומנות ברגע שתתרגל אותה די זמן תביא אותך למצב שאתה מוכן להכל. דרך קיצור תהיה ללמוד אומנויות נוספות שישלימו את החסר. זה למה אני לומד גם קראטה. אייקידו עובד מאוד מקרוב אבל היה חסר לי עבודת סטרייקינג. אני רוצה ללמוד גם ג'ודו כי כשלוקחים אותי לקרקע אני לא יודע מה לעשות בכלל. כמובן שאני יכול למנוע את זה שיקחו אותי לקרקע כל עוד אני עומד. אם מישהו ייגש אלי להפלה אני פשוט אדפוק לו ברכיה או אזוז הצידה. אבל אם הוא מצליח? אני מת. השאיפה שלי היא להתמחות באייקידו, קראטה, ג'ודו ואגרוף תאילנדי (אגרוף תאילנדי כדי ללמוד יותר את הדינמיקה של סטרייקינג מטווח אפסי). זה המון וזה יצריך המון זמן ללמוד אותן אבל זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות. אם כבר בנושא, אני לא אוהב בשום צורה את השילוב של העבודה הקלאסית בצורות של MMA וקרב מגע. אומנויות קלאסיות בדרך כלל נוטות להתמקד בספקטרום מסוים של עולם אומנויות הלחימה ולהתמחות בו. גם בהן אגב אפשר לבצע תת התמחויות נורא גדולות. המאמן שלי לקראטה נגיד לקח חניקות לרמה מאוד גבוה. העניין הוא, שכדי להביא לרמה גבוה חלק מהספקטרום, אתה צריך להקדיש לו זמן רב. כשאתה מערבב בין עבודת אגרוף, טכניקות בעמידה ועבודת קרקע באימון אחד בן שעה וחצי של פעמיים בשבוע אתה פשוט יוצר בלגן. כל אומנות מציבה פילוסופיה שונה, רעיונות שונים להתמודדות מול יריב, דעות שונות. כשאתה משלב אתה פשוט עושה כל אחת מהאומנות ברמה שטחית ומאוד בינונית. אתה מערבב בין רעיונות שונים של תקיפה שלא בהכרח משתלבים נכון. השילוב יעשה ברחוב או ברמה מאוד גבוה באימון. לא בהתחלה. אני רואה עבודה של MMA ואני חושב לעצמי כמעט בכל אימון של כל דוג'ו כזה שאני צופה בו שהרמה פשוט לא גבוה במתקפות ובטכניקות (קרקע אני לא מבין כלום). זה חלש ועלוב. אם באמת רוצים ללמוד שלוש אומנויות צריך לתת לכל אחת מהן זמן בנפרד. בן שעה וחצי נגיד. אני מקדיש לקראטה שעה וחצי פעמיים בשבוע ולאייקידו שעה וחצי 4 פעמים בשבוע (לא כולל עבודות טרום אימון שלי ועבודות בסופ"שים) והקראטה שלי עדיין אינו ברמה גבוה ואינו התמחות שלי. אייקידו אני יחסית מבין וגם לא ברמה מזהירה. טוב, נמשיך. נכנסתי לאימון. הבן של המאמן הגיע היום. הוא התחיל לפני כשנה ללמוד אומנויות לחימה למרות שמהעבודה איתו אני סבור שזה תמיד היה חלק מחייו. הוא לא עובד בצורה רגילה למתחיל. יש לו שנה בקראטה וארבעה חודשים באייקידו. ניכר אצלו הקראטה מאוד. זה מעניין וזה עוד דוגמה לכך ששילוב זה דבר קשה. הוא לא מסוגל להפריד בין האייקידו לקראטה. התחלתי איתו בחימום רנדורי. עבדנו והיה מעניין. הוא התקשה לזרום עם טכניקות שלי. כשביצעתי אותן לאט הוא התנגד לתנועה. לי זה עובד טוב, זה מאפשר לי לעבוד על מחשבה דינמית. אדם לא יכול להתנגד לשני כיווני תנועה בו זמנית. אם הוא מתנגד לתנועה בכיוון אחד אתה יכול לבצע עליו טכניקה לכיוון השני. היה לי קשה לעבוד כך אבל וזה משהו שידרוש אצלי תרגול. בשבילו זה פחות טוב כי זה שהוא לא זורם אומר גם שאם יבצעו עליו טכניקה חזקה ומהירה הוא לא יחוש שהוא צריך לנוע עד שהיד שלו כבר תהיה פרוקה. הוא גם עובד בקווים (הרבה אחורה וקדימה). שמתי לב שזה נפוץ אצל הרבה קראטה-קה. אני מנחש שזה נובע מכך שבקראטה התנועות מאוד חדות (הרבה זינוקים קדימה או אחורה). ברמה גבוה זה לא אמור להיות כך, תנועה לצד יותר חזקה ומאפשרת תפיסה של נקודות תורפה. אבל הנה העניין: בדרך כלל כשאני מלמד חגורות לבנות ברנדורי לא ללכת למשל אחורה אני פשוט נע בכיוון שלהם ומכה אותם שוב ושוב. האפשרויות שלהם הן להתגונן שוב ושוב עד שבסוף הן לא מסוגלות להתמודד מול רצף המתקפות והם נופלים ואז אפשר להסביר להם מה צריך לעשות והם יבינו טוב, או שהם ינועו הצידה וכך יתחמקו מהמתקפות. בתור אחד שבא מקראטה, מובנה אצלו לתקוף אחרי מספר הגנות. זה בסדר גמור. זה מעולה לקראטה. אני סיימתי את זה בכך שהייתי מספיק קרוב אליו כדי לחבוק אותו ומשם לא יהיה לו מה לעשות. אם היה איש קראטה ברמה גבוה יותר היה גם מסוגל להגיב לזה תחת הפילוסופיה של קראטה. כי זה העניין, יש לו כבר תגובות טובות מהעולם של קראטה להתמודד עם מצבים שונים. לכן קשה להסביר לו את העבודה של האייקידו. שתי העבודות טובות. להתגונן אחורה ואז לזנק קדימה ולשבור את המתקפה של היריב זה מצוין. אבל ברומא תהיה רומאי ובאייקידו תהיה אייקידוקה. אני מנחש שאני עושה את זה הרבה גם בקראטה. בכל זאת, אני יותר משנה באייקידו וזה כבר מובנה אצלי מאוד. אני משתדל שלא אבל לפעמים העירו לי על כך שאני עושה את זה. האימון המשיך לטאי סאבאקי. העבודה שלי בטאי סאבאקי היא לקחת כל פעם טכניקה אחת מהארסנל ולחזור עליה במשך חודש עד שהבאתי אותה לרמה שאני אוהב ואז לעבור לבאה. אני חושב שאני מבצע את הטכניקה שעבדתי עליה לאחרונה בצורה מספקת וזה משמח אותי כי אני אוהב איך שהיא יוצאת. כעת אני עובר לאחרת. אני מתרגל גם תוך כדי עבודות נשימה נכונה. זה מאוד קשה ומצריך סינכרון מושלם של כל הגוף. ביצענו מספר טכניקות שהחשובה ביניהן היא טנשין נאגה ^^ הפעם נתנו לי קבוצה של חגורות לבנות לתרגל אותן. הגעתי למסקנה שיש לי יותר מדי נקודות ללמד ומעט מאוד זמן ללמד אותן. פעם הייתי מאוד חסר ביטחון לגבי להסביר לחגורות לבנות שזה מעולה כי לא הייתי ברמה שהרגשתי שיש לי מה ללמד אותם. היום זה קצת שונה. אני מעיר אם אני רואה משהו חריג במיוחד. אני גם מעיר הרבה כשאני רואה אדם לא עובד. אני נותן להם נקודות שעוזרות לי. זה גזל המון זמן אבל נהניתי ללמד ואפילו למדתי קצת מהן. לבסוף למדתי קאטה חדשה. עבודה של ג'ו מול חרב. כבר ביצעתי את הקאטה פעמיים בעבר אבל עזבתי אותה כי הגעתי למסקנה שהיא מכילה רעיונות שלא הייתי מוכן עדיין כדי לתקוף אותם. היום אני רואה אותה ומרגיש יותר מוכן. הגעתי למסקנה שזאת אחת הקאטות באייקידו שאני יותר אוהב ואני ממש רוצה להתמחות בה. היא מכילה המון עקרונות חשובים באייקידו, המון עבודת אגן, המון טאי סאבאקי שלנו וגם מספר טכניקות. הקטע המפתיע הוא שהיא לא הגיע מקורינדו אייקידו (הזרם שלי). מסתבר גם שאנחנו מיעוט בקרב ההשיטה שמלמד אותה (שזה משעשע כי השיטה שלנו בפני עצמה מאוד קטנה וכמות המאמנים ברחבי העולם שלה מצומצמת מאוד). אז היה אימון לא רע בכלל. כאן מסתיים השבוע הזה. החלק המעניין היה שהבאתי את המחשבות שלי מהאימון לבלוג. ייתכן ואעשה את זה יותר.
זה משהו ידוע אצלנו בדוג'ו שאימונים זה כמו פונקצית סינוס (ניסוח שלי של זה), יש תקופות בהן אתה מרגיש כמו ברוס לי ויש תקופות שאתה מרגיש כמו סטיבן סיגל בסרטים האחרונים שלו שהוא חרא בהם (כאילו, אין בעיה שהמשחק והעלילה חרא, אף אחד לא מחפש אותם בסרטים של סטיבן סיגל, אבל איפה לעזאזל האייקידו והג'ו ג'יטסו?! מה הטעם בסרט סטיבן סיגל בלי אייקידו וג'ו ג'יטסו?).
לא הייתה לי תקופה לאחרונה שהרגשתי שהעבודה שלי מזעזעת. למעשה, בשנה וקצת האחרונים לא הייתה לי אף פעם את התחושה הזאת. אבל היום הייתה ירידה. וזה הגיוני, היה לי אימון ממש מוצלח אתמול. אימון ממש מוצלח זה בוסט לאגו. אגו זה האויב הכי גדול של לוחם.
רק ברגע שאתה מתנתק לחלוטין מהיומרה אתה מסוגל להילחם כמו שצריך.
בתור אדם שניגש לאימון עם אגו, הרנדורי שלי היה לקוי. הרגשתי את זה. עבדתי גרוע אפילו עם מישהו בחגורה לבנה. אין דבר. רק אומר שצריך פחות אגו.
מעניין אותי למה זמן כה רב לא חשתי תקופת יובש. אולי כי אני כבר עברתי מספיק כאלו כדי לדעת שאי ידיעה ומבוכה זה חלק מהאימון אז אני מקבל אותם בהבנה. יכול להיות הגיוני מאוד.
עוד משהו שהבחנתי בו, ככל שעובר זמן אני ניגש יותר לטכניקות בסיסיות. כשהתחלתי אייקידו, בשנה הראשונה, נורא התלהבתי ללכת לדברים המסובכים. הטכניקות היפות והמורכבות שמתרגלים בחגורות מתקדמות. באחת כזאת אעסוק פה כשאגיע לתאר את אימון הקראטה. היום? היום אני מתרגל בעיקר את הטאי סאבאקי הראשון ואת השומן נוצ'י (התקפה לראש בסיסית) שלי. אני לומד מהם המון. יש בהם המון מרכיבים שהופכים אותם מגרועים לטובים ומטובים ליוצאים מן הכלל. תזמון, עבודת נשימות נכונה, תנועה מסונכרנת של מותן-ידיים-רגליים. רק חלק מהדברים. זה בעיקר מה שאני מתרגל בחימום שלי.
אגב, פה יש משהו מתסכל. אף על פי שאני לא מרגיש מבוכה, אני גם לא מרגיש השתפרות חיובית כל כך. כנראה שיש ואני לא שם לב אליה. אני מקווה לפחות. אני לומד דברים חדשים. אין ספק בכך, השאלה כמה הם גדולים בהשפעה שלהם.
כל אופן, אחרי הרנדורי ניגשנו לטכניקה.
המאמן היה צריך לצאת לשיחת טלפון והוא השאיר חגורה שחורה מאוד בכירה ללמד. הוא אדם שאני מעריך. הוא יודע המון אייקידו ויש לו המון מה ללמד. העבודה שלו מאוד חכמה.
אף על פי כן, אני לא אוהב ללמוד ממנו או לעבוד איתו. הוא מופשט, פילוסופי ומתוחכם מדי לדעתי. אני לא מאמין שמה שהוא עושה יעבוד ברחוב עם לוחם קצת פחות זורם ורגיש.
זה מזכיר לי דוג'ו שלמדתי בו בבולגריה מספר שיעורים. אני זוכר שראיתי שאדם בכיר מבצע טכניקה וזרמו איתו מאוד אבל בעיני היא הייתה מאוד לקויה. ניסיתי להוסיף מעט התנגדות כשהוא ביצע אותה עלי כדי לראות איך הוא יתמודד איתה. היא לא עבדה לא מן הסתם. המאמן לקח אותי לצד והסביר לי שאני לא עובד בצורה של אייקידו. באייקידו הטבע זורם והכל מאוחד והקי עובר מדבר לדבר ואייקידו מדמה את הטבע.
אהא.
אז אני נזכר שאייקידו זו אומנות לחימה שפותחה כדי להילחם. זה היה הגיוני אם היה מאחורי זה את אותה פילוסופיה מדידטיבית של טאי צ'י אבל אייקידו נוצר כדי להפיל אויב בצורה חכמה בלי לגרום לו הרבה נזק. אני מרחם על אדם שמאמין שהאגרוף של איזה שיכור שחושב שהסתכלת על חברה שלו צריך לזרום ככה שהוא יפול בהתאם לרוח של מקבל האגרוף. סביר להניח שפשוט הטבע יסדר לך אף שבור.
אייקידו זו לא פילוסופיה חובקת יקום שמסבירה איך הוא עובד. זה לא פסבדו מדע מטומטם. זו פרקטיקה שבאה מההשקפה הנכונה שלא צריך לשבור יריב כדי לנצח אותו.
היא באה מההבנה שיש דרכים חכמות לנצח אותו עם מינימום נזק ושאתה השולט.
ואז, היא מנצלת אותם.
והיא יותר יפה כשמבינים שזה לא איזה בולשיט חובק יקום. כי אז אתה יכול לחשוב איך אני גורם ליקום להסתדר לפרקטיקה הזאת. ואז אתה מפתח שיטות מאוד חכמות לשלוט באויב בלי לפגוע בו או בך.
אם נחזור לנושא, הוא לא גרוע כמוהם. הוא מבין שאייקידו נועד להיות פרקטי. פשוט הוא נורא נכנס חזק לפילוסופיה שזה מטשטש אותו.
זה למה אני אוהב את השילוב בין אייקידו לקראטה. קראטה מקרקע אותך חזק לקרקע כדי שלא תשכח מה אתה עושה פה. בלי קשר לכך שאייקידו יותר חכם, קשה להתמחות אבל יעיל יותר מקראטה בעיני.
לאחר מכן עבדנו על דברים פחות מעניינים אבל חשובים.
כעת לאימון קראטה ^^
אני אוהב את המאמן שלי לקראטה. זו קבוצה של המאמן שלי לאייקידו אז לפעמים הוא מאמן ולפעמים המאמן לקראטה מגיע. המאמן לקראטה הוא גם אייקידוקה ותלמיד של המאמין שלי לאייקידו. לצד זה הוא אדם בעל רקע רב בלחימה ובלימוד לחימה (שני דברים שונים לחלוטין).
הוא פסיכופת אמיתי. ולא מהסוג הבדיוני של טירוף ברוטלי לשבור כל דבר. פסיכופת אמיתי זה אדם שמסוגל לקרוע למישהו את היד מהמקום ושהלב שלו יפעם כאילו הוא רואה עכשיו טלויזיה. וזה הוא. אדם שמתרגש מאלימות שסובבת אותו ואת האימונים שלנו כמו לשלוח פקסים.
הוא כמו ברק בעיני. אם הוא יתקוף זה יהיה במהירות אדירה וברעש מחריש אוזניים. זה יפתיע אותך כי הוא נראה אדם שקט ורגוע. אבל זה יהיה קטלני כמו מכת חשמל.
אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותי.
הוא החליף את המאמן לאייקידו בשיעור אייקידו. התיישב מולנו במבט הרגוע שלנו ואמר לנו שהיום נלמד חניקות. הוא הראה לנו מגוון של חניקות מאוד מגניבות ברוגע הזה שלו. הוא מאוד אוהב חניקות דמים. אלו חניקות שאתה נרדם מהן בלי פחד או התרגשות. כמו לישון.
באותו הרגע האמנתי שחניקות זו ההתגלמות האמיתית של אייקידו. הרי, ממה שלמדתי עד אותה תקופה בה הייתי חסר ניסיון לחלוטין, אייקידו זה לשתק את האויב בלי לפגוע בו. איזו דרך יותר טובה להשיג את זה מלהרדים אותו? אין נזק, אין התנגדות מיותרת.
אני עדיין אוהב מאוד חניקות אבל מבין שזה היה ממש לא נכון מה שחשבתי.
היום קיבלתי מכה מאוד חזקה בלסת. תרגלנו עבודה יחסית מורכבת. משהו שזכור לי במיוחד היה טן שי נאגה.
למי שלא מכיר, זאת טכניקה שבאה מג'ו ג'יטסו או אייקידו ולא מקראטה.
שמיים וארץ קוראים לה ביפנית.
מאחוריה עומד קונספט מאוד פשוט אבל מורכב. שליטה בהפכים. שמיים וארץ. יין ויאנג. מעלה ומטה. גבר ואישה.
הגוף שלך צריך לעבוד בצורה מושלמת על שני צדדים מנוגדים ואז להפגיש ביניהם. רק אז הטכניקה היפה אבל המורכבת הזאת תעבוד.
אם תשלוט בהפכים, אם תשלוט בצורה מושלמת בגוף שלך, תוכל להפיל בעזרת הטכניקה הזאת כמעט כל תוקף.
באמת טכניקה מדהימה. באמת מעל ליכולות שלי.
אני מאמין גם ברעיון הזה כאמור בשילוב בין אייקידו לקראטה. אייקידו הוא שמיים וקראטה הוא הארץ. כל אחד מהם חשובים לבניית האומן המושלם.
דבר אחרון הוא פחד. הדוג'ו שלנו בגבעתיים במשבר כלכלי כרגע ולצערי ייתכן והקבוצה של הקראטה תעבור למקום אחר. הפחד הוא שאאבד אותם כי לא אוכל לעמוד בשעות שהם רוצים כנראה לשנות. זה עצוב מאוד אם זה יקרה עבורי.
אני אומר את זה יותר מדי. כל פעם אני והטרמפיסט שלי לאימון בראשון לציון עולים במדרגות ואני אומר לו "היום היה אימון מצוין" והוא אומר לי "בשבילי כל אימון מצוין" ואני מבין את הכוונה אבל לא נשמע לי הגיוני שכל אימון יהיה יוצא מן הרגיל.
ובכן לא כל אימון יוצא מן הרגיל. יש לי אימונים גם שאני לא אוהב (או פחות אוהב אבל עדיין אוהב). זה היה אימון יוצא מן הכלל.
התחלתי בחימום ברנדורי רעוע מצידי. אני לא אוהב לעשות רנדורי עם הבחור שעשיתי אבל אין מה לעשות. גם מזה לומדים. אני חייב לציין גם שהפעם היה יותר טוב ממני בצורה משמעותית. הטאי סאבאקי אבל נכנס לי מצוין לרנדורי. זה מעט מאוד קורה. אגב, קלטתי שלא הסברתי פה מה זה בעצם טאי סאבאקי. אערוך את הקאטות ואסביר כי זה חשוב. זה הבסיס של השיטה שלנו של אייקידו.
ובכן, המשיך כרגיל. קדנו קידה לדוג'ו, למאמן, התחלנו לבצע טאי סאבאקי, לא הגעתי לתובנות מיוחדות חוץ מזה שאני צריך עוד תרגול, גלגולים ואז הרנדורי ^^
התענוג הגדול.
ובכן, הוא התחיל עם אחיו של האדם שאני הכי אוהב לעשות איתו רנדורי. מה זה הכי? זה לא שאני הכי אוהב לעשות איתו רנדורי. הוא לא המתרגל הכי טוב. הוא מצוין, פשוט ברמה שלי עדיין (קצת יותר בהרבה גבוה אבל לא ברמה מאוד גבוה). אבל אנחנו עובדים כבר בשיגרה במועדון השני שאני מתאמן בו (מועדון אחד של המאמן שלי בראשון ואחד בגבעתיים). הוא מכיר אותי טוב ואנחנו מאוד מסונכרנים. מאוד מאוד מסונכרנים.
כל אופן, אחיו גם מצוין. ברמה יותר נמוכה משנינו. הוא זורם מאוד, מבין את הרוח של אייקידו.
ופה צצו שני דברים שהפכו את האימון הזה למצוין. ביצעתי איקיו בן זונה. עכשיו אתם חייבים להבין, איקיו זאת טכניקה שנחשבת לאחת הראשונות שלומדים ובכל זאת לנאצית להתמחות. היא קשה מאוד. בשבילי לבצע איקיו זה כמו לבצע יצירת פסנתר של בטהובן עם מעט מאוד טעויות.
דבר שני הייתה קאונטר-טכניקה מושלמת שלי. יצאתי בצורה יפה מאוד מהתנועה של היריב ואז המשכתי את התנועה של הטכניקה שהוא רצה להפיל אותי איתו כדי להפיל אותו. קשה מאוד לתאר את זה אבל זה היה מושלם והרוח של אייקידו בהתגלמותה. מאוד שמחתי שזה קרה.
רנדורי שני היה עם הטרמפיסט שלי. בחור מבוגר מאוד נחמד. אני לא אוהב כל כך את האייקידו שלו כי הוא קצת קווי מדי עבורי (אייקידו זו אומנות מעגלית מאוד ולא חדה). הוא מנוסה, יותר מנוסה ממני, חגורה שחורה אבל אני לא אוהב את האייקידו שלו. למדתי ממנו כמובן המון. אני מתקשה מאוד להגן מתקפות שלו.
רנדורי שלישי היה הדובדבן שבקצפת. הסופלה שוקולד שנמס בפה ומשאיר תחושה טובה אחרי סעודה גדולה, טעימה ומשביעה. חגורה שחורה שאני מאוד מחבב. העבודה שלו ^^
זה כמו לעבוד עם נחש. הוא מתפתל ונע ותוקף בצורה מאוד מאיימת ואתה לא יודע איך להגיב. אתה צריך לגשת בזהירות ובמיומנות. לנוע איתו זה כמו לשחק שח. החיילים נעים, כל אחד מנסה לבצע מט לשני בעזרת תחבולות שהאויב לא רואה ובסוף אחד נופל. עבודה עגולה מדהימה. יצרנו מעגלים מושלמים ביחד כשהסתחררנו ורקדנו זה עם זה. יצא לי להפיל אותו הרבה במיומנות. הוא אהב את העבודה שלי. אני מרוצה מזה מאוד.
המשכנו לעבוד על טכניקה שאני ביקשתי. היג'י ג'ימה מול שומנוצ'י.
זאת הייתה טעות שלי לבקש את הטכניקה הזאת אבל לא ביצעתי אותה טוב בכלל בחימום.
למה טעות? כי יש קטע כזה של היג'י ג'ימה שזאת טכניקה שטוחנת לך את היד עד שנותר ממנה אבק. במיוחד כשאתה מלמד אותה חגורות לבנות ואתה מתקן טעויות שלהם כשהם עוד מחזיקים לך את היד בטכניקה ואתה מרגיש אותה מתפרקת ולי כאמור, יש יד שכואבת לי מאוד.
למדתי דרך לבצע את הטכניקה שממש שוברת את היד. היה מאוד מגניב.
לא שיפרתי אותה מספיק לצערי בעיני. נדרשת עוד עבודה.
ביצעתי אותה עם הבחור שעבדתי איתו בחימום וההוא עם החגורה הלבנה שאהבתי את העבודה שלו.
מסתבר שהוא הגיע עם רקע מקראטה וקרב מגע. לא מפתיע אם כן שיש לו אתיקת עבודה (כלומר עדיין קצת מפתיע, גם בקרב המנוסים אין די אנשים שמתחילים חימום בעבודה לפני כולם ובטח שלא באומנות שזה עתה התחילו ללמוד).
נהניתי איתו. אחרי זה עבדנו מול נשק חם. עבדתי עם הבחור מהרנדורי השלישי. עבודה איתו היא עבודה מאוד מופשטת של אגן. איך התנועה אמורה להיראות באמת. הזכרתי כבר שאני אוהב לעבוד איתו? האווירה טובה ושמחה אבל מקצועית מאוד. הרגשתי כל האימון כאילו אני רוקד. כמו שאני מרגיש באימון ממש טוב. הדוג'ו הוא המכון שלי ואני רקדן. סמבו או בלט או שילוב של השניים. וזה הגיוני, אייקידו מאוד דומה לריקוד. גם קראטה האמת, פשוט ריקוד יותר חד. כל כך הייתי מבסוט מהאימון שחשבתי להמשיך אותו מחר. פשוט לקחת איזה אדם שאני מסתדר איתו בצבא ולהמשיך איתו את הרנדורי. לבקש ממנו לתקוף אותי מספר פעמים ולהגיב לזה. אולי את הבחורה.
עבדנו בסוף עם ג'ו ובוקן ולימדתי את הבחור עם החגורה הלבנה בסיס. הפתעתי את עצמי בכמות הידע שהפגנתי בבוקן.
לסיכום, היה אימון מאוד מספק. כעת נגיע לעוד משהו מעניין: הפסיכופתיות שלי. אתמול חבר'ה שאני עובד איתם בצבא רצו שאני אדגים להם קאטה. הדגמתי. נתתי גם אגרוף לאט לאחד מהם כדי להדגים משהו. נכנסתי לשיגעון שלי. במהלך השעה לאחר מכן התחלתי לקפוץ ולתת אגרופים ובעיטות לדברים רנדומלים ולדבר איתם על זה הרבה ולהעמיד פנים שאני תוקף אותם בנקודות שונות. ברגע שאני מריח דם, שאני נוגע קצת בעור, אני משתגע. אני נכנס עמוק לטרנס שלי של הקרב. אמרתי להם שאביא כפפות אגרוף ושהם מוזמנים לנסות לתקוף אותי שלושתם. יהיו לזה תוצאות הרות אסון. זה יגמר עם אחד מהם מקבל בעיטה בבטן או אגרוף חזק. הם לא יודעים לעבוד בכלל. אבל הייתי ברגע הזה של לרתש משהו. זה קורה לי גם באייקידו לצערי. הבחור שאני אוהב לעבוד איתו, נפצע מספר פעמים בגללי. אנחנו עובדים ברנדורי ופתאום אנחנו מגבירים את הקצב ונכנס בי הניצוץ ואני עושה טכניקה מהר מדי והוא נפצע. לפעמים לא חזק מדי. אני מנסה לרסן את זה הרבה. אני בדר"כ מצליח באייקידו כי אני הגעתי כבר לרמה גבוה ובאופן כללי אייקידו זו אומנות מאוד הרמונית (מצד שני, כל אומנות לחימה). בקראטה אני עדיין לא שולט ברוח הזאת. אני משתגע. כזה אני, משוגע. זה שהשתמשתי בבחורה כבנזין בכלל הוסיף לי אש למדורה. אם קודם רק הייתי סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע, עכשיו אני סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע ויש לו דרייב משוגע. אני גם קופץ על חבל הרבה. אני מהיר. זריז ותזזיתי ואבוי למי שינסה ללכת איתי מכות. שלושה אגרופים פה, בעיטה חזקה, טכניקה וסיימתי את זה. היו לי כבר התקפים שלא הסתיימו טוב. פעם חבר ניסה להפתיע אותי כשאני הצטלמתי. תפסתי אותו בזווית העין שלי. בלי לחשוב דפקתי לו אגרוף שכמעט שבר לו את הלסת. כאב לו מאוד. לא שלטתי בזה. כשאחים שלי משחקים איתי יותר מדי, ברמה של הם מנסים לפגוע בי ואני מתחיל לנוע ולהתחמם, אני עשוי להתחיל להפיל אותם חזק מדי. זה מגיע מעט כי אני יודע להיות איתם רגוע כשהם מתעסקים איתי. אני משתמש בזה גם בריצה. אני לא יכול לרוץ ולשבור שיאים אלא אם כן אני רואה מישהו להתחרות איתו. לצוד אותו האמת. אני רואה מטרה, ננעל עליה ומדמיין שאני אוכל לתפוס אותו ולשבור אותו. ככה אני דופק ספרינטים משוגעים. בקפיצה על חבל זה אחרת אבל עיקרון זהה. אני חדור במטרה לפגוע במשהו חזק וקופץ. יש לי את הrush הזה. תמיד היה לי. וכעת נגיע לחוויות במכות. יש חוויות שמקועקעות בך. תמיד אזכור אותן. את הבעיטה החזקה הראשונה שלי בבטן קיבלתי בכיתה ז'. אני עוד זוכר את המיקום. את האגרוף החזק הראשון שלי בבטן קיבלתי בכיתה ח'. גם זוכר את המיקום. אלו תחושות שקשה לתאר. כאב משתק כזה שגורם לך לרצות להתכווץ בבטן. ככל שאתה מתרגל את זה יותר ככה אתה מכיר אותו יותר, מפחד ממנו פחות ויודע יותר איך להתמודד איתו. אתה פשוט נושם ועומד יציב. הכי גרוע זה להתכווץ. את הפעם הראשונה שהלכתי מכות ברצינות אני זוכר. כיתה ט'. הלכתי מכות עם איזה מישהו שניסה להעליב אותי. נתתי לו אגרוף, הוא ניסה להכניס אותי לטכניקה ונכשל. ניסיתי לתת אגרוף שני אבל תפסו לי את היד. הסתובבתי וראיתי שזה מורה בבית ספר. הושעיתי. מצחיק שאני הושעיתי ובכל זאת אני עם ממוצע ציונים גבוה מאוד, כל הידע המתמטי של חצי תואר בפיסיקה או מחשבים וידע עצום בשני התארים ובבית ספר המורים כל כך אהבו אותי והרווחתי כל כך הרבה. אז התחלתי גם ללכת לאימונים באמת. אני זוכר את הפעם הראשונה שטכניקה עבדה לי ברחוב. זו הייתה סאנקיו. אני פתאום מחזיק ביד של הבן אדם (דווקא זה היה חבר שלי שהלכתי איתו מכות בצחוק) ורואה שיש לי טכניקה. אני משתמש במנוף ומוריד אותו לרצפה ומרגיש שליטה. אני זוכר את הפעם הראשונה שכמעט דקרו אותי ברחוב. עוד יבואו פעמים כאלו. אני אגרום להן לבוא. התמודדתי עם זה יפה דווקא. מסכנים מי שניסו לדקור אותי. את הפעם הראשונה שחנקו אותי ברחוב. ממש תפסו לי את הצוואר ותקעו אותי לקיר. האמת? זכרונות טובים. הם בנו אותי. כל פעם שחזרתי הביתה עם כישלון בקרב, נכנסתי לסישון אימונים מטורף שבו אני עובד על הטעות. אני לוחם. זה פשוט מי שאני. ברגע שפרקי הידיים יפסיקו לכאוב לי אני אתן עוד אגרופים למאקיוורה. יש פעמים שחושבים שזה מגניב שאני ככה תמיד מתוח ומסוגל לקפוץ לתת מכות למישהו. האמת, זה לא. ממש לא. זה מסוכן. אני לא רוצה לפגוע באנשים סתם. אבל אני יודע שאם יקרה ויבהילו אותי יותר מדי או ישחקו איתי יותר מדי אני יכול לתפוס לו את הראש ולתקוע אותו בקיר. שבוע טוב של אומנויות לחימה יהיה. אין לי משמרות השבוע, לא יודע למה המנהל שלי לא משבץ אותי. אבל! אני עוד מעט יוצא לחופשת משמרות שזה רגע מגניב. משמרת עד שתיים (ואדאג שזה ישאף ל2) כל יום! בקיצור, שבוע טוב פיפול.
קאטה אוקינאווית. אתה לא רואה אותה הרבה בארץ. אני מאוד אוהב אותה כי היא עובדת בעיני על אלמנטים מאוד בסיסיים (חסימות, בעיטות ואגרופים מאוד פשוטים ופשוטות) אבל היא עושה את זה בצורה חכמה.
כאמור, היא אוקינאווית (כלומר המקור שלה הוא קראטה מאוקינאווה) ולכן היא יחסית רכה (משהו שמאפיין קראטה מהסוג הזה). אני אוהב יותר את הקראטה הרך. אפשר לראות את זה בחלק שבו אתה מרים את הידיים מעלה ומטה. האפליקציה שאנחנו בדר"כ עובדים עליה שם זה מול תפיסה. אין פה עבודה של הרבה מכות אלא תנועה של הגוף והידיים.
בכנות, אני לא רואה עדיין את הרעיונות העמוקים יותר מאחורי אנאן קו.
אצלנו בדר"כ עובדים קודם על פינאן נידן ואז על פינאן שודן למרות שיש חילוקי דעות מתי לבצע כל אחד (מבחינת מיספור אבל: איץ' - shodan ני - nidan). אני יותר אוהב את פינאן שודן. לא כי נידאן לא יפה. הוא פשוט יותר קשה לי. העבודה הבסיסית של מספר אגרופים זה אחרי זה במהירות לא קלה לי בכלל. גם הפתיח שנראה פשוטה מאוד מורכב עבורי כי יש פה עבודת מותן ובתור אייקידוקה אני מנסה לשים עליה המון דגש.
שודאן מציג רעיונות יותר מורכבים ופחות ישירים ופשוטים אבל למתחיל (כמוני) הם נראים הרבה יותר אינטואיטיביים. הכוונה בישיר היא מה שתעשה במצב אמת. מצב אמת אני מאמין שהתנועות צריכות לחזור למקור הרבה יותר פשוט כמו פינאן נידן. שודן מציג דברים שיהיו יותר מסובכים לביצוע בעבודת רחוב.
בפינאן נידאן אחד הדברים היפים הם שלושת ההגנות ושלושת ההתקפות. הם סימטריים כמעט לחלוטין. ההגנה פה היא גם מאוד התקפית. זה מלמד בעיני שכל מתקפה יכולה להיות הגנה וכל הגנה מתקפה.
לצערי, שכחתי לבצע את פינאן גודן למרות שגם אותו אני אוהב. אמצא לו זמן.
Tensho:
ואז הגענו לטנשו. היא נוצרה על ידי שוג'ון מיאגי, מייסד הגו ג'ו ריו.
גו ג'ו ריו דוגלים בגישה של רכות ונוקשות יחד (גו - נוקשות, ג'ו - רכות, ריו - בית ספר/שיטה). שתי קאטות הדגל שלה הן סאנשין (שמקורו בסין דווקא) וטנשו. בזמן שסאנשין אמור לייצג את החלק הנוקשה של השיטה, טנשו הוא מאוד מאוד רך. בלי שרירים או עבודה נוקשה.
מה שאפשר לראות בו הרבה זה את הנושא של נשימה. כשאתה מתכנס בעצמך אתה נושם פנימה וכשאתה משחרר מתקפה אתה משחרר החוצה. אני אוהב אותה כי יש בה המון אלמנטים שאפשר להכניס לאייקידו גם. אבל היא מאוד קראטה.
החסימות בה הן מהיותר קשות לביצוע אני חושב. ברומן Chojun המתאר את חייו של שוגון מיאגי מנקודת מבט של תלמיד בדיוני שלו, הסופר מציע פרשנות כזאת לקאטה:
"Like Sanchin, but softer, more flowing.
I felt all my training coming together in the smallest movement. The techniques work on many levels. In their basic form they are escapes from wrist grabs, but the same movement can be hooks, open-handed strikes and breaks using the palms and wrists. On yet another level, it combines hardness and softness quite perfectly. If Sanchin kata is the root of power, this is its final exosition, taking power from the earth's core, using yielding and redirection of the opponent's force of an iron whip. "
Tai Sabaki:
ואז יש את הטאי סאבאקי של האייקידו.
לצערי אם אתחיל לכתוב על כל אחת מהתנועות לא אסיים לעולם. אני לא עושה אף אחת מהן טוב. כל אחת זו עבודה איטית עם המון מרכיבים. בעיקר עבודת מותן אבל לא רק.
התנועות לא נראות קרביות או אימתניות אבל מסתתר בהן המון כוח. ייתכן ואצלם גם אפליקציות שלהן מתי שהוא.
טאי סאבאקי היא עבודה שמקורה מהחרב. המטרה של הטכניקות הללו היא לתרגל עבודת אגן נכונה כי האגן, בתור מרכז המסה של הגוף, הוא המקום ממנו שואבים את כל הכוח של התנועות (כלומר, בלי לסנכרן אגן בתנועה, הטכניקה שלך תהיה מאוד חלשה).
הטאי סאבאקי אמור להכיל בתוכו את כל תנועות האגן האפשריות. אתה אמור לבצע רנדורי וטכניקות ולחשוב על חלקים מאותן טכניקות שאני מתרגל. לפעמים אני רואה את זה, לפעמים פחות.
החסרתי מפה שלוש טאי סאבאקי שאני פחות אוהב.
אני עובד גם על קאטה של ג'ו ואחת של בוקן. על האחת של הבוקן פחות. אני לא אוהב להתקדם כשהיסודות לא מונחים כראוי ולכן אני עובד קודם על הג'ו עד שאגיע לרמה שאני מרוצה ממנה.
אכתוב שוב: הביצוע של כולן חרא. לא טוב כל כך ואפילו לא הכי טוב שלי. זה אותנטי מאוד אבל. שאף אחד לא ייקח מהן דעה על המורה, המועדון, השיטה או האימון. אני לא מתיימר לייצג אף אחד מהם. לא בעשר שנים הקרובות.
