אם, בעוד 20 שנה, אהיה צריך להצביע על אחד מהאימונים הטובים ביותר שהיו לי הייתי מצביע על היום.
ראנדורי טוב מתחיל בקידה ללא מילים. שני הצדדים יודעים בדיוק למה לצפות, מתי ואיפה.
אותו אדם מכה את אותה מכה ראשונית והשני מקבל אותה. שתי הנפילות הראשונות נועדו לראות מה מזג רוחו של חברך, מה העקרונות המנחים ולאן אנו מתקדמים.
וכך היה. אף אחד מאיתנו לא היה ברמה גבוה. אני הייתי פחות טוב. ענווה היא מרכיב חיוני. לא לפחד או להרגיש בושה ליפול. להפך, לקבל זאת באהבה. לשמוח וללמוד. היינו רכים, מתואמים ורגישים לכל תנועה.
כל אחד נזהר אבל דאג למסור את הטוב ביותר שלו.
לבצע את הטכניקות הכי טוב, את המכות הכי טובות ולנוע עם התנועה של היריב הכי טוב.
מודעות מוחלטת למגרעות והיתרונות שלנו. לנוע בלי חשש להיפגע ובביטחון שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. בטחנו זה בזה. כי לא הסתרנו כלום. היינו גלויים ולא פחדנו לגעת בכל נדבך קטן של האומנות ושל היריב לשם הלימוד וההנאה של הראנדורי.
בעוד עשרים שנה לא אצליח להיזכר את מי אהבתי יותר. אותך ידידי הקרוב שהכיר אותי כל כך טוב או את האימון הנצחי בתודעה הזה. ההכרה הטובה ביותר היא לגופו של האדם. לא רק פיזית אלא לדרך בה הוא מניע את הגוף. ממה הוא בנוי ומה האמונות שלו. זו הקרבה שחשתי אליך באותו אימון.
אם הייתי מסתכל על האימון הזה היום הייתי מבולבל. האם זה האימון הכי טוב או הכי נורא שלי?
ברגעים אחרונים של הסחפות עם רגע נפלא, בהם האדרנלין והביטחון פגשו את היוהרה והנוקשות פגעתי בך. אגרוף מהיר שלא היה בקצב העבודה. הערת לי וקיבלתי את הערתך לתשומת ליבי. בעיטה שלא לצורך וחסימה שלך. לבסוף טכניקה לא נכונה ומרפק פרוק שלך.
לא יכולת לבטוח בי מאותו רגע. לא רצית להסתכל בי מאותו רגע.
אבל כל אימונינו הסתכמו לזה. אני מתאמן מרוע ואלימות ואתה מאהבה לאימון. החיה שבפנים רוצה לפרוץ, משתוללת בכלוב שלה. במנגנונים שפיתחתי כדי לרסן אותה והיא תשחרר בסוף.
ברגע של טיפשות, של אלימות איבדתי אותך. המשכת להתאמן איתי אבל זה לא היה יותר מדי.
המוח האנושי מדהים. משכיח את צרות העבר ויוצר אצלנו תמונה כמעט מושלמת ואידאלית. מעט מאוד צלקות חזקות שנשארו לנצח ומעבר לכך עבר נקי שבנוי רק מאושר. בלי הכאב שהתלווה אליו.
מציאות כמעט מושלמת אבל לא מעניינת. כי מה הערך של האושר אם הוא לא הגיע עם כאב?
ובעוד עשרים שנה ייתכן שאתאמן איתך עדיין או שזה יהיה מישהו אחר.
מחר בערב אסתכל על אותו אימון ואומר לעצמי שהוא היה מדהים אבל אתעצב כשאזכר בסופו. בעוד עשר שנים הוא יהיה אימון שכולו טוב.
בעוד עשרים לאימון הכי טוב שהיה לי.
וכעת כשאני חושב על שיקרה אני מתעצב שאשכח את שעשיתי לחברי כדי להנציח את אותו אימון מופלא.
לפני שאסכם סופש מאוד מעניין, שונה ומפתיע, אני מרגיש מחויב להסביר את הטקסט הזה.
כמובן שהוא לא עוסק רק ברנדורי. הוא משלב בו את 2 הקרבות שהכי זכורים לי לצד מה שאירע היום.
הקרב הראשון שהוא מזכיר היה הקרב עם חבר טוב שלי מאייקידו. הוא אימן אותי גם לבחינת חגורה ואפילו תמך בי לאחרונה במשבר.
לא הייתי מוכן ללכת לאימונים לפני שאסדיר את הכסף והסגירות בבסיס. בפועל לא הייתי מגיע כנראה בשנה הנוכחית אילולא הוא. הוא שיכנע אותי לבוא והסביר את המצב למאמן שלי. הוא עשה לי הרבה.
אני זוכר את האימון הראשון שהגעתי ונפגשנו. חייכנו והוא קד קידה לעברי. משם הגענו כמובן לרנדורי. הרנדורי הזה היה שונה כי הוא היה אחרי תקופה ממושכת שלא התאמנתי ולכן אני סבור שהייתי חלוד מאוד. מנגד היה בו משהו יותר טוב מהעבודה שלי עד כה כי הוא היה שלול לחלוטין מאגו. לא הייתה לי יומרה שאני טוב אחרי חצי שנה ולכן זרמתי מאוד עם התנועה ולא נלחמתי לקבל טכניקות או להתחמק מהן. זרמתי עם הכל.
הקרב השני הוא הטראומה. וואחד טראומה. דיברתי עם חבר ששקל לפרוש מהאייקידו ואז ביצענו רנדורי. טכניקה לא נכונה והתגלגלתי הישר למראה שניפצתי. אתה לא חןשב בהתחלה. עצמתי עיניים ושמעתי רעש מחריד. באו אלינו מהאימון שאחרינו לראות מה קרה וראו אותי מופתע אני מנחש. לא יודע מה היה מצבו של החבר.
אחרי זה ראיתי שהרגל שלי מדממת. לא הרגשתי אותה. רק אחרי זמן מה הרגשתי את הכאב של שברי הזכוכית שנכנסו לרגל.
לבסוף, הסופש. לא ארחיב עליו. הופתעתי לגלות שהיא כאן. מישהי אמרה לי שהיא סוגרת ואז טפחה לי על הכתף וחייכה אבל מאיסוף מודיעין הבנתי שמישהי אחרת סוגרת ולכן סגרתי. יכולתי לבחור אם לסגור או לא. העדפתי לסגור כי ההספק שלי בעבודות שונות הרבה יותר גבוה בבסיס ואני לא צריך להתעסק עם טלפונים ושיחות מפגרות עם אבא שלי בארוחות שישי בטלפון.
אמרתי לעצמי שאתחרט על כך שדיברתי איתה. זה עוד לא קרה. מניסיון העבר זה יקרה וייתכן ואוטרד במחשבות שונות. בינתיים אני שמח מהסופש. אני עצוב מהצורה שהוא נגמר כי הייתי אכזר.
ידעתי שאני מדבר איתה כי אני מעדיף לא להתרועע במקום העבודה שלי בגלל סכסוכים שם, הטלויזיה שדולקת כל הזמן והעובדה שיש שם המון אנשים.
ידעתי גם שאני לא רוצה שנהיה ידידים. זה היה נטו סופש.
זה היה חייב להיגמר בזה שהיא תשנא אותי ותבין את מכלול המחשבות והרגשות שלי על היחסים בינינו בהתאם ליצירותיי הקודמות. כנות מלאה מצריכה אכזריות גם. אבל התאכזרתי אליה מעבר לנדרש.
הבטחתי לה שלא אכתוב עליה יותר. אכבד זאת. לא אכתוב יותר יצירות שנוגעות לה.
העובדה שהיא מודעת לבלוג הזה עושה לי טוב. זה הופך את היצירה שלי הכבשן למציאות חלקית ומאפשר לי להעביר לסביבה את מה שאני חושב בלי לזיין על זה את המוח מולם. לצד זה שאני חיפשתי זמן רב מישהו שיבקר את זה וינתח איתי את הקטעים.
היא אמרה שהיא לא תקרא יותר בזעמה את הבלוג. ייתכן וזה נכון וייתכן שזה לא. אני לא כותב בשבילה כך שזה לא משנה.
זהו האקסודוס למחזה שסיומו התחיל בהתרה. בסיום כולם מודעים לקלפים שעל השולחן ואני האמת די שמח. כנראה שמתחרט אבל שמח.
ייתכן ויהיה המשך למחזה. ייתכן ויהיה עוד ראנדורי, אולי תהיה זוגיות בסוף ואולי ידידות. אולי הרבה דברים. אנחנו נעים עם הזרם בלי לדעת לאן הוא יוביל אותנו. אנחנו יכולים לנוע בו כאוות נפשנו אבל לא לשלוט בו. כך אעשה.
דבר אחרון הוא המעגל שלי. האנשים שאני חולק איתם דברים. הוא עלה בשיחה. זה מעניין. היו לי חברים טובים שלא נכנסו למעגל. הם איתי כי אני אוהב לצחוק אבל לא אבטח בהם.
רק שלוש נשים נכנסו למעגל שלי באמת.
אחת מהן, אחותי, גם לא יודעת הכל. היא מעורבת מדי ביומיום מכדי שאוכל להכניס אותה. הן גם לא יודעות הכל. הן מכירות אותי כנראה יותר טוב משאר האנושות אבל.
המעגל של האנשים שאני חצי לא סובל ולכן מותר לי לצחוק איתו גם מאוד מצומצם.
זה מעלה את השאלה עבורי האם אני אוהב את הבדידות. התשובה שלי היא לפעמים כן ולפעמים לא. כן הרבה ולא בזמנים ריקים שצריך למלא.
היתרון שלה מובהק, בלי הרעש הסטטי מסביב אתה מסוגל לחשוב ולהכיר את עצמך.
אולי ארחיב מתי שהוא את המעגל. אני לא חושב שכן אבל העתיד לא ידוע.
ייתכן שמי שמכירים אותי הכי טוב הם האנשים שאני מתאמן איתם. לא כי אני חולק איתם דברים לעומק. הם מכירים את הרוח שלי אבל כי אומנות מוציאה אותה אם תרצה או לא.
לפני שאסכם סופש מאוד מעניין, שונה ומפתיע, אני מרגיש מחויב להסביר את הטקסט הזה.
כמובן שהוא לא עוסק רק ברנדורי. הוא משלב בו את 2 הקרבות שהכי זכורים לי לצד מה שאירע היום.
הקרב הראשון שהוא מזכיר היה הקרב עם חבר טוב שלי מאייקידו. הוא אימן אותי גם לבחינת חגורה ואפילו תמך בי לאחרונה במשבר.
לא הייתי מוכן ללכת לאימונים לפני שאסדיר את הכסף והסגירות בבסיס. בפועל לא הייתי מגיע כנראה בשנה הנוכחית אילולא הוא. הוא שיכנע אותי לבוא והסביר את המצב למאמן שלי. הוא עשה לי הרבה.
אני זוכר את האימון הראשון שהגעתי ונפגשנו. חייכנו והוא קד קידה לעברי. משם הגענו כמובן לרנדורי. הרנדורי הזה היה שונה כי הוא היה אחרי תקופה ממושכת שלא התאמנתי ולכן אני סבור שהייתי חלוד מאוד. מנגד היה בו משהו יותר טוב מהעבודה שלי עד כה כי הוא היה שלול לחלוטין מאגו. לא הייתה לי יומרה שאני טוב אחרי חצי שנה ולכן זרמתי מאוד עם התנועה ולא נלחמתי לקבל טכניקות או להתחמק מהן. זרמתי עם הכל.
הקרב השני הוא הטראומה. וואחד טראומה. דיברתי עם חבר ששקל לפרוש מהאייקידו ואז ביצענו רנדורי. טכניקה לא נכונה והתגלגלתי הישר למראה שניפצתי. אתה לא חןשב בהתחלה. עצמתי עיניים ושמעתי רעש מחריד. באו אלינו מהאימון שאחרינו לראות מה קרה וראו אותי מופתע אני מנחש. לא יודע מה היה מצבו של החבר.
אחרי זה ראיתי שהרגל שלי מדממת. לא הרגשתי אותה. רק אחרי זמן מה הרגשתי את הכאב של שברי הזכוכית שנכנסו לרגל.
לבסוף, הסופש. לא ארחיב עליו. הופתעתי לגלות שהיא כאן. מישהי אמרה לי שהיא סוגרת ואז טפחה לי על הכתף וחייכה אבל מאיסוף מודיעין הבנתי שמישהי אחרת סוגרת ולכן סגרתי. יכולתי לבחור אם לסגור או לא. העדפתי לסגור כי ההספק שלי בעבודות שונות הרבה יותר גבוה בבסיס ואני לא צריך להתעסק עם טלפונים ושיחות מפגרות עם אבא שלי בארוחות שישי בטלפון.
אמרתי לעצמי שאתחרט על כך שדיברתי איתה. זה עוד לא קרה. מניסיון העבר זה יקרה וייתכן ואוטרד במחשבות שונות. בינתיים אני שמח מהסופש. אני עצוב מהצורה שהוא נגמר כי הייתי אכזר.
ידעתי שאני מדבר איתה כי אני מעדיף לא להתרועע במקום העבודה שלי בגלל סכסוכים שם, הטלויזיה שדולקת כל הזמן והעובדה שיש שם המון אנשים.
ידעתי גם שאני לא רוצה שנהיה ידידים. זה היה נטו סופש.
זה היה חייב להיגמר בזה שהיא תשנא אותי ותבין את מכלול המחשבות והרגשות שלי על היחסים בינינו בהתאם ליצירותיי הקודמות. כנות מלאה מצריכה אכזריות גם. אבל התאכזרתי אליה מעבר לנדרש.
הבטחתי לה שלא אכתוב עליה יותר. אכבד זאת. לא אכתוב יותר יצירות שנוגעות לה.
העובדה שהיא מודעת לבלוג הזה עושה לי טוב. זה הופך את היצירה שלי הכבשן למציאות חלקית ומאפשר לי להעביר לסביבה את מה שאני חושב בלי לזיין על זה את המוח מולם. לצד זה שאני חיפשתי זמן רב מישהו שיבקר את זה וינתח איתי את הקטעים.
היא אמרה שהיא לא תקרא יותר בזעמה את הבלוג. ייתכן וזה נכון וייתכן שזה לא. אני לא כותב בשבילה כך שזה לא משנה.
זהו האקסודוס למחזה שסיומו התחיל בהתרה. בסיום כולם מודעים לקלפים שעל השולחן ואני האמת די שמח. כנראה שמתחרט אבל שמח.
ייתכן ויהיה המשך למחזה. ייתכן ויהיה עוד ראנדורי, אולי תהיה זוגיות בסוף ואולי ידידות. אולי הרבה דברים. אנחנו נעים עם הזרם בלי לדעת לאן הוא יוביל אותנו. אנחנו יכולים לנוע בו כאוות נפשנו אבל לא לשלוט בו. כך אעשה.
דבר אחרון הוא המעגל שלי. האנשים שאני חולק איתם דברים. הוא עלה בשיחה. זה מעניין. היו לי חברים טובים שלא נכנסו למעגל. הם איתי כי אני אוהב לצחוק אבל לא אבטח בהם.
רק שלוש נשים נכנסו למעגל שלי באמת.
אחת מהן, אחותי, גם לא יודעת הכל. היא מעורבת מדי ביומיום מכדי שאוכל להכניס אותה. הן גם לא יודעות הכל. הן מכירות אותי כנראה יותר טוב משאר האנושות אבל.
המעגל של האנשים שאני חצי לא סובל ולכן מותר לי לצחוק איתו גם מאוד מצומצם.
זה מעלה את השאלה עבורי האם אני אוהב את הבדידות. התשובה שלי היא לפעמים כן ולפעמים לא. כן הרבה ולא בזמנים ריקים שצריך למלא.
היתרון שלה מובהק, בלי הרעש הסטטי מסביב אתה מסוגל לחשוב ולהכיר את עצמך.
אולי ארחיב מתי שהוא את המעגל. אני לא חושב שכן אבל העתיד לא ידוע.
ייתכן שמי שמכירים אותי הכי טוב הם האנשים שאני מתאמן איתם. לא כי אני חולק איתם דברים לעומק. הם מכירים את הרוח שלי אבל כי אומנות מוציאה אותה אם תרצה או לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה