הוא יושב על הרצפה בתחתונים, מעשן סיגריה ומעיין בכל חייו שכעת מסודרים בארגזים. הוא החזיק את הכומתה האדומה שלו ביד ובהה בה למשך זמן רב. חשב על הסיכה. מסיים קורס סיירת מטכל בהצטיינות. עוד זוכר את הקורס, את המבצעים, את החבר'ה. שתה איתם מאותה מימייה מחורבנת והשתין איתם לאותה שקית מושתנת. שתו בירות ביחד בסופשים בבית.
החבר'ה הטובים, הכלניות.
עוד זוכר את מסיבת סוף קורס. הם היו מלכי העולם. השופטים של ישראל.
החזיר את הכומתה והתחיל לחפור בין הפריטים בקופסה. הוא מצא תמונה של הנבחרת. לובשים את החולצות הצהובות של מכבי. איזו תקופה הייתה התיכון. ישיבות עם החברים אחרי ניצחון במשחק כדורסל. שותים ונהנים. הוא תמיד היה מוקף בחברים והרבה מהם. הרבה ידידות גם. הן כולן הסתכלו עליו בהערצה. טיפחו לו את האגו. יצא עם הכוסית של השכבה במשך שנתיים. בסוף התיכון נפרד ממנה והתחיל לצאת עם בנות שונות ולהתנסות.
כל המורות אהבו אותו. הן כולן אמרו שלמרות שלפעמים קצת מגזים הוא ילד טוב בסך הכל. למד פיזיקה בשביל הממוצע ותיאטרון בשביל הכוסיות.
הלך לצו ראשון, פרופיל 97, קב"א 56 ודפר 80. אלא מה?
התמונה שאחריה הייתה של ההורים שלו מקלחים אותו בבית הישן. הוא היה קיבוצניק דור שלישי. נולד לחיים האלו. הוריו נולדו וגרו בקיבוץ. אבא שלו היה טייס וקצין מודיעין ואמא שלו ציירת קטנה. לא היו לו אחים. סבא שלו מצד אבא היה ניצול שואה מאושוויץ. הוא נמלט מהמחנה ונלחם בנאצים עם הפרטיזנים. בתום המלחמה עלה לארץ והשתתף ביום העצמאות. הגיע לקיבוץ ועזר לבנות אותו. סבתא שלו הייתה אחת הבנות המקומיות. לא לחלוטין מקומית. שושלת של אשכנזים שעלו לארץ.
הולידו שלושה ילדים.
לבסוף הייתה תמונה שלו עם גרושתו ביום הנישואין. בת זונה. הוא הלך למקרר, הוציא גולדסטאר קרה וחזר להתיישב מול התמונה. בת זונה מטומטמת.
הם הכירו במסיבת סיום הקורס. יותר נכון האגן שלו והישבן שלה הכירו.
הוא יכול היה לבחור איזו בחורה שרצה שם. הוא בחר בה. אחרי חמישים דקות שרקדו יצא החוצה לנשום אוויר ולעשן סיגריה. היא באה אחריו. הוא הסתכל על הדסקית שלו וחשב לעצמו על מה שעבר ועל מה שיהיה. על כל הקשיים בקורס. על כמה שהשתנה והתבגר. על המבצעים שיבואו.
היא חטפה את הדסקית מידיו וחייכה. היא רצתה לריב-לשחק איתו כמו שבנות לפעמים עושות. הוא ניסה לתפוס את הדסקית והיא הזיזה את היד. הוא ניסה שוב ושוב בעדינות כדי לא לפגוע בה. צופה מהופנט בסכין. אסור לתת לו לדקור לו את הגוף. דקירה היא מוות בטוח בשטח. הוא תפס את היד עם הסכין מהר "יפה! תפיל אותו לקרקע!" הוא היה בשוק "תפיל אמרתי! תפיל!!" הוא הפיל אותו על הדשא "עכשיו תכניס אגרופים! קרקע אותו!". היא הביטה בו בפחד וחרמנות. בהר אדם שמקרקע אותו לדשא. הם התנשקו.
מסתבר שהיא הייתה מש"קית ת"ש אצלו בבסיס. בין מבצע למבצע היה מבקר אצלה. הם הזדיינו הרבה. במיוחד בבסיס בסגירות.
אחרי הקבע שלו הם השכירו דירה ברמת גן בסידור הצבא.
תקופה יפה. הוא עבד כל יום עד שמונה והיא יצאה עם חברות, בישלה וחיכתה לשובו. בימי שישי היו הולכים לארוחות שישי בבית של הוריו או הוריה.
הוא ניהל את הזוגיות. הוא תמיד ידע הכי טוב מה צריך לעשות. הוא השיט את הספינה שלהם בזמן שהיא צפתה בנוף היפה ונרגעה. כך אהב את זה.
היא אהבה את הפראיות שבו. פעם יצאו לבר יחד והוא הלך לשירותים. כשחזר ראה מישהו מטריד אותה. הוא ניגש אליו והכניס לו אגרוף. הם הטנו אהבה לוהטת. מנגד, היה ילד טוב. דיבר בשפה גבוה, קרא, ידע לחשוב והיה שנון.
טבעת הנישואים הייתה איפה שהוא בקופסה גם. יום אחד חיכה לה בדירה בכריעת ברך עם טבעת יקרה ובקבוק שמפניה. הם התחתנו ויצאו לירח דבש ביוון. חזרו לארץ ורכשו דירה ביישוב קהילתי שדומה מאוד לקיבוץ. הולידו שלושה ילדים.
היא התחילה להשתעמם בבית עם הילדים וביקשה ללכת ללמוד. לא הייתה לו בעיה. הוא יכול היה להרשות לממן לה את זה. כסף אף פעם לא חסר להם.
היא למדה איזו עבודה סוציאלית כל שהיא ועבדה בתור מגשרת או משהו כזה. זה לא היה משנה. זה לא הכניס באמת כסף. זה היה פשוט משהו כדי להוציא אותה מהבית.
בהדרגה האהבה ביניהם מתה. היא אף פעם לא הייתה קיימת כנראה. הם טעו להאמין שסקס טוב ומשיכה מינית זו אהבה.
הם הלכו ליועץ זוגי.
הוא הופתע לגלות שהוא מכיר את היועץ שהיא רצתה. חברות שלה המליצו לה עליו. בחור מהקיבוץ. בן לזוגיות כושלת. הוא תמיד התבודד בבית הספר. או שהם בודדו אותו. הוא לא ראה אותו מחוץ לכתלי בית הספר מעולם. זה הגיוני. הנער לא עשה ספורט אף פעם, לא היה מצחיק או הקרין ביטחון. הוא היה יבש. ילד דקיק ומדוכא. בלגן אנושי. תמיד ישב בפינת הכיתה. לפעמים ישן, לפעמים קורא או כותב או מצייר. קוקסינל. אף פעם לא דיבר עם אנשים. הוא זכר פעם שהם לקחו איזה קטע שכתב והקריאו אותו בקול רם והתפקעו מצחוק. הילד הרגיש רע עם זה. אהבנו להשתעשע. זה תמיד היה ברוח טובה.
הילד ברח לתל אביב בסוף התיכון. הוא לא התגייס. קוקסינל כזה. הייתה תקופה שהתנסה קצת בסמים, דעות פוליטיות משונות ומוזיקה. גר בדירת סטודיו עם עוד חברים שהוא לא הכיר. למד באוניברסיטת תל אביב פילוסופיה ואז פסיכולוגיה. הלך הרבה להפגנות סמולניות. מסתבר שהוא הסתדר טוב בחיים. עדיין חלש ומתעסק בשטויות אבל מרוויח יפה.
תמיד חשבנו שהיה הומו. איזה מין ילד לא עושה ספורט, לא מדבר עם בנות ומצייר?
כל צהריים הם היו הולכים אליו. היא הייתה מתלוננת ובוכה שהוא לא מתייחס אליה והוא פשוט חישב כמה עולה לו כל פגישה. היועץ רשם כל הזמן במחברת שלו וניסה לשאול אותו שאלות שיכעיסו אותו ויוציאו אותו רע מולה.
היועץ התחיל להרבות בפגישות רק איתה בפרטי. בצבא למד שלכולם יש אינטרסים. האינטרסים האלה לפעמים פוגעים בך. הוא ידע שהיא בוגדת בו עם היועץ. אחרת למה שהוא ירצה לנהל פגישות רק איתה? יום אחד התפרץ למפגש שלהם באמצע. הוא תפס אותה בוכה ואותו מחזיק את ידה. הוא לפט אותה ולקח אותה לאוטו. היא צעקה אליו בנסיעה ואז בחזרה הביתה. צעקה וצעקה. צעקות. כל הזמן צעקות. מהירידה מהאוטובוס ביום הראשון עד לשיחרור. "רד למצב שתיים! תעמוד בזמנים!!"
"תכניס לו! תפרק לו את הצורה"
"תירה אני אומר לך!!"
צעקות בכל מקום. הוא חייב להפסיק אותן. היא בכתה עכשיו. סימן אדום של היד שלו על הלחי החלקה והעדינה שלה במקום שסטר לה.
הם התגרשו. בת זונה. הוא קיבל את הילדים שלוש פעמים בשבוע. היא עברה לגור עם היועץ. הוא ידע שהקוקסינל חמד באישתו.
הוא חזר לקופסה אחרי זמן ממושך שהעסיק את עצמו במחשבות. עט יוקרתי מזהב שהיא קנתה לו לכבוד הקידום שהוא קיבל להנהלה. עם ציטוט מאיזה ספר קלאסי שנראה מתוחכם לנוכח האירוע המכונן שעבורו העט נמסר.
כמה חברים מהשירות סידרו לו מקום טוב באיזו חברת היי טק. הוא לא הבין כלום במחשבים. אבל נהוג להאמין שאנשים יוצאי היחידות הבכירות בצבא מחזיקים כלים טובים לעבודה גם בלי ידע בתחום.
זה נכון במידה מה. בנבחרת ובצבא למד לעבוד עם אנשים בקבוצה, להתגבש ולהסתדר איתם ולפקד עליהם. הוא עבד שעות רבות. הוא היה מכור לניהול. לשליטה בידיים.
דרגות יותר בכירות הורידו לו פקודה, נתנו לו משימה והוא תמיד תיכנן אותה לרמה הגבוה ביותר. ידע לנצל את הפקודים שלו היטב. לימד אותם להתמסר ביניהם ולבסוף לקלוע. לכבוש, להביס ולנצח. למוטט את המטרה. התפקיד תמיד היה בחתירה לניצחון תמיד היה מנצח ומפסיד. אין דיפלומטיה, משא ומתן או תיקשורת בין אישית. אנשי עסקים צריכים להיות קרים ומסוכנים.
היו מרוצים מהעבודה שלו. הוא התקדם בסולם העסקי עד שנותרו שלושה בדרגה שלו בחברה. כולם כמובן יוצאי יחידות מובחרות בצבא עם דרגות על הכתף.
אז הצרות התחילו.
הוא היה מודע לכך שלא ניתן לחיות בארץ טוב בלי לרמות קצת. הייתה לו ביקורת נוקבת על זה. לכולם יש ביקורת. כולם בעלי דעה לגבי מה שצריך לעשות. שלושה יוצאי יחידות מובחרות בצבא, שש דעות שונות. לפעמים היה מבצע או פיצוץ או מחאה כלכלית או איזו חדשה אחרת שלא ניתן להתעלם ממנה והיה פוצח דיון במשרד. כל אחד צרח משהו אחר שמתאים לרוח של המועמד שלו לבחירות. צריך להיות תקיף, לתת הזדמנות לשלום, לתמוך באוכלוסיות חלשות, לקיים שוק חופשי, להפריד דת ממדינה ולהשאיר ציביון יהודי.
אבל הם ידעו יותר טוב מלתת לזה להפריע לעבודה שלהם. כשזמן ארוחת הצהריים תם הם חזרו לשולחן הדיונים והמשיכו לעבוד. בצבא אתה לומד שאסור לפוליטיקה להפריע לעבודה. יותר טוב לתת לדיונים מוסריים כאלו לחיות מתחת לשולחן, עדיף שלא יתקיימו בכלל. הם רק מפריעים להלך העבודה.
ובמלא המערכת תמיד תדע להתמודד עם ביקורת. אם יתאגדו להילחם בה היא תרמוס אותם. ככה זה בצבא. אין זה שונה במדינה.
צריך לדעת איך לא לצאת פראייר. לשחק עם החוקים לטובתך. להוציא כמה שיותר מהמדינה. לשקר אבל לא לשקר באמת, לומר פשוט את החלקים היפים מהאמת. כך כולם עשו. כך הוא עשה.
הוא העלים מס. למעשה לא העלים מס. כביכול הוא היה צריך לשלם יותר מיסים אבל זה רק אם אין לו הקלות מסוימות שאינו זקאי אליהן אבל בוא נניח והוא כן. כי הכי חשוב לא לצאת פראייר.
הוא ידע שחבריו עשו בדיוק את אותו הדבר וזאת בדיוק הייתה הבעיה. כי אף אחד מהם לא פראייר וכולם צריכים להרוויח כמה שאפשר. אם אפשר למסור מידע, לנקות את התחרות לתפקיד בכיר יותר בחברה ולהתקדם על חשבון חבר שלך עדיף לעשות את זה. כי לך תדע איפה תמצא את עצמך. יום אחד אתה ישן בטנק שלך ויום אחר באיזו בונקר של ערבים אוכל חומוס.
במדינה המשוגעת שלנו יום אחד אתה חי את החלום ויום אחד אתה קולט שאתה רעב ללחם.
אז הוא דיווח על העלמת מס של חברים שלו. למעשה ארבעתם דיווחו בו זמנית. אם היה קורא על המקרה באחד מספרי העסקים שלו היו מסווגים את זה כנראה לדילמת האסיר. מאחר שזה קרה בחייו הפרטיים כל אחד קרא לזה בגידה.
הוא לא אמר את זה לאישתו. עדיף שלא תדע. שתמשיך להנות מהשיט. היא חשדה כששמה לב שהוא קנה מתנה יותר קטנה לאיזה חג, התעצבן עליה כשביקשה לקנות משהו או התחיל במנהגי חיסכון משונים.
אבל כלום לא השתנה. הוא התחיל להקים עסקים קטנים ולפרוש מהם לפני שקרסו. ההצגה חייבת להימשך. הוא חייב להמשיך לשחק את תפקיד המנהל. אם לא בשביל המעריצים אז בשבילו. זהו תפקיד חייו לנהל אנשים.
הכסף דולדל ובני הברית פחתו. תמיד היו מזכירות אבל. הן לא יכלו להתנגד לאסרטיביות שלו, לכוח, לידע. הן חשקו בו ופיתו אותו אליהן. הוא השתמש בזה כדי להשקיח את מחשבתו. הוא חשב על הנשים שהיה איתן בתקופה הזאת.
ואז בא היועץ ואחריו הגירושים. הוא עבר לדירה קטנה יותר שקל יותר להחזיק וקרובה יותר למגורים של ילדיו. יותר פרקטי.
בין פריטי הצבא לתמונות מצא את החגורה השחורה שלו מהתקופה של הקראטה.
כשהרוויח די הצורך היה הולך לאימוני קראטה. הוא לא אהב לשבת כל היום במשרד וחיפש מקום לשחרר אנרגיות. הוא היה טוב בזה. אהב להתאמן עם הנערים הצעירים והנמרצים עדיין. הוא היה רגוע מאוד שם. פנים ריקות לחלוטין ממתח ולחצים. אנשים פחדו ממנו באימונים למרות שהיה חביב. היה שומע לחשושים מסביבו שלמרות שנראה עדין ורגוע צריך להיזהר ממנו, כנראה שבאמת הרג אנשים במו ידיו. הם צדקו כמובן לגבי החלק השני אך הוא ידע שהייתה לו די שליטה עצמית כדי לא לפגוע באנשים שעבד איתם.
הוא זוכר את בחינת החגורה השחורה. לראשונה העמידו אותו מול מספר אויבים לתירגול חופשי. הם ענדו כפפות איגרוף כדי לרכך את המכות. שלושתם מסביבו. מנסים להכניס אגרופים ובעיטות והוא נע במהירות, מתחמק ומשחיל אגרופים מהירים כמו להבה. הוא ראה את הפחד בעיניהם. הם ארבו לו בלילה, חשבו להרוג איזה חייל יהודי. כל שהיה לו זה סכין. הוא זינק אל הערבי הראשון והפיל אותו לקרקע והתחיל לנעוץ את הסכין במהירות וללא מטרה מיוחדת על גופו. שני האחרים רצו לחבר שלהם לנסות להזיז אותו ממנו אבל הוא פשוט הסתובב וחבט בערבי השני. בעוד הוא שם יד על החלק בפנים שלו שקיבל את החבטה העוצמתית וזועק מכאב הוא קם ונשך אותו בזעם הרגע בכתף. דם ניגר ממנו. הערבי השלישי ברח משם מהר ככל האפשר.
הוא לא חזר יותר לאימונים.
החגורה גרמה לו להרגיש לא בנוח משום מה. הזיכרונות היו טובים אבל. הוא החזיר אותה לקופסה והביט בתמונות של ילדים שלו מפורים. הרגיש גאווה בהם אבל לא ידע איך להתחבר אליהם. כל פעם שהגיעו, הפעיל להם את הטלויזיה ואז הלך למיטה וקרא ספר עד שנרדם.
יום אחד נרדם תחת ספר על מלחמת ששת הימים וחלם שהוא במלחמה.
"אבא! אבא! עכשיו! קום! מחבל בבסיס! מחבל!" הוא התעורר בהלה ותפס את המחבל ודחף אותו. הילד הסתכל בפחד על אביו. הוא צעק עליו בכעס ואמר לו ללכת לחדר שלו. הילד בכה בבלבול.
גרושתו התקשרה אליו אחר כך והתלוננה אליו בטלפון על כך שלא מסוגל לתעל את הכעס שלו ולא מסוגל להקשיב או לחלוק מה מפריע לו ושהוא צריך טיפול. היועץ הזה הרס לה את המוח.
הילדים לא הגיעו אליו יותר.
בעוד הוא מחזיר את הדברים וסוגר ארגז נוסף הוא חש תחושה זרה לחלוטין עבורו. בדידות. תחושה ריקה כזאת. אין מה לעשות. עם מי לדבר. לאן ללכת. הוא נזכר בעבר את הישיבות עם חברים.
צוחקים שלנתן מצצה איזו בחורה שמנה, אורן לא מסוגל לדבר עם איזו כוסית שהוא רוצה וגיא לא מסוגל לקלוע סלים כמו גבר.
הוא מבולבל מהמצב פתאום. הרי הוא הלך בתלם, עשה מה שצריך בחיים, הוא הסיגליות. אם כן למה אינו מרגיש ככה?
עוד זוכר את מסיבת סוף קורס. הם היו מלכי העולם. השופטים של ישראל.
החזיר את הכומתה והתחיל לחפור בין הפריטים בקופסה. הוא מצא תמונה של הנבחרת. לובשים את החולצות הצהובות של מכבי. איזו תקופה הייתה התיכון. ישיבות עם החברים אחרי ניצחון במשחק כדורסל. שותים ונהנים. הוא תמיד היה מוקף בחברים והרבה מהם. הרבה ידידות גם. הן כולן הסתכלו עליו בהערצה. טיפחו לו את האגו. יצא עם הכוסית של השכבה במשך שנתיים. בסוף התיכון נפרד ממנה והתחיל לצאת עם בנות שונות ולהתנסות.
כל המורות אהבו אותו. הן כולן אמרו שלמרות שלפעמים קצת מגזים הוא ילד טוב בסך הכל. למד פיזיקה בשביל הממוצע ותיאטרון בשביל הכוסיות.
הלך לצו ראשון, פרופיל 97, קב"א 56 ודפר 80. אלא מה?
התמונה שאחריה הייתה של ההורים שלו מקלחים אותו בבית הישן. הוא היה קיבוצניק דור שלישי. נולד לחיים האלו. הוריו נולדו וגרו בקיבוץ. אבא שלו היה טייס וקצין מודיעין ואמא שלו ציירת קטנה. לא היו לו אחים. סבא שלו מצד אבא היה ניצול שואה מאושוויץ. הוא נמלט מהמחנה ונלחם בנאצים עם הפרטיזנים. בתום המלחמה עלה לארץ והשתתף ביום העצמאות. הגיע לקיבוץ ועזר לבנות אותו. סבתא שלו הייתה אחת הבנות המקומיות. לא לחלוטין מקומית. שושלת של אשכנזים שעלו לארץ.
הולידו שלושה ילדים.
לבסוף הייתה תמונה שלו עם גרושתו ביום הנישואין. בת זונה. הוא הלך למקרר, הוציא גולדסטאר קרה וחזר להתיישב מול התמונה. בת זונה מטומטמת.
הם הכירו במסיבת סיום הקורס. יותר נכון האגן שלו והישבן שלה הכירו.
הוא יכול היה לבחור איזו בחורה שרצה שם. הוא בחר בה. אחרי חמישים דקות שרקדו יצא החוצה לנשום אוויר ולעשן סיגריה. היא באה אחריו. הוא הסתכל על הדסקית שלו וחשב לעצמו על מה שעבר ועל מה שיהיה. על כל הקשיים בקורס. על כמה שהשתנה והתבגר. על המבצעים שיבואו.
היא חטפה את הדסקית מידיו וחייכה. היא רצתה לריב-לשחק איתו כמו שבנות לפעמים עושות. הוא ניסה לתפוס את הדסקית והיא הזיזה את היד. הוא ניסה שוב ושוב בעדינות כדי לא לפגוע בה. צופה מהופנט בסכין. אסור לתת לו לדקור לו את הגוף. דקירה היא מוות בטוח בשטח. הוא תפס את היד עם הסכין מהר "יפה! תפיל אותו לקרקע!" הוא היה בשוק "תפיל אמרתי! תפיל!!" הוא הפיל אותו על הדשא "עכשיו תכניס אגרופים! קרקע אותו!". היא הביטה בו בפחד וחרמנות. בהר אדם שמקרקע אותו לדשא. הם התנשקו.
מסתבר שהיא הייתה מש"קית ת"ש אצלו בבסיס. בין מבצע למבצע היה מבקר אצלה. הם הזדיינו הרבה. במיוחד בבסיס בסגירות.
אחרי הקבע שלו הם השכירו דירה ברמת גן בסידור הצבא.
תקופה יפה. הוא עבד כל יום עד שמונה והיא יצאה עם חברות, בישלה וחיכתה לשובו. בימי שישי היו הולכים לארוחות שישי בבית של הוריו או הוריה.
הוא ניהל את הזוגיות. הוא תמיד ידע הכי טוב מה צריך לעשות. הוא השיט את הספינה שלהם בזמן שהיא צפתה בנוף היפה ונרגעה. כך אהב את זה.
היא אהבה את הפראיות שבו. פעם יצאו לבר יחד והוא הלך לשירותים. כשחזר ראה מישהו מטריד אותה. הוא ניגש אליו והכניס לו אגרוף. הם הטנו אהבה לוהטת. מנגד, היה ילד טוב. דיבר בשפה גבוה, קרא, ידע לחשוב והיה שנון.
טבעת הנישואים הייתה איפה שהוא בקופסה גם. יום אחד חיכה לה בדירה בכריעת ברך עם טבעת יקרה ובקבוק שמפניה. הם התחתנו ויצאו לירח דבש ביוון. חזרו לארץ ורכשו דירה ביישוב קהילתי שדומה מאוד לקיבוץ. הולידו שלושה ילדים.
היא התחילה להשתעמם בבית עם הילדים וביקשה ללכת ללמוד. לא הייתה לו בעיה. הוא יכול היה להרשות לממן לה את זה. כסף אף פעם לא חסר להם.
היא למדה איזו עבודה סוציאלית כל שהיא ועבדה בתור מגשרת או משהו כזה. זה לא היה משנה. זה לא הכניס באמת כסף. זה היה פשוט משהו כדי להוציא אותה מהבית.
בהדרגה האהבה ביניהם מתה. היא אף פעם לא הייתה קיימת כנראה. הם טעו להאמין שסקס טוב ומשיכה מינית זו אהבה.
הם הלכו ליועץ זוגי.
הוא הופתע לגלות שהוא מכיר את היועץ שהיא רצתה. חברות שלה המליצו לה עליו. בחור מהקיבוץ. בן לזוגיות כושלת. הוא תמיד התבודד בבית הספר. או שהם בודדו אותו. הוא לא ראה אותו מחוץ לכתלי בית הספר מעולם. זה הגיוני. הנער לא עשה ספורט אף פעם, לא היה מצחיק או הקרין ביטחון. הוא היה יבש. ילד דקיק ומדוכא. בלגן אנושי. תמיד ישב בפינת הכיתה. לפעמים ישן, לפעמים קורא או כותב או מצייר. קוקסינל. אף פעם לא דיבר עם אנשים. הוא זכר פעם שהם לקחו איזה קטע שכתב והקריאו אותו בקול רם והתפקעו מצחוק. הילד הרגיש רע עם זה. אהבנו להשתעשע. זה תמיד היה ברוח טובה.
הילד ברח לתל אביב בסוף התיכון. הוא לא התגייס. קוקסינל כזה. הייתה תקופה שהתנסה קצת בסמים, דעות פוליטיות משונות ומוזיקה. גר בדירת סטודיו עם עוד חברים שהוא לא הכיר. למד באוניברסיטת תל אביב פילוסופיה ואז פסיכולוגיה. הלך הרבה להפגנות סמולניות. מסתבר שהוא הסתדר טוב בחיים. עדיין חלש ומתעסק בשטויות אבל מרוויח יפה.
תמיד חשבנו שהיה הומו. איזה מין ילד לא עושה ספורט, לא מדבר עם בנות ומצייר?
כל צהריים הם היו הולכים אליו. היא הייתה מתלוננת ובוכה שהוא לא מתייחס אליה והוא פשוט חישב כמה עולה לו כל פגישה. היועץ רשם כל הזמן במחברת שלו וניסה לשאול אותו שאלות שיכעיסו אותו ויוציאו אותו רע מולה.
היועץ התחיל להרבות בפגישות רק איתה בפרטי. בצבא למד שלכולם יש אינטרסים. האינטרסים האלה לפעמים פוגעים בך. הוא ידע שהיא בוגדת בו עם היועץ. אחרת למה שהוא ירצה לנהל פגישות רק איתה? יום אחד התפרץ למפגש שלהם באמצע. הוא תפס אותה בוכה ואותו מחזיק את ידה. הוא לפט אותה ולקח אותה לאוטו. היא צעקה אליו בנסיעה ואז בחזרה הביתה. צעקה וצעקה. צעקות. כל הזמן צעקות. מהירידה מהאוטובוס ביום הראשון עד לשיחרור. "רד למצב שתיים! תעמוד בזמנים!!"
"תכניס לו! תפרק לו את הצורה"
"תירה אני אומר לך!!"
צעקות בכל מקום. הוא חייב להפסיק אותן. היא בכתה עכשיו. סימן אדום של היד שלו על הלחי החלקה והעדינה שלה במקום שסטר לה.
הם התגרשו. בת זונה. הוא קיבל את הילדים שלוש פעמים בשבוע. היא עברה לגור עם היועץ. הוא ידע שהקוקסינל חמד באישתו.
הוא חזר לקופסה אחרי זמן ממושך שהעסיק את עצמו במחשבות. עט יוקרתי מזהב שהיא קנתה לו לכבוד הקידום שהוא קיבל להנהלה. עם ציטוט מאיזה ספר קלאסי שנראה מתוחכם לנוכח האירוע המכונן שעבורו העט נמסר.
כמה חברים מהשירות סידרו לו מקום טוב באיזו חברת היי טק. הוא לא הבין כלום במחשבים. אבל נהוג להאמין שאנשים יוצאי היחידות הבכירות בצבא מחזיקים כלים טובים לעבודה גם בלי ידע בתחום.
זה נכון במידה מה. בנבחרת ובצבא למד לעבוד עם אנשים בקבוצה, להתגבש ולהסתדר איתם ולפקד עליהם. הוא עבד שעות רבות. הוא היה מכור לניהול. לשליטה בידיים.
דרגות יותר בכירות הורידו לו פקודה, נתנו לו משימה והוא תמיד תיכנן אותה לרמה הגבוה ביותר. ידע לנצל את הפקודים שלו היטב. לימד אותם להתמסר ביניהם ולבסוף לקלוע. לכבוש, להביס ולנצח. למוטט את המטרה. התפקיד תמיד היה בחתירה לניצחון תמיד היה מנצח ומפסיד. אין דיפלומטיה, משא ומתן או תיקשורת בין אישית. אנשי עסקים צריכים להיות קרים ומסוכנים.
היו מרוצים מהעבודה שלו. הוא התקדם בסולם העסקי עד שנותרו שלושה בדרגה שלו בחברה. כולם כמובן יוצאי יחידות מובחרות בצבא עם דרגות על הכתף.
אז הצרות התחילו.
הוא היה מודע לכך שלא ניתן לחיות בארץ טוב בלי לרמות קצת. הייתה לו ביקורת נוקבת על זה. לכולם יש ביקורת. כולם בעלי דעה לגבי מה שצריך לעשות. שלושה יוצאי יחידות מובחרות בצבא, שש דעות שונות. לפעמים היה מבצע או פיצוץ או מחאה כלכלית או איזו חדשה אחרת שלא ניתן להתעלם ממנה והיה פוצח דיון במשרד. כל אחד צרח משהו אחר שמתאים לרוח של המועמד שלו לבחירות. צריך להיות תקיף, לתת הזדמנות לשלום, לתמוך באוכלוסיות חלשות, לקיים שוק חופשי, להפריד דת ממדינה ולהשאיר ציביון יהודי.
אבל הם ידעו יותר טוב מלתת לזה להפריע לעבודה שלהם. כשזמן ארוחת הצהריים תם הם חזרו לשולחן הדיונים והמשיכו לעבוד. בצבא אתה לומד שאסור לפוליטיקה להפריע לעבודה. יותר טוב לתת לדיונים מוסריים כאלו לחיות מתחת לשולחן, עדיף שלא יתקיימו בכלל. הם רק מפריעים להלך העבודה.
ובמלא המערכת תמיד תדע להתמודד עם ביקורת. אם יתאגדו להילחם בה היא תרמוס אותם. ככה זה בצבא. אין זה שונה במדינה.
צריך לדעת איך לא לצאת פראייר. לשחק עם החוקים לטובתך. להוציא כמה שיותר מהמדינה. לשקר אבל לא לשקר באמת, לומר פשוט את החלקים היפים מהאמת. כך כולם עשו. כך הוא עשה.
הוא העלים מס. למעשה לא העלים מס. כביכול הוא היה צריך לשלם יותר מיסים אבל זה רק אם אין לו הקלות מסוימות שאינו זקאי אליהן אבל בוא נניח והוא כן. כי הכי חשוב לא לצאת פראייר.
הוא ידע שחבריו עשו בדיוק את אותו הדבר וזאת בדיוק הייתה הבעיה. כי אף אחד מהם לא פראייר וכולם צריכים להרוויח כמה שאפשר. אם אפשר למסור מידע, לנקות את התחרות לתפקיד בכיר יותר בחברה ולהתקדם על חשבון חבר שלך עדיף לעשות את זה. כי לך תדע איפה תמצא את עצמך. יום אחד אתה ישן בטנק שלך ויום אחר באיזו בונקר של ערבים אוכל חומוס.
במדינה המשוגעת שלנו יום אחד אתה חי את החלום ויום אחד אתה קולט שאתה רעב ללחם.
אז הוא דיווח על העלמת מס של חברים שלו. למעשה ארבעתם דיווחו בו זמנית. אם היה קורא על המקרה באחד מספרי העסקים שלו היו מסווגים את זה כנראה לדילמת האסיר. מאחר שזה קרה בחייו הפרטיים כל אחד קרא לזה בגידה.
הוא לא אמר את זה לאישתו. עדיף שלא תדע. שתמשיך להנות מהשיט. היא חשדה כששמה לב שהוא קנה מתנה יותר קטנה לאיזה חג, התעצבן עליה כשביקשה לקנות משהו או התחיל במנהגי חיסכון משונים.
אבל כלום לא השתנה. הוא התחיל להקים עסקים קטנים ולפרוש מהם לפני שקרסו. ההצגה חייבת להימשך. הוא חייב להמשיך לשחק את תפקיד המנהל. אם לא בשביל המעריצים אז בשבילו. זהו תפקיד חייו לנהל אנשים.
הכסף דולדל ובני הברית פחתו. תמיד היו מזכירות אבל. הן לא יכלו להתנגד לאסרטיביות שלו, לכוח, לידע. הן חשקו בו ופיתו אותו אליהן. הוא השתמש בזה כדי להשקיח את מחשבתו. הוא חשב על הנשים שהיה איתן בתקופה הזאת.
ואז בא היועץ ואחריו הגירושים. הוא עבר לדירה קטנה יותר שקל יותר להחזיק וקרובה יותר למגורים של ילדיו. יותר פרקטי.
בין פריטי הצבא לתמונות מצא את החגורה השחורה שלו מהתקופה של הקראטה.
כשהרוויח די הצורך היה הולך לאימוני קראטה. הוא לא אהב לשבת כל היום במשרד וחיפש מקום לשחרר אנרגיות. הוא היה טוב בזה. אהב להתאמן עם הנערים הצעירים והנמרצים עדיין. הוא היה רגוע מאוד שם. פנים ריקות לחלוטין ממתח ולחצים. אנשים פחדו ממנו באימונים למרות שהיה חביב. היה שומע לחשושים מסביבו שלמרות שנראה עדין ורגוע צריך להיזהר ממנו, כנראה שבאמת הרג אנשים במו ידיו. הם צדקו כמובן לגבי החלק השני אך הוא ידע שהייתה לו די שליטה עצמית כדי לא לפגוע באנשים שעבד איתם.
הוא זוכר את בחינת החגורה השחורה. לראשונה העמידו אותו מול מספר אויבים לתירגול חופשי. הם ענדו כפפות איגרוף כדי לרכך את המכות. שלושתם מסביבו. מנסים להכניס אגרופים ובעיטות והוא נע במהירות, מתחמק ומשחיל אגרופים מהירים כמו להבה. הוא ראה את הפחד בעיניהם. הם ארבו לו בלילה, חשבו להרוג איזה חייל יהודי. כל שהיה לו זה סכין. הוא זינק אל הערבי הראשון והפיל אותו לקרקע והתחיל לנעוץ את הסכין במהירות וללא מטרה מיוחדת על גופו. שני האחרים רצו לחבר שלהם לנסות להזיז אותו ממנו אבל הוא פשוט הסתובב וחבט בערבי השני. בעוד הוא שם יד על החלק בפנים שלו שקיבל את החבטה העוצמתית וזועק מכאב הוא קם ונשך אותו בזעם הרגע בכתף. דם ניגר ממנו. הערבי השלישי ברח משם מהר ככל האפשר.
הוא לא חזר יותר לאימונים.
החגורה גרמה לו להרגיש לא בנוח משום מה. הזיכרונות היו טובים אבל. הוא החזיר אותה לקופסה והביט בתמונות של ילדים שלו מפורים. הרגיש גאווה בהם אבל לא ידע איך להתחבר אליהם. כל פעם שהגיעו, הפעיל להם את הטלויזיה ואז הלך למיטה וקרא ספר עד שנרדם.
יום אחד נרדם תחת ספר על מלחמת ששת הימים וחלם שהוא במלחמה.
"אבא! אבא! עכשיו! קום! מחבל בבסיס! מחבל!" הוא התעורר בהלה ותפס את המחבל ודחף אותו. הילד הסתכל בפחד על אביו. הוא צעק עליו בכעס ואמר לו ללכת לחדר שלו. הילד בכה בבלבול.
גרושתו התקשרה אליו אחר כך והתלוננה אליו בטלפון על כך שלא מסוגל לתעל את הכעס שלו ולא מסוגל להקשיב או לחלוק מה מפריע לו ושהוא צריך טיפול. היועץ הזה הרס לה את המוח.
הילדים לא הגיעו אליו יותר.
בעוד הוא מחזיר את הדברים וסוגר ארגז נוסף הוא חש תחושה זרה לחלוטין עבורו. בדידות. תחושה ריקה כזאת. אין מה לעשות. עם מי לדבר. לאן ללכת. הוא נזכר בעבר את הישיבות עם חברים.
צוחקים שלנתן מצצה איזו בחורה שמנה, אורן לא מסוגל לדבר עם איזו כוסית שהוא רוצה וגיא לא מסוגל לקלוע סלים כמו גבר.
הוא מבולבל מהמצב פתאום. הרי הוא הלך בתלם, עשה מה שצריך בחיים, הוא הסיגליות. אם כן למה אינו מרגיש ככה?
אם מישהו חש חלחלה מההומופוב, הסקסיסט, האלים שעומד בפנינו, אז הוא צריך להבין שזה אשמת החברה שלנו.
החברה שמטפחת קצינים ולוחמים ומעודדת נערים להקריב את נשמתם לשם. לאבד צלם אנוש ורוגע.
אין ספק שצריך אותם אך השאלה היא אם צריך להצביע עליהם כהצלחות של החברה שלנו.
הצבא אינו מערכת שמטפחת ערכים שמתאימים למדינה דמוקרטית וליברלית. בדיוק הפוך. לא יהיה הגיוני לצפות שאנשים שהתחנכו תחתיו יעבדו לפי ערכים דמוקרטיים.
וכשהייתי בקורס קצינים כך הרגשתי. כמלך של החברה. לא עוד אנדרדוג. אין איש שלא בא לטפח לי את האגו.
הסיפור הזה הוא המודל הפטריאכלי מתנפץ לרסיסים. התדמית הגברית שהחברה הישראלית מטפחת נשברת אל מול הדרישות של העולם המודרני. לא עוד אנשים חסרי רגישות, mad men, אלא דיפלומטים שקוראים בני אדם ועובדים איתם ולא נלחמים איתם ונגדם. לא עוד אלימות. לא עוד הומופוביה. לא עוד מודל בית פטריאכלי.
ייתכן כי זו הקצנה. סביר שזו הקצנה. זה נובע מעולמי הצר ותירגום שלי של המציאות. עין לא אובייקטיבית. אם תשאלו אותי זה סופו של המאצו ועלייתו של האנדרדוג.
השאלה הקריטית היא איך הוא יתקבל לנשים. אם הן לא ימשכו למודל הזה אז הוא ימות בעוד המודל הגברי ששלט עד כה ימשיך לשלוט.
עוד נראה את סופו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה