איך אני מתחיל טקסט כזה? בנוסח מלך הלבבות:
"תתחיל בהתחלה, ותמשיך עד שתגיע לסוף: אז תעצור."
אבל יש הרבה נקודות התחלה.
הסיפור שאני רוצה לספר לא התחיל היום, לא התחיל במשבר ולא התחיל כשנולדתי. ייתכן ואפילו לא התחיל בישראל.
כל פרט חשוב כדי להבין את מה שאני חושב עכשיו. אם כן, בוא נתחיל בהתחלה פשוטה. מה חשבתי עליו בעבר.
זה נורא פשוט, הוא היה המודל שלי. הוא היה רציונלי, חכם, בכושר, מסוגנן, רגיש, זיין, משכיל, מיזנטרופ, עם ביטחון עצמי. כל התכונות ששאפתי לעצמי. בעבר לא הייתי כל התכונות האלו. הייתי חלק. חכם ומיזנטרופ. את היחתר פיתחתי בהדרגה. אפשר לומר שהייתי בתחרות איתו. שאפתי לנצח אותו בתכונות אלו. אני חושב שמה שעניין אותי במיוחד הייתה העובדה שהצליח גם בענפי ספורט וגם היה מסוגל להפעיל את המוח. דבר שבעולם הילדותי שסביבי היה נדיר.
הייתה חלוקה די מגדרית בבית. אבא שלי עסק בעסקים, פירמות וכסף ואמא שלי בבולשיט רגשי. היא לא הייתה עקרת בית, שניהם עבדו. היא עבדה פשוט בגישור. הוא היחיד שנגע בכספים בבית. בכל הנכסים, ההכנסות, ההוצאות ומה שסובב אותן. אני מניח שזה היה פתרון הגיוני מאחר שהיה טוב במתמטיקה ולמד מנהל עסקים. אני לא יודע אם זה היה מרצונה וחוסר התעניינותה או שפשוט הוא לא נתן לה לגעת בכסף. סיכוי גבוה שזה קצת משניהם.
כל אופן, זה עיצב לי דמות גברית מאוד מובהקת. קצת נטולת רגשות. הוא לא באמת היה נכה רגשית. היו לו נטיות פאסיביות-אגרסיביות אבל היה מאוד מודע לעצמו ולעולם הרגשי. הוא השתמש בו בעולם העסקי.
אני לא עמדתי בדמות הגברית הזאת שהוא עיצב. הייתי חלש, לא התעניינתי בספורט ובעיקר אהבתי מדע. אני מניח שזה אכזב אותו קצת. כשאני חושב על זה, ייתכן והכישלון שלי לעמוד בדמות הזאת הוביל אותי לעצב עבורי מודל גברי אלטרנטיבי. אני בהחלט עומד במודל שלו היום. אראה את זה בהמשך.
שמתי זין על הלימודים עד שראיתי שזה מאכזב אותו, נכנסתי לאייקידו כי הוא התאמן בעבר באייקידו אצל אותו מאמן, למדתי פיזיקה- כימיה כי הוא לחץ אותי לכך. אין ספק שהייתי תלוי במילה שלו. בין השאר כי היה המודל שלי. גם כי המטרה שלי זה הצלחה וראיתי שהוא מצליח. הרבה מהדברים שהוא נתן לי גם אהבתי כפי שניתן לקרוא פה. עשיתי דברים שהוא לא עשה כמו למשל להתנדב או להיות בתנועות נוער. הוא לא אהב את זה תמיד, אמר לי שאני מבזבז את הזמן או מחפש מה הסיבות שבחרתי לעשות את זה (שכוסיות הייתה המסקנה הראשונה שלו). לשחק במחשב הייתה פעולה שבמיוחד שנא שעשיתי. הפסקתי בגללו כנראה. הוא רצה מאוד שאתבגר ולשחק במחשב בעיניו היה ילדותי.
אני לא מסכים. אבל משחקי מחשב זה כן בזבוז זמן יקר ואתה לא מפיק מזה משהו פורה. אני משחק היום רק מעט משחקים. רק כאלו שבאמת מציעים משהו חדש ומעניין מבחינה אומנותית.
ממנו התחלתי לשמוע זפלין. אין ספק, אני דומה לו. והרבה מזה אני אוהב.
היה משהו אחד שהתעליתי עליו, הייתי חכם ממנו. יותר ריאלי ופילוסופי. השאלה אם זה עוזר מבחינה מעשית או לא. אני זוכר שתפסתי אותו פעם בלופ של כשל לוגי. זה היה בויכוח שלנו על אלוהים. הוא השתמש בטיעון שאני מכיר (כמדומני זה היה הטאוטולוגי) והצגתי לו את התשובה. הוא השתמש בכשל כדי לחזק את טענתו, פגעתי בכשל. הוא חזר על הטענה. הרבה אנשים משתמשים באסטרטגיה זו בלי לשים לב לכך. גם חכמים. זו חולשה אנושית.
את אמא שלי פחות הערכתי. סביר להניח שאם הייתה אדם ברחוב לא הייתי מחבב אותה. היא אקסטרוגנטית, מאמינה בבולשיט רוחני פסבדו-מדע וחסר לא הקלאס השקט הזה. אוטומטית אני לא מחבב אנשים שמאמינים בתטא הילינג, דיקור סיני, הומאופטיה, גלגולים חוזרים ושאר החרטא. במיוחד כשאני מראה להם שהם טועים והם מקבלים את הטענות שלי וממשיכים. אני לא אוהב רעש, צעקות, בדיחות מטופשות יתר על המידה, אנשים שלא אוהבים דיונים פילוסופים מורכבים וכו'.
היו לי איתה הרבה חיכוכים בעבר. הרבה בשל העובדה שאני מרוחק רגשית ונורא אוהב להתנתק מהעולם ומאנשים והיא מחפשת מאוד חום. שנדבר על רגשות ומה עבר עלי היום וכו'. פעם אפילו הייתי יותר אפטי אז תתארו לעצמכם איזה מוות זה היה בשבילי. אני גם לא אוהב לדבר איתה על זה.
למעשה, האמנתי שאבא שלי היה מי שהחזיק את המשפחה הזאת והקשר שלהם. את היתרונות שלה אני עדיין רואה. היא טובה עם אנשים מאוד וקוראת אותם טוב, היא טיפוס מאוד חיובי, היא מחפשת את הטוב באנשים (זו כנראה הסיבה שהצליחה ללמד דאפרים במשך שנים בתור מורה) והיא יודעת לגרום לאנשים לעשות את מה שהיא רוצה. אני לא רואה את זה מול העיניים אף פעם. לא מסוגל לומר שהיא טובה בזה. אבל היא כן.
אני ממשיך לסייג שהוא לא דומה לדמויות ברטרוספקטיבה וכלניות. הדמויות הללו שטחיות ולא מכילות רבדים נוספים. הוא יותר מזה. הוא לא רק גבר נוקשה ואפטי.
ובכן, לאחר כל זה, תארו לעצמכם מה זה עושה לי כשלפתע הוא האיש הרע, החלש, הטועה והיא הצודקת?
זה הזוי אבל אני כועס עליה שהתהפכו היוצרות ככה. אני כועס עליה שהיא הצודקת. אני כועס שלא היא שטעתה ואנחנו לא גרים אצלו. אבל היא כן יצאה הטובה והחכמה מבין השניים.
אתם יודעים שאני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים? אפילו לא לחשוב על הפנים שלה. זו אחת מהבעיות הקליניות שלי שעוד לא הצלחתי להבין. אני גם לא מסוגל לחבק אותה או לומר לה שאני אוהב אותה. ביום שלישי הייתי אמור לעשות שניים מאלו. הסתכלתי עליה והייתי צריך להודות שהיא עובדת בחוכמה. אבל נגיע ליום שלישי בהתחלה אחרת.
בהתחלה של המשבר האמנתי שהיא דפקה את החבילה. יותר מזה, האמנתי שבגלל הבלבלה הרגשית שלה כל התוכנית הכלכלית שבניתי תתרסק. אני מרגיש אשמה על זה. אני נחש. אני דואג דבר ראשון לאינטרסים שלי. אחד הדברים הראשון שאמרתי לה, אישה שבעלה דפק אותה מכל בחינה אפשרית היה: "אני מתכוון להישאר בארץ חצי שנה, לדאוג שתעמדו על הרגליים ואז לצאת מפה. אני לא אתן לעצמי לעשות את הטעות ולהישאר פה. המקום שלי לא פה ואני חייב להצליח בחיים. אני אעבור לגור אצלו.". התוכנית חייבת להשתמר. אני חייב לברוח מפה ולהצליח. אם להיות הוגן, רציתי גם לדבר איתו ולהחזיר את הנישואים ביניהם. לא ידעתי גם הכל. לא ידעתי את עומק הנזק שעשה. ידעתי רק שבגד בה והם נפלו למשבר כלכלי שם.
האמנתי שזה חלק מהזוגיות ביניהם. היפרדות וחזרה לאחר מכן. האמנתי שהוא בגד ממצוקה.
ככל שהזמן עבר בחודש הראשון של המשבר רק רציתי להתעמת איתו יותר כדי לתקן את הנעשה ולהחזיר את אבא שלי. זאת בסך הכל סטייה שצריך לתקן, בעיה שמכשילה איש טוב, זה הזמן הזה שם שהרס אותו, הוא רק צריך ייעוץ פסיכולוגי לתקן את זה. אני צריך לחשוב איך להכניס אותו לטיפול. ככל שהזמן עבר, נחשפתי גם ליותר גושים מהמציאות. דברים שאי אפשר להתעלם מהם. קיבלתי גם שאי אפשר לשלוח אדם לטיפול בלי שירצה.
רטרוספקטיבה. בחינת העבר ביחס להווה. זה מה שעשיתי. זאת היצירה הראשונה שלי שאני מכנה לה חשיבות. הסימנים פשוט היו בדרך ופיספסנו אותם. האישה בסיפור צדקה. "יש לך בעיה". בעיה עמוקה שמערערת את כל הדמות. נגיע בהמשך לבעיה. זה טקסט מעניין. הוא לא בדיה ולא מציאות. הוא המעבר האיטי שלי לעולם הלא קיים. למערבולות הדמיון שלי שמצריכות סדר. בין מה שקרה בפועל למה שלא קיים. כלניות זה רטרוספקטיבה שחודר פנימה לטירוף הפנימי שלי.
והמחשבה עוד מהדהדת. "אתה מוסרי וחכם ממני". באותו סיוט ברחוב שבזי.
אני לוקח פאוזה שנייה. פתאום כל היצירות מונחות בסדר הגיוני למופת. אני באמת צוחק עכשיו כשאני רואה את זה אבל גודש דמעות חונק אותי. רק שלא יצא.
אז המחשבה מהדהדת. אני לא מוסרי. אני נחש. אני יצור של אינטרסים כפי שראינו ונראה עוד בהמשך. זה עימות עוד מילדות. הניסיון שלי להיות טוב ממנו. הוא אפילו לא מתחרה עכשיו. אני מסתכל על אדם גוסס וצועק לו "תתחרה איתי!" והוא לא יכול לעשות כלום חוץ מלהסתכל עלי עם המבט הפתטי שלו. אני מוצלח ממנו בקלות כעת. אני מפחד להתעמת איתו. אני מפחד לומר שאני שונה ממנו. כי אני כל כך דומה לו. בכל צורה. אחרי הכל, הוא היה המודל שלי. הוא היה ההורה שהסתכלתי עליו. חבר'ה אתם חייבים להבין כמה קשה לנצח אותו. הוא לא חרא מוחלט. הוא לא גוש של רוע. פה מצוי הקושי. כל חייו נתן מעשר לעניים, הוא אומר שהוא חטא וטוען שמצטער, הוא תמיד נהג באבירות. מיעט לשקר והיה אזרח טוב. אני זוכר פעם שעבדתי תחתיו בחלוקת פליירים. איזה עובד נמל בא בעצבים כדי לצעוק עליו. הוא הושיב אותו והציע לו כוס מים שירגע. כשראה עוול ברחוב הוא קפץ לסייע. אבל הוא נחש. עוד נגיע לחייו, כעת אני עוסק במבט שלי עליו. אבל אין כל ספק שהוא נחש. והרוע הכי מסוכן הוא הרוע שמסתתר בתוך הטוב. אותו קשה למצוא ולנצח.
איך אני אתחרה איתו? במה אשתמש לטעון שאני יותר מוסרי ממנו? שאני מתנדב? הוא גם עזר. איך אני יודע שכשדברים יהיו אמיתיים לא אעזוב ואהרוס כמוהו?
"זה הכל תלוי בך" אמרו לי לאחרונה (ושוב אחזור לזה בהתחלה שונה). אבל זאת אשליה. אני מתחנן לאלים שתהיה לי מודעות ושליטה עצמית מושלמת אבל לא יודע מה אעשה כשהרגע יגיע. אני יודע עלי הרבה. אני יודע שאני שקרן אימפולסיבי. יש בי את זה כמו שכנראה יש בו את זה. וזה הפחד. איך אהיה מוסרי ממנו?
ואני מסתכל לבחורות בעיניים ומקווה שאהיה אותו בחור שהן יכולות לסמוך עליו. חבר מושלם שלא בוגד ולא הורס.
אני מסתכל לבחורה בעיניים ואומר לעצמי שהיא ראויה לגבר מושלם. לטוב ביותר. ואני הוא הגבר המושלם. אבל באותה נשימה יודע שיש סיכוי שאהרוס את זה. אני מת להיות שם, לטעום רק כדי לומר לעצמי שאני שם ולא הרסתי ולהסתכל בהצלחה ולומר שבאמת ניצחתי אותו. אך הפחד. שאפגע בה. שאראה אותה בוכה מול עיניי בגלל שטויות שעשיתי.
דיברתי איתו מספר פעמים לאחרונה. הוא לא משקר לי. לא לחלוטין. אבל כל פעם שאני מדבר איתו הוא יוצא מוסרי. הוא מתעתע אותי. לא קל להתמודד איתו.
ואני נאחז בהבדלים בינינו כדי לומר שלא אצא כמוהו. בזה שאני לא מכור לספורט, שאני חכם יותר, שאני לא זיין או מתייחס לנשים כמוהו. אבל האם התכונות הן מה שיפרידו ביני לבינו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה