אגיע לצבא כרגיל. אעלה למעלה ואומר לבחורה להיפגש איתי על כוס קפה. אני צריך להבהיר לה קודם שמה שאני עושה לא קשור אליה. לא אספר לה מעבר למעט הזה. אאחל לה יום טוב וארד למטה.
אכנס במהירות לשירותים ואעלה על גי לבן לחלוטין. מתחת אליו חגורים לי הויקטורינוקס שלי שאבי רכש לי לצבא ומכתב.
בשלב זה כבר קשרתי לקרסוליי רגליי זוג חבלים.
אני מפעיל את השיר בטלפון שלי ומביט בעצמו בפעם האחרונה במראה.
כששירת המלאכים מסתיימת אני עולה מעלה. השיר עוד מתנגן ברקע. אעמוד מול המפקדה שלי ואתיישב בסייזה.
אקשור את קצוות החבלים למותניים כך שאשאר בסייזה יציב ולא אקרוס כשזה יקרה. אני פותח קצת את הגי וחושף את הבטן. שולף את הפתק ומניח אותו לפני. שם את הטלפון עליו.
Things have turned a deeper shade of blue
אני שולף את האולר. מוציא ממנו את הלהב.
FREE
הלהב חדרה פנימה קצת מעל הפופיק. אני יודע איך נראה המוות. האישונים יתרחבו, זה יתפוס אותי בהפתעה. הכאב המשתק.
הידיים רועדות מהשוק. מנסות לאחוז יותר בסכין.
GONNA BE
"FREE"
אני צועק כשאני מניע את הסכין לצד שמאל שלי עד לקצה הדש. הדם ניגר. אני נראה באקסטזה הפראית שלי. לא מצליחים להבין את זה.
כנראה שאז השומרים בכניסה כבר ירוצו אליי. אבל זה מאוחר מדי. עשיתי את שלי.
המלאכים שרים שוב. הרבה אנשים יתאגדו סביבי כנראה. אני כבר רואה את הפנים שלהם. עם התמיהה שתמיד יצרתי באנשים. עכשיו יוצאת החוצה לפנים שלהם. אני שמח. אני מאושר בפעם הראשונה מזה זמן רב. אני סוף סוף חופשי. והם רואים את זה ולא מבינים איך אדם שכרגע חרץ את גורלו כל כך שמח מזה. הסכין היא העט והדם הוא הדיו איתו אני מוסר את חיי אחרי שהבנתי את כל מה שאני הייתי צריך להבין.
אבל לא אראה אותם מובהק בשלב הזה. הכל יהיה מטושטש באדרנלין והכאב. אני אקיא המון דם. אבל יושב בכבוד.
כוחות מדא כנראה כבר יגיעו לזירה. מאוחר מדי.
ורק מחשבה אחת תהדהד בראשי באמבולנס כשאני מחובר למסכת חמצן. מחשבה אחת שאני נתלה בה רק כדי להשלים את הטקס כולו.
Im ascending.
בנייר יצוין המיקום של העבודה החשובה ביותר שלי. העבודה שלא קיימת ואם היא הייתה קיימת הטקס הזה עוד איך שהוא היה יכול לקרות.
טקסט שמתאר את כל משנת חיי, האידאולוגיה שלי ודרך החיים לפרטי פרטים. מהנחות ראשוניות ועד להשקפות מורכבות שרכשתי וארכוש מספרים בפילוסופיה ומדע.
לצד זה, אכתוב מכתב וידואים אחרון בו כתוב כל מה שלא הודיתי בו לאף אחד. כולל בבלוג הזה.
אחרון חביב מכתבים לקרובים בהם אני מסביר להם את החלטתי ומה אני מצפה מהם. תרומות שאני רוצה שיעשה וארגונים שאני רוצה שיקומו.
הייתי חייב לכתוב את זה פה כי זאת מחשבה שצריכה מקום. צריכה הכרה בקיומה. היא לא תצא לפועל. ממש לא. רק אם אני רואה שכל סיכוי לצאת מהבוץ אפסי או אחשף לאיזו פילוסופיה הגיונית כל כך שהמסקנה היחידה ממנה היא שאין טעם לחיות.
זה לא ספוקו כמובן. בספוקו צריך שיהיה לך שותף מיומן שיבתר את ראשך אבל ישאיר אותו על הצוואר בעזרת חרב. זו השלמה ראויה בעיני עם המוות פשוט. נקייה, רגוע, שלמה, פשוטה ושמחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה