הקאטות שלי

היאח הידד הן עלו ^^

בואו נתחיל:

Ananku:

קאטה אוקינאווית. אתה לא רואה אותה הרבה בארץ. אני מאוד אוהב אותה כי היא עובדת בעיני על אלמנטים מאוד בסיסיים (חסימות, בעיטות ואגרופים מאוד פשוטים ופשוטות) אבל היא עושה את זה בצורה חכמה.

כאמור, היא אוקינאווית (כלומר המקור שלה הוא קראטה מאוקינאווה) ולכן היא יחסית רכה (משהו שמאפיין קראטה מהסוג הזה). אני אוהב יותר את הקראטה הרך. אפשר לראות את זה בחלק שבו אתה מרים את הידיים מעלה ומטה. האפליקציה שאנחנו בדר"כ עובדים עליה שם זה מול תפיסה. אין פה עבודה של הרבה מכות אלא תנועה של הגוף והידיים.

בכנות, אני לא רואה עדיין את הרעיונות העמוקים יותר מאחורי אנאן קו.

Pinan Nidan & Pinan Shodan:

חמשת הפינאנים (נידן, שודן, סנדן, יודאן, גודאן) נחשבות לקאטות בסיסיות שלומדים בהתחלה.

אצלנו בדר"כ עובדים קודם על פינאן נידן ואז על פינאן שודן למרות שיש חילוקי דעות מתי לבצע כל אחד (מבחינת מיספור אבל: איץ' - shodan ני - nidan). אני יותר אוהב את פינאן שודן. לא כי נידאן לא יפה. הוא פשוט יותר קשה לי. העבודה הבסיסית של מספר אגרופים זה אחרי זה במהירות לא קלה לי בכלל. גם הפתיח שנראה פשוטה מאוד מורכב עבורי כי יש פה עבודת מותן ובתור אייקידוקה אני מנסה לשים עליה המון דגש.

שודאן מציג רעיונות יותר מורכבים ופחות ישירים ופשוטים אבל למתחיל (כמוני) הם נראים הרבה יותר אינטואיטיביים. הכוונה בישיר היא מה שתעשה במצב אמת. מצב אמת אני מאמין שהתנועות צריכות לחזור למקור הרבה יותר פשוט כמו פינאן נידן. שודן מציג דברים שיהיו יותר מסובכים לביצוע בעבודת רחוב.

בפינאן נידאן אחד הדברים היפים הם שלושת ההגנות ושלושת ההתקפות. הם סימטריים כמעט לחלוטין. ההגנה פה היא גם מאוד התקפית. זה מלמד בעיני שכל מתקפה יכולה להיות הגנה וכל הגנה מתקפה.

לצערי, שכחתי לבצע את פינאן גודן למרות שגם אותו אני אוהב. אמצא לו זמן.

Tensho:

ואז הגענו לטנשו. היא נוצרה על ידי שוג'ון מיאגי, מייסד הגו ג'ו ריו.

גו ג'ו ריו דוגלים בגישה של רכות ונוקשות יחד (גו - נוקשות, ג'ו - רכות, ריו - בית ספר/שיטה). שתי קאטות הדגל שלה הן סאנשין (שמקורו בסין דווקא) וטנשו. בזמן שסאנשין אמור לייצג את החלק הנוקשה של השיטה, טנשו הוא מאוד מאוד רך. בלי שרירים או עבודה נוקשה.

מה שאפשר לראות בו הרבה זה את הנושא של נשימה. כשאתה מתכנס בעצמך אתה נושם פנימה וכשאתה משחרר מתקפה אתה משחרר החוצה. אני אוהב אותה כי יש בה המון אלמנטים שאפשר להכניס לאייקידו גם. אבל היא מאוד קראטה.

החסימות בה הן מהיותר קשות לביצוע אני חושב.
ברומן Chojun המתאר את חייו של שוגון מיאגי מנקודת מבט של תלמיד בדיוני שלו, הסופר מציע פרשנות כזאת לקאטה:

"Like Sanchin, but softer, more flowing.

I felt all my training coming together in the smallest movement. The techniques work on many levels. In their basic form they are escapes from wrist grabs, but the same movement can be hooks, open-handed strikes and breaks using the palms and wrists. On yet another level, it combines  hardness and softness quite perfectly. If Sanchin kata is the root of power, this is its final exosition, taking power from the earth's core, using yielding and redirection of the opponent's force of an iron whip. "

Tai Sabaki:

ואז יש את הטאי סאבאקי של האייקידו.

לצערי אם אתחיל לכתוב על כל אחת מהתנועות לא אסיים לעולם. אני לא עושה אף אחת מהן טוב. כל אחת זו עבודה איטית עם המון מרכיבים. בעיקר עבודת מותן אבל לא רק.

התנועות לא נראות קרביות או אימתניות אבל מסתתר בהן המון כוח. ייתכן ואצלם גם אפליקציות שלהן מתי שהוא.

טאי סאבאקי היא עבודה שמקורה מהחרב. המטרה של הטכניקות הללו היא לתרגל עבודת אגן נכונה כי האגן, בתור מרכז המסה של הגוף, הוא המקום ממנו שואבים את כל הכוח של התנועות (כלומר, בלי לסנכרן אגן בתנועה, הטכניקה שלך תהיה מאוד חלשה).

הטאי סאבאקי אמור להכיל בתוכו את כל תנועות האגן האפשריות. אתה אמור לבצע רנדורי וטכניקות ולחשוב על חלקים מאותן טכניקות שאני מתרגל. לפעמים אני רואה את זה, לפעמים פחות.

החסרתי מפה שלוש טאי סאבאקי שאני פחות אוהב.

אני עובד גם על קאטה של ג'ו ואחת של בוקן. על האחת של הבוקן פחות. אני לא אוהב להתקדם כשהיסודות לא מונחים כראוי ולכן אני עובד קודם על הג'ו עד שאגיע לרמה שאני מרוצה ממנה.

אכתוב שוב:
הביצוע של כולן חרא. לא טוב כל כך ואפילו לא הכי טוב שלי.
זה אותנטי מאוד אבל.
שאף אחד לא ייקח מהן דעה על המורה, המועדון, השיטה או האימון. אני לא מתיימר לייצג אף אחד מהם. לא בעשר שנים הקרובות.