התחלה חדשה. הפעם של הסוף של הקטע.
26 עמודים בינתיים ביומן. חלקם הייתי על סף דמעות. אסיים היום ואערוך מחר. אני חייב. אני חייב לסיים.
כעת נתחיל בסיבה שכתבתי בכלל את הטקסט. יום שלישי. חוזה גירושים. אבי הוסיף סעיפים אליו לפיהם הוא חייב פחות כסף. זה התגלגל לוויכוח קשה ביניהם. התברר לי למה הוא הציע שאגור אצלו. הוא לא רוצה ילדים אצלו בבית. את זה אני יודע. כשהגיע הביתה כשהם היו אצלו הוא היה שולח אותם לחדר מטענות שונות. בפועל רצה שקט. הוא "העניש" אותם כי עשו רעש. לא הרבה להגיע הביתה. הלך לשחק סקווש עם חברים.
הוא לא רצה אותם.
אבל לגור עם גבר מבוגר? אין לו בעיה איתי או עם אחותי.
הוא רוצה אותנו כשאנחנו כבר בשלים ובוגרים. ואני אמור לשנוא את שאוהב אותי ומעולם לא פגע בי. פאק.
הוא מדבר איתי בטלפון ואומר לי "למה אתה לא מדבר איתי? אתה כועס עלי? אתה מבין שאתה חשוב לי?"
ומה אני אמור לומר לו? "כן אבא. אני שונא אותך ואת מה שאתה עשית ואת מה שאתה מייצג. אין משהו שאתה יכול לעשות עם זה. אני לא רוצה לראות אותך".
אבל זה כה רגיש הנושא. במיוחד כי אנחנו תלויים בו כלכלית. אם הוא לא ישלח כסף אנחנו בבעיה.
והוא אוהב אותי וזה מה שהכי כואב לי פה.
התגברתי בצהריים למחרת אך ידעתי שאני חייב לכתוב את המחשבות שלי על המצב בצורה קוהרנטית. לא עוד מחשבות צפות בראש.
עשיתי טעות. התקשרתי לבחורה. כיד הגורל הגיע שורת תאונות שבאה מכוונה טובה שלה לעודד אותי. אני מצטט את עצמי מאותו יום:
"אני חרא בלקבל מחמאות. לא כשהמפקד שלי נותן אותם, לא צוות פדגוגי, לא ברכות יום הולדת, לא באימונים, לא ידידות. כלום. נאדה. תנו לי להתעסק בחרא שלי בעצמי. לפעמים אני פשוט מהנהן ומחייך בלי יותר מדי לומר.
אני זוכר פעם שאחרי אימון קראטה אמרו לי שאני עובד מאוד יפה. סייגתי והצגתי טכניקות לקויות אצלי. המשיכו ואמרו לי שבכל זאת עבדתי מאוד טוב. המשכתי לסייג. אני פשוט לא מוכן לזה.
מה בולם ממני לקבל טפיחה על השכם? זאת שנאה עצמית?
הפעם לא הנהנתי וחייכתי.
זה הכיל דברים שאני מכיר על עצמי. ראשית, חיפשתי סיבתיות. למה אמרו לי שאני בחור אחלה?
יש מניע. תמיד יש מניע. זה רחמים? זה אמפטיה? זה הזדהות? אני שונא אמפתיה. בטח שאני שונא רחמים. אני בכללי שונא חסדים כלפי. המש"קית ת"ש הראשונה שלי הייתה במצב מאוד בעייתי. באתי אליה במילים האלו: "אני רוצה כמה שפחות ממכם, אני לא רוצה שיהיה לי יותר קל בקורס בזכותכם". כששואלים אותי אם אני רוצה משהו אני עונה כלום. כזה אני. שונא שמנסים לעודד אותי כי אני חייל בודד או כי אין לי כסף עם טובות. שונא שקונים לי מתנות. שונא את כל זה.
לאחר מכן באה חבלה עצמית. כתבתי אס אמ אס שבו אני יוצא אידיוט. ידעתי שאני יוצא אידיוט אבל שלחתי אותו.
עשיתי את זה כדי שידע שאני לא בחור אחלה. הוא פאקינג טועה.
אחרי זה בא כעס. וואחד כעס. איך שהוא הצלחתי לשמור על עצמי שפוי כל המשמרת בלי לנסות להרוג עם ציאניד איש זקן.
אבל מה שהרתיח אותי הוא שהוא הזכיר את אחים שלי. לא יודע. זה גרם לי לבעור. בערה כזאת של ללכת למאקיוורה ולדפוק לעצמי את הידיים.
אז דפקתי לעצמי את יד ימין כי שמאל לא מתיישרת לי עד הסוף. התגעגעתי לכאב של המאקיוורה. מין ויברציה כזאת. אולי אעשה את זה גם בשישי ואנפח לעצמי את היד.
אבל מעורב פה יותר ממה שתיארתי. זאת הבחורה אבל אני לא אזיין על זה את המוח כי זה לא הזמן. זה הזמן לדבר השני. זה שהיא הזכירה את אחים שלי וזה אוטומטית הביא לטריגר. זה משהו שאדבר עליו כנראה. פאק העצבים.
הידידה המבוגרת החמיאה לי לאחרונה. לא קיבלתי את זה ככה. כן חיפשתי סיבתיות. "
וזה הגיוני שכעסתי. חשבתי אשמה. אני מזניח אותם וגונב כסף. זה כסף שאצלי בחשבון ואני לא נוגע בו.
כי ככה עובדים מקקים. ככה עובדים עניים. מרמים כדי לשרוד ולנצח. לא נותנים לי לדבר על הכסף בבית. לא נותנים לי לצעוק שאני לא רוצה את הכסף וקחו אותו ממני. אנחנו צריכים את ההנחות במיסים לחיילים בודדים ואת ההטבות הכלכליות. אנחנו לא יכולים להחזיר את הכסף. אחזיר את שאני חייב. אני מוכרח.
כעסתי גם שהיא דיברה אלי כל כך יפה אבל זה כל כך אפלטוני. אבל סאק איט אפ.
רתחתי באותו יום. זה היה מסוג הזעם שלא יכולתי לחשוב רציף או הגיוני. כעס טיפשי. אני מתפלא שבמשמרת לא רצחתי איש זקן.
הגבתי יפה אבל לדעתי.
כתבתי לה שאני לא רוצה שתדבר איתי בזמן הקרוב כדי לא לפגוע בה וחזרתי למשמרת עם חיוך. לא מסוגל לתפקד אבל מחויך.
הייתה בי התשוקה לכתוב את המחשבות הקוהרנטיות שלי.
כעת אני שוב מתפקד.
יותר מכעיס שהיא חושבת שהיא במצב זהה לי. אין ספק, הוא דומה מאוד. על כן הכבשן. סיפור על צלקת האבות. סיפור שכתבתי כי הרגשתי שיש מישהו שמבין את זה כמוני.
אך פה אני מראה שזה לא. כי הוא דומה לי להחריד אבל שונה. כי זו שושלת של אנשים דפוקים. מסבתא לבנים לנכדים. משני הצדדים של המשפחה. כי איתו ועם הבעיות הפסיכולוגיות איתן אני צריך להתעסק קשה להבחין בין טוב ורע.
היא צודקת. זה תלוי בי. ובשם אל כל שהוא אני אהיה מנצח. הדוקטור.
השלב הראשון הוא מודעות. זה הבלוג הזה וזו כל הכתיבה שלי. השני צריך להיות טיפול. מה הטיפול? בשם אלוהים מה הטיפול?
זה אשאיר לסבב מחשבות הבא.
וזה הגיוני שכעסתי. חשבתי אשמה. אני מזניח אותם וגונב כסף. זה כסף שאצלי בחשבון ואני לא נוגע בו.
כי ככה עובדים מקקים. ככה עובדים עניים. מרמים כדי לשרוד ולנצח. לא נותנים לי לדבר על הכסף בבית. לא נותנים לי לצעוק שאני לא רוצה את הכסף וקחו אותו ממני. אנחנו צריכים את ההנחות במיסים לחיילים בודדים ואת ההטבות הכלכליות. אנחנו לא יכולים להחזיר את הכסף. אחזיר את שאני חייב. אני מוכרח.
כעסתי גם שהיא דיברה אלי כל כך יפה אבל זה כל כך אפלטוני. אבל סאק איט אפ.
רתחתי באותו יום. זה היה מסוג הזעם שלא יכולתי לחשוב רציף או הגיוני. כעס טיפשי. אני מתפלא שבמשמרת לא רצחתי איש זקן.
הגבתי יפה אבל לדעתי.
כתבתי לה שאני לא רוצה שתדבר איתי בזמן הקרוב כדי לא לפגוע בה וחזרתי למשמרת עם חיוך. לא מסוגל לתפקד אבל מחויך.
הייתה בי התשוקה לכתוב את המחשבות הקוהרנטיות שלי.
כעת אני שוב מתפקד.
יותר מכעיס שהיא חושבת שהיא במצב זהה לי. אין ספק, הוא דומה מאוד. על כן הכבשן. סיפור על צלקת האבות. סיפור שכתבתי כי הרגשתי שיש מישהו שמבין את זה כמוני.
אך פה אני מראה שזה לא. כי הוא דומה לי להחריד אבל שונה. כי זו שושלת של אנשים דפוקים. מסבתא לבנים לנכדים. משני הצדדים של המשפחה. כי איתו ועם הבעיות הפסיכולוגיות איתן אני צריך להתעסק קשה להבחין בין טוב ורע.
היא צודקת. זה תלוי בי. ובשם אל כל שהוא אני אהיה מנצח. הדוקטור.
השלב הראשון הוא מודעות. זה הבלוג הזה וזו כל הכתיבה שלי. השני צריך להיות טיפול. מה הטיפול? בשם אלוהים מה הטיפול?
זה אשאיר לסבב מחשבות הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה