הסונטה ה18 והמחשבות שלי ממנה

הו איך אותך אני יכול ליום של קיץ לדמות?

הרי את יותר יפה, יותר שקטה
הניצנים העדינים נרעדים מהרוחות
והקיץ הוא קצר נורא
לפעמים בחום כבד זוהר עינו של אלוהים
לעתים הוא מתעמם ולא מאיר
וכל יופי מיופיו מאבד עם השנים
מקרא או בדרך טבע זה מכעיר
אך הקיץ הנצחי שלך לא יגמר
הדורות ממך את היופי לא יקחו
המוות בצלך יותר אף פעם לא ישאר
וקווי הזמן אותך לנצח ישפרו
כל עוד נושם אדם וגם רואה
כל זה קיים וזה אותך מחייה

אני לא שייקספיר אבל המסר זהה. המסר הועבר מכותב לכותב במשך דורות כשבפניהם יופיך התגלה.

הו את כה מושלמת. יותר מהשמש, יותר מכל שדה ירוק. חמה יותר מהר געש ועוצמתית ממנו כשאת מתפרצת, סוערת יותר מהים ויפה ממנו כשהוא רגוע. ארסית יותר מהנחש, חדה יותר מהתן, יפה ואצילית יותר מהלביא, זוהרת מהגחלילית ובכל זאת עדינה כמו גור חתולים.

מעוררת השראה יותר מהקוסמוס עצמו, מפוצצת את מוחי כאילו היה ננס לבן וממנו נפלטים ערפיליות פלנטריות. אנשים מסתכלים על התופעה ונדהמים מהקסם שאותו ננס פלט מפיו אבל זו בסך הכל נגזרת קטנה, צנועה ומופשטת של המוזה שלי.

בידי מכחול ואת עומדת בפני ערומה. אני מצייר כל פרט עם השראה אלוהית. כאילו התפוח נפל על ראשי, כאילו בפעם הראשונה הבטתי במיקרוסקופ, כאילו נגלה בפניי אי מסתורי. חייב לחקור כל שבריר, חייב למפות אותו לעומק, חייב לבחון מקרוב וחייב להפיק מזה משהו. כל דבר. אפילו משוואה קטנה.

השמש תתפוצץ, השדה ימות בחורף, הר הגעש יתפרץ, הים יתייבש והחיות ימותו. אבל את תישארי בחיים. כל עוד אני חי, כל עוד הלב שלי פועם הוא ינגן את המנגינה שלי. השיר שלי אליך.

או שאולי כל מה שאני מתאר הוא השירה?

אולי יופייך אינו נצחי, אולי את לא מה שאני מתאר.

השמש תחיה גם כשכל אדם נושם וגם רואה יכחד, השדה ימשיך ויצמח, הר הגעש יצוץ במקום אחר, הימות יתהוו מחדש והחיות ימשיכו להתפתח ושנינו נמות.

והשירה? היא תחיה עוד כששנינו נמות. השירה היא חלק מהטבע כמו החיות. והיא יפה יותר משנינו, אפילו יותר מהאהבה שלי והכתיבה.

היא מאדירה בני תמותה קטנים והופכת את העולם הקטן והעלוב שלנו לקסום, אגדתי. מחוץ לכללים הקרים של המציאות, מחוץ למשוואות שאומרות שאני נמשך אליך רק כי את תלדי לי צאצאים בריאים. היא הופכת לרגע את הכל לעל טבעי. אולי אני רוצה שהוא יהיה כך. על טבעי, מיוחד, שונה.

יותר גדול מהמפץ הגדול עצמו. אבל הוא לא. כי את בת תמותה עם יופי טבעי. 

רק השירה נושקת לעל טבעי.

והדבר הכי קרוב לנצחי בכתיבה שלי אולי הוא הדיו שאיתו היא נכתבה שישמשיך לחיות כשכל אדם ימות.

איני יודע אם הכתיבה שלי יפה ממך.

הכתיבה של שייקספיר יפה משניהם.

המסר יפה משלושתם.

השירה יפה מארבעתם.

והטבע לא רואה אותם באופק.