ובכן, היה היום מעניין. בואו נתחיל מהשטוח.
תיפעלנו בעיה באיזה משרד. הייתה שם בחורה חמודה שהצחקתי אותה כשקראתי לה נאצית. כבא הכרנו זמן מה אבל הייתי מנותק ממחשבות אליה.
התגברתי על הבחורה. אני יודע כי כשהיא ביקשה שנעזור לה עם תקלה אמרתי שנבוא מחר ואז אמרתי לעובד איתי שאקח אותה לקפה. הוא הסתכל עלי כאילו אני חולה.
היא עניינה אותי באמת. היא לא מושלמת אבל איזו בחורה (ואפילו גבר שנראה כמו אל יווני כמוני), כן?
אבל רציתי לצאת איתה. וזה לא לחרג'ע לה את התחת וללכת כמו בטינדר.
ואז דיברתי היום עם הבחורה. ולא חשתי אליה את אותה תשוקה. העברתי אותה הלאה. לבחורה הדמיונית אני מניח.
היא מדהימה. גם ביופיה ובמיוחד באמביציות שלה בחיים. כנראה חדר למוח שלי שזה לא יהיה. כך או כך נמאס לי ואני שמח אם זה באמת המצב ולא עוד אמפליטודה בגל שנע לנצח של משיכה דחייה.
הייתה גם בחורה בטינדטר שנראית מעניינת. לא זונה ולא טיפשה. אני אוהב את זה.
לא אוכל להיות ידיד של הבחורה גם אם ארצה. אנסתי את היחסים בינינו בצורה מטומטמת. היא לא בוטחת בי, היא תשקר לי, היא תנסה להרחיק את עצמה אמוציונלית ממני. חבל. היה נחמד לשחזר את אותו סופש מדהים. זה נועד להיות כך אני מניח. אם לא כנראה שהייתי ממש מתקרב אליה ואז מתרחק שוב. כדי לא לפגוע בה? חרטא. כדי לא לקרב אותה יותר מדי אלי.
נעבור למפקד שלי. המפקד מחובלים. אותו בחור שליווה אותי. חשבתי שהתגברתי על חובלים. שאני מסתכל על זה כתקופה טובה ותו לא. אם כן, למה חשתי בושה לידו ולא הייתי מוכן ליצור איתו קשר עין? למה הוא אומר לי בראש "מה נהיה ממך?".
טוב, זה ברור. כי התפקיד שלי שווה ערך לכלב אשפתות. אני לא תורם ולא עושה כלום חוץ מלעצמי ולמשפחה שלי. זה מצוין ואני נהנה מהיתרונות של זה. אבל לא רציתי להיות במודיעין כשפרשתי?
רציתי פעם לתרום למדינה. פעם פעם כשהיה אכפת לי ממנה והיא לא הייתה גופה מרקיבה עבורי.
פעם כאילו לפני פחות מחצי שנה אם להיות פחות מלודרמטי.
העתיד שלי יהיה של טוב והצלחה. אני כבר רואה את זה. אבל קשה שלא להתבאס כשאתה רק אפס קטן בצבא. במיוחד אחרי שהייתה בקורס חובלים וקיבלת יחס ותחושה אחרים.
מוסר... אכתוב על זה. זה טקסט שאני חייב לכתוב. יותר מיצירות אחרות.
נהניתי לקרוא היום זווית מעניינת על מוסר שייתכן ואאמץ. בפועל חשוב לי להיות אדם מוסרי.
לא לפה ולא לעכשיו. מחר אולי.
מתוכנן לי שבוע מהנה. אני פצוע רצח אבל השבוע לא רוצים אותי בעבודה אז יש לי המון אימונים. כבר עשיתי שני אימוני לב בהם שברתי שיא אישי.
כעת משהו שלא נעים לכתוב...
דמיונות.
קראתי את החלק הראשון שעוסק באבא שלי בתור מודל ואני מניח שהדרך הכי טובה להסתכל על זה היא שאני איבדתי מודל ואני פשוט צריך להפסיק לראות אנשים כדוגמה אבסולוטית. זה ילדותי.
יש באבא שלי תכונות שאני יכול ללמוד מהן ואולי כדאי להתייעץ איתו בהן כדי למלא שיחות מתות איתו. הוא טוב בדינמיקה קבוצתית בתור מנהיג ובפרזנטציות למשל. כמו שהמאמן שלי אומן לחימה ומורה דגול אבל בתור איש עסקים הוא זוועה.
לשאוב מכל אחד משהו כדי להגיע למשהו יותר מוצלח.
גם מהבחור ההוא הילדותי מהצבא. יש לו ביטחון עצמי בשמיים כשבפועל אין לו כלום. זה משהו שאני רוצה להשיג. את הביטחון הזה.
זאת מסקנה נורא קטנה מטקסט נורא גדול.
אמשיך לשאוב ממנו. אקרא ואקרא אותו עד שאדע אותו בעל פה ואז אוציא ממנו הכל.
הפסיכולוגית. הו הפסיכולוגית. עלה לי רסיס מהשיחה בינינו כשהייתי מרוח שיכור על הספה בין בושה, שמחה ועצב. היא שאלה אותי שאלה קטנה שחווה עולם עצום.
Why do you hate yourself so much?
והתשובה שלי:
Because people are garbage and as people im garbage
וזה מעניין כי הלוגיקה מאוד טובה לאדם שיכור.
אני באמת מתייחס למעט אנשי סגולה לאנושות כפסולת. ואם אין לי הישגים או הוכחות שאני לא, איך אני יודע שאני לא חלק מהמסה האנושית המיותרת?
אז אתה מחפש הכרה. פרסים, שבחים, מועמדויות. כמו פודל מזדיין שמרים את התחת לתחרות ומקבל איזה עצם כתגמול על עבודה טובה.
וכשאני כותב פה אני לפעמים אומא לעצמי שאני בן אדם מדהים אבל זה מסתיר את השנאה שלי לעצמי שעולה פה לא מעט. שאני קורא אותה בדיעבד רק לאחר מכן.
ואני יכול לומר שהגיע הזמן להראות לעצמי שאני טועה ועוד חרטא כזה אבל איך אני הופך את זה לנכון? איך אני הופך את האימרות האלו לאמונה עמוקה שלי? כי אני רוצה להאמין בזה. אני מנסה קשה להאמין בזה. ואז משתחרר. עוד שנאה עצמית.
יום מעניין חבר'ה. המון מחשבות רצו בו.
תהנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה