דף חדש התחלה חדשה.
הגיע הזמן להתעסק במשפחה שלי. מסבא רבה עד אחיי.
את המשפחה עד לסבא וסבתא רבה אני מכיר רק מצד אבי. סבא רבה מצד סבא היה מוכר תבלינים עשיר בעדן. הוא עלה לפלשתין, נישא לבחורה ירושלמית והם הולידו יחד כשבעה ילדים. הם חיו בנווה צדק. יום לפני גיוסי טיילתי עם סבי שם. זה היה יום מושלם. הוא הראה לי את ילדותו. איפה הם שיחקו כדורגל כילדים, למדו, איפה אחותו לימדה אנגלית מטעם השגרירות הבריטית, אכלו, גרו. סבא שלי היה ילד נמרץ.
סבא שלי היה הצעיר מהילדים. קשה לי לקרוא אותו כבן אדם. אני אוהב אותו מאוד. קשה לאנשים לא לאהוב אותו. הוא רגיש, שונא עימותים, אוהב את משפחתו, צנוע, מאוד חכם וטוב עם הידיים. סבא רבה איבד את הונו כשהשקיע בכסף גרמני במלחמת העולם הראשונה. מן הסתם כשהגרמנים הפסידו הכסף היה שווה לתחת.
כבר אז הייתה לבני משפחתי נטייה לאבד הון.
אחים שלו משוגעים. אחד אחד. ערבים. עד שנולדתי הוא הסתכסך עם כולם.
הוא עבד כשהיה נער כדי להחזיק את אמו כי אחיו הגדולים התעסקו בחרא. בתור אדם שבורח מעימותים אפשר להבין שאחיו ניצלו אותו. סיכסוך אחד למשל שאני מכיר היה על דירה שהוא ואחד מאחיו רכשו יחד. האח גנב את חלקו של סבא שלי והביא את סבי וסבתי לעוני. מעולם לא ראיתי אותו כועס. הפתיע אותי לגלות שהוא לא מדבר עם אחים שלו בשל סיכסוך.
כנער עבד בצבא הבריטי בתור מכונאי. בצבא רצו לשלוח אותו ליחידת חבלנים אבל הוא נכנס בסוף ליחידה במודיעין שמיפתה את הארץ. הוא טייל בנגב עם אתון בשירותו הצבאי. לבסוף עבד בתור מורה נהיגה וניהל בית ספר לנהיגה. היה אדם קשה יום.
אפשר להבין שהיו לו אמצעים לחינוך. בתור בן משפחה עדנית עשירה בנווה צדק, הוא רכש השכלה טובה, קרא ספרים, נחשף לאומנות (מוזיקה טובה, אופרות וכו').
מנגד, בחיים לא למד במוסד אקדמי. הוא גם לא היה מצליח בעולם העסקי בעיני. הוא טוב מדי. זאת תמיד הייתה הבעיה שלו בחיים. הוא טוב מדי בשביל העולם הזה.
בואו נלך לסבתא שלי. היא שייכת לעדה הנקראת נאש דידנים. עדה מאוד קטנה של יהודים שאופיינה בנדודים. הם גרו תחילה בתורכיה. להבנתי היה להם כסף טוב. בנדודים לארץ הם איבדו את כולו. סבתא שלי עד היום שונאת את התורכים. זה היה מסע קשה ארצה. כל כך קשה שהיה שלב שסבתא רבה שלי שקלה להשליך את סבתא שלי הילדה לשלג ולתת לה למות. סבתא שלי היא אישה מאוד לא נשית. נערה כפרית שכזאת. אני יודע שכשאומרים נערה כפרית חושבים על הבנות של מולר אבל בתור אחד שהסתובב בכפרים בבולגריה אני אומר לכם שזה לא המצב. אלו נערות מאוד שריריות כי הן עובדות קשה, מחוספסות גם במראה וגם באישיות. היא גם לא נבונה או רגישה במיוחד. היא מאוד תוקפנית.
אחת התכונות האופניות לה היא אוכל. היא הייתה בהרבה מאוד תקופות קשות של רעב. גם בתורכיה ובנדודים וגם בארץ בתקופת הצנע ומשברים כלכליים. לא זורקים אצלם אוכל. בקטע מטומטם.
אוכל אצלם זה נחמה. אם כועסים אז אוכל הוא פיתרון לסיכסוך. אם יש מבוכה אז הוא הפיתרון. אם אתה מסרב לאכול אתה מעליב אותה, לא משנה מה תעשה. אם היא תרצה להביע אהבה היא תיתן לך פולקע. ואני יודע שזה נשמע מאוד רגיל ונפוץ אבל זה לא ברמה השפויה. הם גררו את זה לטירוף אובססיבי.
ממה שכתבתי, ניתן להבין איך שניהם לא היו נחשקים בתקופתם. הוא גבר רגיש, ותרן, בלי אמצעים רבים והיא אישה לא יפה, או מושכת במיוחד. ההכרות ביניהם הייתה קליק מהיר. הם יצאו ואז התארסו והתחתנו.
סבא שלי היה איש משפחה כנראה אבל קולו לא נשמע בבית עם העבודה ואשת הברזל איתה התחתן. קשה לי להאמין שהיה חף מבעיות נפשיות כי הוא גם בא ממשפחה בעייתית ואחיו הם הראייה לכך. אני יודע שיש סיכוי סביר שהסתיר כסף מאישתו אבל מלבד זאת לא ידוע לי על בעיות רציניות שלו בגידול הילדים.
היא הייתה משוגעת. היא הייתה נוהגת לנעול את הילדים בשירותים.
הם הביאו שני ילדים. דודה שלי הבכורה ואבי. הם עבדו קשה כדי שיהיה להם כסף לכך. סבתא שלי גן עבדה בתור ספרית בתקופה הזאת.
סבתא שלי שבאה מבית פרימטיבי של מטפסי עצים, תמיד ניסת לברוח מהרקע המשפחתי הדפוק שלה לחברה מערבית. היא התחילה לשמוע אופרות וקונצרטים וללכת למופעים. עד היום היא עושה את זה. לסבא שלי זה תמיד בא טבעי כי תמיד גר בחברה עשירה. גם כשהיה עני.
אבא שלי היה הילד האהוב. ממש אהוב. הוא היה המוצלח. אני מניח שסבתא שלי רצתה ילד גדול ומסיבי ואבא שלי היה חלום שהתגשם עבורה. אנחנו תמיד מתבדחים שאח שלי הוא הנכד האהוב עליה כי הוא אוכל כל מה שהיא תבשל אבל זה נכון. כנראה שזה הוביל אותה לאהוב אותו יותר.
הוא היה בנבחרת כדורעף, אהב לרוץ, הוציא ציונים גבוהים, המורים אהבו אותו, התגייס לטייס, הופרש ועבר לקורס קצונה והשתחרר עם שני פלאפלים בתור קמ"ן. נתן להם נחת. ייתכן וזה טיפח לו מאוד את האגו. אף על פי כן היה היפי. בתיכון הסתובב עם שיער ארוך ומתולתל, סנדלים וחולצות של להקות רוק. היה מלוכלך והריח מהים. הוא היה שונה ממני בהרבה בחינות אז. הרבה שוני נובע מכך שנולדנו לתקופות שונות. אני אוהב את הים אבל לא הברזתי מהלימודים הרבה. לקחתי אותם יותר ברצינות. לא הייתי מרכז הבית. הייתי יותר מופנם. היה לי שיער ארוך אבל גזרתי אותו בהארה הראשונה שלי. לא הייתי בנבחרות. קראתי יותר. אני דומה אולי לגרסה הבוגרת יותר שלו. שנאמר:
כל הבנים אוהבים לשחק כדורגל
ואני תמיד נמשכתי לכיוון של הקלאס
שריקה צורמנית של שופט שהכריע זה פנדל
כבר חודש וחצי אני מסתובב מגובס
אבל לא נמשכתי באמת לכיוון של הקלאס. אני מניח שתמיד היה חבוי בי אומן לחימה קטן. אני זוכר כשהייתי ביסודי ונשכתי ילד שמן באמצע מכות. נהניתי מהקרב. ואז הלכתי בפעם אחרת עם עוד ארבע והם פירקו לי את התחת אבל היה את הריגוש. אני אוהב את הריגוש. באותה תקופה לא ידעתי את זה. גררתי את עצמי הרבה ביסודי למכות ובתיכון זה היה קצת קיים. אבל לא הייתי באף ספורט. לא הייתי הגבר שהוא היה.
זה השתנה בצבא ואולי קצת בסוף תיכון. התגייסתי לקורס קצונה כמוהו, הייתי באימונים, הייתי מצטיין בלימודים ושמתי זין עליהם. הרגשתי גאווה בצבא שהמודל הגברי שאני בניתי והחברה טיפחה החשיב אותי כמצטיין. אבל אימצתי לבסוף מודל אחר שאני אוהב יותר וסיפרתי עליו.
אני אוהב כושר אבל לעומתו אני אוהב את זה נטו כשני מתאמן במשהו שאני אוהב. גלישת גלים ואומנויות לחימה הם שני המקצועות היחידים שמשכו אותי. בשביל אומנויות לחימה אני מתאמן על הלב והשריר ותו לא.
אחותו לעומת זאת, התעסקה באומנות, הלכה לבצלם ומאוד התמרדה בהם.
להבנתי סבא וסבתא דאגו להפריד ביניהם תמיד. כאילו הם לא רצו ששני הילדים יחשפו זה אל זה. עד היום מערכת היחסים ביניהם מתה. שמעתי שהיא הייתה נותנת לו מכות ומתעללת בו כשהיה עוד חלש ולא מודע לכוחו. היא תמיד הייתה הכבשה השחורה.
היא ברחה מהארץ בסוף עם בעלה לעמק הסיליקון והולידה שני ילדים. הזוגיות שלה נכשלה. אומרים שבעלה נהג להכות אותה אבל לא מדברים על זה יותר מדי. היא התחילה עסק של בישול אגוזים שהצליח. היא הזניחה את הילדים שלה בשבילו. היא משוגעת. אין ספק בכך. אחותי פעם הייתה באמצע ויכוח בינה לבין ביתה וחזתה בצעקות של שיגעון אמיתי. אמוק מוחלט. אבל צריך לתת לה קרדיט, היא ידעה לדחוף עסק והיא התעשרה מאוד ממנו. הצד הזה תמיד היה מוצלח במישור העסקי (סבא רבה שלי, אבא שלי, היא). הילדים שלה משוגעים לחלוטין. אחת מהן היא הפסיכולוגית שנהניתי איתה. פסיכולוג טוב צריך להיות משוגע בעיני. אני מחבב אותה. היא אמיתית מאוד, ריאליסטית, קרה וצינית ומשוגעת בצורה שאני אוהב. גם לבנה היו המון בעיות. הוא גאון. אין ספק בכך. תמיד השוו בינינו. אני דאגתי שאצא כמוהו. ראיתי שהוא הורס את עצמו. הוא עשה דברים מטופשים כדי להיות מגניב (שמע ראפ, עשה סמים, חשב שהוא גנגסטר) וברח מהמציאות לעולם ילדותי. אני הרבה יותר על הקרקע ממנו. גם לפני המשבר הייתי. תיכננתי צעדים הרבה יותר ריאלים ממנו. הוא גם חלק מהסיבה שהפסקתי לשחק במשחקי מחשב. הוא למד פיזיקה ואז עבר לפילוסופיה ואז הייתה תקופה של לימודים בחוסר מעש ואז שיחררו אותו משם והוא התחיל בגיל עשרים ומשהו לעבוד בסטאר בקס.
נאמר לי שעכשיו הוא משתקם ובונה את עצמו. אני לא ראיתי אותו הרבה זמן. מעניין איך הוא. התאום הזה שלי שמבוגר ממני.
נחזור אליה, לאחות אבי. מאחר ותמיד הגדירו אותה ככבשה השחורה אני מאמין שניסתה להתחרות עם אבא שלי. פעם סבא וסבתא שלי ביקרו אצלה עם טבלט שאבא שלי קנה לסבא שלי. היא קנתה לו באותה חופשה אייפד. תמיד להתחרות.
אני מניח שהעובדה שאבא שלי כל כך קרס עכשיו והיא בהצלחה כלכלית ועם שני ילדים באמת מוצלחים (בנוסף היא התחילה לטפל בפצעים מבית ההורים עם המון טיפולים פסיכולוגים) נתן לה אומץ לחזור לארץ.
סיבה שנייה שאני נחש, אני מתכנן לנצל אותה כדי לברוח מהארץ. אם אירופה נכשלה אז אפשר לברוח לארה"ב. אני דואג שתהיה לי מערכת יחסים טובה איתה לשם כך. בפועל אני לא מאמין שהמניעים להגעתה ארצה זכים. מה שכן, היא עזרה לאמא שלי לעמוד על הרגליים. בתור גרושה שהצליחה מאוד כלכלית היא נתנה לאימי המון מורל. היא גם דיברה הרבה רעות על סבא וסבתא שלי (בעיקר סבתא שלי) ועל אבי.
השתמשתי בהרבה חיבה כלפיה. הקשבתי לצרות שלה עם סבא וסבתא שלי, נתתי לה תמיכה מורלית, קיבלתי ממנה המון חיבוקים ונשיקות. עשיתי את זה משתי סיבות. ראשית, כי אנחנו צריכים מקור מימון למשפחה שיעזור לבית הזה לתפקד. שנית, כי אני צריך מקור מימון כדי לעבור מדינה. כאמור, נחש. אני מרגיש רע עם זה אבל אין לי מה לעשות.
המשפחה מצד אבא מתוסבכת. סבא שלי השפוי ביותר שם.
כעת נעסוק באבי ואימי ואז נגיע לזוג המאושר שהוליד אותי.
על הצד הזה ידוע לי מעט. סבא שלי הונגרי שברח מהרכבת לאושוויץ ועלה ארצה. הוא הצליח מאוד. היה קצין העיר ת"א ועשה הון בחברה כל שהיא. הוא מת מסרטן במוח כשאימי הייתה בת 14. אני קרוי על שמו. "שלמה". זה מסמל את העובדה שהיה אדם טוב שדבק בשלום. אני לא כזה. אני אוהב את העובדה שאני קרוי על שם אדם כה מוצלח אבל אני לא פייסן כמוהו. אני מאוד מקוויליסט. וכשם שמקיאוולי אמר:
"אין דרך להימנע ממלחמה; ניתן רק לדחות אותה לתועלתם של האחרים."
כן, אייקידו מאוד איזן אותי והפך אותי לאדם יותר שוחר שלום ובכל זאת אני נלחם. אני נלחם כי השנים בתיכון למדו אותי שאם לא תילחם ותוותר ידרכו עליך. כשחוצים איתי גבולות אני משתגע.
סבתא שלי מהצד הזה גם היא נש דידנית. היא הייתה אישה חזקה וחכמה. ידעה לשחק באנשים ובמיוחד בגברים. גם היא ניסתה לברוח מהפרמיטיבים ואיזו דרך יותר טובה מלהתחתן עם נער אשכנזי?
נשים חזקות הן מאפיין חוזר בחיי. סבתא רבה שלי מצד סבתא, סבתא שלי מצד אמא, אחותי, ייתכן וגם אמי. בעבר העדפתי נשים חלשות וחסרות ביטחון. היום אני מחפש את הניצוץ בנשים. אני אומר לעצמי שאישה כנועה תהיה יותר טובה להיות אישתי כי אני לא מחפש עזר כנגדי אלא מישהי שתעקוב אחרי הוראותיי. אני מחפש רובוט שימלא את הצרכים בחינוך ילדיי ומטלות הבית. בפועל, כנראה שאנשא לאישה חזקה שתעשה לי את המוות ואעשה לה את המוות אבל שנינו נאהב את זה.
הם הולידו ארבעה ילדים כאשר אמא שלי הקטנה ביותר. היא טיפלה בסבי כשסבל. כל שאר הילדים היו כבר מבוגרים ומחוץ לבית. היא הייתה צריכה למנוע ממנו להתאבד כשניסה וראתה אותו מתחיל לשכוח את העולם ולהשתנות. היא היתה הילדה האהובה על סבתא שלי אבל סבתא שלי התאכזרה אליה כשהייתה קטנה פשוט כי בעלה נפטר והיא הייתה בדיכאון מזה. שארית חייה ממות בעלה היו פשוט גסיסה איטית. מתחה את חייה עד גיל 85 אבל היא לא באמת חיה. היא הייתה כמו תינוק בן יומו.
כשחושבים על זה, שניהם היו הילדים האהובים. מעניין. אבל אמא שלי לא חוותה את זה כל כך. אחים שלה היו רעים אליה מאוד וגם אמא שלה לא נתנה לה מנוחה. כשהביאה ילדים האהבה של אמה נכחה באמת. אף אחד לא היה מסוגל לדבר עלי ועל אחותי בלי שסבתא שלי תקפוץ עליו מבין כל הדודים ובני הדודים. היא הייתה נותנת לנו מתנות בסתר כדי שיתר בני הדודים לא יקנאו.
אני לא אוהב את אחים של אימי. רק אחד אחד. "הדוקטור" קוראים לו במשפחה. בילדות היה ילד שמן עם ציונים מהתחת. זו הייתה תקופה שלא היה להם הרבה כסף והמצב היה קשה ולכן הוא היה צריך לעזור בבית. אחרי הצבא נסע לאיטליה ולמד שם רפואה תחת פילנתרופית זקנה. עבד קשה מאוד. הוא התחתן לשם שתהיה לו עקרת בית כדי שיוכל להתמקד ברפואה ודחף כל חייו את הקריירה שלו קדימה. הייתה תקופה שעבד שלוש עבודות בברוקלין בזמן שאישתו עבדה בתור קופאית בסופר מרקט.
היום הוא חי במגדל שן באבן גבירול.
הוא ממולח, שונא אנשים ומופרע. כשהייתי ילד כתבתי בברכת יום הולדת לו שאני שואף להיות כמוהו במובן העסקי. אמא שלי מחקה את המשפט הזה באומרה שאני צריך שאבא שלי יהיה השאיפה שלי. המילים נשארות צרובות. כולם צריכים את הדוקטור, כולם חיים תחתיו. עושים לו טובות ומחייכים אליו כדי שהדוקטור ינדב להם קצת מהונו. הוא מנהיג את המשפחה מצד אימי.
אני אהיה הדוקטור ביום מן הימים.
אבעת בניו ירשו את הסגנון שלו אבל הם לא יהיו גדולים כמוהו. הם לא צריכים. הם חיים מידיו והוא נהנה שהם עושים כרצונם. בלי שהכסף יהיה בעיה.
עם שני מיליונרים במשפחה זה נראה תמוה גם עבורי שאנחנו בקשרים אבל זה המצב.
אחות אבי מוכנה להוציא מכיסה אך ורק כדי שנהיה לצידה. למסעדות והופעות היא תשלם אבל לא לדירה. כך אני מבין את זה. לי זה טוב כי אנצל את זה. היא הציע ורוצה שנעבור לגור שם גם. מין שגעון שלה. לא יצא לפועל כנראה.
באשר למימון מצד אימי... אגיע אליו.
יש לה אח נוסף שאני מחבב אבל הוא נישא לפרחה. הוא עשה את זה מחסך בחום ואהבה וסקס מהיחסים הקודמים שלו. אני שמח בשבילו אבל לא סובל להתקרב לבית שלהם.
אני מסתכל על הצד של אימי במשפחה וחושב שעל אף שאני שונא אותו, הוא יותר חזק. הילדים הצליחו יותר למרות שהפוטנציאל שלהם יותר נמוך. הם מאושרים יותר ומאוחדים משפחתית יותר.
מסתמן שאנחנו יותר קרובים לצד אבי. זה הגיוני. סבא שלנו די גידל אותי ואת אחותי. שני ההורים עבדו והוא חי איתנו הרבה וטיפל בנו. השאלתי ממנו ספרים, הוא לימד אותי דברים. תמיד היו לי אב ואם. הוא היה פשוט משגיח עלינו.
ובכן, בואו נתקדם.
ההורים שלי הכירו בתיכון. הם נכנסו לזוגיות שהמשיכה עד הצבא ומעבר לו. הם נפרדו פעם אחת בקשר בצבא ואז חזרו להיות יחד. אבא שלי לא רצה להתחתן אבל זה קרה בסוף כמובן.
את אחותי הם הביאו בחרשים. זה חור קטן בהרים. אחרי זה הם עברו לרעות. מין יישוב של חיילים מחיל האוויר. שם הם הביאו אותי ואת שלושת אחיי. תמיד הפליא אותי שהם באו ממשפחות דפוקות ואיך שהוא הסתדרו והצליחו יפה כלכלית. נסענו הרבה לחו"ל. נהננו מהחיים.
עכשיו נגיע לאחיי. אחותי מוכרת פה. אנחנו הפכים. היא הומנית ואני ריאלי. היא ריגשית ואני חושב. היא מעשית ואני תיאורטי. כשהיינו ילדים הסתדרנו טוב כי היא הייתה מאוד ותרנית אז.
כשגדלנו התחילו החיכוכים. באמת שאם לא היינו תקועים יחד באותו בית לא היינו מסתדרים. הייתה תקופה ארוכה שלא היינו באמת קשורים זה לזה. לאט לאט נבנה בינינו קשר בוגר. זה היה כשאני התחלתי להיבנות. היא אגב הכירה לי את השוט הראשון שלי גם. עם החרא שעלה עלינו בכלל התחרבנו. יש מעט אנשים שאני מסמס להם בצחוק לכיף. היא אחת מהם.
יותר מזה, אנחנו לא משלים את עצמנו פה. היא מחפשת לצאת עם גרסה יותר בוגרת שלי ואני מחפש גרסה שלה יותר מותאמת לגילי מהבחינה המינית גם. כמו לוקרציה וצ'זארה בורג'יה. אנחנו לא נמשכים זה לזה מינית. חס וחלילה. אנחנו כן מחפשים אנשים שדומים לאחינו כי קל להתחבר לזה. מה טוב אם אמצא מישהי שדומה לה שמספיק שונה גם שתהיה דומה לי מאוד?
עלי אין צורך להרחיב. הכל פה עלי.
אח שלי הראשון מעניין. הוא לא יצא כמוני וכמו אחותי. הוא יצא כמו אמא שלנו. הוא רגשי ורכרוכי ורעב לחום משפחתי. התאכזרתי אליו. אני האמנתי בחינוך נוקשה ולכן הצבתי לו תמיד סטנדרטים גבוהים, ביקרתי אותו תכופות והבאתי לו דוגמה. לא טפחתי לו על השכם הרבה. ילד אחר היה מתמוטט. הוא צלח. אבל יש לו בעיות ביטחון עצמי. זה יעבור עם הגיל כנראה. אני שואל את עצמי תמיד האם עשיתי נכון בדרך שלי איתו. היא הייתה אכזרית וקשה אבל עבדה. מצד שני, ייתכן שזה כי ההורים ריסנו אותי מאוד איתו. הוא לא חכם כמוני לדעתי.
אני מציג לו פיתוחים מתמטיים שאני התמודדתי איתם לבד בגיל שלו והוכחתי אותם לבד והוא לא מבין. איני בטוח אם הוא ריאלי כמוני. הוא מוציא ציונים טובים אבל.
לפעמים אני אומר לעצמי שהוא אחד מהלבקנים מהכבשן. הוא לא עבר תלאות כמו שלי והיו לו יותר כלים למצות את הפוטנציאל שלו. הם לא נוצלו עד תום. הוא זכה ללמוד בבית ספר יותר טוב ממני ולחיות בתקופות עם יותר כסף.
הרבה בשנה האחרונה קינאתי בו שהייתה לו הזדמנות ללמוד בבית ספר בריטי פרטי כשאני הייתי צריך להסתפק בתא השירותים הניידים העלובים בארץ ולהרחיב את השכלתי במקום אחר.
אח שלי הקטן ביותר הוא סוס פרא. איני יודע לאן ימשך. איני יודע למי הוא דומה במשפחה. הוא שונה מכולם כי הוא הקטן ומקבל יחס שונה. הנוקשות לא תעבוד איתו. הדרך לחנך אותו יותר מתוחכמת.
כשעברנו לת"א דברים התחילו להשתנות. גרנו בדירה יקרה וגדולה באמצע ת"א. אבל התחילו סדקים בממלכה. החזקנו בתים בארה"ב בתקופה יחד עם חברים קרובים שלנו. אבא שלי טען שהחברים ואיזה נוכל ידוע לרשויות רימו אותנו, גנבו את הבתים וריששו אותנו. אימי האמינה לו. היום עולים דברים שמעלים בי תהיות לגבי הסיפור. גם מצד אותם חברים, גם ממידע על השטחים שהיו ברשותנו וגם כי נטען שאותו בחור נמצא עד היום מאז בראש רשימת המבוקשים של הFBI בלי שהוא נעצר. כאמור, אבא שלי לא אירע את אימי יותר מדי בכסף. כל אופן, איבדנו את הבתים, חברה שאבי עבד בה קרסה ותבעה אותו וחובות צצו. קרסנו כלכלית. אם תשאלו אותי הוא בכלל מכר את הבתים כדי שלא נקרוס וכשקלט שאי אפשר להסתיר את הכתם הוא סיפר את הסיפור הזה. אבא שלי לקח אחריות על הקריסה ונכנס לדיכאון עמוק. הוא התחיל לעבוד באיזה פרויקט באפריקה ונעלם לתקופות ארוכות. עברנו לגור אצל סבא וסבתא שלי. עוד סיבה שהקשר בינינו חזק. גם העבודות באפריקה קרסו.
ההורים שלי ישנו על מזרון בסלון במשך השנים האלו. כלומר, אבא שלי נסע הרבה לחו"ל ובין לבין ישנו בסלון. הייתה פעם שהוצאה לפועל באה ורצתה לנקות את הבית ואחותי פשוט בכתה בפניהם כדי שלא יגעו בכלום. הם לא חזרו. החובות עדיין נשארו.
אבל סבא וסבתא שלי לא היו בגיל להתמודד עם ילדים. במיוחד סבתא שלי המשוגעת. במיוחד כשאני חוויתי את גיל ההתבגרות. צעקנו ורבנו הרבה אני ואחיי. סבא שלי אמר שזה גרם ללב שלו הרבה פעמים להאיץ. סבתא שלי פעם ניסתה לנעול את אחיי בשירותים ואחותי הייתה צריכה לצעוק עליה. זאת הייתה תקופה לא קלה.
סיבה נוספת חשובה לכך שאני שונא את הצד של אימי הוא שהם עודדו אותה להתרגש מאבא שלי בתקופה זאת ואף איימו שלא יעזרו לה אם לא תעשה את זה. אמא שלי הרימה את אבא שלי לקרקע מבחינה פסיכולוגית. עם כוחות חדשים הוא הגיע למסקנה שהמדינה בגדה בו והחליט לחפש עבודה במקומות אחרים.
לא ראיתי אותו חודשים כשהוא נסע לחו"ל. תחילה לאפריקה ואז גם לבולגריה. כשאני חושב על זה, אחים שלי גדלו בלי אבא. לפחות אני גדלתי עם אחד. אחותי חינכה אותם הרבה. אבל גם אני וגם היא חיפשנו בריחה. אני למחשב, לחברים לא טובים, לזבל. היא הלכה לזוגיות עם גלמים טיפשים. היא אהבה לגרום להם להיות כלבלבים שלה, שיעריצו אותה ואז לזרוק אותם.
בסוף הוא מצא את עצמו בעסק בבולגריה. אמא שלי הצליחה בעבודה בתור דיקניט. עברנו לבית העכשווי שלנו. תור הזהב שלי התחיל. בנוסף, סבתא שלנו מצד אמא נפטרה והשאירה צוואה גדולה. כיסינו את החובות.
תקופה טובה. נסענו ליוון, לאיטליה ולבולגריה. הנסיעה לאיטליה זכורה לי במיוחד. אכלתי במסעדות יוקרתיות בארץ. כשאתה שם אתה מבין כמה הרמה בארץ ירודה. שם אבא שלי הפגין גאווה באיך שאני ואחותי התבגרנו.
לא ידעתי שהמטרה לעזוב את הארץ. זה נודע לי רק בחופשה לאילת. הייתי ציוני מאוד בתקופה ואבא שלי שנא כעת את הארץ. הפסקתי להיות ציוני רק בקורס האחרון שלי בצבא למרות ששנאתי את מה שקורה בארץ תמיד. האמנתי שאפשר לשנות אותה.
החיים היו יפים מכל בחינה. גם כשהתגייסתי לצבא. אפילו כשהפכתי לחייל בודד.
אכתוב בפעם אחרת על התהליך שלי לחייל בודד כי הוא גם מעניין.
ואז קרה המשבר. ואז צץ לי מידע על אבי. זה דבר טבעי לגלות שאבא שלך אנושי. זה יותר קשה לגלות את זה בבת אחת. ועוד לגלות שהוא אנושי מהסוג המחורבן.
הכי גרוע זה לגלות שיש לו הרס עצמי. זאת הדרך היחידה להסביר את זה שהיה מסוגל לבנות 2 אימפריות ולהביא את שתיהן לקריסה.
להסתכל על סבא שלך בוכה בפעם הראשונה מחוסר אונים כשהוא לא יכול לעזור למשפחה להתאושש. כשהוא אומר שהכל מתפוצץ לו בפנים. "את צריכה כסף?" הוא אמר לאימי "הייתי נותן לך כסף, הייתי נותן לך אלף שקל אם הייתי יכול" אבל הוא לא יכול. הוא לא מסוגל.
שאיש תשוש מאבד תקווה ולא שמח יותר. ואבא שלך אחראי לזה. הוא רישש אותו מהפנסיה שלו. בגללו סבתא שלי עובדת בגיל שישים ושבע.
קשיש בן 90 שדווקא עכשיו החיים החליטו לזרוק לו חרא. גב שבור, עוני ובן שאיכזב אותו.
פה הפחד הגדול שלי. אני יכול לחיות עם שקרים אימפולסיבים אבל הרס עצמי זה מסוכן מאוד. הוא טוב בעבודה שלו. מקצועי מאוד. זה עובדיו אומרים. אבל הוא מוציא יותר משיש לו, נכנס לעסקאות מפוקפקות, מסתכסך עם עובדים ופוגע במשפחתו. הוא עובד כעת בחברה שחלק עיקרי מהמודל שלה זה רישוש פראיירים.
אני מכיר את התסביכים המשפטיים והסכסוכים שהוא נכנס אליהם. ראיתי אפילו את ההוצאות שלו.
ההורים שמרו כסף מהצוואה בצד למקרה של אסון חוזר. הוא ביזבז ממנו. השאיר אותנו בלי כלום. חוב ענק בארץ. גם על החשבון של אמא שלי. אי אפשר למשוך או להוציא ממנו כסף. דרישות משפטיות על סך מאות אלפי שקלים.
איך יכולת לעשות לי את זהאבא? אחרי כל הטפות המוסר שלך אלי? גידלת אותנו תחת ערכי מוסר בהם אתה לא דובק. אחרי שכל הזמן שאלתי אותך בפחד אם אתם שומרים כסף בצד ונזהרים מההוצאות.
הייתי רוצה לומר שאחים שלי נהנו מאב שם אבל זה גם לא נכון. נמאס לו מאיתנו. הוא רצה להיות לבד. הוא אמר את זה בעצמו. וההיאחזות הילדותית שלי בכך שבחו"ל הוא השתנה היא בולשיט. הוא תמיד היה כזה. אז הוא בגד באימי. ואולי הוא דומה לכלנית. אולי אני שונה כי סביבי העולם לא הסתובב. מה אני בשם אלוהים? אני דומה לו או לא? שמישהו יצעק לי את התשובה עכשיו! אם יש משהו בשמים שמתיימר לייצג צדק תאמר לי מה אני!
אז לא. לא אבגוד באישתי. אוהב אותה כמו שאני אוהב את עצמי. אולי אפילו יותר. פשוט כי אני דפוק מכיוון אחר.
סבא וסבתא שלי מפחדים שנעזוב אותם. הם צודקים. ייתכן וזה יקרה. ואומר שאמנע את זה אבל זה שקר. ניתן להאחז רק בארוחות שישי אצלם. והוא כבר קשיש בן 90. חייבים לו 10 שנות נחת לפחות מנכדיו. אני מנסה לדאוג לזה. אני מחבק אותו ואומר לו שהכל בסדר, שהוא צריך לשמוח במה שעשה.
הוא מלקה את עצמו. מלקה את עצמו שהוא זקן מדי כדי לעבוד ועל כן אישתו עובדת בגיל שישים.
הוא מלקה את עצמו שהבן שלו כל כך בגד בערכים שהוא רצה להנחיל לו.
שיש לו שני ילדים מוצלחים והרבה הצלחה מאחוריו. אבל אני כבר לא גאה במורשת שלי מבית אבא. אני מבקש ממנו שוב ושוב להשכיח את דעתו מהצרות האלו ולתת לעצמו להנות ממה שנותר לו.
והכי מאכזב הוא אני.
חשבתי שאם המשבר הקודם היה של אחותי אז זה יהיה שלי. אני אכתיב את רוח הבית. מהכלכלה עד לילדים. כלכלית אימי לא נותנת לי לגעת. היא בהחלט זו שהוציאה אותנו מהמשבר הקודם אבל לא בעזרת כסף. היא אומרת שיש לה תוכניות. אנחנו מבקשים הרבה צדקה. חברים טובים של אמא שלי שהיא סייעה להם הרבה עם בעיות עבר שונות (זוגיות, בעיות פסיכולוגיות וכו') מסייעים לנו. קנו לנו מאוורר לקיץ, צבעו את הבית, השמישו אותו לילדים, בנו לנו חדרים להם.
הדוקטור נתן לה מכונית שרשומה על שמו. אם כבר אז אענה למה הם לא סייעו: כי היא אחותם הקטנה והיא לא הקשיבה להם כשאמרו לה להיפרד ממנו ועל כן הם ילקו אותה. והם הלקו. הם הראו לה מה זה.
הם אפילו אמרו לה שהיא אשמה בזה יחד עם בעלה.
והילדים? ניסיתי בהתחלה אך איבדתי אותם בדרך. אני מקווה שעם שנת הלימודים זה ישתנה.
לימדתי את אח שלי הקטן יותר אייקידו ודאגתי שאח שלי הגדול ילמד תיכנות ומתמטיקה ויקרא ויתאמן. בישלתי להם והפרדתי ביניהם בסיכסוכים.
אפילו התחלתי ללמוד תיכנות לשם כסף מהיר.
הם צריכים אב ואני צריך להתבגר.
וזאת עוד סיבה למה אני נחש. אני בורח ומתעסק בפאקינג שטויות. מתבכיין בבלוג הקטן שלי על בחורות. מתבכיין על המוסר שלי ומנסה לפצות עליו עם עבודה. מתי ראיתי את אחים שלי? מתי דיברת איתם חתיכת אידיוט? אז אתה הולך לעבוד.
וזאת הסיבה: אני פוחד. אני בורח. אני בורח לעיסוקים שאני מעדיף להטריד אותי בהם. חלקם מאוד חשובים ופרודקטיבים. אבל עד שלא אתמודד איתו. עם הכל, לא אהיה בריא. לא אצליח בחיים. וזה מה שמעניין אותי. כי אני נחש. הצלחה. לגדל ילדים מוצלחים שיקבלו מה שירצו, לבנות כוח ענק בידיים, למצוא את בחורת חלומותיי, לסמן את מקומי בהיסטוריה ולרפא את המדינה. מעבר לזה הכל רעש לבן. אני אינטרסנט.
אתמודד איתם. אני חייב. אני חייב ללמד את אחיי כדי שיתפתחו ויהיו בריאים. לא על ידי הפסקת העבודה. אמשיך להתאמן ולעבוד כי זה חשוב לחיים שלי. עוד יגיע הרגע שארוויח את ה4000 בחודש מהעבודה הזאת ומתיכנות.
אבל אדבר איתם גם. אסגור פחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה