הלילה הלבן, חרדות ודיכאונות עם ארבעת הבעיות, מחשבות על מרווין ונקנח עם ג'ון אוליבר וכמה שהוא אדיר בסקסיותו

הממ... מתי עברנו מאתמול להיום?

ישנתי הלילה שעתיים.

איך שהוא תפקדתי אבל כמו שצריך בעבודה.

קיבלתי משמרת ערב נוספת השבוע ^^ שבוע עבודות ואימונים עד הסוף.

הייתי באימון. תיקנתי כמה ליקויים בעבודה שלי. דווקא אחרי האימון היה החלק המעניין (למרות שהיה אימון מצוין).

כתבתי משהו שרציתי לכתוב ולא לפרסם. כתבתי עליו קודם.

הבנתי ממנו כמה אני מבולבל לגבי בעיה אחת שעומדת בפני. משבר זהות קל. אני לא יודע איך להגיב לזה.

שקלתי להתייעץ היום עם קו תמיכה אבל לא עשיתי את זה בסוף. לא יודע למה. אני ניסיתי לפייס את עצמי שיש לי תשובה במהלך היום אבל בפועל אין לי. לא התקשרתי כי לא רציתי לפתוח את זה. אבל אולי ראוי לפתוח את זה.

אני צריך פינה שקטה. לא שקטה כמו הפינות שלי בבסיס שאני מוצא ומשתמש בהן.

פינה שקטה ממש. בלי אף אדם. ריקה לחלוטין שאוכל להתרכז ולדבר עם מי שצריך.

אני חושב איפה אוכל למצוא אותה.

כשאני משחזר את הלילה, אני זוכר שנתתי לעצמי מספר מטלות לביצוע בשבועות הקרובים כדי לתקוף את הבעיה הזאת. בכל זאת, התקדמתי מאט.

אני פותח מפות של זהויות, בעיות נפשיות, סימפטומים ואני פשוט לא מזהה את זה. לא איפה אני ממוקם ולא מה זה אומר עלי. אני נמצא שם במפה. אני חייב להיות. אז איפה אני?

ואם אני לא מופיע שם, במקרה ואני לא, האם זה אומר שיש אצלי בעיה אמיתית? בני אדם נופלים לקטגוריות. אם אני לא נופל לאף אחת מהן, לא ניתן לדעת מאין זה נובע, מה אני, עם מי אני יכול להתחבר לעזרה וכן הלאה.

אבל אני כן מכיר אתרים של אנשים שדומים לי באותה בעייה ספציפית. כלומר זה קיים. יש הסבר.

היכן אוכל למצוא אותו בארץ?

זה מהדברים שאף אחד לא מודע עליהם לגבי.

זה מצחיק, מכיוון שהדברים האלו כל כך כמוסים, אני לא מכניס אותם לחלק מהגדרת הזהות שלי באורך יומיומי. אבל הם כן קיימים. אני הולך איתם לישון, אני מתעורר איתם ואני מסתגר איתם לפעמים.

שדים פנימיים.

אני עדיין נורא שמח. פשוט הבעיה הזאת תופסת לי מקום בראש פתאום. והיא אחת מהארבע שאני רוצה לגשת אליהן.

המשכתי בלילה עם קריאה קלה בדתות. איששתי טענה שלי והגעתי למסקנה חדשה בתפיסה שלי.

סיימתי במחשבה על יצירה. זאת שפירסמתי היום.

היא לא מדברת על בחורה ספציפית. היא מדברת על כל הבעיות שלי עם ידידות. השנאה שלי למצב הזה. התחושות שהוא משרה בי. השנאה אליו.

הטקסט קיבל את הצורה שרציתי במהלך היום. הוא לא טוב כמובן אבל שום דבר שאני כותב לא נועד להיות טוב ובפועל הוא לא טוב.

היא מדברת גם על תחושה שלי. משהו שרציתי להביע ביחסים עם מרווין. הוא לא גלוי כמו שעשויים לחשוב. זה לא העובדה שאני רוצה את מרווין או שהוא (היא?) יוצא (יוצאת?) עם אידיוט בעיני. מרווין הוא אפילו לא האדם בטקסט הזה. הוא שונה ממנו. כשאני מסתכל על העיניים הכחולות והנוצצות של הבחורה בטקסט אני לא רואה את מרווין. אני רואה בחורה דמיונית. מעלה לי את החלסטרה כמו נשים רגילות אבל שונה.

אז מה אני מביע פה ביחסים עם מרווין?

קשה לומר.

דופק את הראש בשולחן.

לא שתיתי אתמול. מאוד התפתיתי אבל חזרתי מהאימון ב11:30, לא היה לי די וודקה כדי להשתכר ובהחלט לא אבזבז על זה בירות.

נכנסתי למיטה ב4:30. שכבתי. מין שינה-עירנות שאני מכיר מקורס חובלים. מודעות צלולה לחלוטין. אס אמ אס. זה מרווין. לא רציתי לדבר איתו. הרגשתי רע. אכזבתי את עצמי. לא במה שכתבתי. במחשבות שעלו לי במהלך הלילה.

או שזאת לא אכזבה. לא, זה לא היה אכזבה לדעתי. אני לא מרגיש רע לגבי מה שאני מרגיש. קצת כועס על הסיטואציה אבל סה טו.

לא, פשוט לא רציתי לדבר עם בני אדם וממש לא עם מרווין.

אני הייתי עצבני על העולם.

שזה מצחיק כי בדרך כלל אחרי אימונים אני באקסטזה.

קצת שיכור היום.

עבדתי טוב, הרווחתי אחלה של טיפים היום.

סוף סוף היה לי זמן ללכת לרופא לגבי בעיה שהייתי צריך בדיקה והרגשתי מבסוט שהשלמתי עבודה.

צנחתי למיטה. לא הצלחתי להירדם.

האמת הייתי שמח עד שהתחלתי לכתוב פה ואז לקחת וודקה.

אצא מזה גם מחר בבוקר.

גם במובן השגרתי. אלבש חיוך ואעמיד פנים שאני מלך העולם. גם במובן שאפסיק לחשוב על הבעיה הזאת עד סיישון אחר. היא צריכה טיפול. אני צריך לעבוד עליה. אראה מתי אעשה את זה.

מעניין לעניין, ג'ון אוליבר.

אם סאות' פארק טוב, ג'ון אוליבר הוא שוקולד במילוי אורגזמות. הוא יודע בדיוק על אלו כפתורים ללחוץ בחברה האמריקאית, יש לו מודעות, הוא מציג את הדברים בצורה רדודה ומטופשת אבל מחביא מסר. זה פשוט סאות' פארק בפורמט אחר ופחות מת.

הבעיה היא כזאת:

הוא וקודמיו לז'אנר הזה כמו הדיילי שואו פשוט לוקחים דיונים ציבוריים רציניים ומרדדים אותם כדי להצחיק.

גם אם הם דובקים בצד הליברלי, המגניב והטוב, הם בכל זאת מרדדים דיון ציבורי.

הטיעונים שלהם לא באמת תקפים או מתייחסים לבעיות רציניות שהצד השני בדיון מעלה והם ידבקו באד הומינם, אד רדיקולום וסתם בדיחות ראנדומליות מהצד כדי לבסס את העמדה שלהם. למה שלא יעשו את זה? זאת קומדיה וסאטירה. זה לא אמור להיות רציני.

אבל הם כן תופסים צד בדיון ציבורי ועל כן מן הראוי שהטיעונים שלהם יעמדו.

אני נשמע מנופח ומעצבן. הרי כולנו צוחקים על פוליטיקה. זה דבר מצחיק.

אבל ברגע שמדובר במדיה נצפית, אנשים לוקחים את הדעה שלהם בחשבון כשהם מגיעים להחלטה ציבורית.

זה נשמע מטופש לחלוטין אבל זה קורה. למעשה, מחקרים מראים כמה התופעה הזאת חזקה. במיוחד אם מדובר בחשיפה ראשונה של אותו אדם לדיון. הוא רואה אותו בג'ון אוליבר, מאמין שלמרות כל הקטעים המצחיקים יש היגיון בדבריו, מחליט לתמוך בצד שלו ואז יהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותו לכיוון השני. גם אם הטיעונים של ג'ון אוליבר לא באמת מחזיקים מים כי רובם לא מסתמכים על טיעונים מסודרים וראציונלים.

ולדברים האלו בסוף יש השפעה פוליטית.

אצלנו אפשר לראות את זה גם עם תוכניות כמו ארץ נהדרת ומצב האומה.

ייתכן ויש פה בעיה יותר עמוקה אצלי: אני לא סומך על אנשים טיפשים עם בעיות ציבוריות ואני מאמין כי רוב האוכלוסיה טיפשה.

לפספס סאטירה זה חבל כי זה זהב אבל קשה להתכחש על ההשפעה שלה על התודעה הציבורית. אתה רוצה שהציבור יהיה כמה שיותר מאוזן וראציונל בהתייחסות לסוגיות ציבוריות כדי שלא יחליט החלטות מטומטמות שיפגעו בכולנו (נגד הפלרת מים, נגד חיסונים, נגד חוות מזור וכו'). אבל הציבור מבצע החלטות מטומטמות גם ככה. רובו לא קובע החלטות מטעמים אינטלקטואלים אלא רגש. מסביב לרגש הם יבצעו cherry picking וימצאו את הטיעונים הכי טובים כדי לחזק את הטענה המטופשת שלהם אבל זאת לא הסיבה שהם בחרו מלכהתחילה בעמדה וזה ממש לא עושה את הטיעונים ליציבים.

אני מאמין דבר ראשון שצריך לחנך את הציבור יותר לחשיבה ראציונלית. שזה יהיה מקצוע במערכת החינוך.

מנגד, אני לא יודע אם זה יעזור לייצר ציבור חכם ואחראי.

הדבר שאני הכי דובק בו הוא טכנוקרטיה. זאת צורת שלטון שקשה יהיה לבצע בצורה טובה אבל אם יבצעו אותה היא לדעתי תטיב עם רוב האוכלוסיה.

זה, והכחדת כל האנשים המטומטמים.

מסאות' פארק לדור הקונסולות להפרעות נפשיות ונקנח ביום עבודה

זה נראה כאילו כל תוכנית קומדיה אמריקאית טובה עוברת את אותו תהליך חיים.

היא מתחילה עם דמויות שמייצגות ארכיטייפים חברתיים, קצת בדיחות צפויות ומפגרות אבל בסך הכל קווי עלילה יציבים, מצחיקים ושאפשר להזדהות איתם.

למשל, מופע שנות השבעים דיבר על נערים מאוד סטריוטיפים באמריקה של שנות ה70 (הזר, החנון, היפיוף הדביל, ההיפי המסומם וכן הלאה). הוא עסק בדברים מאוד טיפוסיים למתבגרים כמו הנשיקה הראשונה, החברה הראשונה, הרכב הראשון, מופע, זוגיות, סקס ראשון וכן הלאה.

סקראבס התחילה עם מתמחים והבעיות שלהם בתחילת הדרך. גם פה קל מאוד להזדהות עם הדמויות. הבעיות מוכרות בחיי היומיום של האדם הטיפוסי ובית החולים היה מאוד אמין.

אולי אחת היותר מוצלחות תחת המטריה הזאת בעיני היא חברים שהדמויות בה אתה ממש מבין ומצליח להתחבר אליהן. הם בני אדם מאוד פשוטים שחיים את החיים העירוניים המחורבנים.

כשהיא מתקדמת הדמויות הופכות פחות למשהו שקל להזדהות איתו כי הוא קרוב ללב ודומה לך ומשהו שאתה מזדהה איתו כי אתה כבר עמוק בסדרה. יצרת כבר את הקשר הראשוני ולכן ניתן להוסיף לה תכונות אופי שאופייניות לה.

פז אומר Good day, דוריאן וטורק עושים דברים מטומטמים עם נטיות הומוסקסואליות, ג'ואי שוכב עם המון נשים ומתנהג כמו ילד ורוס אוהב להתגרש.

אתה עדיין נהנה לראות. זה עדיין מצחיק. הדמויות עדיין מתקשרות אליך בצורה מסוימת.

פה היא כבר הופכת לקאלט. אנשים מצטטים אותה, צוחקים מהחרא שהדמויות עושות וכל זה.

ואז מגיע הסוף... השלב שבו זה כבר מפסיק להצחיק.

התסריטים נהיים מוגזמים ומגוחכים לחלוטין, הדמויות שאהבת הופכות להיות פשוט התכונות שהצחיקו אותך מאמצע התוכנית פשוט מוקצן לחלוטין גורם לך לרצות לירות בהן. הדבר הכי מעצבן שהם יכולים לעשות זה להוסיף דמויות חדשות כדי להחיות את זה.

כמו הדביל עם השיער הארוך בשנות ה70.

הבדיחות נהיות הרבה יותר שטחיות ובנאליות ונראות כמו snippet של תסריטאים גרועים.

עכשיו יש לאמריקאים קטע כזה עם נקרופיליה. הם ימשיכו לזיין גופה מתה ולהעמיד פנים שהיא חיה עד שכבר ברור מאליו מכל החורים שניקבת בה והסריטות שהיא מתה. רק כשזה ממש ודאי שהיא מתה הם יתנו לדבר המסכן להיקבר. לא לפני שהם יעשו פרק ממש מרגש לסיום (וגם אז הם עשויים להמשיך! כאילו, דוריאן יצא מבית החולים כשכל האנשים מנופפים לו לשלום, איך אתם ממשיכים מפה?!) ויאמרו שהם הבינו שזה הזמן לתת לה למות ואיזה מכבדים הם שהם יודעים מתי בדיוק להפסיק.

חבורה של מטומטמים אוכלי צ'יזבורגר.

שנות השבעים מת בעונה 3, קומיוניטי מת איפה שהוא בעונה 4, סקראבס מת  בעונה 4,  חברים מת בעונה 4 ויודעים מה? קאובוי ביבופ עדיין לא מת! איפה אתה?! בלילות אני עוד מחכה לך בתחתונים, מסתכל על התמונה שלך ובוכה כי אני יודע שסדרה כל כך טובה מתה. חשבתי שהיה בינינו משהו מיוחד :(

אז חשבתי שסאות' פארק בדרך לשם.

שלוש העונות האחרונות היו ממש ממש גרועות. לא מצחיקות אפילו לשנייה (אולי חוץ מהפרק Your'e Getting Old כשהם פחות או יותר כמעט מודיעים שהתוכנית מתחילה להזדקן). לא סאטירה מטומטמת ומצחיקה. כלום.

באופן כללי הייתה ירידה מתמשכת בכמה שהסידרה הייתה מצחיקה. איפה שהוא בעונה 10 זה התחיל למות. פרקים 200 ו201 היו עלייה פסיכית.

זה עצוב כי לסדרה תמיד הייתה יותר מודעות מלרוב הסדרות האמריקאיות. הם גם עשו פרקים שצחקו על הקטע של סדרות אמריקאיות למות גרועות אחרי איזה פרק 100.

כבר הכנתי את הצלב, היתד מכסף והציוד לגירוש רוחות שלי בזמן שהיוצרים התחילו לרכוש כמות מוגזמת של חומר סיכה וקונדומים לסבב הנוסף של אונס גופות אמריקאי כשפתאום הגיע הפרק Go Fund Yourself.

מרווין גם אמר לי שהפרק לא היה מצחיק.

הפתיע אותי. היה ממש מצחיק וכיף.

הם צחקו על חברות ענק, חברות סטארטאפ של קיקסטארטר, קיקסטארטר עצמו, ISIS ואפילו דחפו קצת בדיחות על צביעות אמריקאית לגזענות. אני משועשע במיוחד ^^

סאות' פארק טוב זה סאות' פארק שצוחק על כמה שכולם מטומטמים וחסרי מודעות.

זה למה אני אוהב למשל פרקים שהם עושים על בעיות מוחמד של מוסלמים. במיוחד הפרקים על צנזורה שפשוט היו כל כך חכמים בדרך ביצוע שלהם. הם יצאו ככה שהמוסלמים עצמם במציאות הם הסאטירה לעצמם. הם צחקו על מוסלמים בעזרת מוסלמים (כשמוסלמים צינזרו את מוחמד בפרק ופשוט הוכיחו את מה שהציגו בפרק).

אז כשקרטמן עומד על במה ומזיין את המוח על שינויים אפסיים במוצר המטומטם שהם משווקים וכולם מוחאים כפיים קצת אחרי השקה של אפל זה זהב.

ואולי בעונות החדשות אין את התום שהיה לילדים בעונות הראשונות או את העלילות המופרכות הפסיכודליות רוויות הסמים שלהן (זה מופרך מסוג אחר הפעם) ואתה באמת מתגעגע לזה לפעמים, אבל אם הפורמט של הפרק הזה ישתמר לפרקים הבאים בעונה, יש מצב שאני אהנה שוב מסאות' פארק.

כעת נעבור לדבר הבא, מלחמת הקונסולות.

הדבר הכי פטתי ומעצבן בעולם. זה לא שאקנה קונסולת דור הבא כל שהיא או שאני עד כדי כך חופר עמוק בזה אבל מה זה צריך להיות?

כשהPS3 והXBOX360 הושקו, הם נכנסו עם מותגים חדשים לחלוטין ומעניינים כדי לטרוף את השוק.

Assassin's Creed, Heavenly Sword, Killzone, Gears of War. זאת באמת הייתה מלחמת קונסולות.

הן הציעו משהו חדש לשוק, משהו מעניין שהקונסולות הדור הקודם לא הציעו. גישה לאינטרנט היה התמכור הגדול. הפיצ'פקעס הנוספים שהוסיפו גם היו חמודים אבל הקטע החשוב היה האינטרנט. וזה באמת היה חסר, מולטיפלייר וחנויות אינטרנטיות אלו תוספות משמעותיות למשחק.

הקונסולות החדשות לא מוסיפות שום דבר חדש. רק שידרוג גרפיקה ועוד פיצ'פקעס מטופשים שאתה לא צריך כדי להנות מהמשחק.

רוב הכותרים שהם משווקים לך הם פשוט המשכים של משחקים מהדור הקודם.

נכון, חלק מהכותרים שאיתם ניסו לנצח את התחרות בדור הזה היו גרועים (ואני באמת לא מבין מה אנשים מוצאים בAC), אבל הם בחנו את הגיימפליי מזוויות שונות וניסו לקחת את הקונסולה לכיוונים שונים. הם היו עם טיפת מקוריות שחסרה עכשיו.

זה המשך של טרנד בתעשייה להישאר תחת נוסחאות בטוחות ומוצלחות במקום לנסות. יש כמה כותרים בלעדיים לקונוסולות הנוכחיות חדשים. הם פשוט חרא ומשעממים.

זה מרגיש כאילו הם לא באמת מתחרים. כאילו זה ברור שהצרכן יקנה אותן אז אין סיבה לשווק אותן ולהתחרות ביניהם על מי ימכור.

נינטנדו בכלל יצאו מהתחרות. הם בדיחה.

ותאכלס? PS3 וXBOX360 גם לא היו כאלו טובים לדעתי.

לומר שלא לקחתי קונסולה חדשה יהיה שקר.

זאת הקונסולה החדשה שלי:

כן, אני היפסטר ^^ אני ואח שלי הגענו למסקנה שהמשחקים של הPS2 היו יותר מהנים ומקוריים מאלו של הPS3 ושלא שיחקנו בכל המשחקים הטובים (Sly Cooper וOkami בראש הרשימה). מצאנו את הדבר הזה בבית של מישהו ולקחנו את זה.

לא יודע אם יהיה לי זמן לשחק בזה אבל אני בהחלט מעדיף את זה על PS4 יקר ומיותר. וזה חינם. ויש לזה שטיח ריקודים. EPIC WIN.

הדור הנוכחי הציע כמה חידושים לגיימפליי לתעשייה. הם לא היו טובים אבל. FPS לקונסולות זה רעיון מטומטם, heavy rain זה לא משחק ולא מנצל את היתרונות של המדיה הזאת על מדיות אחרות ו... mirror's edge...

היו כמה דברים ממש טובים כמו Little Big Planet אבל אני לא חושב שזה מתחרה למה שPS2 הציע.

מה שהכי מצחיק זה שמי שבאמת שיווק ונתן רעיונות חדשים היו משחקי המחשב. יש למחשב את היתרון עם תעשיית indie חזקה מאוד. זה ישתמר כל עוד מסורבל לפתח לקונסולות ויקר.

הכי מעצבן, שיפסיקו כבר להדביק מספרים חדשים לכותרים קיימים ויפתחו כותרים חדשים פשוט.

הכישלון מבחינתי בדור הנוכחי היא העובדה הזאת:

זה דור של גרפיקה ויכולות עיבוד. אתה מצפה שבמחלקה הזאת יהיו שיפורים. כלומר, האווירה במשחק תשתפר ובמקביל יבנו עלילות יותר טובות.

זה נראה עדיין שברוב המשחקים עלילה קיימת כדי להזיז דברים יותר מאשר המשחק קיים כדי להציע סיפור מעניין. זה חבל כי אני בא למדיה, אם זה ספר, סרט או משחק כדי לעסוק בסיפור.

אז יש את Far Cry 3 שעשה את זה בצורה גאונית, Portal וSpec Ops: The Line (רואים שלא הזכרתי את AC? זה כי עלילה ארוכה, מסובכת ומדויקת היסטורית היא לא בהכרח עלילה טובה וזה משחק שצריך להשמיד יחד עם כל קהל המעריצים הטיפש שלו), אבל אני רוצה יותר. בדור בו אפשר לרנדר גבות מציאותיות לדמות אתה רוצה שהוא יביע רגש וסימפתיה אנושית. שהוא יעביר מסר.

נמשיך למשהו אחר:

מחשבות. היאח הידד.

חשבתי הרבה על הדבר הקודם שכתבתי. כתבתי את זה כי מרווין (אני צוחק כל פעם שאני כותב את השם הזה, אני כל כך מרוצה מעצמי, אני אוהב את מרווין מהמדריך לטרמפיסט והלוואי והייתי יכול לחבק אותו ^^) אמר לי שאני כותב עליו (עליה?) אחרי כל מפגש וזה חייב אותי לכתוב.

גם כי היו לי מחשבות.

ואז במהלך הכתיבה... הבנתי שיש הרבה דברים שאני שם עליהם זכוכית מגדלת והמון שאני מתעלם מהם.

שלוש הבעיות (ייתכן שספרתי ארבע)? לגשת אליהן?

אז חשבתי על אחת היום. משהו שמעסיק אותי במיוחד.

אבל האם יש לי באמת ביטחון לתקוף אותה?

היא באמת מפחידה אותי. המחשבה שזה עשוי להיות נכון. אני לא אחשוף את זה.

אני צריך להתייעץ עם נוירולוג או פסיכולוג על האחד הזה. אני לא יודע אם זה אפשרי.

אולי בקליפורניה אשאל את הפסיכולוגית. זה פחד אמיתי שזה עשוי להיות נכון. אחת הסיבות שלא תקפתי את זה. האם אני מפחד לגשת אליהן? אחת מהן אני פשוט לא יודע ממה היא נובעת אבל לא מרגיש איתה רע (היא אפילו מצחיקה אותי), שתיים מהן אני מתכחש אליהן ובאמת לא רוצה להודות בזה שהן קשורות אלי, אחת מביכה אותי ומוזרה מאוד אבל אני לא רואה נזק שלה.

ייתכן והן קיימות אצל כולם? בעיות פנימיות וסודיות שלא חולקים. אולי אכתוב עליהן פה אבל לא אפרסם. זה חלק מהעבודה שאני צריך לעשות. להיחשף לעצמי עד הסוף.

מעניין לעניין, דתות לוקח זמן ותשומת לב רבה. מצאתי ספר שחיפשתי שאני הייתי צריך לקרוא בשביל הנושא.

ראוי לתת לכל דת שם שאני עובד איתה תשומת לב לפני שאני ניגש לתקוף את הבעיה.
ייתכן ואעסוק שם גם בנושא של מוסריות. אני צריך לקבל דעה מוצקה בנושא מוסר.
במיוחד כי השיקול להיכנס לטבעונות או לא נכנס למוסריות.
בינתיים התשובה שלי היא לא חותך.

היום היה מדהים. כיף לפרק את התחת בעבודה.
לחזור הביתה בלי שתוכל לעמוד. אני אוהב להיות מקצוען ולכן להשתפר בעבודה שלי עושה לי טוב. לעמוד בלחץ, להכין קפה טוב, להיות מלצר אדיב וחייכן, לבחון התנהגויות אנושיות ואת הדרכים הטובות ביותר להניב טיפים. אנשים אוהבים להרגיש כאילו אתה נותן להם יחס מועדף. תן להם עוגיה "על חשבון הבית" והם יקנו ממך עוד חמש. טיפשים. הנבתי סכום כסף נאה היום. אני מחכה שהוא ייתן לי לעבוד במלצרות במסעדה שלו גם. לוחץ עליו כל הזמן. אני יודע שסיכוי גדול שכל השבוע שלי ישוריין לעבודה  בבקרים ובערבים. כיף גדול.
אחרי האימון היום אני רוצה קצת להיכנס למחשבות על יצירות שונות. יש לי מספר בראש.

אז יאללה,
יום טוב אנשים.

דיכאון, סיור בין מחשבות על סרטים ותוכניות ולבסוף סיכום השתלשלויות

עייפות, אינסומניה, עצלנות, תחושת חוסר אונים.

אני מפתח תסמינים של דיכאון?

זה מעצבן אותי. הייתי בפיק, הרגשתי מצוין ופתאום החרא הזה צץ. לא כתבתי בבלוג יותר מדי כי פשוט איבדתי חשק לעשות דברים. הכל.

גם בעבודות שלי איבדתי את המנוע. בלימודים במיוחד.

אני מאמין שאם הייתי מתאמן יותר הייתי יוצא מזה. אימונים זה האוויר שלי.

אבל למה מלכהתחילה אני נכנסתי לזה?

הסיבה היחידה שעולה לי לראש זה המשרד תש. בשני הלילות האחרונים היו לי שני חלומות אשמה על מה שאני עושה שם. אבל בתודעה אני לא מרגיש אשמה או שזה כזה דבר נורא כי אני יודע שאפצה על כך. או שיגבו ממני את הכסף או, אפילו יותר טוב, אתרום אותו לאוכלוסיות שבאמת נזקקות לו.

אז למה אני בתחושה של ירידה? אני לא מוצא את הסיבה. נראה מה נעשה.

מעניין לעניין, בואו נדבר על אנימה שאני מאוד אהבתי - קאובוי ביבופ. לא יודע למה נזכרתי בה.

אני יודע למה אני רוצה לדבר עליה. היא ממש טובה. כל כך טובה ומיוחדת שלקרוא לה פשוט אנימה זה כמו לקרוא ל1984 מדע בדיוני.

מה אהבתי בה?

זה מתחיל בפרק הראשון.

הם היו יכולים להתחיל לספר בו על המבנה הפוליטי הלא יציב של העולם ואיך כדור הארץ נדפק והיו פורטלים וחלליות ופוליטיקה בין גלקטית ופיופיו לייזרים ודארת ויידר.

במקום הם הראו שני אנשים שאמורים להיות הגיבורים אוכלים חצילים מטוגנים.

כל הפרק הראשון הוא מקפצה כדי לספר את הסיפור של נערה ענייה שיוצאת עם סוחר סמים נרדף כי הוא היחיד שמסוגל להבטיח לה חיי בורגנות קלים.

היא לא דמות ראשית. היא מתפוצצת באטמוספירה עם חבר שלה ( זה העתיד... תזרמו עם זה ).

כי הסדרה הזאת לא מכוונת להציג עולם קסום ושונה כמו מלחמת הכוכבים או שר הטבעות. מה שהולך בעולם פחות מעניין.

היא משתמשת בעולם כמקפצה פשוט לספר סיפורים של אנשים קטנים מאוד. יותר מזה, הסיפורים האלו כל כך קרובים לנו כי העולם והדמויות מאוד מתאימות לתקופה שלנו. גם אם זה העתיד, זה עתיד קודר שדומה בצורה מחרידה להווה. עם slums של ההווה, אנשים פשוטים כמו בהווה ובני אדם משעממים.

זה העניין בהמון יצירות פנטזיה ומדב. הם מנסים מאוד להציג את העולם החדש והמגניב שהם יצרו במקום להתמקד בסיפור. הם לרוב יוציאו אותך למסע עם איזה גיבור בד אס או יצלמו לך את ארמון המלך איפה שהולךכ כל הפוליטיקה.

כשטולקין כתב את ההוביט הוא אמנם הציג את העולם, אבל הסיפור היה על נער כפרי שיוצא לראות את העולם ומאבד את תמימותו. העולם של ההוביט דומה לעולם האנושי עם האנשים והחרא. הוא משתמש בסיפור כמקפצה כדי לספר את חוויותיו ממלחמת העולם הראשונה.

זה מה שמושך אותי. כשהגיבור לא מנופח בכוח אלא רוצח שכיר עני מהתחת ולא מיוחד או איזה ילד כפרי בלי שום תכונה ייחודית לו והסיפור הוא המרכז ולא העולם. העולם הבדיוני נועד להעצים ולהציג חלקים מהמציאות שאנחנו לא רואים אותם במציאות שלנו. אם זה קסנופוביה ופלגנות בעולם של טולקין או עוני וקשיים יומיומיים בcowboy bebop.

כל פרק הסתיים בשיר Real Folk Blues. כי הסיפורים בכל פרק נועדו לספר את הבכי של אדם מסוים. בלוס אורבני שכזה. המון פעמים זה אותו אדם שהרוצחים השכירים רודפים אחריו.

זה קשה להציג כך את העולם. מצד אחד אתה רואה אותו הרבה יותר טוב ומבין אותו כי הוא מתקשר אליך ומנגד קשה להבין איך אנשים חיים בו ואיך הוא הגיע למצב הזה. יש הסבר, הוא פשוו מרומז.

זאת לעומת שפילברג למשל שאוהב מאוד להציג עולם אחר. את לוק סקייווקר אפשר לאהוב. הסיפור שלו אפי. הוא אדם פשוט ודי חלש. זה הקסם בטרילוגיה הקלאסית.

אבל רוב הדמויות האחרות שלו כמו אינדיאנה גונס ואנאקין הם חיות אדם. אף אחד לא חושב שיש סיכוי שאינדיאנה יפסיד בקרב. לוק היה חשוב כמת מספר פעמים.

זה פחות מעניין לראות דמות שאין מצב שתפסיד. כלומר, אתה מצפה שהיא תנצח בסוף אבל אסור שזה יהיה פשוט, רצוי שיהיה ספק, המאבקים צריכים להיות שווים ערך לכוח שלה.

אולי אני מגזים, ביאטריקס קידו הייתה over powered. היחיד שבאמת היה אויב ברמה שלה היה ביל. אבל פה הדמות לא היה מרכז הסיפור. גם העולם לא. טרנטינו יכול היה להקדיש שעות לעולם המתנקשים שם. הוא פחות מעניין. פה המסע היה מה שחשוב. להראות כמה חרא היא צריכה לקבל. ובשביל מה? סתם איזו נקמה על תינוק שמת. אהבה של אמא. זה מה שרצו להראות שם.

אני מניח שזה יותר מסובך ממה שתיארתי. מה שחשוב בעיני זה שהעולם בדרכ הוא לא מה שמעניין וביותר מדי פעמים מציגים אותו. הדמויות והסיפור הם מה שיוצרים עניין. זה כיף לבנות עולם גדול ומגניב אבל הוא לא מעניין אותי כצופה. אני רוצה מישהו שאני יכול להזדהות איתו, שיעורר אצלי אמפתיה ואכפתיות למאבק שלו. הוא צריל להיות עלוב ואנושי כמו שאר בני האדם. גם אם הוא מזנק ביליון מטרים לאוויר.

פה אוואטר ( זה עם האנשים הכחולים ) סרח. העולם יפה וגדול  אבל לא השקיעו בשיט בעלילה. הם פשוט העתיקו והדביקו סטריוטיפים הוליוודיים משעממים אחד אחרי השני ( וביקורת סוג ז על המלחמה בעיראק שכאבה לי במוח מרוב טמטום ).

זאת גם טעות קריטית לדחוף כל כך הרבה אלמנטים של חובבי הזיקפה האמריקאית הגדולה לסרט אנטי מלחמתי.

דבר שני שאהבתי היה כמה שהסיפור והדמויות עגולות. אין עלילה רציפה על השטח לסדרה ולא נראה בבירור שהדמויות מתפתחות.

הקבוצה בנויה מארבעה אנשים תלושים זה מזה ומנותקים שהתקבצו מנסיבות. השינויים בדנימיקה הקבוצתית נורא עדינים וכמעט שלא מבחינים בהם. אתה מקבל את הכאפה באחד הפרקים האחרונים כשהקבוצה מתפרקת ואתה רואה את השינויים בבירור.

משהו שאהבת לפתע חסר בדינמיקה.

הדבר הכי קרוב לעלילה בסדרה זה הסיפור של אחת הדמויות המרכזיות. כמו לכל דמות בסדרה, יש לה גוש של חרא בעבר. בשני הפרקים האחרונים הוא עולה למעלה, קליימקס וסיום מדהים.

דבר אחרון שאהבתי בסדרה זה הסגנון. סטים פאנק משולב עם סגנון גאז מגניב. הפס קול ממש טוב, הסצנות בנויות היטב ופשוט כיף להסתכל על מה שמצולם.

יש תבונה רבה מאחורי העבודה הזאת. העובדה גם שהם לא המשיכו לעונה שנייה היא חלק מזה. זאת יצירה שנועדה לשם היצירה. יותר ממה שהם נתנו פשוט יהרוס את המנה.

זאת קצת רמאות לומר שאני לא יודע למה נזכרתי בה.
נזכרתי בגלל הקטע הזה:
http://rutube.ru/video/44777ea11eed9dbe097c5323b430de31/
הדיאלוג מתחיל בדקה 19.

"Stop protecting me.

that's just how you were back then, you decided everything.

In the end you were always right.

When I was there with you, I've never had to do anything for myself. all i had to do was to hand on to your arm like a child without a care in the world.

I wanted to live my own life.

make my own decisions.

Even if they were terrible mistakes."

נזכרתי כי גט בסדרה משחק את דמות האב. הספינה עליה כל האירועים מתרחשים שלו, הוא מבשל לאנשי הצוות, דואג להם, מטפל בהם ומטיף להם.
בין תחביביו ניתן למנות גידול עצי בונזאי.
גם העבר שלו הכי פחות כאוטי.
בזמנו היה שוטר מוצלח ובעל מסור.

באחד הפרקים הוא מתמודד עם אשתו שעזבה אותו. היא נשארה תקועה בכוכב המזדיין שהם חיו בו בתור זונה ובן זוגה הוא עבריין.
היא מספרת לו שעזבה אותו כי הוא הכתיב את חייה. היא רצתה לעשות את הטעויות שלה לבד. היא אהבה אותו והעריכה אותו. הבינה שהוא מוצלח אבל הרגישה שהיא חייה בצלו.

למה זה עולה?

האם תמיד הייתי או שאפתי להיות דמות אבהית?
אני נזכר בקלייר, הבחורה האוסטרלית. ממש הטפתי לה. חזק. הרגשתי טוב שניסיתי לעזור לה. היא כעסה עלי פעם אחת כשממש נשמעתי כמו איזה פסיכולוג מזדיין.
אני אוהב לדאוג לאנשים שאני אוהב. אני נוטה כנראה להטיף להם מדאגה. שזה מצחיק כי יש לי נטייה להיות אנטיפת, אסימפטי, מתנתק. במשך זמן רב הייתי האנטיתזה של הורה ובכל זאת... רציתי לחנך.
בתיכון ניסיתי לקחת ילד בחטיבת ביניים שמתקשה במתמטיקה וללמד אותו. הוא הבין כשלימדתי אבל משום מה לא רצה שאלמד אותו.
גם היום אני מחפש תלמיד באייקידו ללמד אותו. תלמיד מסור ולא חאפר.
גם את אחים שלי שאפתי לחנך. בצורה מאוד נוקשה.
באימון האחרון בשישי הבנתי סופית שכמו הרבה מקומות בחיים, עימות הוא לא בהכרח הפיתרון הנכון. אח שלי לא רצה ללמוד אייקידו באותו יום. ניסיתי להיכנס איתו חזיתית ואז באתי בעקיפין. אמרתי לו שאם יבצע טכניקה כמו שצריך אקנה לו ספר שרצה. מדובר בהתניה חיובית במקום שלילית (עונש), קישור אימונים לתגמול חיובי ובתורו לכיף. זה חכם.
ובשבת זה קרה שוב.
אני לא יודע באיזה שלב ניתן להגדיר את זה מדייטים אקראים ל"יוצאים" או "זוג".
אני והבחורה מהטינדר לא זוג אבל. הסתדרנו לא רע.
כל אופן, היה לה איזה ויכוח עם מישהי ודבר ראשון שעשיתי זה ביקרתי אותה על דרך הפעולה שלה. אמרתי לה מה צריך לעשות. זה מצחיק כי אני הראשון שיטען שדבר ראשון שצריך לעשות זה לומר לאדם שהוא צודק ואז להציע תיקונים לעבודה שלו. אף על פי כן, בדיונים או שיחות עם אנשים אני נכנס חזיתית.
באימונים זה כך או כך. תלוי מה היחס שלי עם האדם, סוג הטיפוס והדרגה.
כשאתה אומר לאדם שהוא טועה הוא ננעל בעמדה שלו ונכנס למקום של הצטדקות. קל לבצע טריקים במוח האדם. אם תאמר לו שהואצודק, תיכנס למבצר שלו. משם אתה יכול לעשות שינויים כרצונך, אפילו לשנות את עמדתו להפוכה אם אתה מספיק טוב והוא יקבל את זה. הוא יאמין שלא היו שינויים.
לא עשיתי את זה. היא נזפה בי וסיימנו את החלק הזה בזה.
ייקח זמן עד שתדבר איתי שוב על חרא אצלה.

אני מניח שיותר קל לי לבקר אנשים ולתקן אותם מאשר להסתכל על עצמי.
זאת התקופה הראשונה בחיי שאני באמת מתבכיין על החיים שלי. ביקרתי את עצמי המון אבל אף פעם לא אמרתי לעצמי שהמצב שלי רע. זה לא היה בריא אני מנחש. שזה משעשע כי שנים שאני קורא פסיכולוגיה.
גם משימתיות זה כלי מעולה לטיפול בדיכאון שאני שכחתי ממנו.
כושר גופני זה יעיל אבל לא תמיד.

קיבלתי מכתב חזרה מאבא שלי. לילה לבן.
בהתחלה לא כעסתי כל כך. הצחיקה אותי התגובה שלו. הייתי צריך לצפות לה. חלקית ציפיתי.
הוא מתנער מהביקורת, מאמין שהיה בסדר ומשתמש בטענה "אין לך זכות לבקר אותי, אתה לא בעמדה שלי". צודק האמת. מנגד, אני ראיתי מספר מודלים של אבהות. כנראה שקשה להיות אבא אבל בהחלט יש לי מקום לבקר אותו.
"היה לי פעם מפקד שאמר שלהעביר ביקורת זה הדבר הכי קל בעולם, יותר קל מלהשתין במקלחת"
אחרי זה הגן על אבא ואמא שלו. שזה נחמד אבל אנחנו אלה שמגינים עליהם כעת. הקטע המשעשע הוא שהוא הגן עליהם על ידי דוגמאות טובות של סבא שלי. זה גם מצחיק. 
אחרי זה הוא מפרט על המצב הכלכלי שלו, זה הוסיף לי מידע. גם על הפרספקטיבה שלו וגם מידע כללי. אצטרך לשמוע חוות דעת שנייה על המידע עצמו. מה שעושים עם מקור מידע.
אחרי זה מסביר את היחסים שלו עם אחותי. גם על זה אצטרך חוות דעת.
הוא סיים עם משהו שמשאיר אותי בתסבוכת. לא לשתף את המכתב כי זה אישי בינינו. אני רוצה לכבד את הבקשה שלו. אני ג'נטלמן. מנגד, אני צריך חוות דעת. כנראה שלא אשתף עם אימי כי הוא לא ירצה זאת וזה לגיטימי. אשתף אבל עם אחותי לחוות דעת ואחייב אותה לא לדבר על כך.
מה הרגשתי אחרי שקראתי? טוב זה הצטבר ככל שקראתי. זה היה מצחיק, קצת פתטי ההתגוננות שלו.
אוי תראו, כרית ספה שעונה על קיר. אגרוף אגרוף מרפק.
כנראה שהייתי כועס וספה אוהבת כעס.
אחרי זה סימסתי לבחורה כדי שניפגש. לא כדי לזיין לה על זה את המוח. זה לא נראה לי יעניין אותה. כדי לצחוק. נמאס לי לקחת בכבדות את הבולשיט הזה. נמאס לי לכעוס.
אני אוהב את חלק מעקרונות הנזירות. אחד מהם הוא הרפייה של הרגש ומהעולם הארצי. אגיע למצב הזה בסוף. כעת אני מתכונן אליו.
הבחורה לא ענתה. ייתכן והיא כועסת עלי על זה ש... כעסתי עליה.
אברר מחר. אני דורש שיחה איתה. קצת לצחוק. 

היה אמור להיות לי אימון אחד השבוע. אמצע היום היו לי כאבי בטן משתקים. נשכבתי על רצפה בחדר נעול ונתתי להם לזרום. אסור לי לחלות. יש לי יותר מדי כדורים צפים באוויר. אני אוכל מאכלים מייצבים בתקווה להגיע לאימון הזה. בשביל הרוגע, השפיות ושיחרור כעסים.
לאחר מכן אגיע הביתה, אשתכר ואכתוב מספר טקסטים כנראה. יש לי 2 משימות היום שעוד לא סיימתי.
האחת היא קריאה עד עמוד 50 של ספר בתקשורת המונית שהתחלתי (מעניין מאוד), השנייה היא קריאה בספר על אנגולר. אעשה אותן גם. במלא הלילה לא אשן.
הטקסטים שחשבתי עליהם הוא האחד על דתות, החברה האוטופית בעיני וטקסט על קיטסונה. סעמק הכתיבה שלו חרא אבל אני רוצה לכתוב את הסיפור שלו. זה פרויקט שאני צריך להשאיר לכשהכתיבה שלי תגיע לרמה גבוה מספיק.
תודעה ריקה גם דורש קצת יותר מיומנות אבל אני גם רוצה מאוד לעשות אותו.
נקווה לטוב.

ולמרות הכל, היה לי יום טוב בסך הכל. השלמתי עבודה ולמדתי איך לחתוך ברגים בצורה טובה. זה לא פשוט בכלל. התחלתי ספר מעניין, רכיבה מצוינת באופניים, שיחה מצחיקה עם אחותי.
נזרק עלי הרבה חרא אבל לא יכולתי שלא להנות מהיום הזה.

נסיים בשני קטעים שזכורים לי במיוחד מcowboy bebop שאני מאוהב בהם.
האחד:
http://youtu.be/auTMp87gcqk?t=8m48s

"It's not about strength or power, you've got to be fluid. You have to be like water."
"I control that force through fluid movement. That means relaxing the whole body so it can react instantly without resistance. With out thought. It means becoming like clear water.
Water can take any form. Drift in one moment then pound down and turns at the very next."

מעורבת בקטע כתיבה של אומן לחימה אמיתי.

זה אייקידו מאוד. מעניין מאוד.

יש פה גם שימוש בMizu No Kokoro. התודעה כמו מים. קונספט שאפשר להרחיב עליו רבות אבל כתוב עליו די הצורך באינטרנט.

החלק השני הוא פשוט כל הסוף. הוא כל כך... קלימטי. כמובן שהוא כך אבל זה פשוט נעשה בצורה טובה.

גם מכינים אותך כל הפרק לרגע הטרגי שהולך לבוא. סוף מדהים בעיני.

יום טוב אנשים.

חרא שאני נהנה ממנו: דבר מצחיק קרה...

בואו נודה בזה, כשהולכים לקאמרי לא מחפשים להנות (או רק להנות). מחפשים לשים את משקפי החוכמה שלנו ולהעמיד פנים שאנחנו מתוחכמים. לחפש רבדים בעלילה, לבקר את המשחק ולמצוא את היופי שבריקוד.

שזה בסדר. אתה נהנה לראות את האינטרפטציה ההומוארוטית שלהם של מופע הברבורים למשל כי הריקוד באמת מרשים והפירוש שלהם למחזה מעניין. אתה נהנה לראות את האינטרפטציה שלהם של הקברט לפיה המחזה צריך משחק מוגזם, זוגיות לא אמינה ושהכל יראה כאילו הוא בויים על ידי אותו מפיק של הצגת סוף התיכון שלך כי... למעשה אתה לא באמת נהנה מהקברט. הוא היה מזעזע, אבל העיקרון מובן.

ועם כזאת דעה תחשבו מה חשבתי על מחזה שלא מתיימר להציג כל מסר, תחכום או יופי. פשוט להצחיק ולהיות דבילי. דבר מצחיק קרה זה הדבר הכי מוצלח שגיליתי מאז השילוב בין לחם לנוטלה.

העלילה עוסקת באהבתו של בתול בשפחה מבית הבושת המקומי ברומא העתיקה בשל העובדה שהיא כוסית סתומה. הוא מציע לעבד הממולח שלו עסקה: הוא ישיג לו את הבחורה למען החופש שלו.

לפעמים המחזה מנסה להציג חזות של תיחכום כשהוא עוסק כביכול באהבה או עבדות מול חירות אבל לבסוף הוא מגיע למסקנה שלו: פשוט סתום ת'פה ותצחק.

הם מתגרים בך כל הזמן ושואלים אותך מה המסר של מה שהולך על הבמה? כשהתשובה בכל פעם היא כלום. העלילה מופרכת ולא הגיונית. מסתבכת לכיוונים שלא חשבת עליהם בחיים ומביאה את כל מה שהולך שם לגבולות חדשים של אבסורד וקשרים עד שהם מותרים בצורה הכי מגוחכת שאפשר.

המשחק הולך באותם קווים. השחקנים מצוינים. איתי טיראן, עזרא דגן ושאר החבר'ה שאתה מצפה לראות בקאמרי. אבל הם משחקים את הדמויות שלהם בצורה כה דרמטית ומוקצנת שאתה חושב שזה לא בכוונה ברגעים מסוימים. זה פשוט טוב. זה מתאים לרוח הכללית של המחזה של אידיוטית מוחלטת.

הירו הבתול הוא פשוט התכונה הזאת למשל: בתול. דרמטי, חרמן נואשות ומעריץ את האישה היחידה שראה אי פעם.

התענוג הכי גדול שלי הוא הליהוק של רונה-לי שמעון. בתור אחת מהגורמים שהפכו את הקברט של הקאמרי לזוועה מומחזת עם המשחק המחורבן והמוגזם שלה אין תפקיד שיותר מתאים לה מזה שבחרו. היא משחקת את פיליה. השפחה שהרו הבתול רוצה. הסיבה שהוא מתאהב בה מאוד פשוטה, היא כוסית ולפי מילות השיר מהמחזה: אישה כוסית לא צריכה אישיות. היא טיפשה שלא יודעת אפילו לספור ובקושי מדברת במחזה עם עומק של צלחת. תודה לך דבר מצחיק קרה שעשית עבודת ליהוק שהסבה לי כל כך הרבה אושר ^^

קטעי הריקוד והשירה קצת מאכזבים. כלומר קטעי הריקוד. השירה אידיוטית, מתחרזת בצורה מגוחכת אבל מציגה את הקו הנכון של התחכום-לא תחכום. מתגרים בצופה שבא לפוזה שלו ומקבל כאפה אסלית במיוחד. הריקוד לא מעניין עד כדי כך. כלומר, הוא לא רע בכלל ויש שם רקדניות מאוד מאוד גמישות אבל הוא לא מיוחד. אם נחזור לרקדניות, זה לא מחזה למבוגרים עם לב חלש. באמת שלא. הם באמת לקחו חשפניות לירקוד על הבמה והן באמת חשפו הרבה. אני באמת חושב שאחד מהזקנים מת לידי.

בתור פוץ בהתחלה לא הבנתי איך להכיל את מה שאני ראיתי. בקולנוע מלמדים שהחוויה של הצופה מאוד תלויה במה שמצפה לראות. מעבר לאקספוזיציה יש לך גם את מיקום הקרנת הסרט, שמו, התמונה, הטריילר וכל שאר הדברים האלו. צופה שיצפה לדרמה רומנטית ויראה חייזרים יתאכזב כי הם לא שייכים לסרט.

ברור אם כן למה חשתי קצת מאוכזב בהתחלה כשבאתי לקאמרי וראיתי דבר כל כך מצחיק. אבל זה במהרה התחלף בהנאה הצרופה.

אם התפקיד של התאטרון זה לגרום לך לחשוב (גם אם לצחוק לפעמים), התפקיד של הטלויזיה זה לגרום לך לכבות את המוח ולצחוק. אני מוצא את הטלויזיה מאוד נכשלת במחלקה הזאת לאחרונה. אין מספיק דברים מצחיקים שם. פתאום אבל אני רואה מחזה שעושה בדיוק את זה. וממש ממש טוב. לצחוק בלי לחשוב על כלום חוץ מהצחוק.

וטיפ חשוב למי שחושב ללכת אליו הוא כזה: להסתכל סביב על האנשים שצופים בו. כל הזמן הסתכלתי על זוג זקנים חביב שגם הלך שולל וחשב שיראה משהו אחר אני מניח. האישה אילצה חיוך כל המחזה והגבר היה עם פה פתוח וחיוך דבילי על הפנים. היסטרי.

זה בהחלט מחזה ללכת אליו. ואך ורק בזוגיות. המיניות על הבמה והצחוק פשוט מתאימים ליציאה עם מישהי.

אולי מצאתי מסר בסופו של דבר. "ברומא תהיה רומאי". כל שצריך שם זה לשבת ולצחוק מכל מה שקורה מסביבך.