אני אומר את זה יותר מדי. כל פעם אני והטרמפיסט שלי לאימון בראשון לציון עולים במדרגות ואני אומר לו "היום היה אימון מצוין" והוא אומר לי "בשבילי כל אימון מצוין" ואני מבין את הכוונה אבל לא נשמע לי הגיוני שכל אימון יהיה יוצא מן הרגיל.
ובכן לא כל אימון יוצא מן הרגיל. יש לי אימונים גם שאני לא אוהב (או פחות אוהב אבל עדיין אוהב). זה היה אימון יוצא מן הכלל.
התחלתי בחימום ברנדורי רעוע מצידי. אני לא אוהב לעשות רנדורי עם הבחור שעשיתי אבל אין מה לעשות. גם מזה לומדים. אני חייב לציין גם שהפעם היה יותר טוב ממני בצורה משמעותית. הטאי סאבאקי אבל נכנס לי מצוין לרנדורי. זה מעט מאוד קורה. אגב, קלטתי שלא הסברתי פה מה זה בעצם טאי סאבאקי. אערוך את הקאטות ואסביר כי זה חשוב. זה הבסיס של השיטה שלנו של אייקידו.
ובכן, המשיך כרגיל. קדנו קידה לדוג'ו, למאמן, התחלנו לבצע טאי סאבאקי, לא הגעתי לתובנות מיוחדות חוץ מזה שאני צריך עוד תרגול, גלגולים ואז הרנדורי ^^
התענוג הגדול.
ובכן, הוא התחיל עם אחיו של האדם שאני הכי אוהב לעשות איתו רנדורי. מה זה הכי? זה לא שאני הכי אוהב לעשות איתו רנדורי. הוא לא המתרגל הכי טוב. הוא מצוין, פשוט ברמה שלי עדיין (קצת יותר בהרבה גבוה אבל לא ברמה מאוד גבוה). אבל אנחנו עובדים כבר בשיגרה במועדון השני שאני מתאמן בו (מועדון אחד של המאמן שלי בראשון ואחד בגבעתיים). הוא מכיר אותי טוב ואנחנו מאוד מסונכרנים. מאוד מאוד מסונכרנים.
כל אופן, אחיו גם מצוין. ברמה יותר נמוכה משנינו. הוא זורם מאוד, מבין את הרוח של אייקידו.
ופה צצו שני דברים שהפכו את האימון הזה למצוין. ביצעתי איקיו בן זונה. עכשיו אתם חייבים להבין, איקיו זאת טכניקה שנחשבת לאחת הראשונות שלומדים ובכל זאת לנאצית להתמחות. היא קשה מאוד. בשבילי לבצע איקיו זה כמו לבצע יצירת פסנתר של בטהובן עם מעט מאוד טעויות.
דבר שני הייתה קאונטר-טכניקה מושלמת שלי. יצאתי בצורה יפה מאוד מהתנועה של היריב ואז המשכתי את התנועה של הטכניקה שהוא רצה להפיל אותי איתו כדי להפיל אותו. קשה מאוד לתאר את זה אבל זה היה מושלם והרוח של אייקידו בהתגלמותה. מאוד שמחתי שזה קרה.
רנדורי שני היה עם הטרמפיסט שלי. בחור מבוגר מאוד נחמד. אני לא אוהב כל כך את האייקידו שלו כי הוא קצת קווי מדי עבורי (אייקידו זו אומנות מעגלית מאוד ולא חדה). הוא מנוסה, יותר מנוסה ממני, חגורה שחורה אבל אני לא אוהב את האייקידו שלו. למדתי ממנו כמובן המון. אני מתקשה מאוד להגן מתקפות שלו.
רנדורי שלישי היה הדובדבן שבקצפת. הסופלה שוקולד שנמס בפה ומשאיר תחושה טובה אחרי סעודה גדולה, טעימה ומשביעה. חגורה שחורה שאני מאוד מחבב. העבודה שלו ^^
זה כמו לעבוד עם נחש. הוא מתפתל ונע ותוקף בצורה מאוד מאיימת ואתה לא יודע איך להגיב. אתה צריך לגשת בזהירות ובמיומנות. לנוע איתו זה כמו לשחק שח. החיילים נעים, כל אחד מנסה לבצע מט לשני בעזרת תחבולות שהאויב לא רואה ובסוף אחד נופל. עבודה עגולה מדהימה. יצרנו מעגלים מושלמים ביחד כשהסתחררנו ורקדנו זה עם זה. יצא לי להפיל אותו הרבה במיומנות. הוא אהב את העבודה שלי. אני מרוצה מזה מאוד.
המשכנו לעבוד על טכניקה שאני ביקשתי. היג'י ג'ימה מול שומנוצ'י.
זאת הייתה טעות שלי לבקש את הטכניקה הזאת אבל לא ביצעתי אותה טוב בכלל בחימום.
למה טעות? כי יש קטע כזה של היג'י ג'ימה שזאת טכניקה שטוחנת לך את היד עד שנותר ממנה אבק. במיוחד כשאתה מלמד אותה חגורות לבנות ואתה מתקן טעויות שלהם כשהם עוד מחזיקים לך את היד בטכניקה ואתה מרגיש אותה מתפרקת ולי כאמור, יש יד שכואבת לי מאוד.
למדתי דרך לבצע את הטכניקה שממש שוברת את היד. היה מאוד מגניב.
לא שיפרתי אותה מספיק לצערי בעיני. נדרשת עוד עבודה.
ביצעתי אותה עם הבחור שעבדתי איתו בחימום וההוא עם החגורה הלבנה שאהבתי את העבודה שלו.
מסתבר שהוא הגיע עם רקע מקראטה וקרב מגע. לא מפתיע אם כן שיש לו אתיקת עבודה (כלומר עדיין קצת מפתיע, גם בקרב המנוסים אין די אנשים שמתחילים חימום בעבודה לפני כולם ובטח שלא באומנות שזה עתה התחילו ללמוד).
נהניתי איתו.
אחרי זה עבדנו מול נשק חם. עבדתי עם הבחור מהרנדורי השלישי. עבודה איתו היא עבודה מאוד מופשטת של אגן. איך התנועה אמורה להיראות באמת. הזכרתי כבר שאני אוהב לעבוד איתו? האווירה טובה ושמחה אבל מקצועית מאוד.
הרגשתי כל האימון כאילו אני רוקד. כמו שאני מרגיש באימון ממש טוב. הדוג'ו הוא המכון שלי ואני רקדן. סמבו או בלט או שילוב של השניים.
וזה הגיוני, אייקידו מאוד דומה לריקוד. גם קראטה האמת, פשוט ריקוד יותר חד.
כל כך הייתי מבסוט מהאימון שחשבתי להמשיך אותו מחר. פשוט לקחת איזה אדם שאני מסתדר איתו בצבא ולהמשיך איתו את הרנדורי. לבקש ממנו לתקוף אותי מספר פעמים ולהגיב לזה. אולי את הבחורה.
אחרי זה עבדנו מול נשק חם. עבדתי עם הבחור מהרנדורי השלישי. עבודה איתו היא עבודה מאוד מופשטת של אגן. איך התנועה אמורה להיראות באמת. הזכרתי כבר שאני אוהב לעבוד איתו? האווירה טובה ושמחה אבל מקצועית מאוד.
הרגשתי כל האימון כאילו אני רוקד. כמו שאני מרגיש באימון ממש טוב. הדוג'ו הוא המכון שלי ואני רקדן. סמבו או בלט או שילוב של השניים.
וזה הגיוני, אייקידו מאוד דומה לריקוד. גם קראטה האמת, פשוט ריקוד יותר חד.
כל כך הייתי מבסוט מהאימון שחשבתי להמשיך אותו מחר. פשוט לקחת איזה אדם שאני מסתדר איתו בצבא ולהמשיך איתו את הרנדורי. לבקש ממנו לתקוף אותי מספר פעמים ולהגיב לזה. אולי את הבחורה.
עבדנו בסוף עם ג'ו ובוקן ולימדתי את הבחור עם החגורה הלבנה בסיס. הפתעתי את עצמי בכמות הידע שהפגנתי בבוקן.
לסיכום, היה אימון מאוד מספק.
כעת נגיע לעוד משהו מעניין: הפסיכופתיות שלי.
אתמול חבר'ה שאני עובד איתם בצבא רצו שאני אדגים להם קאטה. הדגמתי. נתתי גם אגרוף לאט לאחד מהם כדי להדגים משהו. נכנסתי לשיגעון שלי. במהלך השעה לאחר מכן התחלתי לקפוץ ולתת אגרופים ובעיטות לדברים רנדומלים ולדבר איתם על זה הרבה ולהעמיד פנים שאני תוקף אותם בנקודות שונות. ברגע שאני מריח דם, שאני נוגע קצת בעור, אני משתגע. אני נכנס עמוק לטרנס שלי של הקרב.
אמרתי להם שאביא כפפות אגרוף ושהם מוזמנים לנסות לתקוף אותי שלושתם. יהיו לזה תוצאות הרות אסון. זה יגמר עם אחד מהם מקבל בעיטה בבטן או אגרוף חזק. הם לא יודעים לעבוד בכלל. אבל הייתי ברגע הזה של לרתש משהו.
זה קורה לי גם באייקידו לצערי. הבחור שאני אוהב לעבוד איתו, נפצע מספר פעמים בגללי. אנחנו עובדים ברנדורי ופתאום אנחנו מגבירים את הקצב ונכנס בי הניצוץ ואני עושה טכניקה מהר מדי והוא נפצע. לפעמים לא חזק מדי. אני מנסה לרסן את זה הרבה. אני בדר"כ מצליח באייקידו כי אני הגעתי כבר לרמה גבוה ובאופן כללי אייקידו זו אומנות מאוד הרמונית (מצד שני, כל אומנות לחימה). בקראטה אני עדיין לא שולט ברוח הזאת. אני משתגע. כזה אני, משוגע.
זה שהשתמשתי בבחורה כבנזין בכלל הוסיף לי אש למדורה. אם קודם רק הייתי סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע, עכשיו אני סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע ויש לו דרייב משוגע. אני גם קופץ על חבל הרבה.
אני מהיר. זריז ותזזיתי ואבוי למי שינסה ללכת איתי מכות. שלושה אגרופים פה, בעיטה חזקה, טכניקה וסיימתי את זה.
היו לי כבר התקפים שלא הסתיימו טוב. פעם חבר ניסה להפתיע אותי כשאני הצטלמתי. תפסתי אותו בזווית העין שלי. בלי לחשוב דפקתי לו אגרוף שכמעט שבר לו את הלסת. כאב לו מאוד. לא שלטתי בזה.
כשאחים שלי משחקים איתי יותר מדי, ברמה של הם מנסים לפגוע בי ואני מתחיל לנוע ולהתחמם, אני עשוי להתחיל להפיל אותם חזק מדי. זה מגיע מעט כי אני יודע להיות איתם רגוע כשהם מתעסקים איתי.
אני משתמש בזה גם בריצה.
אני לא יכול לרוץ ולשבור שיאים אלא אם כן אני רואה מישהו להתחרות איתו. לצוד אותו האמת. אני רואה מטרה, ננעל עליה ומדמיין שאני אוכל לתפוס אותו ולשבור אותו.
ככה אני דופק ספרינטים משוגעים.
בקפיצה על חבל זה אחרת אבל עיקרון זהה. אני חדור במטרה לפגוע במשהו חזק וקופץ.
יש לי את הrush הזה. תמיד היה לי.
וכעת נגיע לחוויות במכות.
יש חוויות שמקועקעות בך. תמיד אזכור אותן.
את הבעיטה החזקה הראשונה שלי בבטן קיבלתי בכיתה ז'. אני עוד זוכר את המיקום.
את האגרוף החזק הראשון שלי בבטן קיבלתי בכיתה ח'. גם זוכר את המיקום.
אלו תחושות שקשה לתאר. כאב משתק כזה שגורם לך לרצות להתכווץ בבטן. ככל שאתה מתרגל את זה יותר ככה אתה מכיר אותו יותר, מפחד ממנו פחות ויודע יותר איך להתמודד איתו. אתה פשוט נושם ועומד יציב. הכי גרוע זה להתכווץ.
את הפעם הראשונה שהלכתי מכות ברצינות אני זוכר. כיתה ט'. הלכתי מכות עם איזה מישהו שניסה להעליב אותי. נתתי לו אגרוף, הוא ניסה להכניס אותי לטכניקה ונכשל. ניסיתי לתת אגרוף שני אבל תפסו לי את היד. הסתובבתי וראיתי שזה מורה בבית ספר. הושעיתי.
מצחיק שאני הושעיתי ובכל זאת אני עם ממוצע ציונים גבוה מאוד, כל הידע המתמטי של חצי תואר בפיסיקה או מחשבים וידע עצום בשני התארים ובבית ספר המורים כל כך אהבו אותי והרווחתי כל כך הרבה.
אז התחלתי גם ללכת לאימונים באמת.
אני זוכר את הפעם הראשונה שטכניקה עבדה לי ברחוב. זו הייתה סאנקיו. אני פתאום מחזיק ביד של הבן אדם (דווקא זה היה חבר שלי שהלכתי איתו מכות בצחוק) ורואה שיש לי טכניקה. אני משתמש במנוף ומוריד אותו לרצפה ומרגיש שליטה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שכמעט דקרו אותי ברחוב. עוד יבואו פעמים כאלו. אני אגרום להן לבוא. התמודדתי עם זה יפה דווקא. מסכנים מי שניסו לדקור אותי.
את הפעם הראשונה שחנקו אותי ברחוב. ממש תפסו לי את הצוואר ותקעו אותי לקיר.
האמת? זכרונות טובים. הם בנו אותי. כל פעם שחזרתי הביתה עם כישלון בקרב, נכנסתי לסישון אימונים מטורף שבו אני עובד על הטעות. אני לוחם. זה פשוט מי שאני.
ברגע שפרקי הידיים יפסיקו לכאוב לי אני אתן עוד אגרופים למאקיוורה.
יש פעמים שחושבים שזה מגניב שאני ככה תמיד מתוח ומסוגל לקפוץ לתת מכות למישהו. האמת, זה לא. ממש לא. זה מסוכן. אני לא רוצה לפגוע באנשים סתם. אבל אני יודע שאם יקרה ויבהילו אותי יותר מדי או ישחקו איתי יותר מדי אני יכול לתפוס לו את הראש ולתקוע אותו בקיר.
שבוע טוב של אומנויות לחימה יהיה. אין לי משמרות השבוע, לא יודע למה המנהל שלי לא משבץ אותי. אבל! אני עוד מעט יוצא לחופשת משמרות שזה רגע מגניב. משמרת עד שתיים (ואדאג שזה ישאף ל2) כל יום!
בקיצור, שבוע טוב פיפול.
כעת נגיע לעוד משהו מעניין: הפסיכופתיות שלי.
אתמול חבר'ה שאני עובד איתם בצבא רצו שאני אדגים להם קאטה. הדגמתי. נתתי גם אגרוף לאט לאחד מהם כדי להדגים משהו. נכנסתי לשיגעון שלי. במהלך השעה לאחר מכן התחלתי לקפוץ ולתת אגרופים ובעיטות לדברים רנדומלים ולדבר איתם על זה הרבה ולהעמיד פנים שאני תוקף אותם בנקודות שונות. ברגע שאני מריח דם, שאני נוגע קצת בעור, אני משתגע. אני נכנס עמוק לטרנס שלי של הקרב.
אמרתי להם שאביא כפפות אגרוף ושהם מוזמנים לנסות לתקוף אותי שלושתם. יהיו לזה תוצאות הרות אסון. זה יגמר עם אחד מהם מקבל בעיטה בבטן או אגרוף חזק. הם לא יודעים לעבוד בכלל. אבל הייתי ברגע הזה של לרתש משהו.
זה קורה לי גם באייקידו לצערי. הבחור שאני אוהב לעבוד איתו, נפצע מספר פעמים בגללי. אנחנו עובדים ברנדורי ופתאום אנחנו מגבירים את הקצב ונכנס בי הניצוץ ואני עושה טכניקה מהר מדי והוא נפצע. לפעמים לא חזק מדי. אני מנסה לרסן את זה הרבה. אני בדר"כ מצליח באייקידו כי אני הגעתי כבר לרמה גבוה ובאופן כללי אייקידו זו אומנות מאוד הרמונית (מצד שני, כל אומנות לחימה). בקראטה אני עדיין לא שולט ברוח הזאת. אני משתגע. כזה אני, משוגע.
זה שהשתמשתי בבחורה כבנזין בכלל הוסיף לי אש למדורה. אם קודם רק הייתי סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע, עכשיו אני סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע ויש לו דרייב משוגע. אני גם קופץ על חבל הרבה.
אני מהיר. זריז ותזזיתי ואבוי למי שינסה ללכת איתי מכות. שלושה אגרופים פה, בעיטה חזקה, טכניקה וסיימתי את זה.
היו לי כבר התקפים שלא הסתיימו טוב. פעם חבר ניסה להפתיע אותי כשאני הצטלמתי. תפסתי אותו בזווית העין שלי. בלי לחשוב דפקתי לו אגרוף שכמעט שבר לו את הלסת. כאב לו מאוד. לא שלטתי בזה.
כשאחים שלי משחקים איתי יותר מדי, ברמה של הם מנסים לפגוע בי ואני מתחיל לנוע ולהתחמם, אני עשוי להתחיל להפיל אותם חזק מדי. זה מגיע מעט כי אני יודע להיות איתם רגוע כשהם מתעסקים איתי.
אני משתמש בזה גם בריצה.
אני לא יכול לרוץ ולשבור שיאים אלא אם כן אני רואה מישהו להתחרות איתו. לצוד אותו האמת. אני רואה מטרה, ננעל עליה ומדמיין שאני אוכל לתפוס אותו ולשבור אותו.
ככה אני דופק ספרינטים משוגעים.
בקפיצה על חבל זה אחרת אבל עיקרון זהה. אני חדור במטרה לפגוע במשהו חזק וקופץ.
יש לי את הrush הזה. תמיד היה לי.
וכעת נגיע לחוויות במכות.
יש חוויות שמקועקעות בך. תמיד אזכור אותן.
את הבעיטה החזקה הראשונה שלי בבטן קיבלתי בכיתה ז'. אני עוד זוכר את המיקום.
את האגרוף החזק הראשון שלי בבטן קיבלתי בכיתה ח'. גם זוכר את המיקום.
אלו תחושות שקשה לתאר. כאב משתק כזה שגורם לך לרצות להתכווץ בבטן. ככל שאתה מתרגל את זה יותר ככה אתה מכיר אותו יותר, מפחד ממנו פחות ויודע יותר איך להתמודד איתו. אתה פשוט נושם ועומד יציב. הכי גרוע זה להתכווץ.
את הפעם הראשונה שהלכתי מכות ברצינות אני זוכר. כיתה ט'. הלכתי מכות עם איזה מישהו שניסה להעליב אותי. נתתי לו אגרוף, הוא ניסה להכניס אותי לטכניקה ונכשל. ניסיתי לתת אגרוף שני אבל תפסו לי את היד. הסתובבתי וראיתי שזה מורה בבית ספר. הושעיתי.
מצחיק שאני הושעיתי ובכל זאת אני עם ממוצע ציונים גבוה מאוד, כל הידע המתמטי של חצי תואר בפיסיקה או מחשבים וידע עצום בשני התארים ובבית ספר המורים כל כך אהבו אותי והרווחתי כל כך הרבה.
אז התחלתי גם ללכת לאימונים באמת.
אני זוכר את הפעם הראשונה שטכניקה עבדה לי ברחוב. זו הייתה סאנקיו. אני פתאום מחזיק ביד של הבן אדם (דווקא זה היה חבר שלי שהלכתי איתו מכות בצחוק) ורואה שיש לי טכניקה. אני משתמש במנוף ומוריד אותו לרצפה ומרגיש שליטה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שכמעט דקרו אותי ברחוב. עוד יבואו פעמים כאלו. אני אגרום להן לבוא. התמודדתי עם זה יפה דווקא. מסכנים מי שניסו לדקור אותי.
את הפעם הראשונה שחנקו אותי ברחוב. ממש תפסו לי את הצוואר ותקעו אותי לקיר.
האמת? זכרונות טובים. הם בנו אותי. כל פעם שחזרתי הביתה עם כישלון בקרב, נכנסתי לסישון אימונים מטורף שבו אני עובד על הטעות. אני לוחם. זה פשוט מי שאני.
ברגע שפרקי הידיים יפסיקו לכאוב לי אני אתן עוד אגרופים למאקיוורה.
יש פעמים שחושבים שזה מגניב שאני ככה תמיד מתוח ומסוגל לקפוץ לתת מכות למישהו. האמת, זה לא. ממש לא. זה מסוכן. אני לא רוצה לפגוע באנשים סתם. אבל אני יודע שאם יקרה ויבהילו אותי יותר מדי או ישחקו איתי יותר מדי אני יכול לתפוס לו את הראש ולתקוע אותו בקיר.
שבוע טוב של אומנויות לחימה יהיה. אין לי משמרות השבוע, לא יודע למה המנהל שלי לא משבץ אותי. אבל! אני עוד מעט יוצא לחופשת משמרות שזה רגע מגניב. משמרת עד שתיים (ואדאג שזה ישאף ל2) כל יום!
בקיצור, שבוע טוב פיפול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה