ובכן, שבוע טוב פיפול ^^
בואו נדבר על זה רגע.
בפעם הראשונה זה לא עליה. אפילו לא קרוב. זה לא עוסק באף בחורה. זה שילוב בין הסונטה ללא יודע איך לומר לך של תמוז (אחת הלהקות הישראליות היותר טובות והפחות מוערכות).
אני אוהב את הסונטה ה18. הוא אומר משהו כל כך פשוט ומחביא אותו בקטע כל כך יפה. "את לא באמת נצחית. את לא באמת כזאת יפה. מה שיפה פה זאת השירה שלי שתימשך לנצח".
אני חושב שהוא היה מספיק נרקסיסט כדי לרמוז גם שהטבע קטן מול הכתיבה שלו.
אז לא לקחתי את זה רחוק כמוהו. בכל זאת, אני לא פאקינג שייקספיר.
הכתיבה שלי מחורבנת ופחות יפה מאישה, אפילו הכתיבה של שייקספיר לא שווה לכתיבה של הטבע. פשוט כי הטבע עובד בצורה של אקראיות ובחירה סלקטיבית של היצירות הכי טובות במשך זמן ממושך. אלגוריתמיקה מנצחת סופרים :P
אבל! אותה אישה היא הטריגר שלי להתחיל לכתוב.
בחיים לא כתבתי כל כך הרבה כמו שכתבתי פה. ברוב הפעמים כשכתבתי שורה אחת או דף זרקתי אותה מיד לפח. לא הייתה לי מוזה מטורפת. פתאום הכל כל כך זורם. הכתיבה קצת השתפרה אבל לא באופן משמעותי.
בזכותה ובזכות המשבר הנוכחי ובזכות ההיחשלות שלי עם הזמן.
זה דבר טוב. נובע מדברים חרא אבל דבר טוב מאוד.
עם הזמן הכתיבה תשתפר ואז בכלל אהיה מבסוט. נלך בדרך של רוג'ר זילאזני. נתחיל בלכתוב סיפורים קצרים חרא. נעבור לכתיבה של סיפורים קצרים טובים. ואז נתחיל לכתוב יצירות גדולות באמת.
ומאחר וכתבתי כבר מספר יצירות שבאו ממקום של שחרור מיידי מלא בתשוקה כמו מסטורבציה חזקה על קיר לא משנה כמה מטריד זה נשמע כי זה הבלוג שלי ואני אכתוב פה מה שאני רוצה!, הרגשתי אומץ ויכולת לכתוב את זאת.
לא להבין לא נכון, היא גם באה ממקום מלא תשוקה. במיוחד ההתחלה. כנראה בחיים לא הייתי נכנס אליה קודם אבל.
ויש תקופות שיש לי רעיונות שנערמים ואני מת לשחרר אחד (טקסט שמתאר את הכתיבה שלי כאינון על הקיר כדי להדגיש עד כמה הוא מחורבן ובא ממקום נמוך ועלוב, טקסט ניתוחי על התחלות, טקסט מטריד במיוחד שמתאר את סיוטי הבלהות שלפעמים צצים לראש שלי) ויש תקופות בהם המוח שלי ריק לחלוטין.
בהן אני מפחד שזה סוף של התקופה הזאת ומקווה שלא כי נהניתי מהתקופה הזאת.
ואז אני שוכב לילה אחד או שעושה פעולה חסרת משמעות ופתאום נופל לי רצון פסיכי לכתוב משהו ואני פשוט זורק אותו לאוויר וזה חוזר אלי.
ולפעמים אני פוחד שיצירות שמתבשלות במוח שלי בתקופה בהן הן נערמות פשוט לא יעבדו טוב על נייר ופתאום העט כותבת בלי שאני יכול לשלוט עליה.
אוי גוועאלד נהייתי פוץ ארטיסטי מסריח שאוכל גבינות קטנות ושותה יין אדום לא טעים כשהוא מעמיד פנים שהוא מתוחכם (אבל לא מתוחכם מספיק כדי שאהיה מסוגל לכתוב על ויקינגים ואוננות). אבל בקטע טוב. אני מקווה מאוד שלא אתחיל לצעוק את זה וזה יישאר במקום הצנוע והקטן הזה (ש25 אנשים חולים צופים בו ביום והוא פתוח לחלוטין לכל מי שירצה לראות מה אני חושב) ושלא אכתוב יותר מדי טקסטים גנריים של פוצים אומנותיים כמו האחד הזה. קו הפעולה שלי יהיה לכתוב חלקית מסוגנן חלקית זול יותר מזונה תל ברוכית שאוכלת מקדונלדס כך שמצד אחד אוכל להתיימר להיות מתוחכם ומצד שני אוכל להתיימר לא להיות מהאנשים שמסניפים את הנודים של עצמם לארוחת בוקר. נראה לי קוראים לסגנון הזה כתיבה אורבנית רק בלי שזה אורבני או תקוע בתחת.
זה נראה משונה להמון אנשים ואני אחד מהם שאני בכלל מפרסם בפומבי את החרא שלי.
קשה להסביר למה אני עושה את זה. אני אוהב לומר שזה פשוט כי "ככה אני צועק את הזעקה שלי לעולם" שזה נשמע אומנותי ועמוק וגורם לאנשים להרגיש רע שהם לא מבינים למה אני מתכוון כי זה כנראה צורת חשיבה של אנשים חכמים אז הם פשוט זורמים ואנחנו לא מתעמקים בזה יותר מדי.
וחלקית זה נכון. ככה אני צועק ומשחרר קיטור.
ככה אני גם יכול לומר מה שאין לי אומץ לומר למישהו בפנים בלי שארגיש שאני לא עשיתי את זה.
אבל, וזה חלק חשוב מזה. ככה אני גורם לקול שלי להישמע. אני נהנה לראות אנשים קוראים את זה ולא משנה איך זה יראה זה פשוט זה.
אני מת להתחיל לקבל פוסטים שמתעצבנים עלי ואומרים לי שיצאתי אידיוט או כאלו שאומרים לי שהם אהבו משהו שכתבתי אבל יש בו כך וכך ליקויים.
להרגיש שאנשים מבינים מה אני עובר וחושב, שאנשים יעבירו דעה על זה כדי שאדע אם אני צודק או טועה.
ויותר מכל, שאנשים האלו לא יהיו חלק מהמרחב שאני חי בו. כתבתי פה דברים שישפיעו מאוד על מערכות יחסים שלי עם אנשים במידה והם יגלו אותם. במיוחד בהתחלות. סביר להניח שיארגנו לי לינץ' אם יקראו את זה.
אין לי בעיה שהבחורה קוראת את זה כי היחסים בינינו במלא... אממ... מתים? משונים? אני לא יודע.
אני יודע שאני רוצה שהם יהיו חיים. אני יודע שאני ממש רוצה מערכת יחסים משונה. כזאת שאפשר לומר מה שאתה רוצה וחושב והשני יקבל את זה כי זה יותר בריא ככה ועוזר לשנינו בחיי היומיום בלי להעמיד פנים ובלי לשקר. אני יודע שזה יהיה אפשרי איתה כי אנחנו לא ידידים, לא נהיה ידידים וזה מת. זה בחיים לא יהיה קרוב לידידות כי אנסתי את זה לכיוון של חברות יותר מדי והניסיונות שלי אליה חזקות מדי מכדי שהיא תוכל לנסות להתקרב אלי עם נושאים של ידידים. זה טוב, אני שונא ידידות. אני גם לא מאמין שיש בזה משהו טוב או מוצלח. אני הייתי ידיד של הידידה וזה לא תרם לי לכלום. אתן לזה חיים בדמות של פרנקנשטיין ואז אראה את זה מנסה לרצוח אותי D:
כל אופן, זה אומר ששום מערכת יחסים ידידותית לא תצמח מכך. היא פשוט לא תהיה מוכנה להתקרב אלי בצורה הזאת. ולכן כל מה שהיא קוראת פה משנה לקצה של הביצה השמאלית שלה או שלי או של אדם שלישי כל שהוא מגינאה החדשה.
אני לא אומר חברית כי בכנות? אני עדיין מאמין שיכול לצמוח מזה. יאללה בוא ננסה לומר את זה גם ^^ אני לא חושב בשום צורה, גם אם ישו יקום לתחייה וידרוש שנקיים יחסי מין כדי ששערי גן עדן יפתחו, שנהיה חברים בגילגול הזה והיא תראה בי משהו יותר עמוק מ...משהו לא עמוק בכלל (הוהו ציפיתם לאיזה משהו מאוד מקורי והוא לא הגיע שזה בעצמו מקורי).
אבל למה אני מזיין על זה את המוח פה? כתבתי מספיק בנושא. זה נושא יותר חרוש משדה קפה ברזיאלי עם ילדים חרוצים שיודעים שאם הם לא יעבדו קשה אמא לא תוכל לשלם את התרופות שלה והיא תמות.
מה שאני רוצה לומר הוא בעצם זה: אם אגלה שמישהו בעל משמעות קרא ולו רשומה אחת פה, אאלץ לסגור את הבלוג הזה.
כי אם לא, אפול לצנזורה. ויותר מכל אני שונא שמצנזרים לי את הפה.
וגם אם לא אפול לצנזורה, סביר להניח אם הוא בעל משמעות שאלכלך עליו פה המון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה