תובנותיו של הפייסטוס

לסחוט את הגוף עוד קצת. עוד שכיבת שמיכה, בעיטה אחרונה וחמש דקות אחרונות של ריצה. חוזר על המנטרה המוכרת שלי "עד כדי קריעת השריר".

אחרי אימון מעייף שמתי לעצמי קטע כינור מרגיע והתקלחתי במים לוהטים.

הרחתי תה, פתחתי ספר לימוד בפיזיקה והתחלתי לקרוא. כשסיימתי פרק מרתק הבטתי מסביבי. מטבחון צנוע, מיטה קטנה וספרייה דחוסים בחדר הקטן. זיכרונות פרוסים בכל רחבי הבית. ציורי דיו של טבע מופשט מקשטים את הקיר, גילופי עץ את השולחן.

עשרות ספרי מדע, מתמטיקה ופילוסופיה שאספתי עם השנים מסודרים על המדפים. מעט סיפורת טובה, ספרים נדירים מאוד למציאה שדפיהם כבר צהובים. קלאסיקות אהובות. לבסוף יש יומנים ומחברות עם תובנות, תיעודים ופיתוחים פרי עטי שבצוואתי אבקש שיפורסמו.

הכל ארוז בפקעת מעץ הקטנה שבניתי לעצמי. המנזר שלי שתמיד חלמתי עליו.

חשתי גאווה.

יצאתי לחצר. שתי מאקיוורות קבורות באדמה. הבד עליהן כבר מכוסה כולו בדם וזיעה. שק אגרוף, בובת אימונים וציוד כושר.

גינה קטנה עם ירקות טובים וקצת דגן.

כשהייתי קטן ודימיתי לעצמי את האדם המושלם הוא היה מורכב מהתכונות שהתגלו בפני. נזיר שמקדיש את חייו להשכלה, בריאות גופנית, עצמאות, אומנויות לחימה והתנתקות מהעולם היומיומי. אם כן, הגשמתי את עצמי.

צעדתי קדימה והבטתי בנוף בו בחרתי למקם את חיי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא נשקף בפני.
צעדתי במעלה ההרים עם מדריך מקומי בדממה, נהנים מהטבע. עשיתי זאת לשם החוויה. סבלתי ממנה ולא הבנתי באותם רגעים למה אני עושה אותה. השטח התחלק לקרחות בהם השמש מכה במצחך בחוזקה עד שאגלי זיעה מצטברים לנחל ויערות חשוכים וקפואים בהם הזיעה מתייבשת. התהליך חוזר פעמים רבות עד שנותר רק מלח על המצח. אתה מותש מההליכה הרבה.

אתה לא מסוגל לראות את המשך הדרך בכלל כשאתה מקיף את ההר בשביל המשופע וההדרגתי. כל פעם שאתה מבצע פנייה אתה רואה שעוד ארוכה הדרך למעלה.

לבסוף אתה מגיע למה שנראה הסוף. אם אצטרך לדמיין את הכניסה לגן עדן היא תראה כך. הדרך לפסגה מאוד סלעית. שום דבר כבר לא שורד באזור הזה מלבד שיחים קטנים. אתה עובר אותם והם מלטפים אותך. אתה לא מרגיש אותם כי רגליך כבר מותשות מהדרך.

אתה רואה את הסוף, צועד אליו באיטיות ומגיע לפסגה. אתה רואה את כל העולם תחתיך. אתה בראשו.

הרוח מנסה להפיל אותך ממנו אבל היא לא מסוגלת כי אתה הוא אדם ואתה מסוגל להכניע כל דבר שעומד בפניך. אתה שליט העולם. אתה הכנעת את ההר. היופי מהפנט. העצים, השבילים, הערים הקטנות והרכסים מציירים תמונה יותר יפה מכל מה שצייר שמן מסוגל לצייר. תמונה יותר מורכבת, גדולה ומעוררת השראה מכל דמיון פרוע של אדם.

חשבתי על האנשים שחיים שם מתחתי חיים את המירוץ שלהם. נולדים, מתפתחים, לומדים, מתאהבים, מתאכזבים, עובדים, מתחתנים, מביאים ילדים, מתגרשים, מתים. מעגל החיים. מנעוריי ידעתי שלא ארצה לחיות תחת המעגל הזה. להסתכל על החיים שלי בגיל 80 ולהבין שלא עשיתי כלום. לא הגעתי לשלמות בחיים בכלום. רק חייתי כמו כולם. כמו דג בזרם.

אני זוכר איך טיילתי ברחובות האפורים והמזוהמים עם תחושת ריקנות בבטן שלא יכולתי לבטא. משהו חסר לי בחיים. הם לא היו טובים. אז התחלתי להתבודד. להעסיק את ראשי עם דברים ברומו של עולם. וכראוי לאדם שעוסק ברומו של עולם עברתי אל פסגת תבל. בנזירות.

רגע אחד, לא חשתי ריקנות בגלל המירוץ. לא ברחתי בגלל המעגל. אני נזכרתי כעת. בדבר יותר יפה ומורכב מהנוף שמולי. נזכרתי בה.

אהבתי אותה. ייתכן שאהבתי אותה יותר משאני אוהב פיזיקה. היא הייתה התגלמות הספרים שלי. המימוש המושלם של הביולוגיה, הכימיה, הפיזיקה והמתמטיקה בעולם הזה.

הביומסה והיחסים בין המינים מתגמדים בפניה, ההרים נופלים והקניונים עומדים דום בהשתאות. כי אם אני הוא אדם אז היא בת אדם. אם אני מושל בטבע היא מושלת בליבי. אם אני קרוב לאדם המושלם היא היופי חסר הדופי שחסר לרוחי כדי להגיע לשלמות.

היא המצב ההרמוני בין כל התיאוריות. אם לא ההרמוני אז המושלם והנכון ביותר. תכונותיה הן המידות הנכונות. מסה, איזון אנרגיות, ריכוז חומרים ומבנה המוח. אולי היא אינה יציבה תרמודינמית, אולי היא מורכבת מעשרות רטרו וירוסים וג'אנק DNA, אולי המתמטיקה שלנו קורסת כשהיא מנסה לאחד אותה תחת תיאוריה אחת, אבל היא הקרובה ביותר לשלמות בעולם הזה. וכל אותן בעיות אצלה, כל חטא, כל סריטה רק מוסיפים לשלמות של הציור שבפני.

אני אהבתי אותה. היא חיבבה אותי. רבנו, נלחמנו. הסתכלנו זה לעיני זה בזעם ולבסוף היא עזבה.

וכשאיבדתי את השלמות שחסרה לי חיפשתי אותה בעולמות אחרים. עליתי עד אולימפוס כדי למצוא אותה והיא לא הייתה שם. וכשאני משקיף אל הנוף שבפני, משתחווה בפני הטבע וכוחו האדיר אני רואה את הדבר הקרוב ביותר לה.

כנראה ומצאה מישהו, כנראה והולידה לו ילדים, כנראה טיילה איתו ברחבי העולם. אך אדע זאת תמיד, לא משנה מיהו, אין שום הטלה של הקוביה או סיבוב של הרולטה שיניב אדם שאהב אותה יותר משאני אהבתי.

ייתכן ויודעת זאת והיא מסתכלת השמיימה ותוהה אם היה יכול להיות לה טוב יותר בחיקי, ייתכן ולא ביטאתי את אהבתי בצורה ברורה. לא החזקתי במילון מושגים רחב דיו של הגדרות מדויקות מספיק כדי להסביר לה את עומק המשפט "אני אוהב אותך".

וייתכן שזה נשמע מתקתק ופנטזיה אבל באותו מבט חטוף לעברה התאהבתי באמת. לא נמשכתי אליה מינית ורציתי לצאת איתה. גם לא שקרתי לעצמי וחשבתי שהייתי מאוהב כשלמעשה היא לא הייתה מה שציירתי במוחי. ידעתי מה התחושה. אני עודני יודע מהי. הייתי באמת מאוהב. מאוהב באדם שנשקף מולי. על כל אותן חסרונות ויתרונות כפי שהסברתי שוב ושוב באופנים שונים בפניה.

כי הטבע מושלם כשאתה מסתכל על כולו וכל אותם פרטים קטנים שבפני עצמם עשויים להיראות מכוערים רק מוסיפים ליופיו ושלמותו כשאתה מסתכל עליהם מנקודת מבטי.

כעת אני יודע משהו שלא מצאתי בכל ספרי, לא התגברתי עליה באמת.

ובמחשבה מצמררת זו השלתיי את המגבת מעל צווארי והחלטתי שאני הולך להתאמן פעמיים היום.