קרב בין שני לוחמים

אני מניח שזה היה אמור להסתכם בזה.

הגעתי למקום המפגש לפניה. המתנתי בעמידה. כשהלילה כבר ירד היא הגיע. הירח מאחוריה הבליט את גופה העגלגל והיפה. גוף ייחודי רק לה. היא לבשה מכנסי יוגה וחולצה פשוטה. אני לבשתי גי. האמנתי שזה יותר מתאים לטקסיות של הקרב. הגי מסמל את המוכנות למוות. במחשבה שנייה, סביר להניח שהלבוש שלה יותר נוח ללחימה. תמיד נטיתי לסבך דברים. ייתכן וזה מה שהוביל אותנו לפה.

חוף פרטי תחת ירח מלא.

היא הסתכלה עלי בעיניים כועסות. גם כשהירח מציל את פניה אפשר לראות את האש בעיניים שלה. היא פה בשביל להרוג. לא פחות ולא יותר. בלי רגשות או מחשבות מיותרות.

הצמדנו את הנדנים לאגן ימין וקדנו קידה.

הקידה נועדה כדי לכבד את היריב ולהכיר בכוחו. מצמידים את הנדן לאגן ימין כי ממנו לא ניתן לשלוף את החרב. כך אפשר להיות בטוח שלא יתקפו אותך בזמן שאתה קד.

הבטנו זה לעיני זה לכל אורך הקידה.

זאת כי שנינו הכרנו זה את זה טוב מספיק כדי לדעת שאנחנו יכולים לרצוח זה את זה עם חרב באגן ימין או שמאל ללא שימת לב לכבוד.

העברנו את הנדנים לאגן שמאל. לאט ובזהירות כדי לא להקפיץ את האויב. לבסוף שלפנו את החרבות. הייתה דממה. אף אחד לא היה מוכן לתקוף ראשון.

לפתע שמעתי את האוויר נחתך וזועק מכאב וראיתי את חרבה נוצצת מעל לראשה.

היא תמיד הייתה מיומנת ממני בעבודה עם חרב. ידעתי שזה יהיה החיסרון שלי בקרב הזה. ידעתי שיש סיכוי טוב שאמות. היתרון שלי עליה הייתה בעובדה שאני מסבך דברים. ידעתי לנתח את הקרב עד הסוף. ידעתי את האמת. ידעתי שאסור לשקר כי בסוף אתה משקר לעצמך. הייתי כנה לגבי יכולותיה ויכולותי, למה לצפות בדיוק.

בלי לחשוב אפילו הנעתי את החרב כדי לחסום.

נדרש כל משקל גופי כדי למנוע ממנה לצנוח עלי ולרצוח אותי. החרב שלה חשקה בבשרי. החרבות שלנו כעת נפגשו. מתקוטטות ביניהן, רבות. אם אוותר על כוחי וחרבי תנצח אני אמות במהרה.

היינו בטווח ראייה זה לזה כל הזמן. היה לה מבט של רוצחת אמיתית בעיניים. מבט שהכרתי מעבודות קודמות שלה ואימונים. היא הייתה ציידת מלידה. ברגע שהיא החליטה שזה הגורל שחרבה והבטן שלי יפגשו, מעטים הדברים שימנעו מזה לקרות. מה שרצתה התממש.

לפתע ידעתי מה אני צריך לעשות. ויתרתי. לא נלחמתי איתה יותר. הרפיתי את האחיזה על חרבי ונתתי לחרבה לצנוח. השתמשתי בקטאנה שלי כמגן כדי שלא אפגע ונעתי הצידה. אז הרמתי את החרב כדי לפגוע בראשה.היא הרימה את שלה רק כדי להוריד את שלי לקרקע בלי שאפגע בה. המשכתי את תנועת החרב שלה ואז הרמתי שוב את שלי כדי להכות באותו מקום במהרה.

היא רצתה לחתוך לי את הבטן אבל כשראת את זה מייד הגנה על ראשה.

כעת הגלגל התהפך. אני על העליונה והיא מתחתיי. עומדת לקרוס ולמות. אבל לא רציתי את זה פתאום. לא רציתי להיאבק איתה כדי לראות מי יותר חזק. לא רציתי לנצח אותה. לא רציתי להכניע אותה ולראות אותה מדממת. רציתי פשוט להפסיק את זה וללכת. כך עשיתי. שחררתי את המתקפה והורדתי את החרב. זאת הייתה טיפשות.

אתה לא עושה לבחורה מה שעשיתי ואז הולך. היא הורידה את חרבה קצת וביטרה את הבטן שלי.

הסתכלנו זה אל זה. הפלתי את החרב לחול ותפסתי את החולצה. הדם התחיל להיפלט החוצה. היא לא חייכה. היא לא שינתה אפילו במקצת את תוואי פניה.

זה הולך להיגמר היום.

ואם זה הולך להיגמר היום כנראה שאצטרך לומר את שלושת המילים האלו בפעם האחרונה.

"אני אוהב אותך" אמרתי שפוף במקצת, כמעט קד לה קידה.

"גם אני אוהבת אותך" היא אמרה. לא ידעתי אם היא אומרת את זה כדי שיהיה לי מוות עם כבוד או שבאמת התכוונה לזה. אבל היא החליטה להעניק לי רמז. בעוד אני מביט בפניה היפות אני לפתע רואה משהו משתקף על לחייה. האם אלו דמעות?

היא הרימה את חרבה. מאמינה בלב שלם שהיא הולכת להרוג אותי. ידעתי שמה שאני הולך לעשות מטורף.

כאשר היא הורידה את החרב אני זינקתי ממקומי. סובבתי את גופי 180 מעלות והייתי לצידה כעת. תפסתי את החרב שלה ונשעתי עליה. נשעתי מכאבים העצומים בבטן שלי אבל זה עזר למה שרציתי לעשות. היא איבדה שיווי המשקל כשהיא ירדה עם חרבה ואני נשענתי עליה. עיניה נפתחו לרווחה בהפתעה.

הסתובבתי שוב והבאתי אותה לקוטה גאישי. היא נפלה על החול הרך. ייתכן ופרקה כתף אבל לא יותר מזה.

הסתכלתי עליה עם עין אחת. יד ממשיכה לתפוס את הבטן בכאבים. לא ראיתי מפוקס, הכל היה מסוחרר.

"סליחה" אמרתי והלכתי.

אף פעם לא רציתי להילחם איתה. רציתי לשמור עליה. הבאתי אותה לשנוא אותי. הייתי צריך ללכת.

לחיי הדברים שרציתי לומר אך אף פעם לא היה לי את האומץ להוציא מפי.

לחיי הצוק שאני צועק ממנו ואף אחד לא שומע.

לחיי הבלוג הזה.


כעת לפרשנות.
אני מאמין שהיא חשבה שאני שלה במובן הפאלי ונהנת מזה. הכוונה היא למשל כשהיא נעלבת אז אני בא אחריה להתנצל או שאני מתיישב לידה בשמירה שלה. במובן הזה הייתי למטה והיא הייתה שם כדי לחסל אותי.
כשויתרתי זה כבר לא עבד ולא היה לאן להסיט כוח.
כשקראה את הבלוג והתקשרה אלי הרגישה שהיא בנקודת חולשה כעת. זה למה בעיני היא הפגינה לאחרונה ריחוק ותוקפנות כשהזכרתי את הבלוג.
אני לא רוצה להתעסק בזה יותר ולכן אני רוצה להוריד את החרב. זה נראה לי מפגר (כל עוד הפרשנות שלי נכונה). זה נראה לי גם מפגר שהיא חושבת על לשחק משחקי אגו או שליטה ככשנינו אומרים שאנחנו מעל זה.
ייתכן ואני משחק שח עם יריב דמיוני.
אם אני לא, ואני סבור שלא, אז אני לא רוצה להילחם איתו יותר. אני מרפה את החרב.
הטקסט הזה מקורו במשהו שהתבשל במוח שלי ולא הייתה לי מוזה לכתוב אותו. קרב בין גבר ואישה זה משהו סקסי. kill bill מציג את זה מצוין. חבל בעיני שהסרט לא נגמר בקרב בחוף הים תחת הירח כמו שביל הציע.
הלוחם הפצוע שאומר לה ברגעי חולשה שנראים כמו האחרונים שלו שהוא אוהב אותה והיא מודה שהיא אוהבת אותו ואז הוא מסיים את זה עם טכניקה בידיים ריקות נואשת זה גם משהו שרציתי להכניס.
הכורוגרפיה עם החרבות הייתה חסרה. אני חושב שבראש שלי היא נבנתה טוב. אני לא יודע אם ניסחתי אותה נכון כדי שהקורא יבין.
לצופה בקאטות, זה לקוח מאוד מקוטה גירי.
רציתי שהכורוגרפיה תכיל משהו יותר עמוק מתנועות. רציתי שזה יכיל את האישיות של הדמויות. אני לא יודע אם היא מכילה כל כך.