נפש ערומה

מעשה בצפרדע ועקרב.

פעם אחת העקרב רצה לחצות את הנהר. הוא ביקש מהצפרדע שתעביר אותו לצד השני. הצפרדע חשדה בעקרב הבוגדני. "תזכור שאם תעקוץ אותי בנהר אני אמנם אמות אבל אתה תטבע איתי".  הצפרדע הסכימה, העקרב עלה על גבה והם חצו יחד את הנהר.

באמצע הדרך העקרב עקץ את הצפרדע. "טיפש, למה עשית את זה?"
"מה אתה רוצה ממני? אני עקרב, זה טבעי לעקוץ".

עקרב לא יכול להיות טוב. הוא לא יכול להשתנות. לא משנה כמה לא הגיוני יהיה עבורו לנהוג כעקרב הוא ימשיך להיות עקרב.

אני כמוהו. לא משנה מה אעשה, איך אנהג, איך אעמיד פנים אני כמוהו.

אני מסתכל במראה ורואה אותו. צבע העור, הקרחת, העיניים ואפילו הוריד המתנפח במצח. אני פאקינג כמוהו ולא אשתנה לעולם.

זה בגנים שלנו. כבר ראיתי אותם. ראיתי שלוש דורות כושלים. אחיו של סבי משוגעים, הוא ואחותו דפוקים ואני לא אהיה שונה. אני כבר רואה את הסימנים. הרדיפה אחר הצלחה, השקרים האימפולסיביים, המוח הקודח, המציאות של העניבות והפאר שבאה מסרט אמריקאי משנות ה90.

לא משנה כמה כסף אתיימר להעביר או לתרום. לא משנה כמה אתנדב. לא משנה כמה אנסה להיות אדם טוב. אני פאקינג כמוהו בכל דבר שאני אעשה. בכל התנהגות, בכל מחשבה. עוקב אחר השביל המושחט.

אני כבר יודע לאן הוא ייקח אותי. מה אמצא בסוף הדרך. אבל אני לא יכול לברוח. אני לא מסוגל.

אני יודע מה עתיד המשפחה. כל אחד מאיתנו יעשה קצת כסף, ירוויח את המיליון שלו ואז יראה איך הכל נחרב. כמו קודמינו.

אני צופה במהלכים שלו ורואה כל צעד מלא אינטרסים, כל מחשבה חוטאת ויודע שלא אהיה שונה ממנו. אות קין פוקד אותנו. חיים של חרא.

היא תמיד הייתה הטובה במשפחה. היא לא הייתה צריכה להיות איתו, היא לא הייתה צריכה להשריץ אותנו. אנחנו לא מה שמגיע לה. ובכל זאת אנחנו קיימים.

ובמקום להעריך את מה שקיבלתי אני שונא אותה. אני מתעב אותה. אני לא מסוגל להסתכל עליה.

אני מעריך אותה אבל אני לא רוצה להיות כמוה. לא רוצה לבלות איתה.

אני ראוי לזונות של טינדר. ראוי לנשים הבינוניות. אסור לי לפגוע באישה טובה עם החרא שלי. אני אפגע. זה טבעי. אנחנו כולנו דומים במשפחה הזאת. כולנו עקרבים.

טוב, בקבוק פינלנדיאה יפתח הערב.