רפסנות כואבת/בלבול

אז היה סופש טוב בסופו של דבר.

הוא התחיל קצת מבוזבז. שישי של התרפסות מול הטלויזיה. למדתי קצת תיכנות אבל לא הרבה.

ארוחת שישי הייתה כואבת. סבתא שלי בישלה חרא. זה מפתיי כי בדרך כלל האוכל שלה בין לא רע למעולה. אני חושב שזה מיזוג של הגיל והעובדה שהיא עשתה משהו מטומטם מאוד לאחרונה. היא פותחת חזית עם אמא שלי. המשפחה היחידה שלה בארץ והיא מזיינת את זה.

הגיל גם מראה את אותותיו אצלה.

אבא שלי התקשר. הוא מתקשר כל סופש אבל לא יצא לי לדבר איתו בהם.

נכנסתי לשירותים כדי לחרבן. חיכיתי שם שעה שיפסיק לדבר. הוא שלח לי אחרי זה הודעות.

לא עבדתי על אף אחד. פתחתי חזית.

יצאתי בשישי, כתוב על זה כמובן. הוא לא יצא לי מהראש. קצת השתכרתי. נהניתי אבל חזרתי מוקדם. הייתי צריך את ההתעווררות הזאת.

הוא שלח לי מייל גם. ידעתי שאם אני קורא אותו זה על וודקה. אבל אחים שלי היו ערים כשחזרתי. ניהלתי את הבית כהרגלי.

צפיתי עם אחי הקטן בטלויזיה, גרמתי לו לצחוק ובמקביל עבדתי עם אחי השני על עבודה שלו במתמטיקה.

ראינו את אווטר. זאת תוכנית מעניינת. חבל שהיא ילדותית. הניסיון לסווג אומנויות לחימה לאלמנטים מעניין. אם אני הייתי מסווג הייתי הולך על אייקידו בתור מים, קראטה בתור אש או אדמה, קונג פו בתור אש וגודו בתור אדמה. אבל ההגדרות קצת יותר מסובכות מזה. קראטה עצמו בנוי מספקטרום עצום שנע בין המון גרסאות ועבודות שונות. לא כולן נועצות רגליים בקרקע ותופסות באגרסיביות את האמצע של היריב. למרות שהקונספט יפה, הקרבות שם אינם נאמנים לעקרון הזה. לוחם אדמה למשל מבצע זינוקיפ רבים לאוויר ובעיטות שלא אופייניות עבודה יציבה לקרקע. מים לא מנצל נקודות חולשה של היריב ומתחמק ממנו.

ניקיתי את הכלים. הרדמתי את אחים שלי.

מזגתי וודקה. האמת שאבא שלי שלח לי אותה. שתיתי רבע בקבוק. כבר הייתי שפוך וקצת שיכור גם ככה. חשבתי. מה אני אמור לעשות עכשיו. הוא אמר שיתקשר מחר. יהיה עימות ואני צריך החלטה.

התקשרתי לבחורה. הצטערתי על כך. היא לא נתנה לי אינפורמציה עוזרת. היא נתנה לי עצה שלא רציתי לקבל. מה גם שהיא הייתה בבר ואין סיבה לדכדך אותה. היה לה שבוע קשה גם ככה.

ישבתי וחשבתי. כתבתי פה שיכור כי חשבתי שזה יעזור להפיק מחשבה יעילה אבל זה נכשל. עד היום אין לי תשובה. הוא קדח לי בווטסאפ היום. אני צריך לעשות משהו ולא יודע מה.

אני מניח שלכאן זה מתחלחל... פשוט להתעלם ממנו ולא להסביר למה.

אני רוצה לכתוב לו למה. אני רוצה לשפר את זה. אולי אפילו לדבר איתו לכיף. אבל לא אוכל לדבר איתו לכיף אם זה לא סגור. מגעיל אותי שאחים שלי מבלשטים איתו ככה. כמו לשקר מבחינתי. ואני נשבעתי לעצמי שלא אשקר יותר. אני מנסה לדבוק בכך.

חשבתי על לסגור השבת רק כדי שהיא תעזור לי לנסח את זה. לשבת על הדשא ולעבוד על זה. היא סוגרת השבת.

לא אעשה את זה. זה מפגר לחלוטין. במיוחד כשהסןפש הזה היה כל כך פרודקטיבי ויש לי עבודה בשישי הבא.

המשפחה ירדה בשבת לבקר את דודי בדרום.

לא באתי. אני שונא אנשים. ניקיתי את החדר. אני אוהב לנקות אותו ולהחליף מצעים, נותן אווירה של חדש.

תיכנתתי המון. ממש השתפרתי באנגולר. התחלתי לעבוד קשה בתיכנות.

עבדתי על המאקיוורה. סתם בשביל הכיף. דיממתי כמובן. אני אוהב איך שהבד עליה משחיר בהדרגה מדם. אומרים שמשם בא הרעיון של מעבר מחגורה לבנה לשחורה. הדם והבוץ השחיר לאט לאט את החגורות. כשהידיים יכאבו פחות אתן עוד פעם אגרופים.

יצאתי בערב היום. יציאה מעצבנת. ישבתי בבית של מישהי עם עוד מישהי וזיינו את המוח. אני חושב שהיה ניצוץ קל ביני לבין אחת מהן. מקווה שלא. לא איתה. ממש לא.

לא נהניתי. לא השתכרנו וזיינו את המוח. זה היה קצת שיחת כוס (שיחת כוס - שיחה בנושאים נשיים ועם אווירה נשית). התייעצויות בנושאים של ילדים ( לאן לנסוע לחול, ברים, פסיכומטרי ), צבא, על אנשים שאנחנו מכירים וכמובן... שתי בנות... על בנים. למה בנות מרגישות צורך עז בקבוצה לזיין את המוח על נושאים של נשים? גברים לא ידברו על חולצות של גברים וכוסיות כשיש מישהי. היא תהיה חלק מהשיחה כנראה. אבל כששתי בנות ואני באותו חדר ארגיש כאילו אני לא מבין כלום.

נהניתי בדרך חזרה. גיטרה פול ווליום באוטו עם בירה. אמרנו שניפגש שוב. אני מקווה שלא. אם כן אז לפחות עם המון וודקה. גלונים. הררים של בירה קרה.

טוב, זה סופש.

שבוע טוב פיפול.

מה אני חושב עליך? מה אני פאקינג חושב עליך?!

טוב, אני קרוע עכשין בין מספר החלטות.

אני יכול לעשות את מה שאמרו לי רוב האנשים שדיברו איתי ופשוט להתעלם ממה שג'ימי הצרצר צועק לי, אני יכול לעשות החלטה קצת יותר חדה וכואבת אבל שעשויה להניב תוצאות ואני יכול להמשיך בסטטוס קוו שזו החלטה בפני עצמה. יישפך דם היום. חייב להישפך. חייב להגיע למסקנה כל שהיא.

פאק אני לא יכול לחשוב צלול אבל זה חייב להיעשות היום.

דווקא כשאני מספיק שיכור כדי להיות כל כך פתוח.

פשוט חייב.

אז מה לעשות?

אני לא מתכוון לזיין איתו את המוח. הוא חושב שיש לו מה ללמד אותי ואני שונא שהוא מדבר איתי על נשים ומה אני צריך לעשות כדי להיות איתן או על תיכנות או למעשה כל חרא אחר.

אני שונא לדבר איתו על שיחות חולין. אני אדם של תאכלס. תאכלס עד הסוף. ברמה הכי גרוע שלו. ברמה שאם מישהי תזיין לי את המוח בשיחות חולין אני אשאל אותה מה התכלית כדי שתגיע למה שהיא רוצה.

ברמה של, אני אומר לבחורה שאני מתחיל איתה בזמן שאני מתחיל איתה למרות שזה פוגע בסיכוי שלי איתה רק כי אני לא אוהב לזיין את המוח.

ברמה של, במידה וזה יתחיל להיות משחק של זיוני מוח ומה היא חושבת ואיך להשיג אותה זה יוציא לי את החשק.

ברמה של, אם נזיין את המוח במקום לדבר על זה שזיינת אותי אישית, וזה לא משנה אם זה בעקיפין ולא ישירות על ידי רצון מכוון לזיין אותי בכך שדפקת את המשפחה שלי, דפקת את כל העתיד שלי, דפקת את הכסף שלי, דפקת את סבא שלי, דפקת את אמא שלי אז מצידי פאקינג תמות. כי אני לא זונה ואני לא נטחן בתחת על ידך.

פאק אני לא מסוגל לראות את אחותי מזיינת איתו את המוח כשהיא יודעת יותר מכל מה קרה.

בשביל מה? שיהיה לך אבא? מה זה שווה אם אתה משקר מול הפנים שלו ומעמיד פנים שהיחסים ביניכם בסדר.

איזה מין פאקינג אבא הוא אם את לא בוטחת בו, מבינה שהוא מחרטט, לא מעריכה אותו ואפילו שונאת אותו וכועסת עליו?

הוא לא אבא שלך.

הוא לא אבא שלי.

הוא אדם קרוב שאני מכיר שאני לא יודע כמה קרוב אני רוצה אותו עכשיו.

ייתכן והוא ישרת את האינטרס שלי בעתיד כי הוא מבין בעסקים אבל גם בזה אי אפשר לבטוח בו. הוא דפק כספים של אנשים אחרים כבר והוא נכשל פעמיים קשה בעסקים.

פאק אפילו המוח שלי אומר לי שההחלטה ההגיונית תהיה להכניס אותו רק כדי שיהיה לי עוד מישהו שאני יכול לנצל אחר כך.

אבל אין טעם. כבר החלטתי מה שאני הולך לעשות.

השאלה היא אם אני אעזוב את הזיוני מוח איתו בסערה או פשוט אתעלם ממנו.

"תדע יותר: מדוע אני לא יכול להגיע לארץ, מה הסיבה שאתם שם ואני כאן, מדוע הניתוק שלי מאימא וכו. יכול להיות שלא תסכים או לא תקבל אבל לפחות תבין.

בשבת אנסה להתקשר אליך, מקווה שתענה"

אתה לא מבין שאני לא רוצה לדעת יותר? שאם אדע יותר, אם אהיה סיכוי שאיך שהוא אתחבר אליך, אתחיל לקבל דברים שאני לא רוצה?

כתבתי, אני מפחד להתעמת איתך. החדר מסתחרר. העייפות גוברת. האלכוהול הופך ממסיבה לילית מהנה לרצון חזק להקיא. אם אתעמת ייתכן ותצא צודק. אבל אתה לא צודק. אני יודע שאתה לא צודק. גם אם תשתמש בכל הרטוריקה שלך ותצליח למכור לי את הסיפור, אתה תטעה.

זאת עוד סיבה שאני לא רוצה לדבר איתך.

כי אני לא רוצה שתעלה בי ספקות לגבי הגרסה שלי. די ראיות נאספו שמראות שאתה גוש חרא. יכול להיות שאתה צודק, אבל אם הצדק איתך הוא עקום מאוד. כי אותו צדק הוביל לחורבן של המון אנשים בגלל המעשים שלך.

אני לא יכול להסתכל לך בעיניים.

אני לא יכול לדבר איתך ולזיין איתך את המוח.

לא כל עוד אני יודע שאתה נשארת אתה.

כל עוד לא עברת טיפול וטיפלת בעצמך.

כל עוד אני בקושי מסוגל להתמודד עם המשפחה שלי פה, בטח שלא עם אחת בחו"ל.

והאפשרות השנייה? לומר לו את המילים שאני כל כך רוצה לומר.

מה זה החרא הזה? זה היה אמור להיות מילים אליו. איך הכנסתי אותך לגוף שלישי? אתה חוזר לגוף שני. אני צועק עליך עכשיו.

תשב על הכיסא המזדיין שלך ותקשיב לכל מילה שאני אומר לך. כל עוד הבלוג הזה קיים ויש לי מקום לכתוב את מה שלא אומר לך אתה, דמות פיקטיבית שמייצגת אותו, תקשיב לכל דבר שאני צועק עליך.

לומר לך את זה חד וחלק: תשיג טיפול, תחזור לארץ, תגדל את אחים שלי או שלא תראה אותי.

אבל הוא יאמר שהוא יעשה את זה.

הוא יסבן אותי.

אחפש רצון אמיתי לעשות את זה דבר ראשון.

לא בשבילי, אני לא צריך אותו.

אני באמת לא צריך אותו יותר. אני כבר מבוגר מדי בשבילו. אנשים לא משפיעים עלי עד כדי כך.

אחים שלי צריכים אותו וסבא וסבתא שלי צריכים אותו.

זאת אפשרות מצוינת.

אבל פאק. בני זונות. אומרים לו להילחם על הקשר בינינו. כולם. מה אתם מתערבים חארות? הקשר הצבוע שלכם איתו יותר טוב?

הוא שלח לי וודקה, הוא מנסה כל הזמן ליצור איתי קשר.

אני נאטם. הוודקה שלו עוברת עכשיו בורידים שלי. אני לא מאמין ששתיתי ממנה.

שפשוט יעלם.

שינסה. אני אתעלם ממנו חזק יותר. אני לא צריך לדבר איתו.

ההחלטה הזאת הטובה ביותר. אבל איך אנסח את זה? זה טקסט יותר קשה לכתיבה מכל דבר שכתבתי בחיי. אצטרך לחשוב על זה. אצטרך להיעלם לתקופה ארוכה מהחיים, מהמשפחה, להשתקע בבסיס ולכתוב.

אבל אין לי זמן לזה. יותר מדי עבודות ופרויקטים. חייב להניע את החיים הלאה.

וזה כה נחרץ. איני בטוח שהתגובה שלי נכונה.

היא רעה, קרה, חרא.

אולי אני רוצה שירגיש כך. בודד, עצוב. שישתכר כל לילה. שיסבול. ואז יחזור על ארבע.

מה אם הוא לא יעשה את מה שאני אומר? מה אם זה יפגע במישהו?

אני לא יכול לחשוב על זה.

זאת התגובה הטובה ביותר.

אני אימפולסיבי מדי היום. אני שיכור מדי. אולי דם לא ישפך. אולי זה אכזרי מדי.

אבל אני צריך תשובה היום. היום? היום הוא מטלפן מחר. אני צריך עוד שוט.

עוד לחשוב על זה.

אולי אתעלם ממנו גם מחר. פאק זה היה כל כך פטתי היום. הטלפון צילצל. ננעלתי בשירותים כי הייתי צריך לחרבן. ברחתי. פאקינג ברחתי.

הלוחם הגדול. אייקידוקה אימתני. נושך ומכה ושובר. פאקינג בורח. אף אחד לא קנה את זה כמובן. מי יקנה את זה שברחתי ככה?

סססעמק.

מה פאקינג לעשות?

אני צריך יותר ראציונל פה אבל אין.

פעם האמנתי בחשיבה קרה לחלוטין של יתרונות וחסרונות. אבל אין כזאת. חלק מזה זה מה שיעשה לך הרגשה טובה. ואולי הראשון יעשה לי הרגשה טובה? אולי אצליח להתעלם מהכל בסוף כשאדבר איתו? אבל איזה מין אדם אהיה?

המטרה של התקופה הזאת לערוך שינוי בחיים שלי. מוחלט. להתנתק מכל החרא. להתנזר.

כבר נהיה מאוחר.

אני לא יודע מה לעשות.

אני אחשוב על זה כל הלילה.

אהבה קיצית, החלטות

מתעורר בארבע וחצי בלילה. פק"ל.

אותה הרגשה מזופתת של עייפות, תקווה, פחד, כעס ואשמה. אותו צורך עז, לא מובן, לבדוק את האס אמ אסים שלי כדי לראות אם את כתבת לי. כנראה שלא. את אף פעם לא.

אבל הפעם זה שונה. אני מרגיש את הידיים שלה מחבקות אותי. אני מסתכל ורואה אותה ישנה. שקטה, יפה. פנים של מלאך מחייכות. נושמות ברוגע.

היא מחממת אותי, מרגיעה אותי. סוף סוף. סוף סוף קצת שקט כשאני יכול לומר שאני מחזיק בורד בלי להיפצע. כה עדינה ויפה. מונעת ממני לגשת לטלפון ולחפש אותך. אני כבר לא צריך. אני מלא כעת.

הקיץ הגיע. פריחה מדהימה של זוגיות חדשה. סוף סוף קצת חום. לשכב על הדשא ולהירגע.

אני מלטף אותה וחושב לעצמי שברגעים אלו שווה להיות בן אדם. שאתה יכול לחבק אדם אחר ולהיות כה קרוב אליו וכה לאהוב אותו.

רגע שאני רוצה שימשך לנצח. רגע של שקט שבו אני שלם עם מה שעשיתי.

רגע איתך.

ואחרי הקיץ יבוא הסתיו. האווירה תתקרר, היחסים יעברו שינוי. מאהבה חמה, גלי חום רווים בהתפרצויות של זרע, קרבה עזה, שיטוטים ללא מטרה ביחד ברחוב. לאט לאט נצא פחות, נחיה פחות. נתרגל זה לזה. נכיר זה את זה. העלים שלך יפלו ואראה אותך ערומה. כשאת.

ואחריו יבוא החורף הקשה. וויכוחים קשים, קור עז. אנחנו נשכח את הקיץ שעברנו יחד. נייחל לקיץ חדש. לעוד טיפת חום. המילים שלי ינפצו אותך לרסיסים, הרעמים יבעירו אותך. לא ארצה בכך. זאת דרך הטבע.

כך לא ישאר כלום ממך. לא מהעצים, העשבים, החום, האהבה, המגע, הקרבה.

ואז האביב יבוא. פרחים יתחילו לצוץ תחת המעטה הכבד שיצרתי כדי לגונן עליהם. פרחים שמחפשים שוב חום אישה. את השמש. מישהי להסתובב סביבה.

אבל החום לא יהיה מספיק. אשאף לעוד מגע, עוד קרבה. עוד קיץ חמים.

אל תדברי. אל תהרסי את הרגע השקט בינינו. הרגע שעושה את הקיץ הזה לכל כך יפה. שאנחנו לא מכירים זה את זה מספיק כדי לשנוא זה את זה. אין לך חסרונות. לא שאני מודע אליהם. את יכולה להיות האישה המושלמת עבורי עדיין. יש את הסיכוי הזה.

וככל שאשמע יותר ארצה פחות. כך תמיד הגלגל מסתובב.

איתך זה שונה. הקיץ ישאר לנצח. ואם לא זה, העונות יפגעו בנו פחות. כי שנינו מאוחדים ואוהבים זה את זה. אני חייב להיאחז בתקווה הזאת כדי שהקיץ תמיד יחזור.

וזו החוויה שלי ממך. זה החום שהיה לי איתך היום.

חזרתי הביתה, זרקתי את המפתחות לשולחן וחשתי את אותה תחושת עייפות ומיאוס שאני מרגיש אחרי כל יציאה עם אנשים. הסתכלתי על תמונות שלך בטלפון ושמחתי שהיציאה הזאת לא הייתה ביזבוז מיותר של האנרגיות שלי. נהניתי איתך ואת אדם שאני באמת רוצה להיות איתו.

אך חזרתי לקרקע האמיתית. לצרות האמיתיות. לענק שאני נלחם איתו.

האחים כבר ישנים במיטה. אני מסתכל על אחי הקטן שוכב שקט סוף סוף. אני אוהב לראות אותו ישן. זה מרגיע אותי.

היד שלו כואבת בגלל שטות שהוא עשה היום. אני שמח שהוא ישן לפעמים ולא צריך לדאוג שהוא יעשה משהו מטומטם. אבל אני אוהב אותו כי הוא עושה דברים מטומטמים.

אז אני ניגש למחשב וחושב. מוזג כוס וודקה וחושב. מה אני כותב לך עכשיו אבא? על הדבר המטומטם שעשית הפעם.

חובט בראש וחושב.

יודע שהלילה תתבצע החלטה חשובה.

הלילה ייתכן וישפך דם על המקלדת.

והעולם שותק

סטטוס שכתבתי בפייסבוק אתמול בערב אחרי האימון ודיון עם מישהו מהדוג'ו. זעמתי באותו רגע:

"לפעמים אנשים מתפלאים שהעולם שתק בזמן שהנאצים השמידו שישה מיליון יהודים.
שהם כל כך התפלאו פתאום כשהם נכנסו לגטאות כאילו זה לא היה ברור שהיטלר קצת גזען עם בעיות זעם ושהם הרביצו ליהודים על הדרך כשהם כבשו מדינות. היה צריך להיכנס למחנות כדי להבין שהוא באמת רע ליהודים.
בתאכלס אף אחד לא היה מזיז את הזין שלו אם לא היה לו אינטרס. רוסיה תקפה כי הנאצים תקפו אותם. בריטניה תקפה כי גרמניה התחזקה והתחילה להיות מסוכנת וארהב לא זזה מכורסת הטלויזיה עד שהיפנים תקפו אותם. מצידם שאותם יהודים במחנות יושמדו.

אז למה אני כותב סטטוס כזה משעמם ולא מחדש וזה אפילו לא יום השואה אז אין לי את הקטע של לגרוף לייקים מזה?
כי היום יותר מתמיד בשישים שנה האחרונות אנחנו מסוגלים להבין איך העולם שם זין כשאין לו מניע ולא מסוגל לחוש שום אמפתיה מול האכזריות של בני אדם טיפשים, ברברים ודתיים.
אני מדבר על דעאש, שחוץ מאולי לומר לו נונונו, העולם מתייחס כאילו זה חוסר הסכמה דיפלומטית.
ובמקום להתעסק בארגון שמצלם את עצמו שוחט אנשים חפים מפשע בצורה האכזרית ביותר, הוא מתעסק בשתן.
כן ישראלים, כל הסיכסוך הישראלי פלסטיני והסוגיות המוסריות שעולות בו פחות מעניין ושווה ערך לשתן ביחס לרוע הטהור הזה. לעומת הסכסוך הישראלי פלסטיני, פה אין יותר קל להצביע מי רע ואת מי צריך להשמיד, לשחוט ולהפסיק. אז למה העולם הפחדן והעלוב שלנו לא עושה כלום?
והלוואי שזה היה רק דעאש אבל מי שלא שם לב לאלפי הארגונים, לאנשי הדת הסוחפים האלימות ברחבי העולם כולל באירופה, זה קו מייצג של חלק ניכר מהאיסלאם. אני לא רואה הבדל בין האיסלאם לנאציזם. שתיהן תפיסות שמסתמנות כמאוד אלימות, אכזריות ולא מתאימות לשום מקום מודרני ואת שתיהן יש למגר.
ואז יש את המגוחכים שיצביעו על היהדות והנצרות ויאמרו שהן לא שונות. ראיתם למה היהדות והנוצרות הפכו? אלו דתות מסורסות עם נזק זניח לזה של האיסלאם.

קשה להאשים ישראלים בזה שהם עוסקים בסכסוך בעזה כי הוא קשור אלינו מאוד.
אבל צריך מאוד להצביע על הטמטום של אנשים כשהם מגנים בחריפות את ישראל או אפילו את העזתים בעולם במקום לעסוק בסוגיות יותר קריטיות עבורו. העולם האיסלאמי אלים ומסוכן. הוא רוע טהור בימינו. דעאש הוא סימפטום נורא של מחלה שכבר מדביקה את העולם. צריך למגר אותה. הנציגים שלנו, המדינות שלנו, צריכות לפעול נגד אותו ארגון ודומיו והאזרחים צריכים להפעיל לחץ עליהם כדי לעשות משהו
כי אחרת, תאכלס, אנחנו לא שונים בשום צורה מאותם אלו ששתקו ולא ראו בשואה.
ואולי יותר גרועים כי אנחנו ראינו כבר למה זה עשוי להוביל."

מפתיע אותי שדברים כאלו גורמים לי לכעוס. ייתכן ואני טיפוס קצת יותר אמפטי משאני רואה את עצמי לפעמים.

אימון סיום בשבוע אימונים

אם כן, היום היה האימון האחרון בראשון לציון.

זה היה אימון ממוצע עבורי. לא טוב במיוחד ולא רע במיוחד.

התחלתי אותו כמו שאני מתחיל כל אימון, צפייה בקבוצה שמתאמנת לפנינו על המזרון.

בגבעתיים זו קבוצת ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ביום שלישי זו קבוצת קונג פו ובחמישי זו קבוצת MMA.

השניים האחרונים עובדים זוועה. אני נהנה לצפות בהם באותה צורה שאני נהנה לצפות בחגורות לבנות. אתה לומד לזהות ליקויים בטכניקות ולהזכיר לעצמך מה לא טוב ולא כדאי לעשות.

היום למשל הם עבדו מטווח אפס שמגוחך לעבוד בו בפועל.

הם תירגלו תגובה לקרוס מהטווח הזה. אבל למה שמישהו בטווח הזה יתקוף אותך במכת צד? יותר מזה, אין סיבה שתתחיל להסתבך אם הוא עושה צעד כל כך מטומטם כמו לתקוף אותך מתקפה ארוכה שחושפת את הגוף שלו בטווח הזה. פשוט תיתן לו אגרוף לפנים וזה יסיים את זה.

הם גם עבדו תרגול חופשי.

הרבה בעיטות מטווחים אפסיים שאין סיבה לעשות, איבוד שיווי משקל (אם מישהו ייתן לי בעיטה כשהוא חצי נופל זה לא יעשה שום נזק ויותר מזה, אוכל כנראה לנצל את זה לטובתי) ובזבוז זמן מוחלט. הם עמדו זה מול זה בטווח מאוד קרוב ופשוט שיחקו עם הידיים הרבה פעמים במקום פשוט לצאת למתקפה. הפלרטטנות הזאת מיותרת ומסוכנת ברחוב.

הקטע האירוני הוא שהם מסתובבים עם חולצות MMA שכתוב עליהם כל מיני סלוגנים לפיהם זו האומנות האולטימטיבית והפיתוח הנכון מהקלסי השגוי.

הכל טוב ויפה אבל הMMA שלהם עובד חרא.

תמיד יהיה את המאבק הזה בין מודרני לקלסי באומנויות לחימה.

מודרני היום זה פשוט לקחת את הקלאסי ולנסות ליצור קומבינציות שלו או להמציא אותו מחדש.

הראשון רואים בMMA (שזה שילוב של אגרוף תאילנדי, ג'ו ג'יטסו וג'ו ג'יטסו ברזילאי), קרב מגע (שזה שילוב של ג'ו ג'יטסו ואגרוף תאילנדי) ודניס הישרדות (שזה פשוט שילוב של ים דברים לא קשורים). את השני אפשר לראות באומנויות כמו ג'ו ג'יטסו ברזילאי (שזה פשוט דיספלינה של ג'ודו כמו ששיטו ריו זה דיספלינה של קראטה) ואגרוף תאילנדי (שזה פשוט מואי בוראן שמותאם לתחרויות.

המודרנים טוענים שהאומנויות שלהם יותר טובות כי הם בוחנים אותן בזירות ולכן הם משייפים אותן לשלמות.

אבל יש את ההבדלים האלו בין זירה לרחוב. זירה מתוחמת ואפשר להביא את האויב לפינה בקלות בה, בזירה עובדים עם כפפות שמגבילות את היכולת שלך לבצע טכניקות יעילות ומשנה את הדינמיקה של האגרוף מספיק כדי שלא תוכל לתת את כל הסוגים של האגרופים בצורה שדומה לרחוב (קשה למשל להיכנס לכליות וכבד עם כפפות), בזירה יש חוקים והגבלות על המתחרים כדי שלא יעשו נזק חזק מדי (טכניקות מסוכנות מאוד כמו היג'י ג'ימה עם הטלה לרצפה למשל אסור, אגרופים למקומות מסוימים אסור וכו'), בזירה המטרה היא לא לסיים את הקרב כמה שיותר מהר עם האויב ברצפה אלא לצבור נקודות ולהכניס כמה שיותר אגרופים, בזירה לא יכולים לתפוס אותך בהפתעה, בזירה אתה עובד מול בן אדם אחד בלבד (שזה קריטי, ג'ו ג'יטסו ברזילאי מתאים כשיש מולך אויב אחד אבל כשיש מספר יריבים זה נהיה מאוד בעייתי לעבוד בצורה הזאת) שעובד תחת אותם כללים שלך (אין סכינים, לום, עבודה מלוכלכת).

אלו הבדלים שעולים לי בראש כרגע.

יותר מזה, אומנויות קלאסיות פותחו ברחוב. הן נוצרו תחת מאבק.

קראטה נוצר במאבק של האוקינאווים מול הכובשים היפנים, קונג פו במנזרים ככלי הגנה מול שודדים, ג'ו ג'יטסו הייתה ההגנה היחידה של סמוראי שאיבד את נשקו בשדה קרב מול לוחם ענק ומזוין.
מה שלא היה יעיל היא מביא למוות של הלוחמים או לפחות סיכן אותם מאוד.
החשש הגדול הוא שעם הזמן האומנויות איבדו את הרמה שלהן כי בחנו אותם פחות ופחות ברחוב והן עברו יותר לדוג'ו. נתחיל בזה שעד היום משתמשים בהן ברחוב. לא רק תחת אומנויות מודרניות שהן כפי שכתבתי בבסיסן שינויים באומנויות קלאסיות שלרוב התאימו אותם לmode תחרותי, אלא גם תחת כוחות שיטור וצבא שונים (שג'ו ג'יטסו היא הכי מפורסמת ביניהן מאחר והיא בשימוש נרחב על ידי כוחות שיטור ביפן וביחידות קומנדו שונות). יש כמובן שיטות שאיבדו בהדרגה את הצד הפרקטי שלהן אם זה עבור שימוש תחרותי או עבור שימוש אומנותי.
טאי צ'י זאת ממש לא אומנות לחימה, אייקידו לעיתים לוקחים לצד של בולשיט פסבדו-פילוסופי, קונג פו גם סובל ממגפה של חירטוטים, ג'ודו מאוד מובנה לתחרות ולכן הוציאו ממנו המון טכניקות מסוכנות ועבודה המתאימה לרחוב, קראטה עבר תהליך דומה וקראטה תחרותי מאוד דומה לסוג של איגרוף. כך הלאה.
צריך תמיד לשים לב לזה.
לדעתי כל אומנות מהקלאסיות מתאימה לרחוב במידה ומבצעים בה מספר התאמות לעבודה מודרנית. באייקידו למשל מתרגלים המון טכניקות מול מתקפות קלאסיות. בדרך כלל העבודה נעשית מול מתקפות כגון שומן אוצ'י ויוקומן אוצ'י למשל אלו שתי מתקפות מאוד נפוצות שמקורן בחרב בכלל. הסיבה לכך הגיונית. אייקידו מקורו מהג'ו ג'יטסו. ג'ו ג'יטסו נותן מענה למתקפות של סמוראים. על כן, הגיוני שהוא ילמד עבודה מול מתקפות עם חרב בעיקר. יותר מזה, מעט מאוד פעמים משתמשים באגרופים ובעיטות בג'ו ג'יטסו ובאייקידו. זה פשוט לא יעיל מול אדם עוטה שריון. יש המון מתקפות בשתיהן לנקודות תורפה של השריון: הצוואר, בית החזה וכו'. 
 אבל מניסיון אישי, אייקידו מתאים גם לעבודה מול מתקפות מודרניות. בעיטות, אגרופים של קראטה ואיגרוף, ברכיות, מרפקים, עבודות עם סכין (יותר מכל הקודמות עבודה מול סכין) וכדומה. צריך פשוט ללטש את העבודה כדי להתמודד מולם.
איני סבור שאייקידו מכין אותך לכל. בצורה אידאלית כל אומנות ברגע שתתרגל אותה די זמן תביא אותך למצב שאתה מוכן להכל. דרך קיצור תהיה ללמוד אומנויות נוספות שישלימו את החסר.
זה למה אני לומד גם קראטה. אייקידו עובד מאוד מקרוב אבל היה חסר לי עבודת סטרייקינג.
אני רוצה ללמוד גם ג'ודו כי כשלוקחים אותי לקרקע אני לא יודע מה לעשות בכלל. כמובן שאני יכול למנוע את זה שיקחו אותי לקרקע כל עוד אני עומד. אם מישהו ייגש אלי להפלה אני פשוט אדפוק לו ברכיה או אזוז הצידה. אבל אם הוא מצליח? אני מת.
השאיפה שלי היא להתמחות באייקידו, קראטה, ג'ודו ואגרוף תאילנדי (אגרוף תאילנדי כדי ללמוד יותר את הדינמיקה של סטרייקינג מטווח אפסי).
זה המון וזה יצריך המון זמן ללמוד אותן אבל זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות.
אם כבר בנושא, אני לא אוהב בשום צורה את השילוב של העבודה הקלאסית בצורות של MMA וקרב מגע.
אומנויות קלאסיות בדרך כלל נוטות להתמקד בספקטרום מסוים של עולם אומנויות הלחימה ולהתמחות בו. גם בהן אגב אפשר לבצע תת התמחויות נורא גדולות. המאמן שלי לקראטה נגיד לקח חניקות לרמה מאוד גבוה.
העניין הוא, שכדי להביא לרמה גבוה חלק מהספקטרום, אתה צריך להקדיש לו זמן רב. כשאתה מערבב בין עבודת אגרוף, טכניקות בעמידה ועבודת קרקע באימון אחד בן שעה וחצי של פעמיים בשבוע אתה פשוט יוצר בלגן. כל אומנות מציבה פילוסופיה שונה, רעיונות שונים להתמודדות מול יריב, דעות שונות. כשאתה משלב אתה פשוט עושה כל אחת מהאומנות ברמה שטחית ומאוד בינונית. אתה מערבב בין רעיונות שונים של תקיפה שלא בהכרח משתלבים נכון. השילוב יעשה ברחוב או ברמה מאוד גבוה באימון. לא בהתחלה.
אני רואה עבודה של MMA ואני חושב לעצמי כמעט בכל אימון של כל דוג'ו כזה שאני צופה בו שהרמה פשוט לא גבוה במתקפות ובטכניקות (קרקע אני לא מבין כלום). זה חלש ועלוב.
אם באמת רוצים ללמוד שלוש אומנויות צריך לתת לכל אחת מהן זמן בנפרד. בן שעה וחצי נגיד.
אני מקדיש לקראטה שעה וחצי פעמיים בשבוע ולאייקידו שעה וחצי 4 פעמים בשבוע (לא כולל עבודות טרום אימון שלי ועבודות בסופ"שים) והקראטה שלי עדיין אינו ברמה גבוה ואינו התמחות שלי. אייקידו אני יחסית מבין וגם לא ברמה מזהירה.

טוב, נמשיך. נכנסתי לאימון. הבן של המאמן הגיע היום. הוא התחיל לפני כשנה ללמוד אומנויות לחימה למרות שמהעבודה איתו אני סבור שזה תמיד היה חלק מחייו. הוא לא עובד בצורה רגילה למתחיל. יש לו שנה בקראטה וארבעה חודשים באייקידו. ניכר אצלו הקראטה מאוד.
זה מעניין וזה עוד דוגמה לכך ששילוב זה דבר קשה. הוא לא מסוגל להפריד בין האייקידו לקראטה.
התחלתי איתו בחימום רנדורי. עבדנו והיה מעניין. הוא התקשה לזרום עם טכניקות שלי. כשביצעתי אותן לאט הוא התנגד לתנועה. לי זה עובד טוב, זה מאפשר לי לעבוד על מחשבה דינמית. אדם לא יכול להתנגד לשני כיווני תנועה בו זמנית. אם הוא מתנגד לתנועה בכיוון אחד אתה יכול לבצע עליו טכניקה לכיוון השני. היה לי קשה לעבוד כך אבל וזה משהו שידרוש אצלי תרגול.
בשבילו זה פחות טוב כי זה שהוא לא זורם אומר גם שאם יבצעו עליו טכניקה חזקה ומהירה הוא לא יחוש שהוא צריך לנוע עד שהיד שלו כבר תהיה פרוקה.
הוא גם עובד בקווים (הרבה אחורה וקדימה). שמתי לב שזה נפוץ אצל הרבה קראטה-קה. אני מנחש שזה נובע מכך שבקראטה התנועות מאוד חדות (הרבה זינוקים קדימה או אחורה). ברמה גבוה זה לא אמור להיות כך, תנועה לצד יותר חזקה ומאפשרת תפיסה של נקודות תורפה.

אבל הנה העניין: בדרך כלל כשאני מלמד חגורות לבנות ברנדורי לא ללכת למשל אחורה אני פשוט נע בכיוון שלהם ומכה אותם שוב ושוב. האפשרויות שלהם הן להתגונן שוב ושוב עד שבסוף הן לא מסוגלות להתמודד מול רצף המתקפות והם נופלים ואז אפשר להסביר להם מה צריך לעשות והם יבינו טוב, או שהם ינועו הצידה וכך יתחמקו מהמתקפות.
בתור אחד שבא מקראטה, מובנה אצלו לתקוף אחרי מספר הגנות. זה בסדר גמור. זה מעולה לקראטה. אני סיימתי את זה בכך שהייתי מספיק קרוב אליו כדי לחבוק אותו ומשם לא יהיה לו מה לעשות. אם היה איש קראטה ברמה גבוה יותר היה גם מסוגל להגיב לזה תחת הפילוסופיה של קראטה.
כי זה העניין, יש לו כבר תגובות טובות מהעולם של קראטה להתמודד עם מצבים שונים. לכן קשה להסביר לו את העבודה של האייקידו. שתי העבודות טובות. להתגונן אחורה ואז לזנק קדימה ולשבור את המתקפה של היריב זה מצוין. אבל ברומא תהיה רומאי ובאייקידו תהיה אייקידוקה.
אני מנחש שאני עושה את זה הרבה גם בקראטה. בכל זאת, אני יותר משנה באייקידו וזה כבר מובנה אצלי מאוד. אני משתדל שלא אבל לפעמים העירו לי על כך שאני עושה את זה.

האימון המשיך לטאי סאבאקי. העבודה שלי בטאי סאבאקי היא לקחת כל פעם טכניקה אחת מהארסנל ולחזור עליה במשך חודש עד שהבאתי אותה לרמה שאני אוהב ואז לעבור לבאה. אני חושב שאני מבצע את הטכניקה שעבדתי עליה לאחרונה בצורה מספקת וזה משמח אותי כי אני אוהב איך שהיא יוצאת. כעת אני עובר לאחרת. אני מתרגל גם תוך כדי עבודות נשימה נכונה. זה מאוד קשה ומצריך סינכרון מושלם של כל הגוף.

ביצענו מספר טכניקות שהחשובה ביניהן היא טנשין נאגה ^^
הפעם נתנו לי קבוצה של חגורות לבנות לתרגל אותן. הגעתי למסקנה שיש לי יותר מדי נקודות ללמד ומעט מאוד זמן ללמד אותן. פעם הייתי מאוד חסר ביטחון לגבי להסביר לחגורות לבנות שזה מעולה כי לא הייתי ברמה שהרגשתי שיש לי מה ללמד אותם. היום זה קצת שונה. אני מעיר אם אני רואה משהו חריג במיוחד. אני גם מעיר הרבה כשאני רואה אדם לא עובד. אני נותן להם נקודות שעוזרות לי. זה גזל המון זמן אבל נהניתי ללמד ואפילו למדתי קצת מהן.

לבסוף למדתי קאטה חדשה. עבודה של ג'ו מול חרב. כבר ביצעתי את הקאטה פעמיים בעבר אבל עזבתי אותה כי הגעתי למסקנה שהיא מכילה רעיונות שלא הייתי מוכן עדיין כדי לתקוף אותם. היום אני רואה אותה ומרגיש יותר מוכן.
הגעתי למסקנה שזאת אחת הקאטות באייקידו שאני יותר אוהב ואני ממש רוצה להתמחות בה. היא מכילה המון עקרונות חשובים באייקידו, המון עבודת אגן, המון טאי סאבאקי שלנו וגם מספר טכניקות.
הקטע המפתיע הוא שהיא לא הגיע מקורינדו אייקידו (הזרם שלי). מסתבר גם שאנחנו מיעוט בקרב ההשיטה שמלמד אותה (שזה משעשע כי השיטה שלנו בפני עצמה מאוד קטנה וכמות המאמנים ברחבי העולם שלה מצומצמת מאוד).

אז היה אימון לא רע בכלל.

כאן מסתיים השבוע הזה.
החלק המעניין היה שהבאתי את המחשבות שלי מהאימון לבלוג. ייתכן ואעשה את זה יותר.

סססססכמ"ש

סוף שבוע ^^

In the days of my youth, I was told what it means to be a man,
Now I've reached that age, I've tried to do all those things the best I can.
No matter how I try, I find my way into the same old jam.

Seventeen, I fell in love with a girl as sweet as could be,
The only took a couple of days 'til she was rid of me.
But when I whispered in her ear, I lost another friend, oooh.

I know what it means to be alone, I sure do wish I was at home.
I don't care what the neighbors say, I'm gonna love you each and every day.
You can feel the beat within my heart.
Realize, sweet babe, we ain't ever gonna part.

ובכן, השיר הזה עוסק בהתבגרות והוא מתאים מאוד לרוח התקופה. אני מבוגר והשבוע עסקתי במשמעות של זה המון.

החלטתי להוריד את המסכה. אני אוהב אותה. הדמות שיצרתי היא גיבור על בעיני. אחד שהמציאות העלובה שבני האדם יצרו לא רלוונטית אליו. אבל יש לדמות הזאת השלכות על העולם מסביב. מעבר לכך, היא אינה מי שאני ומי שאני מייצג כעת. אני כבר לא יכול להיות ילד. אני לא יכול להתנהג כמו ילד. לא כשאני מתחזק בית ומשגיח על ילדים קטנים. אני צריך להיות בוגר.

אני לא יכול לשחק עם כדורי נייר, לריב ריבים של ילדים, לצעוק כמו אידיוט או לשחק משחקי אגו. כלומר, אני לא יכול להיות בן 19. אני לא יכול להתעסק בביצים כמו שאר האנשים שאני עובד איתם בצבא (שזה מצחיק, רובם בני 20-23 כי הם מגיעים ממכינה). הם מתנהגים כך. אני צריך לקחת את הדברים האלו כשטויות הילדותיות שהם ופשוט לזנוח אותם. כשהם זורקים זה על זה כדורי נייר אני צריך לעלות למעלה ולקרוא את הספר שלי כמו שאני נוהג.

אל תבינו לא נכון, אני עדיין אצחק ועדיין אעשה את זה בצורה המוזרה והכיפית שלי. פשוט אעשה את זה בצורה יותר מפותחת.

כמו בסגירה שלי השבוע. אני מתרגל את הצוותים השומרים בסגירות בשריפה. עשיתי משהו לא שגרתי ופתחתי צינור מים. אני נהניתי מזה, נהניתי לראות את השומרים שפתחו נהנים מההקפצה הלא שגרתית שביצעתי להם ונהניתי להנחות אותם. זה מעשה שונה ומצחיק אבל בהחלט בעל חשיבות ואינו ילדותי. יש לו גם מטרה. שהם ידעו לפתוח צינור כדי לא למות בשריפה (או לעלות למשפט כי ברחו משריפה). כך אני צריך לנהוג גם עם אחיי הקטנים אני מניח.

הקטע הוא, שתמיד היה בי את הצד הבוגר הזה. בבית, באימונים, בשיעורים ובעבודה. לא בצבא או בבית הספר למשל. אני אוהב את הבחור הבוגר הזה. במיוחד הבחור של האימונים.

אני מתקדם ממש בתיכנות. יצאתי לפרויקט לבנות אפליקציית רשת אמיתית. זה נבע מצורך שלי בממשק לכתיבת בלוג יותר נוח מהאחד הזה ואולי יותר דיסקרטי. כנראה שאפרסם את האפליקציה גם לקהל. היא ממש קרמה עור וגידים. בחור מהצבא עוזר לי לפתח אותה והשבוע בנינו ממש תבנית, תוכנית עבודה ואת הGUI.

למה הוא נענה לבקשה שלי? פסקה הבאה ^^

אם יש תכונה אחת טובה אצלי זה האינטיליגנציה. לא יכולות רגשיות, לא אישיות, לא מראה ולא כושר. השכל שלי הוא המאפיין הכי חשוב שלי שהציל את התחת שלי הכי הרבה.

בשלושה שבועות האחרונים עשיתי ממ"נים באנגלית של האוניברסיטה הפתוחה. ממש נכנסתי לרוח של סטודנט לאחרונה. אם זה קורסים במדעי המחשב או הממ"מנים האלו. רק בלי לשלם כסף או להרוויח מזה כלום באמת.

עכשיו הנה הקטע: האנגלית שלי ממש טובה וגם אם היא לא הייתה, יש לי פטור מהפסיכומטרי לקורסים באנגלית. אם כן? למה עשיתי אותם?

בהתחלה זה היה כי אני אוהב לעזור. לא הייתה לי בעיה אז עשיתי את זה.

אחרי זה הפקתי מזה אוכל. אני עבדתי והוא בישל לי. סידור לא רע.

כעת הוא גם הבטיח לי שיבנה איתי את האפליקציה.

תמיד האמנתי בזה. תעזור ותקבל בתמורה. זה לא תמיד נכון ולפעמים זה דופק אותך אבל יש המון פעמים שזה עובד.

בהתחלה כשהגעתי לקרייה הכנתי בחור שם לבגרות ב4 יחידות כדי לשפר את ממוצע הבגרויות שלו. לא הייתה לי סיבה בהתחלה. אחרי זה הוא התחיל לתת לי להפסקות צהריים נקנקיות חזיר מאוד טעימות. תענוג אמיתי. במיוחד כי האוכל של הבסיס גורם לי לרצות למות.

האמת, גם היום ראיתי את זה.

מישהי היום נתנה לי סופלה שוקולד שהיא הכינה פשוט כי היא מכירה אותי ואני נחמד אליה. יש לי גישה לכל מקום שארצה במפקדה כי אנשי ב"מ מכירים ומחבבים אותי ועזרתי להם בשתחצים.

המש"קית ת"ש שלי סידרה לי המון כסף (תאכלס לא רציתי אותו אבל לא יכולתי לסרב ואני לא בטוח אם היא עשתה את זה פשוט כי היא אוהבת להיות טובה במה שהיא עושה או כי אני מנסה מאוד להיות נחמד אליהם), יש מקומות שאני פשוט בא ונותנים לי שקיות שוקו ויש לשכה שכשהיא רוצה שיעשו אצלם עבודות אחזקה הם מבקשים שאני אבוא.

אין מה לומר, אני מצליח למנף את המפקדה הזאת לכיוון שאני רוצה וזה יוצא לטובתי. אף על פי שאני מתעב חצי מהאוכלוסייה במפקדה והשתטיתי במסדרונות המון (זפלין פול ווליום ומתחיל לשיר).

השבוע גם נכנסתי למשרד חינוך ונתתי להם שמות של מרצים מצוינים והם הולכים ליצור איתם קשר. ככה הרצאות החובה יהיו פחות מייגעות. השאלה היא איך אני מוציא ממשרד חינוך עכשיו משהו בתמורה.

זה מזכיר לי גם שרציתי להעביר הרצאה-אימון אייקידו. ייתכן ואבקש מהם להריץ אחת אם יהיה לי די ביטחון מול האנשים האלו, אאמין שאפשר להוציא מהם רצינות לשעתיים ויהיה לי משהו מגובש בראש.

גם אם לא, אכתוב את הדבר הזה מסודר ואעלה לפה כנראה.

זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות. ללמד אייקידו. קבוצה קטנה בחינם. אני רוצה לקחת איזה תלמיד או שניים ולהעביר אותם את המסע הזה בדיוק איך שאני חושב שצריך להעביר אותו. בתקווה שאחד מהם יהיה אישה. פשוט כי אני מאמין שאישה תבין יותר את הרוח של האומנות הזאת, תפעל ברכות יותר וגם כי יצא לי להתאמן רק עם שתי נשים ואני מוצא אימון איתן מעניין (אחת מהן מזעזעת, השנייה אני מחבב אבל לא אוהב לעבוד איתה).

מה שכן, זה בהחלט יפעל לטובתי אם ארצה לצאת לאיזו משלחת צה"לית שקר-כל-שהוא-החדרת-ציונות-וקרביות-בנערים-אמריקאים-כדי-שיבואו-למות-פה-מלחמות-שלא-שלהם-ולתרום- לפרויקט-הכושל-הזה-ים-של-כסף-אבל-לפחות-יש-כוסיות-ברות-זיון-מחו"ל-פאק-יש-פה-יותר-מדי-מקפים.

כעת לאינטרקציות כושלות שלי עם נשים השבוע ^^

היו מספר כאלו. את הבחורה נשאיר לסוף (למה היא תמיד נכנסת לסכמ"שים האלו?!).

יום שלישי הידידה יזמה איתי שיחה. זה היה בעיני חוצפה שהיא פונה אלי בצורה יומיומית כשניתקנו קשר והיא לא דיברה איתי מאז (או אני אתה). ייתכן ותעקוב מזה שיחה נוספת או משהו. נראה. אם כן אבהיר את העמדה שלי בצורה נחרצת.

היום דיברתי עם איזו מש"קית חינוך חדשה. בחורה נחמדה, נראית גם סבבה. נראית מצחיקה.

עמדתי לידה כשהיא שמרה עם הסופלה שקיבלתי כי לא רציתי להוריד אותו למטה והיא התחילה לדבר איתי על חבר שלה לשעבר וזיוני מוח דומים. לא הבנתי מאיפה זה בא. בחיים לא דיברנו. ואז היא הראתה תמונות שלה לפני ואחרי שהיא הרזתה מדיכאון מהפרידה ממנו בבקיני. אין לי בעיה לראות תמונות של כוסיות בבקיני, זה היה כיף. גם יכולתי לומר לה בלי לשקר שהיא נראית כך או כך כוסית רצח שזה פנאן. הייתה לי בעיה עם זה שהיא חולקת איתי דברים בלי שאני מכיר אותה. אני שונא שמכניסים אותי למשבצת הידיד וזו הכנסה משונה במיוחד.

מישהו אמר לי פעם שהשיחה שהדבר הכי גרוע שבחורה יכולה לחלוק איתך זה על פנטזיות מיניות כשהיא לא בקשר איתך כי זה אומר שהיא מרגישה בטוחה לחלוק איתך דברים. למה זה רע? כי אתה כל כך עמוק במשבצת הידיד שהשם שלך מתנוסס עליה. על אותו משקל, אני לא רואה משהו טוב יוצא מזה שהיא מראה לי תמונות שלה בביקיני ומדברת איתי על אקס שלה.

אולי יהיה מצחיק איתה אבל.

היום גם סידרתי יציאה לשבת. זה טוב, רציתי הרבה זמן שיקנו לי בירה ולהשתכר אבל לא היה לי עם מי.

לא בדיוק סידרתי, זוג בנות שאני מכיר הציעו לי. אני קורא להן בנות כי הן לא ידידות שלי בעיני ואני בהחלט לא רואה אותן בתור פוטנציאל לקשר.

אני לא מדבר איתן על דברים אמיתיים יותר מדי, לא צוחק איתן על דברים דפוקים יותר מדי והן לא מכירות אותי יותר משאיש זר שאני מדבר איתו מכיר אותי. מצחיק לי איתן אבל זה לאן שזה מגיע.

הנה עוד בנות שנכנסות לרשימה של נשים שאין לי בעיה להיות איתן בידידות: כאלו שאני לא נמשך אליהן מינית והן לא אלי. הן לא נראות טוב אז אין לי בעיה לתקשר איתן.

מחכה לבירה שלי.

דבר אחרון ומעניין הוא דייט שיש לי עם מישהי בשישי (אני מאוכזב שכתבתי דייט עכשיו). האמת שהיא מטינדר. הצעתי לה כי היא נראית מעניינית. אני מאוכזב שעדיין לא עשיתי שום צעד לגבי הבחורה שהשוויתי אותה להיטלר. לא יודע למה לא הגעתי לזה. אולי כי אני מפחד שאעשה צעד לא נכון ואהרוס את זה. פשוט אלך ואתן את זה בסופו של דבר. מה יכול להשתבש? זה היופי הקטן בטינדר. אומנם יש שם חרא יותר במערכת ביוב עירונית אבל לפחות שני הצדדים יודעים קצת מה הם מחפשים. סקס או זוגיות.

כעת הבחורה. סגרתי איתה השבוע. זה היה שיא האינטרקציה בינינו השבוע. היא אמרה לי שאיני רוצה קשר בינינו. היא לא יודעת מה אני רוצה. כמובן שאני רוצה קשר. אין מספיק אנשים עם אותה תדירות מוח כמו שלי. השאלה היא סוג הקשר. חברות לא תצא לי מזה וזה כבר לא מעניין כי זה לא רלוונטי. ידידות אני ממש לא רוצה כי אני לא סובל לדבר עם בנות על גברים שהן שכבו איתם ובולשיט אפלטוני. מה יש בין לבין? יזיזות! סתם סתם, אין יזיזות :(

תאכלס אני רוצה מה שהגדרתי בצורה כל כך מופשטת ומפגרת לה:

אני מחפש מישהו שאני יכול לומר לו את החרא שעובר עלי והוא יצחק ואז הוא יספר לי את החרא שעובר עלי ואני אצחק עליו ואז שנינו נצחק ביחד מזה ואולי נפיק פיתרון. מין שותף סוד. מערכת מאוד קלינית.

נשב על כוס בירה פעם בכמה זמן ונדבר על החרא שלנו באווירה טובה. לא נעשה פעילויות ידידותיות יותר מדי. לא ניכנס עמוק לחיים זה של זה כי זה פשוט יכניס אותנו כגורמים בחיים זה של זה וזה יהרוס את כל הדבר הזה.

זה גם יאפשר לי להתרחק ממנה כשאני עצבני ולחזור בלי שנרגיש לא בנוח.

אז למה היא חושבת שאני לא מעוניין בקשר? זה ברור מאליו בעיני. כי פעם אחרונה שהיא נתנה לי טפיחה על השכם אני כתבתי משהו מטומטם ויצאתי אידיוט (התחלות ^^). משהו על זה שאני בן אדם אחלה וזה למה היא לא מזדיינת איתי. כן, אני מטומטם. 

ביום שלישי כמדומני נפגשנו בקפה של הבסיס ודיברנו. אני לא אהבתי את השיחה כי הרגשתי שאני מטיף לה ומחנך אותה. אני לא אוהב לעשות את זה. זה מתנשא וחרא בעיני. אמרתי לה שהיא צריכה למצוא שעות שינה כי היא מתפרקת מזה שהיא ישנה משהו כמו שלוש שעות ביום. זה נכון, אבל מאוד שיפוטי. כאילו שאני מנהל את החיים שלי יותר טוב.

אני דואג לה. אני חושב שהיא פוגעת בעצמה ואני לא רוצה שהיא תיפגע בעצמה. לא יודע למה. רוב האנשים לא אכפת לי שהם פוגעים בעצמם.

מעבר לזה, יש את הפסיכולוגית. אף פעם לא הודיתי לה על הסיישן שלנו. אתמול בלילה דיברנו על איזה דבר מטומטם שסבתא שלי עשתה ואז אחרי זה שלחתי לה מכתב תודה. היא כתבה לי שאפשר עוד לדבר.

כנראה שלא אעשה את זה. היא מאוד מחפשת לאחד את הקשר בין שני הצדדים של המשפחה אבל יש לי יותר מדי משפחה על הראש עכשיו. עם אבא שלי אני בקושי מצליח לנהל קשר רחוק אז עם הפסיכולוגית? זה על אף החיבה שלי.

אני מתחיל להבין במשבר עד כמה הצד של סבתא שלי משמעותי בנזק הרגשי של שני ילדיה ובתורם הנזק לי ולמשפחה. מפתיע אותי גם שהיא כל כך כזאת ומנגד כולנו יצאנו מאוד אינטיליגנטים ומודעים יחסית בצורה גבוה לרגשות אצלנו. כנראה שמהלנו את הגנים שלה טוב טוב. אם זה הגנים של סבא או הגנים של אמא שלי.

גם בצד של אחות אבי אותו דבר קרה.

כולנו צריכים טיפולים פסיכולוגים רבים. חלקנו לקחו. אני לא יכול כי אמא שלי לא מאמינה בזה שאני צריך פסיכולוג ואני לא מסוגל לומר לה שאני כן.

אני מאמין שהדור הזה יהיה הדור האחרון שיתמודד עם החרא הזה ואחריו יש רק טוב בשושלת שלנו. פשוט כי יצאנו כל כך חדים ומוצלחים בדרכנו שלנו. כן, אני מאוד צנוע.

אימונים ^^

כואב לי הגוף יותר מדי. הלסת שלי בבוקר התגלתה כבלתי נסבלת, המרפק שלי כואב מהטכניקות והידיים מאגרופים למאקיוורה.

זה כיף אבל.

גם בקושי ישנתי השבוע כי האימונים עד מאוחר. ללילה ישנתי כשלוש שעות.

אבל זה בסדר, תמיד הייתי רכב אמיד מאוד. הגוף שלי התמודד עם תקופות בלי שינה של שבירה גופנית. במיוחד בצבא. יש לי סיבולת מאוד גבוה.

צר לי שפרויקט חיסכון היה צריך להיעצר השבוע. אמשיך אותו שבוע הבא. אני גם לוקח חופשה מהצבא ואני יודע את התאריכים שלה למען עבודה בבקרים.

אז זהו זה,

שבת שלום פיפול

שירה קוריאנית

Flowers on the Hill/Kim So Wol
When you go away at last,
 sickened with the sight of me,
 know that I shall let you go,
 saying nothing, make no fuss;

 but climbing high on Yongpyon's hills,
 there I'll pick azalea flowers,
 armfuls of purple, just to spread
 along the pathways as you go.
 Then go, with muffled parting steps
 trampling down those flowers you find
 strewn before your departing feet;

 and when you go away at last,
 sickened with the sight of me,
 know that for the life of me
 I'll not shed tears then, no, not one.

כשהיא תעזוב אותי בגועל על דבר נורא שאמרתי לה כי לא יכולתי לשלוט בעצמי ולא יכולתי לתת לנו להיות, לא אתנגד או אפגע בה. לא ארצח או אאנוס אותה כמו שאנחנו צוחקים שיקרה.

אקשט את דרכה בפרחים שאותם היא תמעך ותהרוס ותחוש כי פגעה בי.

לא אבכה. היא תיעלם מזיכרוני כמו יתר הנשים בחיי.

אבל כעת אין טעם לחשוב על סופנו. עדיף להינות מהרגע. לצחוק איתה, ללמוד ממנה, להילחם איתה ולחייך באותם רגעים מועטים שאני מרשה לעצמי להרגיש טוב. עדיפה לנו הידידות הזאת מאשר המחשבה על הסוף.

אימון שני בשבוע אימונים

זה משהו ידוע אצלנו בדוג'ו שאימונים זה כמו פונקצית סינוס (ניסוח שלי של זה), יש תקופות בהן אתה מרגיש כמו ברוס לי ויש תקופות שאתה מרגיש כמו סטיבן סיגל בסרטים האחרונים שלו שהוא חרא בהם (כאילו, אין בעיה שהמשחק והעלילה חרא, אף אחד לא מחפש אותם בסרטים של סטיבן סיגל, אבל איפה לעזאזל האייקידו והג'ו ג'יטסו?! מה הטעם בסרט סטיבן סיגל בלי אייקידו וג'ו ג'יטסו?).

לא הייתה לי תקופה לאחרונה שהרגשתי שהעבודה שלי מזעזעת. למעשה, בשנה וקצת האחרונים לא הייתה לי אף פעם את התחושה הזאת. אבל היום הייתה ירידה. וזה הגיוני, היה לי אימון ממש מוצלח אתמול. אימון ממש מוצלח זה בוסט לאגו. אגו זה האויב הכי גדול של לוחם.

רק ברגע שאתה מתנתק לחלוטין מהיומרה אתה מסוגל להילחם כמו שצריך.

בתור אדם שניגש לאימון עם אגו, הרנדורי שלי היה לקוי. הרגשתי את זה. עבדתי גרוע אפילו עם מישהו בחגורה לבנה. אין דבר. רק אומר שצריך פחות אגו.

מעניין אותי למה זמן כה רב לא חשתי תקופת יובש. אולי כי אני כבר עברתי מספיק כאלו כדי לדעת שאי ידיעה ומבוכה זה חלק מהאימון אז אני מקבל אותם בהבנה. יכול להיות הגיוני מאוד.

עוד משהו שהבחנתי בו, ככל שעובר זמן אני ניגש יותר לטכניקות בסיסיות. כשהתחלתי אייקידו, בשנה הראשונה, נורא התלהבתי ללכת לדברים המסובכים. הטכניקות היפות והמורכבות שמתרגלים בחגורות מתקדמות. באחת כזאת אעסוק פה כשאגיע לתאר את אימון הקראטה. היום? היום אני מתרגל בעיקר את הטאי סאבאקי הראשון ואת השומן נוצ'י (התקפה לראש בסיסית) שלי. אני לומד מהם המון. יש בהם המון מרכיבים שהופכים אותם מגרועים לטובים ומטובים ליוצאים מן הכלל. תזמון, עבודת נשימות נכונה, תנועה מסונכרנת של מותן-ידיים-רגליים. רק חלק מהדברים. זה בעיקר מה שאני מתרגל בחימום שלי.

אגב, פה יש משהו מתסכל. אף על פי שאני לא מרגיש מבוכה, אני גם לא מרגיש השתפרות חיובית כל כך. כנראה שיש ואני לא שם לב אליה. אני מקווה לפחות. אני לומד דברים חדשים. אין ספק בכך, השאלה כמה הם גדולים בהשפעה שלהם.

כל אופן, אחרי הרנדורי ניגשנו לטכניקה.

המאמן היה צריך לצאת לשיחת טלפון והוא השאיר חגורה שחורה מאוד בכירה ללמד. הוא אדם שאני מעריך. הוא יודע המון אייקידו ויש לו המון מה ללמד. העבודה שלו מאוד חכמה.

אף על פי כן, אני לא אוהב ללמוד ממנו או לעבוד איתו. הוא מופשט, פילוסופי ומתוחכם מדי לדעתי. אני לא מאמין שמה שהוא עושה יעבוד ברחוב עם לוחם קצת פחות זורם ורגיש.

זה מזכיר לי דוג'ו שלמדתי בו בבולגריה מספר שיעורים. אני זוכר שראיתי שאדם בכיר מבצע טכניקה וזרמו איתו מאוד אבל בעיני היא הייתה מאוד לקויה. ניסיתי להוסיף מעט התנגדות כשהוא ביצע אותה עלי כדי לראות איך הוא יתמודד איתה. היא לא עבדה לא מן הסתם. המאמן לקח אותי לצד והסביר לי שאני לא עובד בצורה של אייקידו. באייקידו הטבע זורם והכל מאוחד והקי עובר מדבר לדבר ואייקידו מדמה את הטבע.

אהא.

אז אני נזכר שאייקידו זו אומנות לחימה שפותחה כדי להילחם. זה היה הגיוני אם היה מאחורי זה את אותה פילוסופיה מדידטיבית של טאי צ'י אבל אייקידו נוצר כדי להפיל אויב בצורה חכמה בלי לגרום לו הרבה נזק. אני מרחם על אדם שמאמין שהאגרוף של איזה שיכור שחושב שהסתכלת על חברה שלו צריך לזרום ככה שהוא יפול בהתאם לרוח של מקבל האגרוף. סביר להניח שפשוט הטבע יסדר לך אף שבור.

אייקידו זו לא פילוסופיה חובקת יקום שמסבירה איך הוא עובד. זה לא פסבדו מדע מטומטם. זו פרקטיקה שבאה מההשקפה הנכונה שלא צריך לשבור יריב כדי לנצח אותו.

היא באה מההבנה שיש דרכים חכמות לנצח אותו עם מינימום נזק ושאתה השולט.

ואז, היא מנצלת אותם.

והיא יותר יפה כשמבינים שזה לא איזה בולשיט חובק יקום. כי אז אתה יכול לחשוב איך אני גורם ליקום להסתדר לפרקטיקה הזאת. ואז אתה מפתח שיטות מאוד חכמות לשלוט באויב בלי לפגוע בו או בך.

אם נחזור לנושא, הוא לא גרוע כמוהם. הוא מבין שאייקידו נועד להיות פרקטי. פשוט הוא נורא נכנס חזק לפילוסופיה שזה מטשטש אותו.

זה למה אני אוהב את השילוב בין אייקידו לקראטה. קראטה מקרקע אותך חזק לקרקע כדי שלא תשכח מה אתה עושה פה. בלי קשר לכך שאייקידו יותר חכם, קשה להתמחות אבל יעיל יותר מקראטה בעיני.

לאחר מכן עבדנו על דברים פחות מעניינים אבל חשובים.

כעת לאימון קראטה ^^

אני אוהב את המאמן שלי לקראטה. זו קבוצה של המאמן שלי לאייקידו אז לפעמים הוא מאמן ולפעמים המאמן לקראטה מגיע. המאמן לקראטה הוא גם אייקידוקה ותלמיד של המאמין שלי לאייקידו. לצד זה הוא אדם בעל רקע רב בלחימה ובלימוד לחימה (שני דברים שונים לחלוטין).

הוא פסיכופת אמיתי. ולא מהסוג הבדיוני של טירוף ברוטלי לשבור כל דבר. פסיכופת אמיתי זה אדם שמסוגל לקרוע למישהו את היד מהמקום ושהלב שלו יפעם כאילו הוא רואה עכשיו טלויזיה. וזה הוא. אדם שמתרגש מאלימות שסובבת אותו ואת האימונים שלנו כמו לשלוח פקסים.

הוא כמו ברק בעיני. אם הוא יתקוף זה יהיה במהירות אדירה וברעש מחריש אוזניים. זה יפתיע אותך כי הוא נראה אדם שקט ורגוע. אבל זה יהיה קטלני כמו מכת חשמל.

אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותי.

הוא החליף את המאמן לאייקידו בשיעור אייקידו. התיישב מולנו במבט הרגוע שלנו ואמר לנו שהיום נלמד חניקות. הוא הראה לנו מגוון של חניקות מאוד מגניבות ברוגע הזה שלו. הוא מאוד אוהב חניקות דמים. אלו חניקות שאתה נרדם מהן בלי פחד או התרגשות. כמו לישון.

באותו הרגע האמנתי שחניקות זו ההתגלמות האמיתית של אייקידו. הרי, ממה שלמדתי עד אותה תקופה בה הייתי חסר ניסיון לחלוטין, אייקידו זה לשתק את האויב בלי לפגוע בו. איזו דרך יותר טובה להשיג את זה מלהרדים אותו? אין נזק, אין התנגדות מיותרת.

אני עדיין אוהב מאוד חניקות אבל מבין שזה היה ממש לא נכון מה שחשבתי.

היום קיבלתי מכה מאוד חזקה בלסת. תרגלנו עבודה יחסית מורכבת. משהו שזכור לי במיוחד היה טן שי נאגה.

למי שלא מכיר, זאת טכניקה שבאה מג'ו ג'יטסו או אייקידו ולא מקראטה.

שמיים וארץ קוראים לה ביפנית.

מאחוריה עומד קונספט מאוד פשוט אבל מורכב. שליטה בהפכים. שמיים וארץ. יין ויאנג. מעלה ומטה. גבר ואישה.

הגוף שלך צריך לעבוד בצורה מושלמת על שני צדדים מנוגדים ואז להפגיש ביניהם. רק אז הטכניקה היפה אבל המורכבת הזאת תעבוד.

אם תשלוט בהפכים, אם תשלוט בצורה מושלמת בגוף שלך, תוכל להפיל בעזרת הטכניקה הזאת כמעט כל תוקף.

באמת טכניקה מדהימה. באמת מעל ליכולות שלי.

אני מאמין גם ברעיון הזה כאמור בשילוב בין אייקידו לקראטה. אייקידו הוא שמיים וקראטה הוא הארץ. כל אחד מהם חשובים לבניית האומן המושלם.

דבר אחרון הוא פחד. הדוג'ו שלנו בגבעתיים במשבר כלכלי כרגע ולצערי ייתכן והקבוצה של הקראטה תעבור למקום אחר. הפחד הוא שאאבד אותם כי לא אוכל לעמוד בשעות שהם רוצים כנראה לשנות. זה עצוב מאוד אם זה יקרה עבורי.

אימון מצוין וקצת רקע על האומנויות שלי

אני אומר את זה יותר מדי. כל פעם אני והטרמפיסט שלי לאימון בראשון לציון עולים במדרגות ואני אומר לו "היום היה אימון מצוין" והוא אומר לי "בשבילי כל אימון מצוין" ואני מבין את הכוונה אבל לא נשמע לי הגיוני שכל אימון יהיה יוצא מן הרגיל.

ובכן לא כל אימון יוצא מן הרגיל. יש לי אימונים גם שאני לא אוהב (או פחות אוהב אבל עדיין אוהב). זה היה אימון יוצא מן הכלל.

התחלתי בחימום ברנדורי רעוע מצידי. אני לא אוהב לעשות רנדורי עם הבחור שעשיתי אבל אין מה לעשות. גם מזה לומדים. אני חייב לציין גם שהפעם היה יותר טוב ממני בצורה משמעותית. הטאי סאבאקי אבל נכנס לי מצוין לרנדורי. זה מעט מאוד קורה. אגב, קלטתי שלא הסברתי פה מה זה בעצם טאי סאבאקי. אערוך את הקאטות ואסביר כי זה חשוב. זה הבסיס של השיטה שלנו של אייקידו.

ובכן, המשיך כרגיל. קדנו קידה לדוג'ו, למאמן, התחלנו לבצע טאי סאבאקי, לא הגעתי לתובנות מיוחדות חוץ מזה שאני צריך עוד תרגול, גלגולים ואז הרנדורי ^^

התענוג הגדול.

ובכן, הוא התחיל עם אחיו של האדם שאני הכי אוהב לעשות איתו רנדורי. מה זה הכי? זה לא שאני הכי אוהב לעשות איתו רנדורי. הוא לא המתרגל הכי טוב. הוא מצוין, פשוט ברמה שלי עדיין (קצת יותר בהרבה גבוה אבל לא ברמה מאוד גבוה). אבל אנחנו עובדים כבר בשיגרה במועדון השני שאני מתאמן בו (מועדון אחד של המאמן שלי בראשון ואחד בגבעתיים). הוא מכיר אותי טוב ואנחנו מאוד מסונכרנים. מאוד מאוד מסונכרנים.

כל אופן, אחיו גם מצוין. ברמה יותר נמוכה משנינו. הוא זורם מאוד, מבין את הרוח של אייקידו.

ופה צצו שני דברים שהפכו את האימון הזה למצוין. ביצעתי איקיו בן זונה. עכשיו אתם חייבים להבין, איקיו זאת טכניקה שנחשבת לאחת הראשונות שלומדים ובכל זאת לנאצית להתמחות. היא קשה מאוד. בשבילי לבצע איקיו זה כמו לבצע יצירת פסנתר של בטהובן עם מעט מאוד טעויות.

דבר שני הייתה קאונטר-טכניקה מושלמת שלי. יצאתי בצורה יפה מאוד מהתנועה של היריב ואז המשכתי את התנועה של הטכניקה שהוא רצה להפיל אותי איתו כדי להפיל אותו. קשה מאוד לתאר את זה אבל זה היה מושלם והרוח של אייקידו בהתגלמותה. מאוד שמחתי שזה קרה.

רנדורי שני היה עם הטרמפיסט שלי. בחור מבוגר מאוד נחמד. אני לא אוהב כל כך את האייקידו שלו כי הוא קצת קווי מדי עבורי (אייקידו זו אומנות מעגלית מאוד ולא חדה). הוא מנוסה, יותר מנוסה ממני, חגורה שחורה אבל אני לא אוהב את האייקידו שלו. למדתי ממנו כמובן המון. אני מתקשה מאוד להגן מתקפות שלו.

רנדורי שלישי היה הדובדבן שבקצפת. הסופלה שוקולד שנמס בפה ומשאיר תחושה טובה אחרי סעודה גדולה, טעימה ומשביעה. חגורה שחורה שאני מאוד מחבב. העבודה שלו ^^

זה כמו לעבוד עם נחש. הוא מתפתל ונע ותוקף בצורה מאוד מאיימת ואתה לא יודע איך להגיב. אתה צריך לגשת בזהירות ובמיומנות. לנוע איתו זה כמו לשחק שח. החיילים נעים, כל אחד מנסה לבצע מט לשני בעזרת תחבולות שהאויב לא רואה ובסוף אחד נופל. עבודה עגולה מדהימה. יצרנו מעגלים מושלמים ביחד כשהסתחררנו ורקדנו זה עם זה. יצא לי להפיל אותו הרבה במיומנות. הוא אהב את העבודה שלי. אני מרוצה מזה מאוד.

המשכנו לעבוד על טכניקה שאני ביקשתי. היג'י ג'ימה מול שומנוצ'י.

זאת הייתה טעות שלי לבקש את הטכניקה הזאת אבל לא ביצעתי אותה טוב בכלל בחימום.

למה טעות? כי יש קטע כזה של היג'י ג'ימה שזאת טכניקה שטוחנת לך את היד עד שנותר ממנה אבק. במיוחד כשאתה מלמד אותה חגורות לבנות ואתה מתקן טעויות שלהם כשהם עוד מחזיקים לך את היד בטכניקה ואתה מרגיש אותה מתפרקת ולי כאמור, יש יד שכואבת לי מאוד.

למדתי דרך לבצע את הטכניקה שממש שוברת את היד. היה מאוד מגניב.

לא שיפרתי אותה מספיק לצערי בעיני. נדרשת עוד עבודה.

ביצעתי אותה עם הבחור שעבדתי איתו בחימום וההוא עם החגורה הלבנה שאהבתי את העבודה שלו.

מסתבר שהוא הגיע עם רקע מקראטה וקרב מגע. לא מפתיע אם כן שיש לו אתיקת עבודה (כלומר עדיין קצת מפתיע, גם בקרב המנוסים אין די אנשים שמתחילים חימום בעבודה לפני כולם ובטח שלא באומנות שזה עתה התחילו ללמוד).

נהניתי איתו.
אחרי זה עבדנו מול נשק חם. עבדתי עם הבחור מהרנדורי השלישי. עבודה איתו היא עבודה מאוד מופשטת של אגן. איך התנועה אמורה להיראות באמת. הזכרתי כבר שאני אוהב לעבוד איתו? האווירה טובה ושמחה אבל מקצועית מאוד.
הרגשתי כל האימון כאילו אני רוקד. כמו שאני מרגיש באימון ממש טוב. הדוג'ו הוא המכון שלי ואני רקדן. סמבו או בלט או שילוב של השניים.
וזה הגיוני, אייקידו מאוד דומה לריקוד. גם קראטה האמת, פשוט ריקוד יותר חד.
כל כך הייתי מבסוט מהאימון שחשבתי להמשיך אותו מחר. פשוט לקחת איזה אדם שאני מסתדר איתו בצבא ולהמשיך איתו את הרנדורי. לבקש ממנו לתקוף אותי מספר פעמים ולהגיב לזה. אולי את הבחורה.

עבדנו בסוף עם ג'ו ובוקן ולימדתי את הבחור עם החגורה הלבנה בסיס. הפתעתי את עצמי בכמות הידע שהפגנתי בבוקן.

לסיכום, היה אימון מאוד מספק.


כעת נגיע לעוד משהו מעניין: הפסיכופתיות שלי.
אתמול חבר'ה שאני עובד איתם בצבא רצו שאני אדגים להם קאטה. הדגמתי. נתתי גם אגרוף לאט לאחד מהם כדי להדגים משהו. נכנסתי לשיגעון שלי. במהלך השעה לאחר מכן התחלתי לקפוץ ולתת אגרופים ובעיטות לדברים רנדומלים ולדבר איתם על זה הרבה ולהעמיד פנים שאני תוקף אותם בנקודות שונות. ברגע שאני מריח דם, שאני נוגע קצת בעור, אני משתגע. אני נכנס עמוק לטרנס שלי של הקרב.
אמרתי להם שאביא כפפות אגרוף ושהם מוזמנים לנסות לתקוף אותי שלושתם. יהיו לזה תוצאות הרות אסון. זה יגמר עם אחד מהם מקבל בעיטה בבטן או אגרוף חזק. הם לא יודעים לעבוד בכלל. אבל הייתי ברגע הזה של לרתש משהו.
זה קורה לי גם באייקידו לצערי. הבחור שאני אוהב לעבוד איתו, נפצע מספר פעמים בגללי. אנחנו עובדים ברנדורי ופתאום אנחנו מגבירים את הקצב ונכנס בי הניצוץ ואני עושה טכניקה מהר מדי והוא נפצע. לפעמים לא חזק מדי. אני מנסה לרסן את זה הרבה. אני בדר"כ מצליח באייקידו כי אני הגעתי כבר לרמה גבוה ובאופן כללי אייקידו זו אומנות מאוד הרמונית (מצד שני, כל אומנות לחימה). בקראטה אני עדיין לא שולט ברוח הזאת. אני משתגע. כזה אני, משוגע.
זה שהשתמשתי בבחורה כבנזין בכלל הוסיף לי אש למדורה. אם קודם רק הייתי סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע, עכשיו אני סדיסט מזוכיסט שאוהב לפגוע ויש לו דרייב משוגע. אני גם קופץ על חבל הרבה.
אני מהיר. זריז ותזזיתי ואבוי למי שינסה ללכת איתי מכות. שלושה אגרופים פה, בעיטה חזקה, טכניקה וסיימתי את זה.
היו לי כבר התקפים שלא הסתיימו טוב. פעם חבר ניסה להפתיע אותי כשאני הצטלמתי. תפסתי אותו בזווית העין שלי. בלי לחשוב דפקתי לו אגרוף שכמעט שבר לו את הלסת. כאב לו מאוד. לא שלטתי בזה.
כשאחים שלי משחקים איתי יותר מדי, ברמה של הם מנסים לפגוע בי ואני מתחיל לנוע ולהתחמם, אני עשוי להתחיל להפיל אותם חזק מדי. זה מגיע מעט כי אני יודע להיות איתם רגוע כשהם מתעסקים איתי.
אני משתמש בזה גם בריצה.
אני לא יכול לרוץ ולשבור שיאים אלא אם כן אני רואה מישהו להתחרות איתו. לצוד אותו האמת. אני רואה מטרה, ננעל עליה ומדמיין שאני אוכל לתפוס אותו ולשבור אותו.
ככה אני דופק ספרינטים משוגעים.
בקפיצה על חבל זה אחרת אבל עיקרון זהה. אני חדור במטרה לפגוע במשהו חזק וקופץ.
יש לי את הrush הזה. תמיד היה לי.

וכעת נגיע לחוויות במכות.
יש חוויות שמקועקעות בך. תמיד אזכור אותן.
את הבעיטה החזקה הראשונה שלי בבטן קיבלתי בכיתה ז'. אני עוד זוכר את המיקום.
את האגרוף החזק הראשון שלי בבטן קיבלתי בכיתה ח'. גם זוכר את המיקום.
אלו תחושות שקשה לתאר. כאב משתק כזה שגורם לך לרצות להתכווץ בבטן. ככל שאתה מתרגל את זה יותר ככה אתה מכיר אותו יותר, מפחד ממנו פחות ויודע יותר איך להתמודד איתו. אתה פשוט נושם ועומד יציב. הכי גרוע זה להתכווץ.
את הפעם הראשונה שהלכתי מכות ברצינות אני זוכר. כיתה ט'. הלכתי מכות עם איזה מישהו שניסה להעליב אותי. נתתי לו אגרוף, הוא ניסה להכניס אותי לטכניקה ונכשל. ניסיתי לתת אגרוף שני אבל תפסו לי את היד. הסתובבתי וראיתי שזה מורה בבית ספר. הושעיתי.
מצחיק שאני הושעיתי ובכל זאת אני עם ממוצע ציונים גבוה מאוד, כל הידע המתמטי של חצי תואר בפיסיקה או מחשבים וידע עצום בשני התארים ובבית ספר המורים כל כך אהבו אותי והרווחתי כל כך הרבה.
אז התחלתי גם ללכת לאימונים באמת.
אני זוכר את הפעם הראשונה שטכניקה עבדה לי ברחוב. זו הייתה סאנקיו. אני פתאום מחזיק ביד של הבן אדם (דווקא זה היה חבר שלי שהלכתי איתו מכות בצחוק) ורואה שיש לי טכניקה. אני משתמש במנוף ומוריד אותו לרצפה ומרגיש שליטה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שכמעט דקרו אותי ברחוב. עוד יבואו פעמים כאלו. אני אגרום להן לבוא. התמודדתי עם זה יפה דווקא. מסכנים מי שניסו לדקור אותי.
את הפעם הראשונה שחנקו אותי ברחוב. ממש תפסו לי את הצוואר ותקעו אותי לקיר.
האמת? זכרונות טובים. הם בנו אותי. כל פעם שחזרתי הביתה עם כישלון בקרב, נכנסתי לסישון אימונים מטורף שבו אני עובד על הטעות. אני לוחם. זה פשוט מי שאני.

ברגע שפרקי הידיים יפסיקו לכאוב לי אני אתן עוד אגרופים למאקיוורה.
יש פעמים שחושבים שזה מגניב שאני ככה תמיד מתוח ומסוגל לקפוץ לתת מכות למישהו. האמת, זה לא. ממש לא. זה מסוכן. אני לא רוצה לפגוע באנשים סתם. אבל אני יודע שאם יקרה ויבהילו אותי יותר מדי או ישחקו איתי יותר מדי אני יכול לתפוס לו את הראש ולתקוע אותו בקיר.

שבוע טוב של אומנויות לחימה יהיה. אין לי משמרות השבוע, לא יודע למה המנהל שלי לא משבץ אותי. אבל! אני עוד מעט יוצא לחופשת משמרות שזה רגע מגניב. משמרת עד שתיים (ואדאג שזה ישאף ל2) כל יום!
בקיצור, שבוע טוב פיפול.