איזה יום שמח לי היום

טוב, היה יום מעניין מאוד.

הוא התחיל חראגיל. התעוררתי בבוקר, התגלחתי, נסעתי לבסיס. כל המרכיבים השיגרתיים.

החלטתי לעשות משהו ייחודי: לחגוג לבחורה יום הולדת. כאילו זה לא יום הולדת שלה. אבל היא הייתה מדוכדכת שבוע שעבר ואני הצקתי לה גם במקום לעזור לה.
במידה והייתי רוצה להתחיל איתה זה רעיון רע במיוחד. אסור לתת לנשים מתנות שאתה לא בקשר איתן. זה גרוע כמו לבשל לנשים שאתה לא בקשר איתן. אבל על הזין שלי. אני לא מחפש אותה ככה ולא רוצה אותה יותר. אדאג גם שהקשר בינינו לא אהיה... ידידי (רק מהמילה הזאת אני מקיא על הרצפה דם, קיא וגוש שחור של שנאה עצמית) אלא יזיזותי D: או הדבר השני שחפרתי עליו קודם... אתם יודעים וכו'.
חוץ מזה שזה היה אמור להיות מצחיק ואני בעד להצחיק אנשים שאני מחבב.
אז קניתי לה בירה ממש טובה (או מצאתי אחת במקרר אתמול ברמת אביב), עטפתי אותה בעטיפה יפה (של עיתון השבת), כתבתי לה ברכה יפה (שלא יאנסו אותה כושים, ואז אחרי שהיא צחקה הופכים את זה וכתוב שם משהו מתוחכם שכזה שגורם לחייך ולהרגיש טוב עם עצמך), הכנתי לה עוגה (מאפין תפוחים שמצאתי בבית שלי), קניתי לה נרות (2 זיקוקים מהבית קפה!) ויצאתי לדרך.

בחלק הראשון של היום עבדתי הרבה.
הגעתי לבסיס וגיליתי שהמקרר של המשרד שלנו ריק. אחלה דרך להתחיל יום.
הבחור שאני מחבב במשרד כי הוא עובד רציני ומתכנת לא הגיע היום, עוד אחלה דרך.
קיבלנו עבודה על הבוקר. אני לא אוהב לדחות דברים. לקחתי ציוד ועליתי לעשות אותה. סיימתי. נתנו לי עוד עבודה באותה קומה. סיימתי. התקשרו אלי ונתנו לי ביליון עבודות. יצא שסיימתי את רוב העבודות שהיו למשרד שלנו לבד.
האמת לא היה לי בעיה, נהניתי מזה.
כעיקרון הייתי אמור היום לחשוב טוב טוב על אבא שלי ומה שאני אומר לו אבל יותר טוב להדחיק דברים ^^
ואז התעצבנתי על עצמי שאני מתמודד איתו על ידי ההתעלמות הזאת. ואז פשוט המשכתי לעבוד וזה הפסיק לעניין אותי.
אין ספק שהייתי עצבני. יש סרט ממש טוב שהופיע לאחרונה בשם mal vita שמדבר על מאפיונר בפנסיה. משהו חכם שהם עשו זה להראות אותו מדבר כמו אזרח מן השורה עם אנשים מעצבנים ואז מה שהוא עושה להם בראש החולה שלו כדי להתמודד איתם. הסרט מצייר מאוד טוב את איך שאני מרגיש כל פעם שמישהו מעיר לי הערה מעצבנת בעבודה.
"לא כדאי שתעבוד יותר חכם?" דוחף לה דיבלים לתוך העיניים עם פטיש.
"למה אתה עובד עם קרשים? עוד לא ל"ג בעומר חעחעחע" נותן לו אגרוף משתק בעמוד השדרה ואז מביא אותו לחניקה ומפיל אותו לקרקע.

הכנתי לעצמי לארוחת צהריים סנדוויץ' טוב, התיישבתי לקרוא ספר במקום לחשוב עליו, ירדתי למטה.
בדרך לשם הגעתי למסקנה שהבחורה מנסה להתחמק ממני. זאת הייתה התחושה שלי.
לא יודע אם זה רעיון טוב לעשות לה מסיבת יום הולדת או לא במצב כזה. יאללה על הזין שלי, נעשה.
במשרד הגעתי למסקנה שאני באמת עצבני. ממש עצבני. על הקטע עם אבא שלי. הוא העסיק את המחשבה שלי בדיוק ברגע שלא עשיתי כלום. חבטתי בדברים שהיו לנו במשרד. לבסוף לקחתי דפים ועליתי למעלה.
יש פינה של דשא בבסיס שאני אוהב לכתוב בה. שקט, רוגע, ריק מאנשים. החיסרון היחיד הוא שזה מול החלון של המשרד של הבחורה ויש שם בכללי הרבה אנשים שמסתכלים עלי מוזר.
אבל הייתי צריך לכתוב את זה.
אז כתבתי.
זה טקסט חשוב. זה טקסט שיצא לי כל כך מוצלח ואני גאה בו. הוא משקף בדיוק את מה שאני רציתי לומר לו.
אני אפרסם אותו פה ברגע שאשלח לו אותו.
שלא כמתכונן הוא מורכב משלושה שכבות של מודעות. בחלקו הראשון אני כותב בצורה לא מודעת כלל, בחלקו השני יותר מתחבר למניעים של ההתנהגות שלי בזמן האחרון ובאחרון ממש נכנס לעובי הקורה.
לא יכולתי לעשות את זה בלי הבלוג הזה. הוא אפשר לי לכתוב בכנות.
מישהו אמר לי פעם כך: פסיכולוגים קיימים כי אנשים לא מודעים לסיבות שהם עושים דברים.
הם צריכים פסיכולוגים שיסבירו להם למה הם בוחרים לדבר כך ולא אחרת, למה הם נמשכים לה ולא לחברתה, למה הם מתנהגים בצורה שהם מתנהגים.
גם אני הייתי כך. השתמשתי בפסיכולוגיה כדי להסביר לעצמי את עצמי, אז באייקידו ועכשיו בכתיבה. אפשר לומר שזה שילוב של שלושתם. זה עובד לי מצוין.
חסר לזה שזה לא יעבוד, אין לי כסף לפסיכולוג או אפשרות ללכת לאחד ויש לי ים צרות. אני צריך להיות מודע לבעיות שלי. בקיצור כיף לבלוג הזה.
אחרי שחרבנתי את המכתב מלא השנאה הזה הרגשתי מאושר. כמו איך שאני תמיד מרגיש כשאני מחרבן טקסט מעיק על המחשבות.
אני מעביר אותו שלושה סינונים לפני שאני שולח: הבחורה, אחותי ואימי. הבחורה כדי לדעת מה היא חושבת שאני חושב כשאני כותב אותו, אחותי כדי לדעת כמה פרקטי יהיה לשלוח לו מכתב כזה ואמא שלי כדי לדעת שאני לא פוגע בה איתו. אעבור עליו גם פעם אחת כדי לערוך מחר.
אני שני הסינונים הראשונים העברתי ואכתוב עליהם בהמשך. הסינון של אחותי יהיה בעייתי כי על הדרך עם הכעס שלי עליו רבתי איתה אתמול. כוס עמק. אבל אני צדקתי בהתנהגות שלי.

בקיצור, עמדתי לחזור הביתה.
מה אני אלך למשרד שלה ואחכה עד שתסיים לעבוד?
אממ... מסתבר שכן.
אז באתי למשרד שלה וחיכיתי שהיא תסיים לעבוד כדי לחגוג לה יום הולדת.
היא הייתה קצת קרה. אני חושב שכעסה עלי כי אני לא אימצתי את העצה שלה בנוגע לאבא שלי. אני אומר חושב עם קצת רמאות כי היא אמרה לי שהיא כעסה בגלל זה ומנגד אני לא חושב שהיא כעסה רק בגלל זה אם כעסה (היא הייתה מאוד קרה היום).
העצה הייתה טובה. אם לא הייתי מחרחר מלחמה הייתי מקשיב לה (ולאחותי שהציע לי גם את זה). אבל אני לא רוצה שקט. אני רוצה התמודדות ושינוי.
היא קראה את הקטע. היא אמרה לי שאני לא מודע לעצמי בו. אמרתי לה שאני מודע ובחלק השני אני מתייחס לעומק.
היא אמרה לי שהיא עברה את אותו הדבר והייתה לה את אותה תגובה כמו שלי בהתחלה. העמידה פנים שהיא לא מדברת איתו כי אין לה זמן. צודקת. תמיד חשבתי ואמרתי שיש לנו את אותו מוח ועברנו את אותו חרא עם אבות (אולי קצת שונה ברבדים מסוימים). Purgatory כבר אמר את הכל.
דיברנו. היא עדיין עייפה. צר לי על כך.
היא דיברה איתי על חבר שלה לשעבר ואיזה משהו שהיה להם באותו היום. לא ידעתי מה להגיב לזה. כנראה שהייתי צריך להקשיב יותר מאחר ואני מחפש לשמוע את החרא שלה וזה חרא שלה.

היא אמרה שהיא בחרה לעבור לתפקיד אחר יותר טוב. היו לה לבטים. אני שמח שהיא בחרה את זה ועצוב באותו הזמן. שמח כי בעיני זאת בחירה טובה עבורה. גם כי זה מה שהיא רצתה באמת, גם כי זה יגרום לה לעבוד פחות וזה טוב עבורה לדעתי שהיא עובדת פחות (וזה אולי ייתן לה לנוח יותר), גם כי הניתוק בינינו אולי יוציא כל שאיפה שלי לזוגיות שתהיה או שיש.
למה עצוב? כי לא אראה אותה יותר. ואני אוהב לראות אותה בבסיס.
Real Folk Blues נכתב כל כך ממזמן. באווירה כל כך שונה. בתקופה דכאונית יותר בה החיים שלי היו יותר בבלגן אבל יש בו משהו שנשאר נכון:

"אני מסתכל אל תוך עיניך ורואה תהום שאליה אני רוצה לצנוח.

אני נוטע זרע של בדיחה בך והוא פורח אל צחוק מלבב שמחמם בחזרה את ליבי. את הגינה שלי אותה אני מפריח לכדי שמחה והומור. כשאני מסתכל על החיוך שלך, הגינה שלי, אני חש כי אני עושה משהו אחד כמו שצריך. את מרגיעה אותי באמת, את משמחת אותי באמת, את מביאה אותי למושין באמת. הכל מעבר לזה הוא אשליה. עולמות שאני מעצב בלי סיבה.
אבל כשאני קרב לגינה כדי לגעת בה, לקטוף את הפרחים ששתלתי אני מגלה כי גידלתי ורדים והם דוקרים אותי.
הגינה שלי אינה למגע. היא קיימת כדי שאטפח אותה ואצפה בה בלבד בגאווה.
אז אני מבין שהחיים הם סבל רב שכרוך בשמחה ממה שעשית."

אויש הכתיבה שלי כל כך מחורבנת.

אני נהנה לראות אותה צוחקת. זה למה ערכתי לה מסיבת יום הולדת. אני לא רוצה שתסבול.
אתגעגע לאותה בחורה. הבחורה עם אותו תדר מוח כמו שלי, הבחורה הראשונה שהתאהבתי בה ברמה יותר עמוקה מ"היא יפה, קל להגיע מזה לזוגיות והיא ידידה טובה".
אני עדיין לא מבין למה היא לא רוצה. הייתי מת שהייתה פה איזו משוואה ראציונלית או פרמטרים לסמן עליהם וי. היא לא בזוגיות: צ'ק, אני לא מבצע לה אידאליזציה כמו פעם: צ'ק.
כל הפרמטרים שהיא הציגה בפני מסומנים חיובי אבל היא ואני לא נהיה. פשוט כי היא לא רוצה. זה כואב אבל ככה זה. ומה אני מתלונן לעזאזל? פגשתי אחלה בחורה ואני מרוצה שיצאתי איתה והיא נראית בן אדם פנאן לחלוטין.
היא אמרה שהיא בוטחת בי לצאת איתי לבירה בלי שאני אביא את זה למקום אחר מעצבן.
אני שמח, אני באמת לא אביא.
אני יודע אבל שיהיה נדיר להביא את הבירה הזאת למשהו ממשי. היא תמיד מחפשת להעסיק את עצמה ובפועל אין משהו שהחזיק את זה שנסתובב.
אני מניח שהדבר היחיד שאולי יחזיק בינינו את ההתקשרות הוא הבלוג הזה. זה, ואולי איזו צרה נוספת שתעלה עלי ותציף אותי בקרוב.
או שפשוט ארגיש געגועים לדבר איתה כי היה לי מצחיק איתה. זה בהחלט יותר כיף ומצחיק מלהסתובב עם החברים הילדותיים שלי או הבנות שמזיינות את המוח על בנים.
נלך לג'קסון או לג'ספר, ניקח בירה ונדבר.
היא תדבר על איזה בן זוג שלה או פאק בעבודה או דבר יותר חשוב שהיא תרצה לערב אותי בו. אני אדבר על אחים שלי שלא סותמים את הפה, החובות שלי והאימונים.
אני אצחק עליה שהיא בלגן בזוגיות והיא תצחק עלי שאני בלגן ב...הכל פחות או יותר. ואז אולי נפיק מזה איזה משהו פורה לשנינו.
ויודעים מה? זה בדיוק מה שאני רוצה. לא פחות ובטח שבטח לא יותר.

זה מפתיע, אבל מה ששינה לי לחלוטין את התפיסה שלי כלפיה היה חיבוק בנינו.
אני לא טוב בחיבוקים. אבל אני כן מסוגל להרגיש תחושות מהם.
איך זה הרגיש להתחבק איתה? בפעם הראשונה?
הרגשתי טוב שהיא בוטחת בי ככה. שהיא סומכת עלי. שעשיתי משהו שגרם לה לשמוח.
לא היה פה מיניות. לא הייתה פה תשוקה. לא היה לי רצון להרוס את זה (הרסתי את זה :P אמרתי לה שהיא מטומטמת שהיא לא יוצאת איתי, אני אידיוט עם תעודות, לא הייתה לי סיבה לעשות את זה בפועל).
ידיי חשו את גבה אני חושב. את שערה.
היא הייתה כה קטנה. ילדה קטנה שאני רוצה לתמוך בה, להיות לה משענת.
היא בהחלט לא ילדה. היא מבוגרת ובת שיח שווה. אפשר לבצע איתה רנדורי ולהנות מזה כמו אדם בוגר.
אבל באותו רגע זה לא הרגיש כך.
אולי כי זה היה אפלטוני.

Her hair reminds me 

of a warm safe place 

Where as a child I'd hide 

And pray for the thunder 

And the rain 

To quietly pass me by 

וכשזה נגמר? אני מקווה שנשתה את הבירה הזאת ונצחק.

אני מקווה שהיא לא תצא לי מהחיים כי היא הייתה ההפוגה שאני צריך מהעבודות שלי, האנשים שאני לא סובל במפקדה, מהאחריות שלי.
היא הייתה בת שיח שווה לי. היו פעמים בודדות שהייתה גם מאוד רפלקטיבית ועזרה לי להבין את עצמי יותר טוב. אם הייתה בוטחת בי היו יותר פעמים כאלו.

וכשתהיה לי חברה? כי הבחורה שאני יצאתי איתה שונה משאר הבנות בטינדר וכנראה שנהיה בזוגיות.

אז כשהיא תהיה, אצחק עם הבחורה על החברה בלי שהיא תדע. והחברה תאמר לי שמפריע לה שאני מספר לידידה כל כך הרבה ושהיא חושבת שיש לי רגשות לא פתורים אליה. אני מקווה שלא, לא אדע מה לומר. לא יודע אם אפסיק לדבר עם הבחורה בשביל החברה. כנראה שלתקופה.

היא אמרה שהיא הגיע למסקנה שזה רעיון טוב בגלל אחת הרשומות פה. מעניין איזו אחת מהן.

כל אופן, שמתי אוזניות, הייתי מודע לכך שאני צריך למהר כי אחרת אאחר לאימון. גיליתי גם שאני סוגר השבוע בזמן ממש טוב עבורי ושהולכים לטחון אותי בעבודה. אני מאושר.

הגעתי למסקנה ברכיבה שסוף סוף החיים שלי מקבלים צורה אחרי הרבה זמן של אי סדר.

בבית אני מנהל את האחים, עם אבא שלי אני מסדיר את היחסים, עם הבחורה כנראה שהסדרתי, מצאתי בת זוג, הוצאתי חברים ישנים מהארון לרגע ואפילו השתכרתי קצת כדי לחגוג את זה בסופ"ש.

אני יודע מה יהיה בעתיד, יש לי תוכנית להצלחה מחודשת.

נתתי לאמא שלי לקרוא את הטקסט בבית, היא ביקשה שאמחוק פרט קטן. אני אמחוק כנראה.

התקלחתי ויצאתי לאימון זריז.

היה אימון מדהים. לא אפרט עליו יותר מדי כי זה לא נושא הרשומה.

באייקידו הוקדש האימון לאלו שיש להם בחינת חגורה. סביר להניח שלי לא תהיה כי קיבלתי חגורה לפני כשנה שנתיים. אף על פי שאני מתאמן יותר מרוב אנשי הקבוצה  והרמה שלי גבוה יותר מחלק מהמועמדים בני הדרגה שלי, יש את הסיפור של ותק בשנים שלא בורחים ממנו.

אבל, זה נתן לי אכבר הזדמנות לעבוד על טכניקות מסובכות, עמוקות וקשות כאוות נפשי. היה לי גם מישהו טוב לעבוד איתו. מתאגרף. אני אוהב מתאגרפים כי הם מציעים עבודה רעננה ושונה של אייקידו.

כל אופן, עבדתי על טנשי נאגה (^^), אפליקציה מדהימה שגיליתי לאחד מקטעי הטאי סאבאקי וטכניקה מצוינת נוספת. אני בהחלט אשתמש בהן כהדגמות במידה ואלמד קבוצה. יותר מזה, זה ממש עשה לי חשק לאמן קבוצה קטנה. של שני אנשים כפי שכתבתי.

קראטה היה לי אימון פחות טוב. הייתי פחות מפוקס.

כל אופן, מה שבאמת עניין היום הוא שיחזור של אירועי האימון ביום חמישי. לא ייחסתי לזה חשיבות באותו אימון.

הבן של המאמן התאמן איתי על טכניקה שנדרש בה זרימה. המאמן ניגש וביצע עם בנו את הטכניקה כדי להדגים לי עקרון. בנו לא זרם איתו ולכן הטכניקה לא עבדה. חייכתי. הכרתי מצב דומה כי הייתי במקומו. מן הסתם זה היה קצת שונה. המאמן החליט לבצע את הטכניקה כמו שמבצעים ברחוב. מדובר בטכניקה שאתה דוחף את המרפק שלך לצוואר של האויב כדי להפיל אותו.

הוא נחת לקרקע. מבט של תדהמה על פניו כשאביו ביצע עליו את הטכניקה.

זה הזכיר לי את הטקסט שכתבתי פה על החתול.

אביו פגע בו, הכאיב לו, בגד בו. כדי שיהיה מוכן לרחוב. כדי שידע לעבוד נכון. כדי לא להיפגע.

זה היה כל כך יפה לראות את זה. הטרגדיה של המציאות מול העיניים. התאכזרות בשם אהבה.

כן, אני מפאר את זה מאוד אבל זה האימונים.

אנחנו מכאיבים זה לזה, מבצעים דברים אכזריים באמת, פוגעים. אבל אנחנו עושים את זה מתוך אהבה.

אני מעדיף תוקף אכזר שיכאיב לי מאשר אחד שיפחד לפגוע בי. מהראשון אלמד ומהשני לא.

השני יפגע בי לטווח הארוך. לא היה מוכן לכלום בגללו.

זה הדבר החשוב שלקחתי מהאימון הזה.

לילה טוב אנשים.