אז חזרתי אליו.
בעבר הוא לא היה חדר מכונות כמו היום. זאת הייתה גינת הזן שלי. ירוקה, חמה ורגועה. אזור קטן שלי שהזמן בו עמד מלכת. עם השנים התכער, הפך למתכתי, לא אנושי, רע. הוא קר מצד אחד ומנגד כה חם כשהמכונות רועשות. כה רועש ומיוזע ולח.
חזרתי אליו.
חלצתי את נעליי, לבשתי בגדים לבנים והתחלתי להתאמן. אגרופים למאקיוורה. קצב מהיר, עבודה עוצמתית, נשימה נכונה, גוף מסונכרן להפליא.
הוא הופיע מאחורי. אני יותר נכון. גבורה.
"כן, יופי, ככה זה טוב. עכשיו תעבוד קצת על בעיטות, תראה שגם הן ברמה גבוה. יפה מאוד, אולי קצת לשפר עבודת אגן אבל בסך הכל מרשים."
הרשיתי לעצמי לחייך לרגע.
"לא." שמעתי קול אחר אומר. הכרתי אותו. דכדוך. זה גם אני. הוא הסתתר מאחורי אחד המנועים. היה לו יותר ביטחון מלשני. החיוך נעלם.
"הגב לא זקוף מספיק, תראה איך במאקיוורה זזה, זה חלש מדי, מה זה האגרוף הזה?!"
"תגיד לי מה הבאת אותו לפה?!" גבורה שאל אותי.
"הוא תמיד איתנו. הוא גם צודק, חסר פה משהו".
"אני בכלל מתפלא שחזרת לפה. חשבתי שאתה מפחד מדי כדי להתמודד עם מה שתמצא פה"
תיקנתי חלק מהערות.
"תסתכל על עצמך! שכחת מה הרמה שלך? אתה מחליד. זה פשוט לא טוב".
"יש קצת צדק, אתה מזניח את הטכניקה." גבורה לבסוף הודה.
"תודה" אמרתי ונתתי רצף מהיר של חמישה אגרופים ובעיטה צידית שעשתה סימן משמעותי על המאקיוורה.
"לא, לא! עכשיו אתה גם נהיה יהיר?!" דכדוך כעס, הרים את ידו. לפתע הופיע שוט בידו והוא הצליף בגבי.
שותקתי מהכאב. היה לי סימן חזק על הגב.
"זה כבר מוגזם! הטכניקה לא טובה אבל זה לא יעזור"
"אז איך הוא ילמד?! בכך שכל הזמן תשבח אותו?!".
הבטתי לגבורה בעיניים. גב קצת מכופף מהכאב.
הוא קרא את מחשבותיי. "אל תדאג, אני יכול לקבל את זה".
אגרופים איטיים, יעילים, חזקים.
"תנועה יותר רציפה!" הצלפה של שוט.
"שים לב שאתה יציב" גבורה העיר בניסיון לעזור. הפעם גם הוא הצליף על גבי "אל תתייאש, אתה תבין את זה. הטכניקה שלך מאוד משתפרת".
המשכתי לתת.
"לא, לא, זה חרא! זה פשוט חרא צרוף!".
עוד הצלפה ועוד הצלפה. כבר נפלתי לקרקע.
דכדוך וגבורה הצליפו בחוזקה. לא מבחינים במצב שלי.
"קום! אתה ביקשת את זה!" גבורה צעק.
"איזה ביקש? הוא ידע שלא יעמוד בזה."
החדר התערפל. השחיר. הפיח חזר. הכל מעומעם.
"אתה רצית לראות את השנאה העצמית שלך, הנה היא. תאמין. תבין למה היא קיימת. אתה חרא.
אתה חרא בכל מה שאתה עושה. יש לך כישרון גדול להרוס הכל."
הוא הרים את ידו. אש בערה בתוכה ומסמכים נוצרו.
"תסתכל על החובות, זה בגללך. אתה אשם. תאוות הבצע שלך מפילה את כולם"
הנייר הפך לאבק וביד השנייה הופיע אחר. הוא נראה גדול ומאיים. כמו אל. טיטן מרושע.
"תסתכל על האנשים שאיכזבת. מקומות שהתנדבת וברחת מהם, חברים שבגדת בהם, הכל מול העיניים. כמה שקרים סיפרת? כמה שקרים אתה מספר היום?! כל מה שאתה יודע זה לספר סיפורים! גבורה?! תסתכל כמה קטן הוא. אל תשקר לעצמך. אתה לא דומה לו בכלום."
"תשתוק!" גבורה צעק.
קמתי מהקרקע. אני חייב להתמודד מולו. ניסיתי להכניס ברכייה בין הצלעות אבל הוא חסם אותה. הוא כל כך יציב על הקרקע. כל כך עוצמתי.
"אתה לא יכול להתמודד איתי. כי אתה יודע שאני צודק. אתה רוצה להיות כמוני כי אתה יודע שבסוף אני המנצח. אני מי שאתה רוצה להיות. אתה מסתכל על כולם בתיעוב ובדיכדוך שלי כי אתה יודע שאני צודק. הם כלום. כמוך. פחות ממך. אתה באמת כלום" הוא צחק "לפחות להם יש זה את זה".
הייתי עצבני כל כך. קימצתי אגרוף וניסיתי להכניס לשלב אותו עם הפנים שלו.
הוא אפילו לא חסם. פשוט תפס את היד כאילו היא לא נעה בכלל. הוא לפת אותה בחוזקה. ירדתי לקרקע בתחנונים מכאב. בלי שליטה על השרירים או העצבים שלי. הוא ריסק את היד שלי. צעקתי מכאב. אף אחד לא ישמע. שלושתנו לוט באפלה. בחדר המכונות.
לא יכול יותר להתמודד איתו.
"דכדוך, אתה מגזים." גבורה תפס את הכתף שלו כדי לעצור אותו. הוא קיבל בעיטה חזקה בשכמות מהשלישי. גם הוא אני. כולנו פוחדים ממנו. שונאים אותו. מזלזלים בו. המפלץ.
גבורה לא יכל לנשום מרוב כאב.
"כן! כן! הוי זה היה כל כך מצחיק! תתקפל מכאב"
אני וגבורה נחרדנו. אני לא יכול לשמוע את הקול שלו. השטן בוקע מפיו. הולך על ארבע באופן תמידי. תמיד מחייך את החיוך הזדוני שלו שכוונותיו רעות. תמיד צוחק. האלימות היא הבידור שלו. דיכדוך שיחרר את מפלץ.
דיכדוך ומפלץ החלו לבעוט בי בקרקע. בבטן. חזק.
גבורה התחיל גם.
"תדמם! תדמם! חמוד של אמא!" התחלתי להשתעל ולהקיא דם.
"יש!! המזרקה! זה כל כך יפה"
הוא קרע את החולצה מגופו וחתך את עצמו עם הציפורניים שלו. שפיות מעולם לא הייתה הצד החזק שלו.
הוא קפץ עלי והתחיל לתת לי אגרופים. לבסוף ליקק את הדם שלי ושלו כשאנחנו מחובקים. הייתי חלש מלהתנגד. זה היה אונס.
"גיזס פאק תעצור אותו דכדוך"
"אתה חושב שיש לי שליטה על התועבה הזאת?" דיכדוך הקיא בפינה.
דיכדוך הביא מראה מפינת החדר. שעת משחק רק התחילה. הגננת היא דיכדוך ואני וגבורה הם בני ערובה.
"תסתכל על עצמך" מפלץ תפס אותי בשיער והרים את ראשי.
"באמת חשבת שיש לך סיכוי להצליח?"
גבורה עמד בפינה ושתק. אין חו כבר מה לומר. הוא כבר לא הבמאי של המופע. ייתכן ואף פעם לא היה.
כל מה שראיתי הן הצלקות שדיכדוך ומפלץ עשו.
"הכל כבר אבוד."
הוא זרק את המראה לקרקע. היא התנפצה לרסיסים.
עשרות רסיסים קטנים. בכל אחד בבואתי משתקפת. אספקלריה. תמונות שונות מעוותות שלי.
מי אני לעזאזל? אחת מהן חייבת לייצג אותי נכון.
אני חייב נחמה. אני חייב לצאת מפה.
בין הערפל, בחושך האין סופי ראיתי בחורה במרחק מתחת לפנס רחוב.
קמתי במהירות וצעדתי אליה. מפלץ רצה לקפוץ אבל דכדוך עצא מבעדו.
היא הייתה כה יפה. כה מושלמת. היא הסתכלה עלי עם חיוך עדין. התיישבה ליד באר.
החזקתי את הסנטר שלה ונישקתי אותה.
טעם של פירות יער בפי.
אבל אני מתקשה פתאום להחזיק אותה בידיי. היא הופכת לחול. נעלמת. הגרירים נופלים לרצפה.
דיכדוך ומפלץ מתפקעים מצחוק.
"אתה באמת חשבת שמישהי כזאת קיימת באמת? זאת אשליה חבר.
הן לא מחפשות מישהו כמוך. אתה כלום בשבילן. תקבל את זה.
אתה נכשלת איתן. אתה זוכר. כל אחת מאהבותיך זרקה אותך הצידה. רק ידיד. צמית. סריס.
וגם אם תצליח איתן, מה אז? אתה תעלים אותן. אתה לא מסוגל להחזיק אותן.
אתה לא רואה את זה? אנחנו החברים היחידים שלך בעולם הזה.
ושנינו יודעים משהו יותר מצמרר. יותר משאתה רוצה אותן, אתה רוצה שהיא תהיה הרביעית. חלק ממך. אתה כל כך שונא את עצמך שאתה מחפש מישהי מושלמת להיות איתה שתגרום לך להרגיש כאילו אתה מוצלח.
אתה כל כך שונא גברים שאתה מחפש את האישה הכי נשית בשביל זה. אתה מחצין סקס ומספר בדיחות פרוורטיות ומיניות כי אתה יודע שזה מטריד אותך. אתה משייך רוע לגבריות כי הגברים שאתה מכיר רעים. או פשוטים. אתה שונא אותם. זה מפחיד אותך להיות כמוהם. אבל אתה גבר. אתה גברי. אתה מפלץ וגבורה. הארכיטייפ השטחי."
אני חייב לברוח מפה. אני רואה את הדלת. דלת גדולה ממתכת. אני רץ לעברה.
"חכה! אתה לא יודע מה אתה עושה" דיכדוך צעק לעברי.
"אתה לא משאיר לי ברירה..."
הטלפון צילצל. המחזה של דיכדוך.
אני מוכרח לענות.
בעבר הוא לא היה חדר מכונות כמו היום. זאת הייתה גינת הזן שלי. ירוקה, חמה ורגועה. אזור קטן שלי שהזמן בו עמד מלכת. עם השנים התכער, הפך למתכתי, לא אנושי, רע. הוא קר מצד אחד ומנגד כה חם כשהמכונות רועשות. כה רועש ומיוזע ולח.
חזרתי אליו.
חלצתי את נעליי, לבשתי בגדים לבנים והתחלתי להתאמן. אגרופים למאקיוורה. קצב מהיר, עבודה עוצמתית, נשימה נכונה, גוף מסונכרן להפליא.
הוא הופיע מאחורי. אני יותר נכון. גבורה.
"כן, יופי, ככה זה טוב. עכשיו תעבוד קצת על בעיטות, תראה שגם הן ברמה גבוה. יפה מאוד, אולי קצת לשפר עבודת אגן אבל בסך הכל מרשים."
הרשיתי לעצמי לחייך לרגע.
"לא." שמעתי קול אחר אומר. הכרתי אותו. דכדוך. זה גם אני. הוא הסתתר מאחורי אחד המנועים. היה לו יותר ביטחון מלשני. החיוך נעלם.
"הגב לא זקוף מספיק, תראה איך במאקיוורה זזה, זה חלש מדי, מה זה האגרוף הזה?!"
"תגיד לי מה הבאת אותו לפה?!" גבורה שאל אותי.
"הוא תמיד איתנו. הוא גם צודק, חסר פה משהו".
"אני בכלל מתפלא שחזרת לפה. חשבתי שאתה מפחד מדי כדי להתמודד עם מה שתמצא פה"
תיקנתי חלק מהערות.
"תסתכל על עצמך! שכחת מה הרמה שלך? אתה מחליד. זה פשוט לא טוב".
"יש קצת צדק, אתה מזניח את הטכניקה." גבורה לבסוף הודה.
"תודה" אמרתי ונתתי רצף מהיר של חמישה אגרופים ובעיטה צידית שעשתה סימן משמעותי על המאקיוורה.
"לא, לא! עכשיו אתה גם נהיה יהיר?!" דכדוך כעס, הרים את ידו. לפתע הופיע שוט בידו והוא הצליף בגבי.
שותקתי מהכאב. היה לי סימן חזק על הגב.
"זה כבר מוגזם! הטכניקה לא טובה אבל זה לא יעזור"
"אז איך הוא ילמד?! בכך שכל הזמן תשבח אותו?!".
הבטתי לגבורה בעיניים. גב קצת מכופף מהכאב.
הוא קרא את מחשבותיי. "אל תדאג, אני יכול לקבל את זה".
אגרופים איטיים, יעילים, חזקים.
"תנועה יותר רציפה!" הצלפה של שוט.
"שים לב שאתה יציב" גבורה העיר בניסיון לעזור. הפעם גם הוא הצליף על גבי "אל תתייאש, אתה תבין את זה. הטכניקה שלך מאוד משתפרת".
המשכתי לתת.
"לא, לא, זה חרא! זה פשוט חרא צרוף!".
עוד הצלפה ועוד הצלפה. כבר נפלתי לקרקע.
דכדוך וגבורה הצליפו בחוזקה. לא מבחינים במצב שלי.
"קום! אתה ביקשת את זה!" גבורה צעק.
"איזה ביקש? הוא ידע שלא יעמוד בזה."
החדר התערפל. השחיר. הפיח חזר. הכל מעומעם.
"אתה רצית לראות את השנאה העצמית שלך, הנה היא. תאמין. תבין למה היא קיימת. אתה חרא.
אתה חרא בכל מה שאתה עושה. יש לך כישרון גדול להרוס הכל."
הוא הרים את ידו. אש בערה בתוכה ומסמכים נוצרו.
"תסתכל על החובות, זה בגללך. אתה אשם. תאוות הבצע שלך מפילה את כולם"
הנייר הפך לאבק וביד השנייה הופיע אחר. הוא נראה גדול ומאיים. כמו אל. טיטן מרושע.
"תסתכל על האנשים שאיכזבת. מקומות שהתנדבת וברחת מהם, חברים שבגדת בהם, הכל מול העיניים. כמה שקרים סיפרת? כמה שקרים אתה מספר היום?! כל מה שאתה יודע זה לספר סיפורים! גבורה?! תסתכל כמה קטן הוא. אל תשקר לעצמך. אתה לא דומה לו בכלום."
"תשתוק!" גבורה צעק.
קמתי מהקרקע. אני חייב להתמודד מולו. ניסיתי להכניס ברכייה בין הצלעות אבל הוא חסם אותה. הוא כל כך יציב על הקרקע. כל כך עוצמתי.
"אתה לא יכול להתמודד איתי. כי אתה יודע שאני צודק. אתה רוצה להיות כמוני כי אתה יודע שבסוף אני המנצח. אני מי שאתה רוצה להיות. אתה מסתכל על כולם בתיעוב ובדיכדוך שלי כי אתה יודע שאני צודק. הם כלום. כמוך. פחות ממך. אתה באמת כלום" הוא צחק "לפחות להם יש זה את זה".
הייתי עצבני כל כך. קימצתי אגרוף וניסיתי להכניס לשלב אותו עם הפנים שלו.
הוא אפילו לא חסם. פשוט תפס את היד כאילו היא לא נעה בכלל. הוא לפת אותה בחוזקה. ירדתי לקרקע בתחנונים מכאב. בלי שליטה על השרירים או העצבים שלי. הוא ריסק את היד שלי. צעקתי מכאב. אף אחד לא ישמע. שלושתנו לוט באפלה. בחדר המכונות.
לא יכול יותר להתמודד איתו.
"דכדוך, אתה מגזים." גבורה תפס את הכתף שלו כדי לעצור אותו. הוא קיבל בעיטה חזקה בשכמות מהשלישי. גם הוא אני. כולנו פוחדים ממנו. שונאים אותו. מזלזלים בו. המפלץ.
גבורה לא יכל לנשום מרוב כאב.
"כן! כן! הוי זה היה כל כך מצחיק! תתקפל מכאב"
אני וגבורה נחרדנו. אני לא יכול לשמוע את הקול שלו. השטן בוקע מפיו. הולך על ארבע באופן תמידי. תמיד מחייך את החיוך הזדוני שלו שכוונותיו רעות. תמיד צוחק. האלימות היא הבידור שלו. דיכדוך שיחרר את מפלץ.
דיכדוך ומפלץ החלו לבעוט בי בקרקע. בבטן. חזק.
גבורה התחיל גם.
"תדמם! תדמם! חמוד של אמא!" התחלתי להשתעל ולהקיא דם.
"יש!! המזרקה! זה כל כך יפה"
הוא קרע את החולצה מגופו וחתך את עצמו עם הציפורניים שלו. שפיות מעולם לא הייתה הצד החזק שלו.
הוא קפץ עלי והתחיל לתת לי אגרופים. לבסוף ליקק את הדם שלי ושלו כשאנחנו מחובקים. הייתי חלש מלהתנגד. זה היה אונס.
"גיזס פאק תעצור אותו דכדוך"
"אתה חושב שיש לי שליטה על התועבה הזאת?" דיכדוך הקיא בפינה.
דיכדוך הביא מראה מפינת החדר. שעת משחק רק התחילה. הגננת היא דיכדוך ואני וגבורה הם בני ערובה.
"תסתכל על עצמך" מפלץ תפס אותי בשיער והרים את ראשי.
"באמת חשבת שיש לך סיכוי להצליח?"
גבורה עמד בפינה ושתק. אין חו כבר מה לומר. הוא כבר לא הבמאי של המופע. ייתכן ואף פעם לא היה.
כל מה שראיתי הן הצלקות שדיכדוך ומפלץ עשו.
"הכל כבר אבוד."
הוא זרק את המראה לקרקע. היא התנפצה לרסיסים.
עשרות רסיסים קטנים. בכל אחד בבואתי משתקפת. אספקלריה. תמונות שונות מעוותות שלי.
מי אני לעזאזל? אחת מהן חייבת לייצג אותי נכון.
אני חייב נחמה. אני חייב לצאת מפה.
בין הערפל, בחושך האין סופי ראיתי בחורה במרחק מתחת לפנס רחוב.
קמתי במהירות וצעדתי אליה. מפלץ רצה לקפוץ אבל דכדוך עצא מבעדו.
היא הייתה כה יפה. כה מושלמת. היא הסתכלה עלי עם חיוך עדין. התיישבה ליד באר.
החזקתי את הסנטר שלה ונישקתי אותה.
טעם של פירות יער בפי.
אבל אני מתקשה פתאום להחזיק אותה בידיי. היא הופכת לחול. נעלמת. הגרירים נופלים לרצפה.
דיכדוך ומפלץ מתפקעים מצחוק.
"אתה באמת חשבת שמישהי כזאת קיימת באמת? זאת אשליה חבר.
הן לא מחפשות מישהו כמוך. אתה כלום בשבילן. תקבל את זה.
אתה נכשלת איתן. אתה זוכר. כל אחת מאהבותיך זרקה אותך הצידה. רק ידיד. צמית. סריס.
וגם אם תצליח איתן, מה אז? אתה תעלים אותן. אתה לא מסוגל להחזיק אותן.
אתה לא רואה את זה? אנחנו החברים היחידים שלך בעולם הזה.
ושנינו יודעים משהו יותר מצמרר. יותר משאתה רוצה אותן, אתה רוצה שהיא תהיה הרביעית. חלק ממך. אתה כל כך שונא את עצמך שאתה מחפש מישהי מושלמת להיות איתה שתגרום לך להרגיש כאילו אתה מוצלח.
אתה כל כך שונא גברים שאתה מחפש את האישה הכי נשית בשביל זה. אתה מחצין סקס ומספר בדיחות פרוורטיות ומיניות כי אתה יודע שזה מטריד אותך. אתה משייך רוע לגבריות כי הגברים שאתה מכיר רעים. או פשוטים. אתה שונא אותם. זה מפחיד אותך להיות כמוהם. אבל אתה גבר. אתה גברי. אתה מפלץ וגבורה. הארכיטייפ השטחי."
אני חייב לברוח מפה. אני רואה את הדלת. דלת גדולה ממתכת. אני רץ לעברה.
"חכה! אתה לא יודע מה אתה עושה" דיכדוך צעק לעברי.
"אתה לא משאיר לי ברירה..."
הטלפון צילצל. המחזה של דיכדוך.
אני מוכרח לענות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה