אמפתיה

אמפתיה... מי היה מאמין שאהיה אמפתי?

החלטתי היום שאני הולך לכתוב שוב על הרונין מתודעה ריקה. הפעם מזוית חדשה.

אתם מבינים... לא הקדשתי די זמן לחשוב על זה אתמול בכתיבה אבל זה קריטי.

זה בעייתי כי בתור אחד שלא נחשף לזה יותר מדי ומשאיר את האינטרקציה שלו עם אנשים למינימלית, כשזה קורה ואני מרגיש צורך לעזור למישהו אני חש אי נוחות. דיס אוריינטציה.

אני זוכר פעם שהידידה בכתה ולא ידעתי איך להגיב.

הייתי מבולבל לחלוטין. מה אני עושה עכשיו?

בא מישהו אליה, התקרב אליה, הצחיק אותה וכך עודד אותה.  אני צפיתי בלי יכולת להבין את זה.

אני מניח שהיום השתפרתי בזה. אני עדיין מזעזע בזה.

רציתי לכתוב על זה אתמול איזו יצירה. על הבלבול הזה. היום החלטתי שהרונין יהיה מושלם לזה.

רציתי כבר להחיות אותו . זאת הצורה הכי ראויה לזה. הוא נטול רגש וסרוט ולכן להיחשף למקום האמוציונלי הזה יהיה לו זר ובעייתי.

הבעיה היא שזה יצריך עבורו מישהו לאהוב וכידוע הוא היה בודד בתקופת מותו.

הסיבה שאני אוהב אותו היא שהוא לוקח את חוסר הרגש הזה למקום חיובי. הוא מתעל אותו להצלחה בתחום שלו. כמה שזה עצוב שזה לשם הולך.

גם את הפסיכולוג מכלניות אני אוהב. אולי אחייה אותו גם מתי שהוא.

היום היה רגע מוזר.

צחקתי עם מישהו על טיפול בילדים. מין בדיחה של אבות עם איזה קבלן מבוגר. מזל שלא שאל מאיפה אני יודע משהו על ילדים.

זה כל כך מצחיק איך קיבלתי את זה לידיים שלי.

חשבתי גם על מה שכתבתי על הבחורה אתמול. הרגשתי על זה אשמה. אני לא אוהב לכתוב עליה דברים שליליים ולא מרגיש שזה המקום שלי לעשות זאת.

אבל הבלוג הזה הוא המקום לפרסם את האמת שלי. כולה. כמה שיותר מחשבות שמטרידות אותי או גורמות לי להרהר.

השאיפה להפחית את הכתיבה עליה למינימום.

לאנשים מסביבי במשרד נראה תמוה שאני מסתובב איתה כל כך הרבה. הם שואלים אותי למה אני עושה את זה וחושבים שאני יוצא איתה בסתר.

הם מוזמנים להתקעווד. אנחנו גם לא מסתובבים הרבה.

"אז למה אתה מסתובב איתה כל הזמן?"

"למה אתה מסתובב עם ידידות שלך?"

"אין לי ידידות".

וזאת מחשבה גברית טיפוסית. אינטרסים. אם אין פה מניע מיני או שהיא כונפה, אין טעם להחזיק אותה. זה הגיוני.  כאמור,  אם רוב הגברים היו כמוני המין האנושי היה נכחד.

יש לי פחד שהבלוג הזה יתפרסם ויהפוך אותי למפורסם. זה ירחיק ממני המון אנשים חשובים.

אוכל לצאת רק עם נשים דפוקות שאוהבות את זה שמסקרים להן את התחת ואין להן בעיה שאני מזבל עליהן את הפה פה וכולם רואים.

אצטרך למחוק את הבלוג מתי שהוא.

בתקווה זה יהיה בקרוב. בתקווה לא אצטרך אותו יותר כי אמצא מקומות אחרים שיכילו את הבולשיט שלי.

הגעתי למסקנה שאלימות יכולה להיות מרוסנת ומתוחכמת. גבורה ודיכדוך היו אלימים. הם לא היו ברברים לא מרוסנים אבל.
מחוץ לטקסט אפשר לראות את זה באזורים כמו אסיה הצפונים ואירופה שהביאו אלימות לתחכום ועידון של שנים לעומת אסיה הערבית ואפריקה שאצלם זה היה פשוט כוח ברוטאלי.
יפן הביאה לדעתי את האלימות והמלחמה למקום הכי יפה. זה פשוט אומנות שם.
יפן כולה ביססה את התרבות שלה על דם ומוות. הטכניקות, הקאטות והשיטות הן הגמרא, המשנה והאסכולות שלהם. מעמד האצולה ביסס את עצמו על לוחמה. זה עזר מאוד להפוך את הנושא לתרבותי מאוד.

אז זה הכל להיום.
שבצ שלום פיפול.