הלילה הלבן, חרדות ודיכאונות עם ארבעת הבעיות, מחשבות על מרווין ונקנח עם ג'ון אוליבר וכמה שהוא אדיר בסקסיותו

הממ... מתי עברנו מאתמול להיום?

ישנתי הלילה שעתיים.

איך שהוא תפקדתי אבל כמו שצריך בעבודה.

קיבלתי משמרת ערב נוספת השבוע ^^ שבוע עבודות ואימונים עד הסוף.

הייתי באימון. תיקנתי כמה ליקויים בעבודה שלי. דווקא אחרי האימון היה החלק המעניין (למרות שהיה אימון מצוין).

כתבתי משהו שרציתי לכתוב ולא לפרסם. כתבתי עליו קודם.

הבנתי ממנו כמה אני מבולבל לגבי בעיה אחת שעומדת בפני. משבר זהות קל. אני לא יודע איך להגיב לזה.

שקלתי להתייעץ היום עם קו תמיכה אבל לא עשיתי את זה בסוף. לא יודע למה. אני ניסיתי לפייס את עצמי שיש לי תשובה במהלך היום אבל בפועל אין לי. לא התקשרתי כי לא רציתי לפתוח את זה. אבל אולי ראוי לפתוח את זה.

אני צריך פינה שקטה. לא שקטה כמו הפינות שלי בבסיס שאני מוצא ומשתמש בהן.

פינה שקטה ממש. בלי אף אדם. ריקה לחלוטין שאוכל להתרכז ולדבר עם מי שצריך.

אני חושב איפה אוכל למצוא אותה.

כשאני משחזר את הלילה, אני זוכר שנתתי לעצמי מספר מטלות לביצוע בשבועות הקרובים כדי לתקוף את הבעיה הזאת. בכל זאת, התקדמתי מאט.

אני פותח מפות של זהויות, בעיות נפשיות, סימפטומים ואני פשוט לא מזהה את זה. לא איפה אני ממוקם ולא מה זה אומר עלי. אני נמצא שם במפה. אני חייב להיות. אז איפה אני?

ואם אני לא מופיע שם, במקרה ואני לא, האם זה אומר שיש אצלי בעיה אמיתית? בני אדם נופלים לקטגוריות. אם אני לא נופל לאף אחת מהן, לא ניתן לדעת מאין זה נובע, מה אני, עם מי אני יכול להתחבר לעזרה וכן הלאה.

אבל אני כן מכיר אתרים של אנשים שדומים לי באותה בעייה ספציפית. כלומר זה קיים. יש הסבר.

היכן אוכל למצוא אותו בארץ?

זה מהדברים שאף אחד לא מודע עליהם לגבי.

זה מצחיק, מכיוון שהדברים האלו כל כך כמוסים, אני לא מכניס אותם לחלק מהגדרת הזהות שלי באורך יומיומי. אבל הם כן קיימים. אני הולך איתם לישון, אני מתעורר איתם ואני מסתגר איתם לפעמים.

שדים פנימיים.

אני עדיין נורא שמח. פשוט הבעיה הזאת תופסת לי מקום בראש פתאום. והיא אחת מהארבע שאני רוצה לגשת אליהן.

המשכתי בלילה עם קריאה קלה בדתות. איששתי טענה שלי והגעתי למסקנה חדשה בתפיסה שלי.

סיימתי במחשבה על יצירה. זאת שפירסמתי היום.

היא לא מדברת על בחורה ספציפית. היא מדברת על כל הבעיות שלי עם ידידות. השנאה שלי למצב הזה. התחושות שהוא משרה בי. השנאה אליו.

הטקסט קיבל את הצורה שרציתי במהלך היום. הוא לא טוב כמובן אבל שום דבר שאני כותב לא נועד להיות טוב ובפועל הוא לא טוב.

היא מדברת גם על תחושה שלי. משהו שרציתי להביע ביחסים עם מרווין. הוא לא גלוי כמו שעשויים לחשוב. זה לא העובדה שאני רוצה את מרווין או שהוא (היא?) יוצא (יוצאת?) עם אידיוט בעיני. מרווין הוא אפילו לא האדם בטקסט הזה. הוא שונה ממנו. כשאני מסתכל על העיניים הכחולות והנוצצות של הבחורה בטקסט אני לא רואה את מרווין. אני רואה בחורה דמיונית. מעלה לי את החלסטרה כמו נשים רגילות אבל שונה.

אז מה אני מביע פה ביחסים עם מרווין?

קשה לומר.

דופק את הראש בשולחן.

לא שתיתי אתמול. מאוד התפתיתי אבל חזרתי מהאימון ב11:30, לא היה לי די וודקה כדי להשתכר ובהחלט לא אבזבז על זה בירות.

נכנסתי למיטה ב4:30. שכבתי. מין שינה-עירנות שאני מכיר מקורס חובלים. מודעות צלולה לחלוטין. אס אמ אס. זה מרווין. לא רציתי לדבר איתו. הרגשתי רע. אכזבתי את עצמי. לא במה שכתבתי. במחשבות שעלו לי במהלך הלילה.

או שזאת לא אכזבה. לא, זה לא היה אכזבה לדעתי. אני לא מרגיש רע לגבי מה שאני מרגיש. קצת כועס על הסיטואציה אבל סה טו.

לא, פשוט לא רציתי לדבר עם בני אדם וממש לא עם מרווין.

אני הייתי עצבני על העולם.

שזה מצחיק כי בדרך כלל אחרי אימונים אני באקסטזה.

קצת שיכור היום.

עבדתי טוב, הרווחתי אחלה של טיפים היום.

סוף סוף היה לי זמן ללכת לרופא לגבי בעיה שהייתי צריך בדיקה והרגשתי מבסוט שהשלמתי עבודה.

צנחתי למיטה. לא הצלחתי להירדם.

האמת הייתי שמח עד שהתחלתי לכתוב פה ואז לקחת וודקה.

אצא מזה גם מחר בבוקר.

גם במובן השגרתי. אלבש חיוך ואעמיד פנים שאני מלך העולם. גם במובן שאפסיק לחשוב על הבעיה הזאת עד סיישון אחר. היא צריכה טיפול. אני צריך לעבוד עליה. אראה מתי אעשה את זה.

מעניין לעניין, ג'ון אוליבר.

אם סאות' פארק טוב, ג'ון אוליבר הוא שוקולד במילוי אורגזמות. הוא יודע בדיוק על אלו כפתורים ללחוץ בחברה האמריקאית, יש לו מודעות, הוא מציג את הדברים בצורה רדודה ומטופשת אבל מחביא מסר. זה פשוט סאות' פארק בפורמט אחר ופחות מת.

הבעיה היא כזאת:

הוא וקודמיו לז'אנר הזה כמו הדיילי שואו פשוט לוקחים דיונים ציבוריים רציניים ומרדדים אותם כדי להצחיק.

גם אם הם דובקים בצד הליברלי, המגניב והטוב, הם בכל זאת מרדדים דיון ציבורי.

הטיעונים שלהם לא באמת תקפים או מתייחסים לבעיות רציניות שהצד השני בדיון מעלה והם ידבקו באד הומינם, אד רדיקולום וסתם בדיחות ראנדומליות מהצד כדי לבסס את העמדה שלהם. למה שלא יעשו את זה? זאת קומדיה וסאטירה. זה לא אמור להיות רציני.

אבל הם כן תופסים צד בדיון ציבורי ועל כן מן הראוי שהטיעונים שלהם יעמדו.

אני נשמע מנופח ומעצבן. הרי כולנו צוחקים על פוליטיקה. זה דבר מצחיק.

אבל ברגע שמדובר במדיה נצפית, אנשים לוקחים את הדעה שלהם בחשבון כשהם מגיעים להחלטה ציבורית.

זה נשמע מטופש לחלוטין אבל זה קורה. למעשה, מחקרים מראים כמה התופעה הזאת חזקה. במיוחד אם מדובר בחשיפה ראשונה של אותו אדם לדיון. הוא רואה אותו בג'ון אוליבר, מאמין שלמרות כל הקטעים המצחיקים יש היגיון בדבריו, מחליט לתמוך בצד שלו ואז יהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותו לכיוון השני. גם אם הטיעונים של ג'ון אוליבר לא באמת מחזיקים מים כי רובם לא מסתמכים על טיעונים מסודרים וראציונלים.

ולדברים האלו בסוף יש השפעה פוליטית.

אצלנו אפשר לראות את זה גם עם תוכניות כמו ארץ נהדרת ומצב האומה.

ייתכן ויש פה בעיה יותר עמוקה אצלי: אני לא סומך על אנשים טיפשים עם בעיות ציבוריות ואני מאמין כי רוב האוכלוסיה טיפשה.

לפספס סאטירה זה חבל כי זה זהב אבל קשה להתכחש על ההשפעה שלה על התודעה הציבורית. אתה רוצה שהציבור יהיה כמה שיותר מאוזן וראציונל בהתייחסות לסוגיות ציבוריות כדי שלא יחליט החלטות מטומטמות שיפגעו בכולנו (נגד הפלרת מים, נגד חיסונים, נגד חוות מזור וכו'). אבל הציבור מבצע החלטות מטומטמות גם ככה. רובו לא קובע החלטות מטעמים אינטלקטואלים אלא רגש. מסביב לרגש הם יבצעו cherry picking וימצאו את הטיעונים הכי טובים כדי לחזק את הטענה המטופשת שלהם אבל זאת לא הסיבה שהם בחרו מלכהתחילה בעמדה וזה ממש לא עושה את הטיעונים ליציבים.

אני מאמין דבר ראשון שצריך לחנך את הציבור יותר לחשיבה ראציונלית. שזה יהיה מקצוע במערכת החינוך.

מנגד, אני לא יודע אם זה יעזור לייצר ציבור חכם ואחראי.

הדבר שאני הכי דובק בו הוא טכנוקרטיה. זאת צורת שלטון שקשה יהיה לבצע בצורה טובה אבל אם יבצעו אותה היא לדעתי תטיב עם רוב האוכלוסיה.

זה, והכחדת כל האנשים המטומטמים.