סופיה, התבגרות, הבחורה, שתיית בודדים

סופיה אהובתי, ילדתי, ביתי.
תפסיקי לעשות לי את זה.
הדמעות זולגות על הנערה שעושה את הטעות. כואבות על שהולכת שולל אחרי השטן.

עוד אני זוכר איך רקדת מול עיני בשמלה הלבנה שלך. מלכת הכיתה. השיער מתעופף כשאת מסחררת בין הבנים שעוד לא מבינים בדיוק מה הם מרגישים כלפיך ומצחקקת את הצחוק המתוק שלך.
ומנסה להתבגר, למצוא את עצמה.  מפחדת. בגדים שחורים של אבל.
כבר נמאס לה להיות ילדה.
לא רוצה לרקוד ולתת לי להחזיק אותה. מוצצת את הסיגריה האחרונה בפקט.
לובשת את אחת מחליפותיי בארון ומעמידה פנים שהיא כמוני. כמו הגדולים.

כה דומה לי אך כה שונה. זו טיפשות. תמימות של ילד. זוכרת את הגינה הביתית? זאת ששתלתי איתך בה גזרים ושיחקת בה תופסת עם חברים?
מאחוריה עומד הסיפור של בוץ, עמל וזיעה. בימי חסמין להשקות אותם כשאת בקייטנה, לדאוג להם לצל שלא ימותו, לנטוע מחדש, לעקור, לחפור, לגדר. רק כדי שאת תהיה שמחה.
ואת הכלב שלך שאהבת? ששבר רגל? האם להרדים אותו? להסתכל על החשבונות. הוא גוזל אלפיים שקל מהחשבון שלנו ואנחנו עוד רוצים לשלם חוב. לשמור עליו?
זאת אשליה. כמו סם ממכר. מהנה בהתחלה אך אתה מתרגל מאוד לתחושת הכוח והשליטה ולבסוף לא נשאר כלום. לא ההנאה או הכיף.
ותחושת השליטה היא שקר. אתה מקובע למקום. כמו עץ שנוטע שורשים.
כל שנותר לך הוא למות כעת.
סופיה, אל תלכי בדרכי כה מוקדם. בדרכם של גברים. זו דרך כואבת שסופה טרגי. תהני משנותייך עבורי. כל שנותר לי בחיים, הסם היחיד שמסב לי עונג כעת, הוא לדעת שאת עוד מחייכת.

ואת אבודה בחיים. לא יודעת מה הדרך. מתקשה להנות מההליכה. לראות את הפרחים, להריח אותם.
ואם אומר לך שכשתדעי אותה תביני שאין שום טעם ושזה מגוחך? שכל מה שאנחנו מחפשים כל כך זה לחזור להנות מההליכה עצמה בלי משים ולא להסתכל קדימה כי אנחנו יודעים שיש רק תהום בסוף?
ללמוד, לשחק, לישון כשמתחשק לנו. לא לדאוג יותר. הכי חשוב לא לדאוג. להיות חסר אחריות וטיפש.
אך לא תקשיבי לי.
אף פעם לא מבינים עד שמגיעים לשם.

סוף היום היה הדובדבן שבקצפת.
רציתי לדבר עם הבחורה כי חיפשתי צחוק. אל תבינו לא נכון, אני לא בדיכאון כבר מספר ימים. פשוט מחפש צחוק. לא טוב כל הזמן רצינות ולצחוק בבסיס עם אחרים זה לא באמת כיף.
אז ניסיתי לארגן מפגש. ייתכן והייתי קצת נאגס. בסוף לא היה מצחיק. היה כיף לי מסוג אחר אבל ייתכן ולא השריתי בה את אותו כיף שהיה לי.
מה שחשוב בכל המפגש הזה לצד דברים שאדבר עליהם בהמשך: ממש ראיתי את זה. את ההבדלים בין מה שאני מתמודד איתו למה שהיא מתמודדת. בלי שום נימה של התנשאות. אני מנסה לא לצאת מתנשא כשאני מדבר על זה. אם לומר את האמת? כן, ייתכן והצרות שלי יותר גדולות. לא, הצרות שלי לא כאלו גדולות. זה קצת דוש לומר שהצרות שלי קשות כשלידי גרים שכנים דתלשים שההורים שלהם זרקו אותם מהבית והם פחות או יותר חיים מסמים ועבודה בתור מכונאים.
והם עוד דתיים לאומיים.
כשאתה מכיר חרדלשים שההורים שלהם מאמינים שהם מתים כי הם יצאו בשאלה והם אובדי עצות לחלוטין, מדרדרים בהדרגה למוות, אתה מבין כמה אתה מתעסק בקקי. אז הצרות שלי קטנות.
אני גם לא באמת מתעסק בבגרות. אין ספק, קפצתי משהו כמו חמש שנים בחיים שלי לגיל 24. אני לא מגדל משפחה לבד, לא מכלכל בית, לא מחנך  לחלוטין את הילדים ובאופן כללי... אני לא אבא.
ייתכן והחרא שהיא עברה דמה לשלי עם אביה כשהייתה קטנה אבל מעבר לזה... היום...
אבל הרגשתי לרגע שהיא פשוט לא רואה את זה.
דיברתי קצת כמו אידיוט. זה בזכות העובדה שאני מאושר עכשיו ומצליח לכוון את התהליכים בכיוון שלי. אמרתי מה שנכון. הצרות שלי זעומות ואין לי מה להיות בדיכאון. אז שלה יהיה?
היא עשירה, עם שירות מעניין בצבא ומסתדרת עם בני אדם. מה יש להיות מבואס.
היא בדיכאון ומרגישה אבודה.
אני לא במקום כה סימפטי כרגע. יותר נכון אני סימפטי אבל נוקשה.
אח שלי בכה אתמול על אבא שלו עוד פעם ואמרתי לו פשוט להפסיק לבכות על זה. הוא מחפש כל הזמן סיבות שאבא שלו לא מכיר אותו ונעלם לו ומן הסתם מוצא. אבל מה הטעם לזיין על זה את המוח?
עשיתי איתה אותו הדבר. אמרתי לה שאין לה מה לבכות. אם הייתי יותר חם הערב הייתי מנסה גם להצחיק אותה.
ומנגד, הייתי במקום הזה בעבר אני חושב.
זה היה בתחילת תיכון. תקופה מזעזעת בשבילי. שנאתי את בית הספר והוא הכניס אותי למשברי זהות ודכאונות. שאלתי את עצמה מה מייחד אותי משאר האנשים? אני רגיל כמוהם. הם למעשה גרמו לי להרגיש כמו שום דבר מיוחד, עוד זבל. הדבר היחיד שיש לי, חשבתי, היה שאני אומן לחימה. נאחזתי בזה. זה היה כלום באותה תקופה.
היום? היום אני רואה כמה זה שטויות. הזהות שלי מוגדרת ויציבה. אני מסרטט את העתיד שלי כמו נווט את הדרך.
יותר מזה, הזהות שלי מעניינת ומגוונת יותר מרוב בני האדם.
וזאת התחושה. שהחיים שלי פשוט מדהימים היום ואני מנקז המון תחושות רעות על עצמי מהתיכון.  אני הרבה יותר מוצלח מהם.
פגשתי בדרך לבסיס הלילה (אני סוגר) מישהו מהתיכון. הרגשתי חזק ומוצלח לידו. דיברתי חזק ומוצלח.
ואם נחזור לבחורה, אני רואה את המקום שהיא נמצאת בו אבל מאמין שפשוט צורת ההסתכלות שלה לא טובה.

כמו בהרבה דברים אצלה. יש לה יכולות ודברים מעולים בחיים אבל חוסר מודעות ופרספקטיבה מטמטמת.

היא מנסה, כמוני, לקפוץ על פרק הנערות בחיים.
הייתי גם במקום הזה. כשפרשתי מחובלים והגעתי לקצין מיון בקרייה הבנתי שפה אני רוצה להיות. גובניק שחוזר הביתה כל יום, מנהל את חייו הבוגרים,  עובד וכן... עושה גם משהו משמעותי בצבא. אולי איזה מודיעין. עבדתי קשה להגיע לשם.
הצורה שלה ניתנת להערכה. היא השכירה דירה למשל. אבל מפספסת את הנקודות בהשכרת דירה. לדאוג למשל למטלות הבית וחלוקת עבודה. בית דואגים שיהיה נקי כל הזמן. דואגים שיהיה מקרר מלא. דואגים שתקלות יתופעלו וכן הלאה.
כסף זה גם חלק מזה. אין לה כסף להשכיר באמת דירה אז היא לא מצליחה לראות את ההוצאות.
כאילו, לקנות איפה שזול (אושרעד באמת נותן אושר לעד), לקצץ איפה שאפשר, לדעת את המיסים, לריב עם פקידות בנות זונות על המיסים כי אין לך טלויזיה אבל משום מה הן משוכנעות שאתה חייב לשלם אגרת טלויזיה וכן הלאה.
יש גם את הנושא של העיצוב אישי. דירה צריכה לשקף אותה. הרהיטים שאתה מקיף את עצמך בהם הם הזהות שלך.
אלו דברים שאתה רואה כשאתה משכיר דירה עם בן זוג או לבד בלי גרוש על התחת.
זה המון חרא אבל אשקר אם אומר שאני לא נהנה ממנו. זאת תחושה נפלאה. להחזיק את החיים בידיים שלך.
אך אליה וקוץ בה. יש פה חיסרון עצום. אתם מבינים... קשה שיצא ממך משהו כשאתה בשלב בחיים שאתה מתמסד. מי שמחפש להתבגר יתבגר...  עד שימצא שאין לן כסף לדברים חשובים עבור הנפש שלו כמו השכלה וטיולים או זמן לעולם.
על כן הטקסט.
עם הכל החיוכים ושאני אומר שזה כיף והכל, זה מזעזע. אני מתמסד מהר מדי בשל הנסיבות והסוף מר.
היה לנו בית פרטי עם גינה, היו לנו שש כלבים ששלוש מהם אילפתי במו ידי.
אחותי רצתה להכניס כלב לראש השנה הביתה. פתאום הכיף התנפץ. האשליה שכלב זה רק הנאה התנפצה. זאת הוצאה וגידול ולדרוש מהילדים אחריות והכי גרוע, הוא צריך להיות גור כדי שנוכל לחנך אותו ואז יש גם את כל העבודה עם גורים.
זה מצחיק כי אני פתאום קולט שהמון אנשים לא מוצאים את עצמם בגיל הזה. לא יודעים מה ילמדו, אם יקנו דירה, האם החיים שלהם במקום שהם רוצים, האם המקום הזה טוב.
לרוב השאלות הללו יש לי כבר תשובות.

אני מתחיל לחשוב שאייקידו הוא הפתרון בשבילה.
ספורט בכללי זה טוב כי זה מוציא אותך מדיכאון. טאי סאבאקי זה דבר מאוד מדיטטיבי. לי היא עזרה למצוא את הדרך שלי בחיים. מה מייחד אותי? העובדה שאתמול הלכתי בהליכת פיתול במסדרון כדי להבין משהו מהאימון של ראשון והעובדה שהתגלגלתי על הדשא ואז תירגלתי נשימות. עוד דברים מייחדים אותי כי בניתי את עצמי מאוד אבל אייקידן ואומנויות לחימה נתן לי נפח שחסר לי.
מעבר לכך היא אישה וכאמור, אני מת לדעת איך אישה תקבל את הרוח הזאת.
אני שוקל את זה וחושב ואז תוהה אם זה באמת המרשם הנכון כשאני נותן אותו לאחי למשל וממליץ אותו לה. יש המון אנשים באימון שאייקידו זה חלק מדרך החיים שלהם. וגם אומנויות הלחימה. הם מיישמים את העקרונות במקומות אחרים וזה פשוט עוקב אחריהם.
הרבה אחרים מגיעים לאימונים בשנה הראשונה ורובם נעלמים ופורשים. קשה להבין מה רוצים ממך בהתחלה. אייקידו זאת אישה שדורשת סבלנות. אתה לא מבין למה אתב עושה את אותה תנועה מאה פעמים עד שאתה מגיע לרמה מסוימת.
אדע אם זה התאים לאח שלי בעתיד. בינתיים כמובן הוא מתקשה להבין.

אם נחזור לשיחה, היא דיברה איתי בפעם הראשונה בצורה רצונית על זיון שלה. היא צודקת, אנחנו לא שם. היא הרגישה לא בנוח כשדיברתי על הבחורה מהטינדר ואותי עיצבן החבר ההוא שלה.

התעצבנתי כי אני מחזיק באמונה שגבר ואישה לא יכולים לצאת ביחד עם טווח הגילאים גדול מדי. 24 ו16 למשל. או שלושים ועשרים.
אהבה, יותר משהיא הדבר הקסום ביותר בעולם עם קשתות בענן ופרחים היא רגש ולכן היא מווסתת על ידי אותות חשמליים ותגובות כימיות. אהבה היא משהו המושפע ממשתנים ברי מדידה. היא לא צצה מדברים קסומים באמת. לכן, גבר למשל שמתאהב בנערה, מתאהב מגורמים מסוימים. אני מאמין שאם אתה מבוגר שמתאהב בצעירה או vice versa אז אתה לא התפתחת מספיק ואתה תקוע במקום שלא שלך.
פשוט כי הנושאים שעליהם ילד בן 19 מתבכיין למשל ונער בן 24 מתבכיים עליהם ובטח גבר בן 30 שונים לחלוטין וגורמים לצעירים יותר להיראות כמו שטויות. אין מכנה משותף בשיחה. אין מכנה משותף אפילו לגבי המקום שצריך לקחת זוגיות ואיך היא אמורה להיראות.
אם לא ארוויח נאה מאוד בגיל שלושים ואשגשג עסקית ובטח אם לא אתחיל לחפש מישהי שתביא לי ילדים, אדע שאני לא התבגרתי מספיק ואתבאס מהתחת. זה גיל שלושים.
גבר בן 24 צריך ללכת לברים של בני 24 ולהתעסק בלימודים ודירה. ילדה בת 17 צריכה להתעסק בגרויות (וזה לא לימודים) ובחברות ואולי בחבר.
אלא אם כן מדובר בזוגיות למען סקס, אני לא מבין מה יש להם לחפש עם ילדים.
יותר מזה, אני מעריך פחות אנשים שיוצאים עם ילדים.
זה היה גם לפני שפגשתי את הבחורה.

ייתכן אבל מעורבת פה שנאה כלפיו כי יש לו משהו שלי אין.
זה מצחיק, גברים אחרים שעוד מתחילים איתה ומרגישים צורך לנגוח איתי קרניים לטריטוריה וסקס, לא מאיימים עלי. לא משפיעים עלי. אני אפילו לא מתעצבן עליהם, סתם קצת מרחם.
הוא הצליח לגרום לי לשנוא אותו בלי שאכיר אותו.

לבסוף הכעס שלי עליה. העליתי את זה, אמרתי לה שאם תדבר עלי עוד פעם כך לא אדבר איתה לפחות במשך שבוע. היא נשמעה כאילו הצבתי לה אתגר.
לא אתפלא אם תנסה אותי.
פעם ראשונה פשוט אתעלם מזה. זה משחק לא בוגר. מותר לנו לפעמים להיות לא בוגרים. מי יודע אם לא אני.
אין מה לעשות, אני מחבב אותה. יש ימים שבהם אני פשוט רוצה לנשק לה את המצח או להסתכל לה בעיניים ולומר לה שאני אוהב אותה. בלי שום מיניות מעורבת.
מפרספקטיבה אחרת אבל. לא אעשה את זה כמובן. אני לא אסכן את מה שהצלחתי לבנות. זה רגיש מאוד. כמו מגדל קלפים שאתה מנסה לשים עליו עוד ועוד קלפים ולקוות שהוא לא יתמוטט.

זה כאילו נגסתי ממש לאחרונה בפרי עץ הדעת והבנתי פתאום שאין בו שום דבר מיוחד. הוא מעולה, עסיסי וטעים אבל הוא פרי לכל דבר ועניין עם מגרעות של אחד באותה מידה שהטעם שלו נפלא.
הוא בהחלט לא הדבר הקסום ביותר עלי האדמות שתיארתי שיהיה. למעשה, במוחי ידעתי את זה שיהיה כך.

אבל שוב, אני נהנה ומחבב אותה. הייתה לנו שיחה מהסוג המיוחל. זאת שרציתי שתהיה בין קיטסונה לבחורה שלו. אהבתי את זה.

מעניין לעניין, נחזור רגע לשתיית בודדים.
לא הזאת. זאת הרגישה כמו דרעק. זאת של פסח.
למה? היא הייתה שונה.
בכל מקום בצהל יוצא המילה "משפחה" כמו פיה של נרגילה מלוכלכת שעוברת מפה מצחין לפה מצחין.
שם זאת אולי אחת הפעמים היחידות שהרגשתי שיש לי על מי לסמוך שם ובאמת יש לי גב. זה מצחיק שמפקד בסיס ההדרכה הצליח להשרות תחושה כזאת.
לא הרגשתי אותה כששרנו בחובלים על הים שירי חנוכה סביב חנוכייה מאולתרת ואז נכנסו לטבול, לא כשאריק איינשטיין נפטר ושרנו את עוף גוזל בזמן פק"לים או כשהעירו אותנו באמצע הלילה חבדניקים ורקדו איתנו סחור סחור. בטח שלא בארוחות שישי כששרנו את אותו שיר צהלי לשבת וחבקנו זרועות.
הם היו אחים שלי. אין ספק. אני זוכר שבת טובה אחת באילת איתם בו פתחנו פחיות Master Caffe שקיבלתי באיזו חבילת תרומה לחיילים בודדים, הוצאנו עוגיות טבילה בקפה, הברחנו כוסות חד פעמיות ועשינו הפסקת קפה אחת בין הלימודים של שבת. רגע אחד נפלא.
או את כל הפעמים בסירות גומי קטנות בלילה, רועדים, קפואים מקור ומתים מעייפות. אחד נרדם ליד ההגה וממלמל דיווח שהיה צריך לתת תוך כדי ואפילו המפקד צחק כשהוא אמר לו להיכנס למים ולחזור.
אבל בחיים לא הייתי בוטח בהם. לא הייתי קרוב אליהם מספיק. הצבא תמיד היה עבודה בשבילי. למעט אותו רגע שהחזקתי את השמיכה שקיבלתי במתנה, המצות לחג והיין הזול שחסכו לי המון כסף ואפילו קיבלתי הצעה נדיבה לנסוע באוטו של אחד ממפקדי הבהד לערב ראש השנה.
זאת תחושה מוזרה, משפחתיות. זה לא רק זה שאתה יכול לבטוח בהם או תחושת הרווחה העצומה ההיא. זה יותר מזה.
מין קהילתיות כזאת, כולם תומכים בכולם.
אבל אני כבר לא שם כמובן. חזרתי לתחושות הרגילות על הצבא.