Tea for One

There was a time that I stood tall, In the eyes of other men 
But by my own choice I left you woman, And now I can't get back again 

It was really like a cry of survival. There won't be another album like it, put it like that. It was a cry from the depths, the only thing that we could do

ארבעה גברים מסביב לשולחן. סיגריות בפה, קלפים ביד, קפה שחור ליד כל אחד.

מערבב את החפיסה. שם קלף במרכז. המלכה. אנחנו מסתכלים זה על זה בשנאה. כל גבר לעצמו.

חילקתי לכל אחד ארבעה קלפים והתחלנו לשחק. ז'יטונים בין הידיים.

כל אחד לעצמו בעולם המשוגע הזה. אי אפשר לבטוח באדם שיושב מולך. מכין רק לעצמך קפה.

הקלפים נערמים במרכז, החרא צף. המלכה תמיד למעלה. מכתיבה את חוקי המשחק. כל אחד בודק שהשני לא מרמה.

השקט מופר רק לקולות שליפת הקלפים.

אני מוחץ את הסיגריה שלי על המאפרה. שם את הקלפים על השולחן. 

"אני פורש."

"מה אתה עושה? שב"

"לא, נמאס לי לשחק על גרושים"

לא הכרנו זה את זה באמת. רק שיחקנו ביחד. כל כמה זמן נפגשנו וזה מה שעשינו. לא היינו חברים או שותפים. היה בינינו קונפליקט תמידי. הדבר היחיד שאיגד אותנו היו המשחקים האלו.

"טוב. לא נזמין אותך פעם הבאה"

"טוב, אתה חושב שאכפת לי?"

"שב." אחר אמר "אתה לא זז מפה עד שאנחנו מסיימים את זה"

"לך תזדיין. זה מפגר לגמרי. בסוף כולנו מפסידים פה כסף"

"כן אבל השאלה מי מפסיד הכי פחות"

 "אני הולך"

"רגע..." שלישי אמר. הוא שם ז'יטונים שבדרך כלל לא מופיעים על השולחן באמצע. קרוב למלכה. "אתה עדיין רוצה ללכת?"

התיישבתי. העלנו את ההימורים. זה נראה כי אני מפסיד כסף היום והמון ממנו.

מה אני עושה עכשיו?

אני מסתכל על הקלפים שלי, נשען על השולחן. מתפלל שהתור הזה גברת מזל תחשוף את שדיה בפני.

כוס עמק.

איבדתי המון באותו יום. 

זה מה שהצלחתי להוציא מהיום. המשכתי את הטקסט של דתות ואת זה אסיים מחר.

מה היה היום?

פגשתי מישהו מחובלים שנפצע במבצע ולכן הופרש.

הוא לא היה אמור להיות בחובלים בכלל לדעתי. אני מאמין כי הגיע נטו בגלל פרוטקציות (אבא שלו היה חובל). מנגד, הסיפור שלו מצער. גרם לחלק בי לרצות לתרום למדינה וחלק אחר לזכור שהמדינה המסריחה הזאת הביאה אותו למצב שלו.

שמעתי את ההרצאה הכי גרוע של רב בחיי.

המטומטם טען ששופר היה כלי ניגוח במלחמה, שדיקור סיני עובד ושהאדם הראשון נולד בראשון לראשון. חתיכת מטומטם. אני לא מבין מה מכריחים אותנו לשמוע את הזבל הזה. איך זה הגיוני שבמדינה מודרנית נותנים לליצן כזה לדבר. או שרבנים חושבים שיש להם סמכות לזיין את השכל על הכל. ההשכלה היחידה שיש לרב היא בנושא דינים.

מנגד, זה לא מה שעשה אותו לגרוע ביותר. כפי שהסברתי לבחורה היום, בעיני רב טוב זה רע שמיישב את הדיסוננס בין הפרמטיביות שביהדות למודרנה בצורה הכי חלקה.

אורבך למשל עושה את זה מוצלח. הוא מברבר שטויות במדע אבל גורם לזה להישמע מקצועי.

הרב לאו פרימיטיב שנראה מאוד מתוק ומודרני.

הפחות מוצלחים כמו זמיר כהן ואמנון יצחק יוכלו לנאום רק עבור קהל המטומטמים ביותר.

הרב הזה היה כושל ברמות חדשות של טימטום עבורי. אדם עם שכל חצי מתפקד לא ייפול לבולשיט הזה.

אחרי זה יש את שתיית הבודדים שארגנו לנו.

ככל שאני חושב על זה יותר כך אני מעריך חיילים בודדים פחות. כלומר, הייתי חייל בודד. באמת בודד. בודד ברמה של, מימנתי את הסופר, המיסים והאחזקה של הבית יחד עם אחותי ושותף. ובכל זאת, להיות חייל בודד זה לא כזה נורא כשמשווים בעיות אחרות שאיתן מגיעים לצבא.

אנשים שבאים עם עול אמיתי בבית. חייל בודד זה פשוט אדם שבא בלי כלום. בלי עול ובלי תמיכה מהבית. יש חיילים עם משפחה בעייתית מבחינה כלכלית או בין אישית. הם באמת מסכנים והם חסרי קול במשרד ת"ש. אז בזמן שמארגנים שתיות לחיילים בודדים ואומרים להם כמה הם גיבורים, יש אנשים שממש אוכלים חרא ואין להם שום הגדרה או הטבה.

זה ברור למה עושים את זה. רוצים לעודד אנשים להישאר ולעלות למדינה המסריחה הזאת אז דוחפים להם כסף לכיס.

יש כל כך הרבה הטבות לחיילים בודדים, הנחות במיסים ופרויקטים מאוד מגניבים של דיור עבורם.

זה מצחיק אבל לא הייתי חייל בודד סטנדרטי גם. יש לי בבית סבא עם שתי חוליות שבורות ואני הייתי המשפחה היחידה שלו יחד עם אחותי.

יש לנו כבר דירה שהיתרונות שלה עבורנו מאוד ברורים המיקום מושלם גם לבית של סבא וסבתא שלי וגם לאחותי לצבא.

הם התפלאו שלא הסתדרתי עם הכסף שאני קיבלתי מהצבא בתור חייל בודד כשביקשתי להיות קרוב לבית. לדבריהם חיילים בודדים אחרים הסתדרו.

הם צודקים, יכולתי להסתדר. ביקשתי להיות קרוב מסיבות נוספות שציינתי פה. אבל בוא נאמר חד וחלק: הם לא מבינים שיש סוגים של חיילים בודדים. זה כל כך מפגר אבל בן ליורדים ועולה זה שני דברים שונים. גם מבחינת ההטבות. יותר מזה מבחינת העול שיש לך בבית. הכסף והמשפחתי.

כשההורים שלי עזבו היו לנו חובות להוט ולחברת הסלולר. לא היה לי טלפון במשך מספר חודשים.

אוכל? בדיחה. לא השקענו.

ומנגד, טמטום. מה שחיילים עם עול מהבית עוברים אני לא אכיר לעולם. הם צריכים לעבוד והם אלו שצריכים הטבות ת"ש גדולות באמת.

לבסוף, המסכה. כשאני מותש אני לא מציג אותה. היא התפרצה היום עם אנרגיה שקיבלתי מכוס קפה.

טעות. צריך לרסן יותר.

הראיתי לאחותי את מה שאבא שלי כתב. היא לא חידשה לי כלום.

אני אמשיך את הקו שלי. לא אדבר איתו ובטח שלא אתחיל להתווכח איתו על כמה שהוא טועה. אני יודע מה זה דיסוננס. התווכחתי איתו בעבר. הוא חייב להבין שאני לא פה להדיין איתו והתנאי שלי חד וחלק. שישיג טיפול או שלא ידבר איתי.

יש לי עוד המון טקסט לכתוב והמון לקרוא.

הקטע הזה? הוא בא מהשיר האחרון של האלבום Presence של זפלין. אחד האלבומים האהובים עלי.

הוא סגירת מעגל של הלהקה. האלבום הראשון היה מורכב מקטעי גיטרה חשמלית חזקים וזה האחרון גם כן.

ההבדל הוא באיכות שלהם. פה היא פשוט רמת ליטוש גבוה יותר.

Achille's last stand הוא לא פחות מסימפוניה.

מה שעומד מאחורי האלבום הוא נפילה חזקה לדיכאון של הלהקה.

זה מתבטא בעבודה הכועסת והעוצמתית פה.

Presence מתייחס לנוכחותו של האובליסק הענק באמצע השולחן בתמונת האלבום. גוש של רוע טהור שמפריע לכולם.

Tea for One מדבר על תחושת הבדידות של פלנט כשהיה בסיורי הופעות.

הטקסט יצא מעצמו. לא חשבתי מה יהיה בו או תיכננתי. אני מנחש שהוא עוסק במשהו אחר שכתבתי היום ולא פירסמתי ולא אפרסם.

ברכה לכבוד ראש השנה לבחורה. היא עוזבת שבוע הבא את התפקיד שלה בקיריה. אני הססן לגבי מה שכתבתי. הוא לא טוב בכלל. אבל אני צריך לשלוח לה אותו. מין סיכום קטן של מה שהיה בארבעה החודשים האחרונים.

הוא לא יצא טוב. מאוד חסום ולא פתוח. המון בדיחות רדודות.

פאק. נראה מה יהיה.

טוב, אני הולך לישון. הייתי מת אבל לשבת ולכתוב את המשך הקטעים שלי.

לילה טוב פיפול