אני הפייסטוס בנו של זאוס. התהלכתי בעולם בני התמותה ובאולימפוס והמסר שלי פשוט: צרות החלשים גדולות מצרות העשירים ויש להם פחות כלים להילחם בהם.
בשואה זה נגלה לפני לראשונה. נקלעתי למחנה השמדה בקץ המלחמה. בכל זאת, אדם מכוער ושבור כמוני היה האויב הגדול ביותר לתורת הגזע.
הובלנו בשלג הכבד לשום מקום. מחכים שכל אחד מאיתנו יצנח מטה וימות. אבל לא נפלנו מהר מספיק ובעלות הברית התקרבו ועמדו לעצור את ההשמדה. צריך לחסל אותנו מהר יותר.
חטבנו עצים, בנינו מתקני תלייה.
"אתה ואתה!" החייל הצביע עלי ועל יהודי נוסף ונבחו פקודות בגרמנית נוקשה. כמעט מנותקת, חסרת רגש או אנושיות. אתה צריך להתנתק כדי לעבוד עם יהודים.
לקחנו שלושה חברים לתלייה.
כרחנו את החבל סביב צווארם. אנשים שהבינו שזה הסוף. הם לא יכולים לעשות את זה קל עלינו. הם חייבים להביט במבט מלא תחנוני רחמים.
ראיתי את היהודי השני מבולבל, מפוחד, לא יודע מה לעשות. אם יהרוג אותם הוא יהיה רוצח. אם לא הוא יהיה הנרצח.
בעטנו בבולי העץ עליהם הם עמדו. הם פירכסו מולנו. הוא התאפק לא לבכות. לפעמים זה יותר פטתי מאדם בוכה.
שנינו שרדנו. הוא איבד את עצמו. לא יהיה מוסרי אף פעם. תמיד יהיה לו אות קיןת הוא רוצח.
חזר בתשובה, שם כיפה, ביקש רחמים מהעולם ובכל זאת לא סלח לעצמו.
עוד נפגשנו אחרי. תמיד חיבקתי אותו ואמרתי לו "הם מוחלים לך" אבל הוא לא האמין לי.
ככל שאתה נמוך יותר במדרג כך הדילמות שלך קשות יותר. להיות חיה או אדם? לשרוד או למות?
לבסוף אין מה לעשות וכדי לחיות אתה צריך להתנתק. לאבד כל טיפת מוסריות למען הישרדות. לאבד צלם אנוש.
ובתקופה אחרת, קשה פחות, חייתי ברחוב מהיד לפה.
לגנוב? לחמוק פנימה לתוך אוטובוס, לקחת לכיס פיסת לחם כשהמוכר לא רואה. להתחנן? תרומות, נדבות, טובות. אתה מכיר את המילים האלו טוב. כאילו מודע לכך שנכשלת כאדם וכעת אתה תלוי באחרים.
לבגוד? לשקר לחבריך, להבריח מזון בלי שידעו.
הכל כדי לשרוד. כדי לאכול עוד קצת.
כמה קל להיות אל, מלך, אציל. כמה קשה להיות אדם פשוט.
והדברים התאזנו ומצאתי בית. השיקולים המוסריים הכבדים הפכו להיות שיקולים כלכליים.
לאכול כל פירור, לא לקנות מאכלים טובים, רק את הזול ביותר. להתייבש אחרי מקלחת בעזרת נייר טואלט כי כביסות למגבת זה יקר. לצוד את המילה "חינם". מילה שגורמת לך לטיפת רווחה.
האם שווה לשלם עוד פרוטה בשביל יותר טוב? כמה עוד אוכל לסבול כדי לחסוך?
ובהר אולימפוס הכל שונה. אם אתה רוצה לעשות טוב אתה לא צריך להסתכן בחייך, להימנע מעוולות מוסריות, להיות מורעב או חולה. פשוט לתת. וכשזה כל כך קל לתת אתה כבר לא רוצה כל כך לעשות את זה.
אתה כבר לא רואה את החולות מהר אולימפוס. צוחק עם האלים האחרים ואוכל אמברוזיה.
אבל תמיד אהיה הפייסטוס הצולע. תמיד אזכור את הקושי שעברתי ואת הצלקות שספגתי. את העוני, הכאב והקושי. הוא בנה את מי שאני. שינה אותי. הפך אותי להישרדותי.
לעולם לא אצליח לחיות כמו העשירים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה