Well someone told me yesterday
That when you throw your love away
You act as if you just don't care
You look as if you're going somewhere
But I just can't convince myself
I couldn't live with no one else
And I can only play that part
And sit and nurse my broken heart
Now no one's knocked upon my door
For a thousand years or more
All made up and nowhere to go
Welcome to this one man show
Just take a seat they're always free
No surprise, no mystery
In this theater that I call my soul
I always play the starring role
אבל הנה משהו מעניין מהיום הזה, כתבתי סטטוס כזה:
"חברים יקרים לקרייה, אני מרגיש שחשוב להבהיר את זה,
אם לא העברתי איתכם למעלה מחמש מילים, זה לא לגיטימי לומר לי "מה הולך אמיגו?" ולטפוח לי בשכם או לחילופין "אה חורחה?".
אני לא מכיר אתכם, לא יודע מה השם שלכם ולא מבין מה זאת הקרבה הזאת שאתם מרגישים אלי.
שהשטן ישרוף את הנשמה שלכם ואז ישתין עליכם."
אם לא העברתי איתכם למעלה מחמש מילים, זה לא לגיטימי לומר לי "מה הולך אמיגו?" ולטפוח לי בשכם או לחילופין "אה חורחה?".
אני לא מכיר אתכם, לא יודע מה השם שלכם ולא מבין מה זאת הקרבה הזאת שאתם מרגישים אלי.
שהשטן ישרוף את הנשמה שלכם ואז ישתין עליכם."
.כן... תגובה קצת חריפה לטפיחה על השכם.
עליתי לגג של המפקדה והסתכלתי על הנוף התל אביבי. חשבתי על מה שכתבתי שם. אזור נורא טוב למחשבות זה. כשאני חושב על הסטטוס הזה, נבנה לי משהו לכתוב לפה. הבחורה כתבה שמשני הטקסטים הקודמים שלי אפשר לחשוד שאני אדם אופטימי ומאושר. חייכתי, יש לי קצת כתיבת חרא לעשות.
זה לא משנה משהו אחד חשוב: אני שמח עכשיו. אולי אפילו מאושר. דברים הולכים בכיוון שאני רוצה. אני מנווט אותם לשם.
חוץ מזה, קשה שלא להיות מאושר כשבמקביל לאסאמאס ממנה קיבלתי אסאמאס מאחותי שבו היא שואלת מה אני רוצה שהיא תבשל.
אז הנה זה:
עליתי לגג של המפקדה והסתכלתי על הנוף התל אביבי. חשבתי על מה שכתבתי שם. אזור נורא טוב למחשבות זה. כשאני חושב על הסטטוס הזה, נבנה לי משהו לכתוב לפה. הבחורה כתבה שמשני הטקסטים הקודמים שלי אפשר לחשוד שאני אדם אופטימי ומאושר. חייכתי, יש לי קצת כתיבת חרא לעשות.
זה לא משנה משהו אחד חשוב: אני שמח עכשיו. אולי אפילו מאושר. דברים הולכים בכיוון שאני רוצה. אני מנווט אותם לשם.
חוץ מזה, קשה שלא להיות מאושר כשבמקביל לאסאמאס ממנה קיבלתי אסאמאס מאחותי שבו היא שואלת מה אני רוצה שהיא תבשל.
אז הנה זה:
בכללי הרבה אנשים עוברים לידי במסדרון, מחייכים, שואלים מה נשמע, מנסים לצחוק איתי ואז ממשיכים בעבודה שלהם בלי שאני אפילו יודע מי הם לעזאזל (חורחה זה כינוי שחצי דבק בי חצי אני הדבקתי, מין מותג כזה שנוצר לי).
אני עד כדי כך מושך אלי אנשים? אם כן, במה זה מתבטא? אם לא, וזאת תגובה נורמטיבית של בני אדם, למה הם עושים את זה?
למה הם עושים את זה גם דווקא עכשיו?
התגובה החריפה שלי לזה כנראה נובעת מכך שבמשך משהו כמו שתיים עשרה שנה (תחילת יסודי) הרגלתי את עצמי לסביבה מנוכרת ושונאת. שנאו ביסודי, שנאו בתיכון. אנשים היו מגעילים זה לזה כדי להרוויח נקודות פופולאריות, הנמיכו אנשים לידם, העליבו. הם נהנו מזה.
הייתי רוצה לומר שאני ג'ון בריון ושמתי זין על זה, אבל זה נכנס אליה ופגע בי חזק.
הייתה תקופה שחשבתי שאני חסר ערך. לא חכם, לא טוב עם אנשים, לא ספורטיבי, לא מוצלח.
נתליתי על ההצלחות שלי כדי להראות לעצמי שהם טועים.
זה החלק שנפל לכתב בסופיה.
השתמשתי בציונים, בחברים שכן רכשתי (והמשכתי להחזיק בהם למרות ששנאתי אותם בשביל זה), באימונים שלי, כדי לומר לי שהם פשוט טועים.
הם כמובן טעו. הם אנשים קטנים. הקטע המצחיק הוא שגם אז ראיתי כמה קטנים הם ובכל זאת נתתי לדברים שלהם להשפיע עלי משום מה.
שנאתי את התיכון. גם ברגעים הכי חרא שלי בתקופה האחרונה, הרגשתי הרבה יותר טוב מבתיכון.
שנאתי את האנשים, את תחושת הבינוניות שאופפת אותו, את העובדה שזה מתיימר להיות מוסד חינוכי ובכל זאת מרוכזים בו אימבצילים קטנים.
הדבר היחיד שאהבתי בתיכון הוא את חמד"ע. אבל זה לא תיכון. זה לא נושק לרמה של התיכונים בארץ.
איזה מטומטם החליט שזה טוב וחיובי להתעלם מההבדלים באיכות של תלמידים מוצלחים ומחורבנים. מבחינת יכולות שכליות, חינוך ותרבות. אתה מקבל בזה מערכת חינוך שלא מעודדת את המצטיינים להצטיין ונותנת לגרועים לגרור את הטובים לבינוניות.
רק רע יכול לצאת מזה שאתה לא אומר לילד מטומטם שהוא מטומטם, לא מגנה ודוחה ילד אלים ועוד אומר לו שהוא יכול להיות עורך דין או פרופסר כשיגדל. לא כולם יכולים להיות רופאים. שכבת ההי טקיסטים והמהנדסים נתמכת על ידי שכבה של מנקי שירותים, חקלאים ומכונאים.
אני בעד עידוד השכלה למי שרוצה. פשוט רוב התלמידים לא רוצים השכלה. יש נטייה לטיפשים לא לרצות גירויים חדשים של ידע. וזה בסדר. צריך לתת להם מה שהם רוצים. עבודה סוג ג' ובידור רדוד ומטופש כדי להשקיט את המוח שלהם בערב כשהם חוזרים לפרחה מהתיכון שהם נישאו לה.
מי שרוצה וטיפש יוכל ללכת ולהוציא ציונים סבירים, יכולים להציע גם לתלמידים פרויקטים שונים שיעזרו להם (כמו שמציעים בחלק מהמקומות בהיקף נורא מצומצם).
מי שלא רוצה וטיפש (ואפילו יותר גרוע, אלים) צריך לשלוח פשוט ללמוד עבודה פשוטה.
לא באמת לומדים במערכת החינוך. ההספק של מערכת החינוך בתחת.
זה מה שאהבתי בחמד"ע. זה מוסד שמודע להבדלים ונותן לטובים את הטוב. זה מוסד שבאמת מחפש לטפח השכלה.
זה גם מה שאהבתי כשלמדתי לפסיכומטרי. כל מי ששם בא לשם כדי להוציא ציון טוב. כדי באמת ללמוד. הם לא שם כי מכריחים אותם. אז באמת לומדים.
בפסיכומטרי גם מפרידים בין רמות בלימוד בין הטיפשים לבעלי היכולת. הטיפשים מקבלים תמיכה רבה וחוזרים על החומר, את החכמים מעודדים להוציא את המקסימום.
איך הפסיכומטרי עובד בכזאת יעילות בזמן שמשרד החינוך מתפקד כמו ילד שחצו לו את המוח?
אני זוכר את טקס סיום התיכון וטקס סיום חמד"ע. בראשון, אחרי מחזה מהפכני ביותר בעולם התיאטרלי שיפרוץ גבולות חדשות של טימטום בו סבא וסבתא שלי צפו איך נערה בתיכון נמרחת על כיסא כמו חשפנית או זונה, כל אחד קיבל תעודה. חשבתי לעצמי, אם הם מקבלים את התעודה הזאת, כמה כבר שווה החרא הזה? אנשים בינוניים כל כך וכל כך טיפשים הצליחו לקבל אותה בלי שעשו שום מאמץ.
ואז היו את פרסי ההצטיינות על ממוצע גבוה. מאחר ויש בונוסים מטורפים ואין התחשבות ברמת הקושי, אתה רואה המון דפרים מקבלים תעודה על ההצטיינות שלהם במקצועות הגיאוגרפיה, האוננות השכלית ושלוש יחידות מתמטיקה (אתם יודעים... המקצוע בו הציון המקסימלי הוא 150, כאילו צועקים לך שאם אתה נכשל פה אתה באמת כישלון של בן אדם). ככה מעודדים בינוניות על ידי מתן תעודות מיוחדות לאנשים שלא מגיע להם, כאילו לומר להם שהם שווים משהו והם מיוחדים כשבפועל הם עוד גוש של זבל שיצא מחור של אישה מיותרת. היו מצטיינים שהיו ראויים לזה כמובן. פשוט מעטים.
בחמד"ע היה שונה. נתחיל בזה שהבנות לא התלבשו כמו זונות, הטקס לא היה מגוחך לחלוטין והנואמים דיברו בטוב טעם. המצטיינים היו... מצוינים.
זה טקס שהרגשתי גאה לקבל בו תעודה.
אם כך, אפשר להבין למה שנאתי את התיכון. זה היה ריכוז של עדר נערים מפוצצים בהורמונים שרובם לא באותו דף כמו שלך (או אפילו ספר) שאתה תקוע איתם בכיתה אחת בלי שום דבר שאתה יכול לעשות.
נהגתי להסתובב עם מעגלים חברתיים מחוץ לבית הספר.
היו לי חבר'ה ממד"א (יענו ילדים מתיכון אליאנס), רוסים, מעגל בנות קטן שאיך שהוא הגעתי אליו, הידידה וסטלנים. אלו היו המעגלים שהסתובבתי איתם. היה לי גם מעגל מבית הספר שאיתו העברתי את התיכון. כתבתי עליו גם. לא בוגרים וכו'. לא באמת התעניינתי במעגלים האלה. יצאתי איתם כדי לומר לעצמי שאני מסוגל לנהל קשרים חברתיים אם אני רוצה וכדי להתאוורר פעם במאה שנה ואולי להשתכר קצת. בפועל, יותר מפעם אחת, חזרתי הביתה עם תחושת אכזבה. אני לא שייך ליציאות החברתיות האלו. אני מכוכב אחר.
לבסוף היו חבר'ה מתנועת הנוער שלי שגם בהם לא התעניינתי.
זה תמיד היה לי משונה שבתיכון אני כל כך לא במעמד טוב ואילו באותם מעגלים אני מסמר.
הבחורה הראשונה שיצאתי איתה הגיע מהמעגלים האלו. בחיים לא הייתי מסוגל לצאת עם מישהי בתיכון עם המעמד שלי בו (למרות שהצעתי לידידה והיא תמיד חיבבה אותי בו), אבל בחוץ? הייתי מישהו אחר מוצלח יותר.
סיפרו לי פעם שאני טעם נרכש. שאני נראה רדוד ורועש אבל כשמקשיבים לי באמת רואים שאני חכם, מצחיק ואמפטי. אבל משום מה אני לא מוציא את זה.
המסיכה עשתה הרבה נזק כפי שכתבתי. היא מצחיקה אותי אבל גורמת לאנשים חוסר נוחות גדול.
אבל זה לא רק זה. מי שסיפר לי את זה לא ייצג את רוב החבר'ה בתיכון שלי. אני שנאתי את רובם כי הם היו אנשים דוחים. מעטים מהם התחברתי אליהם והיו מעניינים. הרוב היו בני אדם פשוטים. עם פחדים אנושיים, התנהגות אנושית ומחשבות אנושיות.
פועלים מיצרים בסיסיים. אולי קצת יותר מורכבים. לא ידעתי כמה בסיסי ופרימטי אפשר להיות עד שהגעתי לקורס מנוענים.
אז למה בצבא מחייכים אלי?
ייתכן שזה נובע מכך שאנשים התבגרו ויצאו מגיל ההתבגרות. אין להם את הצורך שמטפחת החממה של בית הספר לדרוך על אחרים.
ייתכן שהשתניתי. אני ממש לא חושב שעד כדי כך השתניתי. האדם אותו האדם. הסרתי את המסיכה, אולי זה פקטור בנושא.
כשאני חושב על זה, זה לא רק בקרייה. אנשים בחובלים חיבבו אותי. שנאתי לא מעט מהם כי הם היו שמוקים צהובים ורבתי עם אנשים שחיבבתי שם מאוד כי אני מתאים לחברה אנושית כמו קפוצ'ין בוגר בבית, אבל הם חיבבו אותי.
גיליתי שעד היום הם מדברים עלי שם.
הם צחקו מדברים שעשיתי.
הם אהבו דברים שאמרתי.
הם נסחפו אחרי הטעם שלי.
הם פשוט חשבו שהוא לא מתאים לעבוד איתם.
אולי זה קשור לעשייה שלי בקרייה ולעובדה שאני נחמד שם.
אם זה הדבר אז אני רוצה להיות שמוק רק כדי לגרום להם להבין שאני לא עובד, מחייך ונחמד בשבילם. אני עושה את זה כי אני מקצוען ומקצוען שעובד נעים הלכות לאנשים שהוא משרת.
אבל כוס עמק, מה אכפת לי? פשוט תהיה מבסוט מזה, זה עדיף על זה שישנאו אותך.
זה רק מעצבן שעוצרים אותך במהלך היום בשביל שיחה מיותרת חסרת תכלית.
עוד דברים על פרק היום ^^
אני מסיים בקרוב את Guns, Germs and steel. ספר מרתק באמת. קצת מגזים בעיני אבל מרתק.
אגיע למחשבות עליו כשאסיים.
אני רוצה גם לתקוף את שאלת הדתות וגם אליה אגיע איתו.
אני עוד חייב לכם (שני אנשים חיים, אוגר ממש חכם והבחורה) ולעצמי את היצירה על התקופה. אגיע אל זה.
נותרה לי אחותי ואז אני שולח לאבי את הקטע.
היה אימון חרא היום. הוא התחיל טוב. עוד פעם טכניקות לבחינה, למדתי דברים חדשים, שיפרתי דברים מסוימים.
אני עובד היום הרבה על שומן נוצ'י. כביכול מדובר במתקפה מאוד פשוטה. החלטתי להביא אותו לרמה גבוה. זה סינכרון בין הנשימה (כניסת אוויר בהרמת היד, הוצאה עם ההנפה עד שלא נותר אוויר בסוף), ההליכה קדימה (שנעשית תוך כדי שמירה על מרכז המסה בין הרגליים כך שתשאר יציב), הרגל האחורית (שצריכה להגיע עם סיום המתקפה לקו שלך) וכמובן היד.
זה חלק מתרגול הליכות. נעים מצד לצד תוך כדי ביצוע המתקפה. אמנם זה בא מאייקידו אבל גיליתי שזה משפר מאוד את הקראטה שלי גם. תחליף את השומן נוצ'י באגרוף ותקבל את אותו קונספט. אגרוף מהיר.
מה שהפריע לי היה הבחור שמחפש תמיד איך לתקן את כולם סביבו. הוא נדחף ומעצבן ומשגע אותי. למזלי יש לי הרבה סבלנות בזמן אימון. בשלב מסוים פשוט התיישבתי, הנחתי את הג'ו שעבדתי איתו מולי, נשמתי, הפניתי אליו מבט של מושין כשהוא הסביר וחיכיתי שיסיים. אחרת הייתי מנסה להרוג אותו.
אז זה היום שלי. ממוצע לחלוטין.
לילה טוב אנשים
היה אימון חרא היום. הוא התחיל טוב. עוד פעם טכניקות לבחינה, למדתי דברים חדשים, שיפרתי דברים מסוימים.
אני עובד היום הרבה על שומן נוצ'י. כביכול מדובר במתקפה מאוד פשוטה. החלטתי להביא אותו לרמה גבוה. זה סינכרון בין הנשימה (כניסת אוויר בהרמת היד, הוצאה עם ההנפה עד שלא נותר אוויר בסוף), ההליכה קדימה (שנעשית תוך כדי שמירה על מרכז המסה בין הרגליים כך שתשאר יציב), הרגל האחורית (שצריכה להגיע עם סיום המתקפה לקו שלך) וכמובן היד.
זה חלק מתרגול הליכות. נעים מצד לצד תוך כדי ביצוע המתקפה. אמנם זה בא מאייקידו אבל גיליתי שזה משפר מאוד את הקראטה שלי גם. תחליף את השומן נוצ'י באגרוף ותקבל את אותו קונספט. אגרוף מהיר.
מה שהפריע לי היה הבחור שמחפש תמיד איך לתקן את כולם סביבו. הוא נדחף ומעצבן ומשגע אותי. למזלי יש לי הרבה סבלנות בזמן אימון. בשלב מסוים פשוט התיישבתי, הנחתי את הג'ו שעבדתי איתו מולי, נשמתי, הפניתי אליו מבט של מושין כשהוא הסביר וחיכיתי שיסיים. אחרת הייתי מנסה להרוג אותו.
אז זה היום שלי. ממוצע לחלוטין.
לילה טוב אנשים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה