דיכאון, סיור בין מחשבות על סרטים ותוכניות ולבסוף סיכום השתלשלויות

עייפות, אינסומניה, עצלנות, תחושת חוסר אונים.

אני מפתח תסמינים של דיכאון?

זה מעצבן אותי. הייתי בפיק, הרגשתי מצוין ופתאום החרא הזה צץ. לא כתבתי בבלוג יותר מדי כי פשוט איבדתי חשק לעשות דברים. הכל.

גם בעבודות שלי איבדתי את המנוע. בלימודים במיוחד.

אני מאמין שאם הייתי מתאמן יותר הייתי יוצא מזה. אימונים זה האוויר שלי.

אבל למה מלכהתחילה אני נכנסתי לזה?

הסיבה היחידה שעולה לי לראש זה המשרד תש. בשני הלילות האחרונים היו לי שני חלומות אשמה על מה שאני עושה שם. אבל בתודעה אני לא מרגיש אשמה או שזה כזה דבר נורא כי אני יודע שאפצה על כך. או שיגבו ממני את הכסף או, אפילו יותר טוב, אתרום אותו לאוכלוסיות שבאמת נזקקות לו.

אז למה אני בתחושה של ירידה? אני לא מוצא את הסיבה. נראה מה נעשה.

מעניין לעניין, בואו נדבר על אנימה שאני מאוד אהבתי - קאובוי ביבופ. לא יודע למה נזכרתי בה.

אני יודע למה אני רוצה לדבר עליה. היא ממש טובה. כל כך טובה ומיוחדת שלקרוא לה פשוט אנימה זה כמו לקרוא ל1984 מדע בדיוני.

מה אהבתי בה?

זה מתחיל בפרק הראשון.

הם היו יכולים להתחיל לספר בו על המבנה הפוליטי הלא יציב של העולם ואיך כדור הארץ נדפק והיו פורטלים וחלליות ופוליטיקה בין גלקטית ופיופיו לייזרים ודארת ויידר.

במקום הם הראו שני אנשים שאמורים להיות הגיבורים אוכלים חצילים מטוגנים.

כל הפרק הראשון הוא מקפצה כדי לספר את הסיפור של נערה ענייה שיוצאת עם סוחר סמים נרדף כי הוא היחיד שמסוגל להבטיח לה חיי בורגנות קלים.

היא לא דמות ראשית. היא מתפוצצת באטמוספירה עם חבר שלה ( זה העתיד... תזרמו עם זה ).

כי הסדרה הזאת לא מכוונת להציג עולם קסום ושונה כמו מלחמת הכוכבים או שר הטבעות. מה שהולך בעולם פחות מעניין.

היא משתמשת בעולם כמקפצה פשוט לספר סיפורים של אנשים קטנים מאוד. יותר מזה, הסיפורים האלו כל כך קרובים לנו כי העולם והדמויות מאוד מתאימות לתקופה שלנו. גם אם זה העתיד, זה עתיד קודר שדומה בצורה מחרידה להווה. עם slums של ההווה, אנשים פשוטים כמו בהווה ובני אדם משעממים.

זה העניין בהמון יצירות פנטזיה ומדב. הם מנסים מאוד להציג את העולם החדש והמגניב שהם יצרו במקום להתמקד בסיפור. הם לרוב יוציאו אותך למסע עם איזה גיבור בד אס או יצלמו לך את ארמון המלך איפה שהולךכ כל הפוליטיקה.

כשטולקין כתב את ההוביט הוא אמנם הציג את העולם, אבל הסיפור היה על נער כפרי שיוצא לראות את העולם ומאבד את תמימותו. העולם של ההוביט דומה לעולם האנושי עם האנשים והחרא. הוא משתמש בסיפור כמקפצה כדי לספר את חוויותיו ממלחמת העולם הראשונה.

זה מה שמושך אותי. כשהגיבור לא מנופח בכוח אלא רוצח שכיר עני מהתחת ולא מיוחד או איזה ילד כפרי בלי שום תכונה ייחודית לו והסיפור הוא המרכז ולא העולם. העולם הבדיוני נועד להעצים ולהציג חלקים מהמציאות שאנחנו לא רואים אותם במציאות שלנו. אם זה קסנופוביה ופלגנות בעולם של טולקין או עוני וקשיים יומיומיים בcowboy bebop.

כל פרק הסתיים בשיר Real Folk Blues. כי הסיפורים בכל פרק נועדו לספר את הבכי של אדם מסוים. בלוס אורבני שכזה. המון פעמים זה אותו אדם שהרוצחים השכירים רודפים אחריו.

זה קשה להציג כך את העולם. מצד אחד אתה רואה אותו הרבה יותר טוב ומבין אותו כי הוא מתקשר אליך ומנגד קשה להבין איך אנשים חיים בו ואיך הוא הגיע למצב הזה. יש הסבר, הוא פשוו מרומז.

זאת לעומת שפילברג למשל שאוהב מאוד להציג עולם אחר. את לוק סקייווקר אפשר לאהוב. הסיפור שלו אפי. הוא אדם פשוט ודי חלש. זה הקסם בטרילוגיה הקלאסית.

אבל רוב הדמויות האחרות שלו כמו אינדיאנה גונס ואנאקין הם חיות אדם. אף אחד לא חושב שיש סיכוי שאינדיאנה יפסיד בקרב. לוק היה חשוב כמת מספר פעמים.

זה פחות מעניין לראות דמות שאין מצב שתפסיד. כלומר, אתה מצפה שהיא תנצח בסוף אבל אסור שזה יהיה פשוט, רצוי שיהיה ספק, המאבקים צריכים להיות שווים ערך לכוח שלה.

אולי אני מגזים, ביאטריקס קידו הייתה over powered. היחיד שבאמת היה אויב ברמה שלה היה ביל. אבל פה הדמות לא היה מרכז הסיפור. גם העולם לא. טרנטינו יכול היה להקדיש שעות לעולם המתנקשים שם. הוא פחות מעניין. פה המסע היה מה שחשוב. להראות כמה חרא היא צריכה לקבל. ובשביל מה? סתם איזו נקמה על תינוק שמת. אהבה של אמא. זה מה שרצו להראות שם.

אני מניח שזה יותר מסובך ממה שתיארתי. מה שחשוב בעיני זה שהעולם בדרכ הוא לא מה שמעניין וביותר מדי פעמים מציגים אותו. הדמויות והסיפור הם מה שיוצרים עניין. זה כיף לבנות עולם גדול ומגניב אבל הוא לא מעניין אותי כצופה. אני רוצה מישהו שאני יכול להזדהות איתו, שיעורר אצלי אמפתיה ואכפתיות למאבק שלו. הוא צריל להיות עלוב ואנושי כמו שאר בני האדם. גם אם הוא מזנק ביליון מטרים לאוויר.

פה אוואטר ( זה עם האנשים הכחולים ) סרח. העולם יפה וגדול  אבל לא השקיעו בשיט בעלילה. הם פשוט העתיקו והדביקו סטריוטיפים הוליוודיים משעממים אחד אחרי השני ( וביקורת סוג ז על המלחמה בעיראק שכאבה לי במוח מרוב טמטום ).

זאת גם טעות קריטית לדחוף כל כך הרבה אלמנטים של חובבי הזיקפה האמריקאית הגדולה לסרט אנטי מלחמתי.

דבר שני שאהבתי היה כמה שהסיפור והדמויות עגולות. אין עלילה רציפה על השטח לסדרה ולא נראה בבירור שהדמויות מתפתחות.

הקבוצה בנויה מארבעה אנשים תלושים זה מזה ומנותקים שהתקבצו מנסיבות. השינויים בדנימיקה הקבוצתית נורא עדינים וכמעט שלא מבחינים בהם. אתה מקבל את הכאפה באחד הפרקים האחרונים כשהקבוצה מתפרקת ואתה רואה את השינויים בבירור.

משהו שאהבת לפתע חסר בדינמיקה.

הדבר הכי קרוב לעלילה בסדרה זה הסיפור של אחת הדמויות המרכזיות. כמו לכל דמות בסדרה, יש לה גוש של חרא בעבר. בשני הפרקים האחרונים הוא עולה למעלה, קליימקס וסיום מדהים.

דבר אחרון שאהבתי בסדרה זה הסגנון. סטים פאנק משולב עם סגנון גאז מגניב. הפס קול ממש טוב, הסצנות בנויות היטב ופשוט כיף להסתכל על מה שמצולם.

יש תבונה רבה מאחורי העבודה הזאת. העובדה גם שהם לא המשיכו לעונה שנייה היא חלק מזה. זאת יצירה שנועדה לשם היצירה. יותר ממה שהם נתנו פשוט יהרוס את המנה.

זאת קצת רמאות לומר שאני לא יודע למה נזכרתי בה.
נזכרתי בגלל הקטע הזה:
http://rutube.ru/video/44777ea11eed9dbe097c5323b430de31/
הדיאלוג מתחיל בדקה 19.

"Stop protecting me.

that's just how you were back then, you decided everything.

In the end you were always right.

When I was there with you, I've never had to do anything for myself. all i had to do was to hand on to your arm like a child without a care in the world.

I wanted to live my own life.

make my own decisions.

Even if they were terrible mistakes."

נזכרתי כי גט בסדרה משחק את דמות האב. הספינה עליה כל האירועים מתרחשים שלו, הוא מבשל לאנשי הצוות, דואג להם, מטפל בהם ומטיף להם.
בין תחביביו ניתן למנות גידול עצי בונזאי.
גם העבר שלו הכי פחות כאוטי.
בזמנו היה שוטר מוצלח ובעל מסור.

באחד הפרקים הוא מתמודד עם אשתו שעזבה אותו. היא נשארה תקועה בכוכב המזדיין שהם חיו בו בתור זונה ובן זוגה הוא עבריין.
היא מספרת לו שעזבה אותו כי הוא הכתיב את חייה. היא רצתה לעשות את הטעויות שלה לבד. היא אהבה אותו והעריכה אותו. הבינה שהוא מוצלח אבל הרגישה שהיא חייה בצלו.

למה זה עולה?

האם תמיד הייתי או שאפתי להיות דמות אבהית?
אני נזכר בקלייר, הבחורה האוסטרלית. ממש הטפתי לה. חזק. הרגשתי טוב שניסיתי לעזור לה. היא כעסה עלי פעם אחת כשממש נשמעתי כמו איזה פסיכולוג מזדיין.
אני אוהב לדאוג לאנשים שאני אוהב. אני נוטה כנראה להטיף להם מדאגה. שזה מצחיק כי יש לי נטייה להיות אנטיפת, אסימפטי, מתנתק. במשך זמן רב הייתי האנטיתזה של הורה ובכל זאת... רציתי לחנך.
בתיכון ניסיתי לקחת ילד בחטיבת ביניים שמתקשה במתמטיקה וללמד אותו. הוא הבין כשלימדתי אבל משום מה לא רצה שאלמד אותו.
גם היום אני מחפש תלמיד באייקידו ללמד אותו. תלמיד מסור ולא חאפר.
גם את אחים שלי שאפתי לחנך. בצורה מאוד נוקשה.
באימון האחרון בשישי הבנתי סופית שכמו הרבה מקומות בחיים, עימות הוא לא בהכרח הפיתרון הנכון. אח שלי לא רצה ללמוד אייקידו באותו יום. ניסיתי להיכנס איתו חזיתית ואז באתי בעקיפין. אמרתי לו שאם יבצע טכניקה כמו שצריך אקנה לו ספר שרצה. מדובר בהתניה חיובית במקום שלילית (עונש), קישור אימונים לתגמול חיובי ובתורו לכיף. זה חכם.
ובשבת זה קרה שוב.
אני לא יודע באיזה שלב ניתן להגדיר את זה מדייטים אקראים ל"יוצאים" או "זוג".
אני והבחורה מהטינדר לא זוג אבל. הסתדרנו לא רע.
כל אופן, היה לה איזה ויכוח עם מישהי ודבר ראשון שעשיתי זה ביקרתי אותה על דרך הפעולה שלה. אמרתי לה מה צריך לעשות. זה מצחיק כי אני הראשון שיטען שדבר ראשון שצריך לעשות זה לומר לאדם שהוא צודק ואז להציע תיקונים לעבודה שלו. אף על פי כן, בדיונים או שיחות עם אנשים אני נכנס חזיתית.
באימונים זה כך או כך. תלוי מה היחס שלי עם האדם, סוג הטיפוס והדרגה.
כשאתה אומר לאדם שהוא טועה הוא ננעל בעמדה שלו ונכנס למקום של הצטדקות. קל לבצע טריקים במוח האדם. אם תאמר לו שהואצודק, תיכנס למבצר שלו. משם אתה יכול לעשות שינויים כרצונך, אפילו לשנות את עמדתו להפוכה אם אתה מספיק טוב והוא יקבל את זה. הוא יאמין שלא היו שינויים.
לא עשיתי את זה. היא נזפה בי וסיימנו את החלק הזה בזה.
ייקח זמן עד שתדבר איתי שוב על חרא אצלה.

אני מניח שיותר קל לי לבקר אנשים ולתקן אותם מאשר להסתכל על עצמי.
זאת התקופה הראשונה בחיי שאני באמת מתבכיין על החיים שלי. ביקרתי את עצמי המון אבל אף פעם לא אמרתי לעצמי שהמצב שלי רע. זה לא היה בריא אני מנחש. שזה משעשע כי שנים שאני קורא פסיכולוגיה.
גם משימתיות זה כלי מעולה לטיפול בדיכאון שאני שכחתי ממנו.
כושר גופני זה יעיל אבל לא תמיד.

קיבלתי מכתב חזרה מאבא שלי. לילה לבן.
בהתחלה לא כעסתי כל כך. הצחיקה אותי התגובה שלו. הייתי צריך לצפות לה. חלקית ציפיתי.
הוא מתנער מהביקורת, מאמין שהיה בסדר ומשתמש בטענה "אין לך זכות לבקר אותי, אתה לא בעמדה שלי". צודק האמת. מנגד, אני ראיתי מספר מודלים של אבהות. כנראה שקשה להיות אבא אבל בהחלט יש לי מקום לבקר אותו.
"היה לי פעם מפקד שאמר שלהעביר ביקורת זה הדבר הכי קל בעולם, יותר קל מלהשתין במקלחת"
אחרי זה הגן על אבא ואמא שלו. שזה נחמד אבל אנחנו אלה שמגינים עליהם כעת. הקטע המשעשע הוא שהוא הגן עליהם על ידי דוגמאות טובות של סבא שלי. זה גם מצחיק. 
אחרי זה הוא מפרט על המצב הכלכלי שלו, זה הוסיף לי מידע. גם על הפרספקטיבה שלו וגם מידע כללי. אצטרך לשמוע חוות דעת שנייה על המידע עצמו. מה שעושים עם מקור מידע.
אחרי זה מסביר את היחסים שלו עם אחותי. גם על זה אצטרך חוות דעת.
הוא סיים עם משהו שמשאיר אותי בתסבוכת. לא לשתף את המכתב כי זה אישי בינינו. אני רוצה לכבד את הבקשה שלו. אני ג'נטלמן. מנגד, אני צריך חוות דעת. כנראה שלא אשתף עם אימי כי הוא לא ירצה זאת וזה לגיטימי. אשתף אבל עם אחותי לחוות דעת ואחייב אותה לא לדבר על כך.
מה הרגשתי אחרי שקראתי? טוב זה הצטבר ככל שקראתי. זה היה מצחיק, קצת פתטי ההתגוננות שלו.
אוי תראו, כרית ספה שעונה על קיר. אגרוף אגרוף מרפק.
כנראה שהייתי כועס וספה אוהבת כעס.
אחרי זה סימסתי לבחורה כדי שניפגש. לא כדי לזיין לה על זה את המוח. זה לא נראה לי יעניין אותה. כדי לצחוק. נמאס לי לקחת בכבדות את הבולשיט הזה. נמאס לי לכעוס.
אני אוהב את חלק מעקרונות הנזירות. אחד מהם הוא הרפייה של הרגש ומהעולם הארצי. אגיע למצב הזה בסוף. כעת אני מתכונן אליו.
הבחורה לא ענתה. ייתכן והיא כועסת עלי על זה ש... כעסתי עליה.
אברר מחר. אני דורש שיחה איתה. קצת לצחוק. 

היה אמור להיות לי אימון אחד השבוע. אמצע היום היו לי כאבי בטן משתקים. נשכבתי על רצפה בחדר נעול ונתתי להם לזרום. אסור לי לחלות. יש לי יותר מדי כדורים צפים באוויר. אני אוכל מאכלים מייצבים בתקווה להגיע לאימון הזה. בשביל הרוגע, השפיות ושיחרור כעסים.
לאחר מכן אגיע הביתה, אשתכר ואכתוב מספר טקסטים כנראה. יש לי 2 משימות היום שעוד לא סיימתי.
האחת היא קריאה עד עמוד 50 של ספר בתקשורת המונית שהתחלתי (מעניין מאוד), השנייה היא קריאה בספר על אנגולר. אעשה אותן גם. במלא הלילה לא אשן.
הטקסטים שחשבתי עליהם הוא האחד על דתות, החברה האוטופית בעיני וטקסט על קיטסונה. סעמק הכתיבה שלו חרא אבל אני רוצה לכתוב את הסיפור שלו. זה פרויקט שאני צריך להשאיר לכשהכתיבה שלי תגיע לרמה גבוה מספיק.
תודעה ריקה גם דורש קצת יותר מיומנות אבל אני גם רוצה מאוד לעשות אותו.
נקווה לטוב.

ולמרות הכל, היה לי יום טוב בסך הכל. השלמתי עבודה ולמדתי איך לחתוך ברגים בצורה טובה. זה לא פשוט בכלל. התחלתי ספר מעניין, רכיבה מצוינת באופניים, שיחה מצחיקה עם אחותי.
נזרק עלי הרבה חרא אבל לא יכולתי שלא להנות מהיום הזה.

נסיים בשני קטעים שזכורים לי במיוחד מcowboy bebop שאני מאוהב בהם.
האחד:
http://youtu.be/auTMp87gcqk?t=8m48s

"It's not about strength or power, you've got to be fluid. You have to be like water."
"I control that force through fluid movement. That means relaxing the whole body so it can react instantly without resistance. With out thought. It means becoming like clear water.
Water can take any form. Drift in one moment then pound down and turns at the very next."

מעורבת בקטע כתיבה של אומן לחימה אמיתי.

זה אייקידו מאוד. מעניין מאוד.

יש פה גם שימוש בMizu No Kokoro. התודעה כמו מים. קונספט שאפשר להרחיב עליו רבות אבל כתוב עליו די הצורך באינטרנט.

החלק השני הוא פשוט כל הסוף. הוא כל כך... קלימטי. כמובן שהוא כך אבל זה פשוט נעשה בצורה טובה.

גם מכינים אותך כל הפרק לרגע הטרגי שהולך לבוא. סוף מדהים בעיני.

יום טוב אנשים.