Swan Song, Ten Years Gone

ואני שואל אותך, בעצם מה אני שואל אותך?

Did you ever really need somebody, And really need 'em bad 
Did you ever really want somebody, The best love you ever had 
Do you ever remember me, baby, did it feel so good 
'Cause it was just the first time, And 

you knew you would 

ואת עונה לי את אותה תשובה שאני צריך לענות אבל למישהו אחר. אותו כן מושפל ראש. אתנחם בעובדה שאפילו פלנט חש כך בתקופה כזו או אחרת

We wouldn't have anything to say anymore. I could probably relate to her, but she couldn't relate to me. I'd be smiling too much. Ten years gone, I'm afraid. Anyway, there's a gamble for you.

בואו נבתר קצת את המוח שלי.

שוחחתי עם מרווין היום (כינוי חדש שאני מנסה ובדיחה פנימית שלי, למי שלא מכיר, מרווין זה האנדרואיד הפרנואיד מהמדריך לטרמפיסט לגלקסיה). למה כל פעם שאני מדבר איתה אני צריך לכתוב פה? חלק מזה היא העובדה שאני מעדיף לא ליצור אינטרקציה עם רוב האנשים ולכן אלו שאני כן יוצר איתם משאירים חותם. חלק מזה זה כי אני שונא אנשים אחרים ולכן השיחות איתם זניחות.

לא כול השיחות. האמת, זאת נקודה טובה. בואו נפתח שיחה מהסוג הזה שערכתי הסופש. היא הולכת תמיד אותו הדבר. איך שהוא אנחנו מגיעים לנושא שאני גר לבד.

"רגע... איפה ההורים שלך?"

"בולגריה"

"מה הם עושים בבולגריה?"

"חיים"

"מה זה משלחת עבודה?"

לרוב כי אני יודע לאן השיחה הזאת זורמת אני עונה כן. פעמים אני אומר לא.

"אז למה הם עברו?"

ואז זה כמו כונפה ששואלת אותך למה אתה לא נמשך אליה. צריך להזריק חירום מודעות לוריד של אותו חצוי מוח תורן.

"כי תאכלס יותר טוב שם"

"במה?"

"בחינוך, באיכות האוכל, בהכל"

ותמיד מגיעים לשיחה הלא נעימה הזאת ולשאלות החודרניות האלו. אני שונא אותן כל כך. אולי היחסים בינינו לא מתאימים לשאלות כאלו, חשבת על זה?

גם לא נעים לי לשקר. כן, הם עברו כי חרא פה.

או להסביר שהם היו ציונים והמדינה זיינה אותם.

הכי מצחיק אלה שמנסים להסביר לך למה אני טועה ופה יותר טוב. כאילו מנסים למכור לך צעצוע שבור.

טיעונים מעגליים, בולשיט מהתקשורת, האשמת פוליטיקאים. כשהם מבינים שתאכלס אתה צודק הם דופקים את המשפט: אבל אם כולם יברחו לא יהיה פה טוב ואז לא יהיה לך לאן לברוח אם תהיה אנטישמיות.

אוקיי. אבל אני בן אדם ולכן אני מעוניין לחיות טוב. כפי שכתבתי, משכורת טובה, לחזור הביתה ולזיין את האישה שלי ולחנך ילדים.

אני לא רוצה לצאת למאבק חלוצי. זה המתיישבים היו צריכים לעשות והם נכשלו טוטאלית. מדינה לא יכולה להתנהל על ידי 100% לאומנים לוחמי המדינה. מדינות גם בנויות מרוב שרוצה לחיות.

אני גם לא מאמין שלא יהיה לי לאן לברוח. אתם יודעים מה רוב האנשים עשו כשראו שהאנטישמיות גועה באירופה? ברחו לאמריקה.

העם היהודי צריך להשלים עם זה שהוא עם נודד. כשבמקום אחד מתחרבן, ברח לאחר.

דווקא ההתיישבות קבע ההיא זה מה שדפק את היהודים בגרמניה ופולין.

כעת נמשיך לשיחה.

נתחיל בה. החיים שלה טובים. היא מסכימה איתי על זה. הבעיה שלה להנות ממה שיש לה. היא חושבת שהיא דפוקה פסיכולוגית. ייתכן. השיחה כללה המון קריאה קרה שלי. נסיונות לנתח מה שאני רואה.

אני לא חושב שהיא דפוקה כמו שהיא אומרת. סתם מגזימה.

איש חכם וסקסי אמר פעם: "פסיכולוגים זה לאנשים שלא מודעים לעצמם". אותו איש חכם וסקסי שזה אני והוא בכלל ציטט את אחותו אבל זה לא חשוב כי הוא ספציפית יותר חכם ויותר סקסי צדק לדעתי (ברור שצדק, הוא חכם וסקסי). מי שמודע לעצמו מודע גם לבעיות שלו ומסוגל לטפל בהן.

ברגע שאתה לא מודע להן ולא מתמודד איתן אתה נידון לכישלון. אתה לא תדע בדיוק איפה אתה עומד עד שממש תציב לעצמך מראה מול הפנים ותאמר "זה אני".

על כן הבלוג הזה (כל הקוראים מוזמנים להרים כוסית של המשקה המתאים למדינה שלהם לקריאת היאח הידד כעת, הידד לצרפת). זה מצחיק אבל בחובלים הין לי השתלחויות אלימות ולא ידעתי מאיפה זה בא. בתיכון בכלל... הצביעו עלי שאני מוצלח ומדהים וסקסי בחובלים וזה חלק מההפתעה. כי אם אני כזה מוצלח כמו שהם אומרים, למה אני מחבל בזה?

ורק כשהתחלתי לכתוב התחלתי לראות דבאים מסוימים.

אז אני לא קורא את מרווין כזה טוב. חלק מזה כן. חלק מזה לדעתי זה ניסיון שלה להיות שונה מהסביבה. נרקסיזם שכזה. חלק מזה זה שהחברה כל כך מקבלת הפרעות נפשיות ונהיה טרנד כזה סוחף שפתאום אנשים רוצים אותן. לא בצורה מודעת.

אני יודע מה כיוון הפעולה שלי. אני רוצה לגרום לה להרגיש טוב. אני רוצה דברים אחרים גם. זה אחד מהם פשוט.

לא אכפת לי אם תטפל בעצמה או לא ואני לא רוצה להתעסק בלרפא אותה. אני רוצה רק לתת לה את החיוך שלה.

אני לא פסיכולוג. אבל. וזה אבל חשוב. אני רוצה שתהיה מודעת לעצמה מולי. וזה משהו שאני רוצה שהיא תעלה.

אולי אתן לה בעתיד ספרים שלי בפסיכולוגיה. חרא מעניין. לא מחליף רמה של תואר,  לא עוזר לנו להבין את עצמנו אבל בהחלט נותן לך כלים טובים יותר מול עצמך.

הקטע הוא שפסיכולוג זה לא דבר שכולם מסוגלים להסתדר איתו. אתה צריך להרגיש בנוח לפרוס בפניו את התודעה שלך וכדי להגיע לזה הוא צריך גם להיות טוב אבל גם להיות מישהו שאתה מחבב.

הפסיכולוג האולטימטיבי זה אחד שאתה יכול להזדיין איתו ובמקביל יהיה מסוגל להפריד בין הקשר ביניכם לבין הפן המקצועי. כנראה שגם יש לו כנפיים והוא מגשים משאלות.

זאת לא רק הכתיבה שעוזרת פה. זאת העובדה שקוראים את זה גם.

זה אני אומר לאנשים מה אני.

אז יש דברים שאני לא חולק פה בבלוג. דברים מאוד לא בסדר. מאוד מאוד לא בסדר. הזיות, דמיון חזותי, אמונות מאוד לא טובות, התעללות עצמית.

לפעמים אני מפלרטט עם הנושאים האלו. או שאני מתקרב אליהם.

אבל, אני כן בונה פרסונה יציבה שלי פה.

היא שאלה שאלה הגיונית. למה אני נותן לה לקרוא את זה?

האמת יש פעמים שחשבתי שזה רעיון מאוד לא טוב. כשאני עוסק בה ובמערכת בינינו למשל. גם זה לא כאילו אני לא רואה השלכות של זה על המציאות. היום פחות כי זה נראה כי אנחנו מפרידים בין מה שאני כותב פה לשיחות בינינו. לא לחלוטין. אבל בצורה שפויה דיו.

הקטע החשוב הוא שגם עם קיומו של הבלוג הזה, אני שומר על חלק מהקלפים שלי לא חשופים. גם בנוגע ליחסים בינינו.

אני הפנימי לפעמים מסוגל להיות חלאה ואם אפתח גורה על כולם פה, ובאמת גורה, לא יהיה לזה סוף.

אני תוהה לפעמים עם הפורמט שזה פתוח לכולם באמת נכון. אפילו חברים שלי בפייסבוק לא צריכים להיחשף לחרא שפה. אני צריך פורמט אחר.

אבל אני מתחמק מהשאלה. למה אני נותן לה לקרוא?

התשובה הכי פשוטה, כי אני נהנה שהיא יודעת. לא הכל. אלוהים ישמור היא קראה את סקס. זה היה אבל מין יציאה מהארון הלא גיי שלי שצריך שיכירו. שום דבר פה לא צריך להיות מצונזר.

אני נהנה שיש לי נקודת מבט שנייה. גם אם היא לא מציע תובנות חדשות.

אם נחזור לסופש ההוא בבסיס איתה, אהבתי רצח שהיא שאלה אותי שאלות והתעניינה. זה נתן לי אפשרות להסביר את מה שאני חושב יותר טוב. זאת הסיבה שהיא קוראת.

זה לא היה עובד עם כל מי שאני מכיר. צריך להגיע לאיזון עם אותו אדם בהדרגה. הבנה הולכת ומתעצמת שהבלוג הזה קיים בפני עצמו ולא משנה מה תאמר או תעשה אכתוב על זה וזה יהיה פה. זה משהו שהרוב יגיבו אליו עם פריחה קלה.

היא אמרה לי היום שאני לא משוגע. זה מצד אחד טוב כי זה מראה שהשריתי בה תחושת ביטחון עצמי וצלילות. ואני מרגיש בריא באופן כללי. אלו בהחלט הצדדים שהחלטתי לעבוד עליהם אחרי הפסיכולוגית.

אותם צדדים שכשלתי בהם גם בתיכון.

אבל כשאני רוצה לענות על השאלה: האם אני בריא? אני מתקשה לענות כן.

אני קנאי. כל כך קנאי שהתעצבנתי כשהידידה שלי סיפרה לי על ידידים אחרים שלה ואני עושה את המוות לחבר של אחותי רק כי אמרו לי שהוא דומה לי, יש לי פרצי זעם שאני מווסת תודה לאל אבל הייתי מספר פעמים קרוב לפצוע מישהו באימונים בגללם, אני עדיין נוטה להשתמש באותה מסכה מעצבנת שאני לא מסוגל להפסיק איתה ואני יודע שהיא לא בסדר כי אני לא רואה אנשים מסביבי עושים אותו הדבר, יש לי צורך הזוי לרצות אנשים ולהיות הבן אדם הטוב וזאת אחת הסיבות שאני כל כך לא נהנה בסקס כשאני חושב על זה, אני בורח מעימותים.

אבל אלו לא לקויות חמורות יותר משזה בעיות שיש לטפל בהן וחלקן נגעתי פה.

אני מנחש שיש לי משהו כמו שלוש בעיות שלא נגעתי בהן פה ולא אגע כי זה פרטי מדי. להחריד. שלוש בעיות אמיתיות שקצת מפחידות אותי. למזלי אני בורח מעימותים כך שלא אתמודד איתן.

ופה הבלוג גם עוזר כי ברגע למשל שאני בורח מעימות אני מסוגל להצביע על זה.

ואני חוזר על המנטרה שעכשיו יותר טוב לי מבתיכון. למעשה, לא הרגשתי כמו שאני מרגיש היום מאז אולי כיתה א.

כיתה ז הייתה אחת מהגרועות. גם ח וט. היה מזעזע מאוד. ההשפלות. השנאה.

י-יב היו בסדר אבל גם בהן היו בעיות שהרסו הכל. מנגד, אם הייתי ממשיך בקו המגמה של אותן שנים ייתכן ומצבי היה טוב יותר.

עליתי אקספוננציאלית אחרי התיכון ובצבא. כשיצאתי מחובלים הייתה בכלל עלייה חדה.

גם כשיש לי יותר חרא משהיה לי אי פעם בחיים. או לפחות יותר חרא שאני צריך באמת להתמודד איתו.

לבסוף יש משהו שהפריע לי זמן רב ביחסים בינינו אך כעת הצבעתי אליו.

הם מאוד חד צדדיים. אני מאוד אקטיבי והיא מאוד פסיבית. זה מעצבן אותי.

היא לא נפתחת בפני כמו שאני נפתח בפניה, לא מדברת איתי כמו שאני איתה וייתכן גם שלא רוצה כמו שאני רוצה.

למה זה?

ייתכן שהיא מפחדת להיחשף או שלא מעוניינת. אפשרי אבל לא הגיוני. הרי שנינו יודעים שאין לה מה להפסיד. שלא אפגע בה או ארכל עליה או אזיין אותה על כך.

זה מביך. זה נכון. גם לי זה מביך לפעמים. לקח לי זמן מה לפני שלחצתי על סנד לסקס ושקלתי בהתחלה למחוק אותו.

כמו דברים רבים אחרים. אבל זה מה שתרפי פה. זה שאתה מתמודד עם המביך.

מבוכה זה רגש שמרסן אותנו מלעשות דברים חשובים.

את זה למדתי גם באומנויות לחימה. אני זוכר פעם שהמאמן שלי לקראטה ואני ביצענו רנדורי. הוא חפן לי את הביצים ותפס את הראש. אם לא הייתי מהיר תגובה הייתי נפגע שם. קפצתי והתגלגלתי.

מבוכה או לא, לתקוף שם זה יעיל ולדעת מה לעשות כשתוקפים אותך לשם זה חשוב.

להרים את הברך לברכייה מטווח קרוב, להתקרב לאדם לטווח לא נעים ולפגוע במקומות כמו הכבד והשוק זה לא נעים. זה מביך. זה יעיל.

להטיל מישהו לקרקע דורש שתכניס את האגן שלך מתחת לגוף שלו כדי להכניס את כל משקל הגוף. מביך אבל יעיל.

להרגיש בנוח לדבר על פאקים אצלך, דברים שמפריעים לך ודברים שלא נעימים לך זה מביך אבל אחרי זה אתה יותר טוב עם עצמך. זה ראיתי עם ניצולי שואה והמשפחה השכולה.

ייתכן והיא לא צריכה אדם כזה בחייה כי יש לה חבר וידידות טובות. ייתכן שזה נכון. ואז היחסים בינינו מיותרים.

השאלה היא אם היא חושפת את עצמה באמת מולם.

קיבלתי גם תשובה לשאלה שלי. חילצתי אותה ממנה בשיניים. היא לא נמשכת מינית אלי.

זה הגיוני. הוצאתי את המיסתורין, הבעתי עניין רב וחשפתי צדדים שלי.

האם זה זה? סביר. אני יודע אבל דברים שראיתי שסותרים את זה.

מעניין אבל לא אחקור לעומק. לפחות לא בזמן הקרוב. אני ממצה נתונים פה כי זה יעיל למקומות אחרים.

לילה טוב פיפול.