טוב, אז סגרתי חמישה ימים בבסיס. היום יהיה האחרון. איך נסכם את כל זה?
נתחיל בהיערכות לשבועיים הקרובים, הם הולכים להיות ממש ממש ממש טובים.
שבוע הבא אני בבסיס רק שלושה ימים. שאר הימים אני עובד בבקרים וייתכן גם בערב. אם לא אז אני הולך לאימונים בערבים. זו כבר התחלה טובה. אני חתום על כך רק ביום חופש אחד.
אני נפגש בסופ"ש עם הבחורה מהטינדר והפעם אני מתחייב לחרא הזה שיהיה טוב!
שבוע לאחר מכן אני נפגש עם הבחורה על בירה. זאת התחייבות. בשישי של אותו שבוע אני טס לקליפורניה ולא רואה את המדינה המסריחה הזאת לעוד שבועיים.
לאחר מכן הישוע מגיע, אני מכריז שאני כבר לא חייל בודד.
הנסיעה לקליפורניה תבוא בזמן טוב כי כנראה שאצטרך צינון גם מהיחסים עם הבחורה באותו הזמן פחות או יותר. אנחנו מאוד מסתדרים בזמן האחרון וקשה לי להאמין שאצליח לשמור על הטרנד חיובי לכל כך הרבה זמן בלי לפוצץ את זה.
כן כן, שבועיים סקסים ביותר.
כעת נחזור להווה המחריד.
בפועל, לא עשיתי יותר מדי בסופ"ש. כתבתי המון. את הרוב עוד לא פירסמתי כי זה בפוסט על דתות שאני מחכה שיושלם.
קראתי את הספר על תקשורת המונים. הבנתי שהקשר בינו לבין מדע או מחקר מתודולוגי ששווה משהו אפסי ולכן זנחתי אותו לקריאה קצת יותר טובה. מה יש למדעי הרוח ולמדע גרוע? זה לא כאילו הם יכולים להרשות את זה לעצמם. היסטוריה, מדעי המדינה ושאר החבר'ה בסופו של דבר עוסקים בתצפית על המציאות שניתנת למדידה ולכן היא צריכה לעמוד בסטנדרטים האלו. במקום זה אנחנו מקבלים המון מרצים סוצאליסטים, רדיקלים לכיוון השמאל שנכשלים מכל בחינה של אנשים אינטיליגנטים.
הספר השני שלי של הסופ"ש היה ההמשך לכרונולוגיה של אמבר, בסימן החד קרן (אכן כותרת הומוסקסואלית). אני אוהב את סיפורי אמבר. ז'ילז'ני כותב בצורה שכיף לקרוא.
אבל נהנתי יותר מהספר הקודם. ייתכן וזה כי הוא היה בסופ"ש הממש טוב שהיה לי ולצד זה הוא השרה אווירה מאוד רומנטית בכל הספר (עם הבחורה ההיא דארה). אני מאמין שזה חלק מזה אבל הדבר השני הוא שהספר הקודם הזיז יותר את העלילה. הספר הזה פשוט בחן את מה שכבר היה כתוב מפרספקטיבות שונות. הוא חשף המון פרטים בעלילה אבל לא הייתה התקדמות פסיכית. הספר גם הסתיים בסימן של מתח גדול מאוד.
הייתרון שלו על הקודם היה בעובדה שסוף סוף ממש נחשפנו חזק לפוליטיקה הפנימית בין האחים של מלוכת אמבר. כל הזמן נכתב כמה היא מתוחכמת ועדינה ופתאום זה נראה וזה היה ממש טוב.
ממש ממש טוב. לא הספיק בשבילי כדי להנות לגמרי מהספר אבל היה טוב.
הקטע הוא גם שרוג'ר החליט משום מה שזה רעיון טוב לדחוף לנו עמוק לגרון את העולם הקסום שלו והעולם הקסום של אמבר לא מתחבר לשום דבר שבני אדם יכולים להתחבר אליו אז בעיני זה קצת מבלבל ולא מובן מה שהוא רוצה להעביר. הטיולים ברחבי העולם היו מאוד לא ברורים.
כפי שכתבתי, זה לא מה שאני מחפש לרוב בספר. אני מחפש לקרוא דברים שבני אדם מסוגלים להתחבר אליהם. זה נכון גם לעולם פנטזיה. המטרה בעולם פנטזיה קסום היא להקצין ולהעצים חלקים מהעולם האנושי כך שנבין אותם או שנראה אותם יותר טוב.
נקווה שהבא בסדרה יהיה יותר מהנה. ייקח זמן עד שאגיע אליו. אני מאוד נהנה לקרוא את הסדרה בדשא של המפקדה כשאני סוגר סופ"ש. הכי נהנה כשהבחורה נמצאת שם כשאני קורא את הסדרה. לא יודע למה, הרגעים בספר שהיו הכי מהנים היו הרגעים שהיא הייתה לידי ונתתי לה לקרוא את החלקים שאני נהניתי מהם. אני אוהב לצפות בה מתמקדת בדברים. אם זו העבודה שלה או ספרים.
נעבור הלאה לפני שאמשיך לזיין את המוח על זבל ^^ כאמור, לא אבצע שום מהלך כלפיה, לא אראה אותה באופן מיני ובטח שלא אומר לה כלום כזה. הסיכוי שנקדם את זה לזוגיות שווה לסיכוי שלוקי ירד מהשמיים ויכריז שאני המלך החדש של וואלהלה ואז נאכל יחד צלעות כבש או משהו מיתולוגי ולא סביר בעליל אחר.
נחתי הרבה בסופ"ש. נחתי המון בסופ"ש. דפקתי שנ"צים. בחיים לא דפקתי שנ"צים בחיי.
כלומר, חוץ מפעמיים. פעם אחת הייתה אחרי שבוע הפוך בקורס חובלים. שבוע הפוך זה שבוע בו אתה כמעט ולא ישן ורוב הפעילות שלך היא בלילה.
ביום האחרון נותנים לך לישון המון שעות, מעירים אותך לארוחת צהריים, מחזירים אותך לישון ואז משחררים אותך לשבת. רגעים נפלאים.
הפעם השנייה, בה אני ממש נהניתי, הייתה באוטובוס מחוץ לבסיס שלנו באילת אל הבסיס באשדוד. השמש חיממה אותנו, האוטובוס התנועע כמו ערסל וכולנו ישנו באושר. היה פשוט כיף. כאילו יצאנו מאזור מלחמה.
אני זוכר במיוחד את היום ההוא כי היה לי חבר שעלה יחד איתי לוועדות מנפות מהקורס. הוא היה בלחץ ועודדתי אותו כל הנסיעה. כמו אח.
באו הועדות, פעם ראשונה בצבא שנכנסנו ממש לבניין משרדים ממוזג עם כורסאות. הרגיש מוזר. סותר קצת את כל הרעיון של צבא. השאירו אותנו במטח כל השבוע ולבסוף זה קרה.
הופרשנו בעכו. אחרי מסע בבוקר. המסע היה מדהים. הכנתי את עצמי שזה יבוא, לא הייתי מופתע.
מילותיי היו כאלו: "אתם עושים טעות, ואני אחזור". לחצתי את היד של מפקד השלב. הוא נתן לי את הטלפון שלו. הם משרים בך את התחושה שכל הזמן דואגים לך גם ברגעים האחרונים. באותו רגע גם רציתי לחזור כי ידעתי שהם עשו טעות. אני עדיין מאמין שהייתי קצין לוחם מצוין. הם פשוט לא חיפשו בעיני קצין לוחם מהסוג שאני הצעתי.
התקלחתי. המקלחת הטובה ביותר שעשיתי בקורס. שמתי זין על כל העולם בחוץ ולקחתי את הזמן שלי לבד במקלחות. עליתי על א' לאט. פעם ראשונה בצבא שיכולתי לקחת את הזמן כשעליתי על מדים. גם פעם ראשונה שיכולתי לקחת את הזמן במקלחת.
אחרי זה אירגנתי את התיק שלי, הוצאתי פחית של Master Caffe שהחבאתי בו. צריך להחביא דברים כאלו אחרת מישהו יקח לך ברוח הקיבוציות המטופשת של הקורס. שתיתי אותו לאט וברוגע.
המש"קית שלי באה אלי בחיוך ותידרכה אותי מה אני צריך לעשות. הפעם בלי דיסטנס. היא הייתה מאוד נחמדה. הרגשתי שהיא חיבבה אותי.
יצאתי לרכבת. הקטע המעצבן הוא לנסוע עם אנשים טיפשים איתה מהקורס. חלקם ידעת שלא מגיע להם להיות שם ושנאת אותם. מעט היו איכותיים גם כמוך וחבל לך שהופרשו.
הגעתי לבה"ד. פעם ראשונה באמת שאתה נחשף לכאוס הצה"לי. שאתה באמת אינדבידואל בלי שום פיקוח עליך שיכול לעשות מה שהוא רוצה. יכול להיות שחיפשתי את זה בקורס. אני עדיין רואה אנשים שיוצאים מהקורס והם קצת בדיסאוריינטציה כי זרה להם התחושה שאין מישהו שינהל כל חלק קטן מהלו"ז שלהם. גם כשנותנים להם את האשליה שהם מנהלים אותו לעצמם ושהם חופשיים, הוא תמיד מנוהל ויש להם מעט שליטה. זרה להם גם החשיפה לאנשים פחות מורעלים ולפעמים גם פחות איכותיים. הם לא יודעים איך לאכול אותם.
אחרי שעות בבה"ד, העברתי עירעור על ההחלטה. הערעור נדחה אחרי שבועיים.
בחודש שלי בבית ידעתי מה קו הפעולה. אני אברר במה כרוך חזרה לגיבוש ויציאה מחדש לקורס ואברר במה כרוך יציאה לג'וב בתור איש מודיעין למשל.
אלו שני המסלולים היחידים שרציתי. הבנתי מתי שהוא שאם אני מנסה לחזור לחובלים הסיכוי להתקבל מחדש קטן מאוד והסיכוי הגדול יותר שיתקעו אותי בקרבי. לא רציתי להיות חפ"ש על הספינות, זה תפקיד פחות ממני ולא רציתי למות במדבר כי צה"ל שם זין על הירוקים שלו.
אז כשהגעתי לקורס בסטי"לים ידעתי מה יהיה קו הפעולה שלי.
אני מדוכא. לקחתי את כל הסימפטומים. היה שיקול גם לצאת מהצבא אבל זה היה פוגע בי אחר כך לדעתי.
לא אכלתי, הכרחתי את עצמי לבכות, לא ישנתי. האמנתי לשקר של עצמי.
שיחקתי בקלפים החזקים שלי: יש לי דירה שאני צריך לשמור עליה כי היא מקיימת תנאים חשובים בשבילי, לסבא שלי היו שתי חוליות שבורות בגב ואני צריך לטפל בו ואני חייל בודד בלי כסף.
עבודה ממושכת שעבדה. לא לחלוטין כמו שרציתי. הגעתי בסוף לקרייה בתפקיד נמוך ממני אבל הגעתי לאן שרציתי.
קצת גלשתי, נו טוב. הרעיון הוא כזה, הייתי מותש מהחודשים האחרונים וממש הייתי צריך לנקות את הראש.
ראיתי אמריקן פאי אתמול בפעם הראשונה.
את ההמשכים ראיתי קודם כבר ולא התלהבתי. מסתבר שהראשון ממש טוב. כלומר, נעזוב את זה שהוא מצחיק, הוא מדבר באמת על דברים אמיתיים והוא לא סרט הוליוודי חרא.
הוא מתעסק בבעיות של ילדים בני 17 והחרא שלהם והבלבול של הגיל הזה.
הילדים בני ה17 אמיתיים ודומים לילדים בגיל הזה. הדיאלוגים אמיתיים. האווירה אמיתית.
כשאתה רואה סרט כל כך טוב בייצוג קבוצת הגיל הזאת אתה מבין כמה האחרים עושים את זה חרא.
נהניתי.
שתיתי גם בקבוק יין באותו יום אז כתבתי רשומה מביכה בנושא.
היום שתיתי חצי בקבוק נוסף.
I regret nothing.
אני רוצה לראות את תלמה ולואיז. השמועות אומרות שהוא טוב. השאלה היא כמה הוא יכיל שיחות כוס וסוגיהן (מצד שני, סרט של נשים עם שיחות כוס לא ממש יכול לקרוא לעצמו פמניסטי) וכמה הוא באמת יהיה דיאלוגים שכיף לראות וקטעים מעניינים.
אני צריך לבדוק את תנאי המלגה באוניברסיטה בעמק הסיליקון. אבל כשאני חושב על זה, אני יודע איפה אני רוצה לחיות וללמוד. יפן או גרמניה. אמריקה זאת לא הבחירה שלי. וזה אמנם יהיה יותר קשה להגיע לאחת מהמדינות ההן, אבל גם לקליפורניה יהיה ממש זין להגיע ולהתאקלם.
אז מה אני עושה? אין לי מושג. אני לא אשרוף את הגשר הזה אבל את ההחלטה עצמה אצטרך לעשות רק בשנה האחרונה במלא.
בינתיים אלמד תיכנות וייתכן ואוסיף לזה גרמנית בהמשך.
לבסוף יש את כמות הצפיות בבלוג. לפני יומיים נכנסו כשבעים אנשים.
יש לי כניסות מצרפת וארה"ב.
זה מעניין כי זה מעורר אצלי חשש. אני מפחד שיקראו אותו אנשים שמכירים אותי וזה עשוי להיות קצת לא נעים.
מנגד, כל הרעיון פה זה לא להרגיש בושה לפרסם דברים. אם הם פרובוקטיבים או כנים מדי. אצטרך פשוט
להתמודד עם זה.
זה הכל לבינתיים.
חג שמח פיפול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה