הסובארו הישנה.
תמיד פעילה. תמיד חמה ומהירה ועובדת נמרצות. מעולם לא נחה.
הפלאג מצית את התערובת, הבוכנות נעות, אש, פיצוץ, סיבוב בשיא הכח. עוד מהירות, הספק גבוה יותר. עד קריעת השריר.
תנוחי. אני תמיד אומר לה. תפעילי פחות כוח. היא כבר זקנה ובקרוב תמות. הזמן שלה למצות את המסלול, לנוע לאט עד שהיא נעצרת לחלוטין.
קשה לי להאשים אותה על כך שעדיין פועלת ומספקת תפוקה גבוה. אני בדיוק כמוה. אוהב לעבוד. בן דור אחר שבו קידשו את העבודה.
המכונה מזיעה מעיבוי, השרירים כולם עייפים, גל הזיזים לא משומן כבר אבל המכונה ממשיכה לרוץ. ככה נחיה לנצח. ככה אנחנו אוהבים את זה.
אני לא מסוגל לדמיין את החיים בלי הסובארו הישנה. לא מסוגל להכין את עצמי למותה הקרב. לזמן בו תפסיק לפעול. אנחנו מעמיסים עליה המון. היא תמות בסוף. אני כל הזמן אומר לכולם להפסיק לעשות לה את זה. להעלות אותה בגבעות עם מסי כבד, לקחת אותה למסעות.
אבל למעשה גם אני צריך אותה בשביל זה. זמנים קשים וכולם צריכים להיות חזקים. גם הסובארו.
תמיד נסעתי איתה כשרציתי לנקות את הראש.
עברנו את הצומת, המשכנו ישר ולפתע היא הפסיקה לעבוד. רכב פגע בנו מאחור במהרה.
"אדוני, אתה בסדר?"
התיישבתי בצד. היא הסתכלה עלי במבט מודאג. הבחורה. הסתכלתי קדימה, הסובארו הושמדה.
זה מה שאני צריך עכשיו.
"אני... אני..."
קמתי על הרגליים והתחלתי ללכת. נפלתי לקרקע. קמתי שוב והמשכתי. אני צריך ללכת הביתה. צריך לספר להם שהסובארו לא עובדת יותר. שהכל בחיים מתפרק.
הלכתי והלכתי והלכתי ואז שמעתי חריקת בלמים.
עמדתי במעבר חצייה.
רכב ציפצף לי.
מישהו יצא מהרכב. גבוה, שרירי.
"תגיד לי מה אתה דפוק?! מה אתה נדחף ככה לאמצע הכביש?"
הוא הלחיץ אותי. תפסתי אותו באוזן חזק ובתנועה גלית הרמתי אותו מראשו והצנחתי אותו כדי שיפגוש מקרוב את הברך שלי. האף שלו דימם. דרכתי לו על הצוואר.
קלטתי שנייה אחרי מה אני עושה.
רצתי משם.
נפלתי שוב. מצאתי את עצמי מתעורר בבית חולים.
משפחתי מסביבי מסתכלים עלי.
"מה קרה?" הם שאלו אותי.
מסתבר שהיה לי גבס על הרגליים.
"סבא מת" מלמלתי.
תמיד פעילה. תמיד חמה ומהירה ועובדת נמרצות. מעולם לא נחה.
הפלאג מצית את התערובת, הבוכנות נעות, אש, פיצוץ, סיבוב בשיא הכח. עוד מהירות, הספק גבוה יותר. עד קריעת השריר.
תנוחי. אני תמיד אומר לה. תפעילי פחות כוח. היא כבר זקנה ובקרוב תמות. הזמן שלה למצות את המסלול, לנוע לאט עד שהיא נעצרת לחלוטין.
קשה לי להאשים אותה על כך שעדיין פועלת ומספקת תפוקה גבוה. אני בדיוק כמוה. אוהב לעבוד. בן דור אחר שבו קידשו את העבודה.
המכונה מזיעה מעיבוי, השרירים כולם עייפים, גל הזיזים לא משומן כבר אבל המכונה ממשיכה לרוץ. ככה נחיה לנצח. ככה אנחנו אוהבים את זה.
אני לא מסוגל לדמיין את החיים בלי הסובארו הישנה. לא מסוגל להכין את עצמי למותה הקרב. לזמן בו תפסיק לפעול. אנחנו מעמיסים עליה המון. היא תמות בסוף. אני כל הזמן אומר לכולם להפסיק לעשות לה את זה. להעלות אותה בגבעות עם מסי כבד, לקחת אותה למסעות.
אבל למעשה גם אני צריך אותה בשביל זה. זמנים קשים וכולם צריכים להיות חזקים. גם הסובארו.
תמיד נסעתי איתה כשרציתי לנקות את הראש.
עברנו את הצומת, המשכנו ישר ולפתע היא הפסיקה לעבוד. רכב פגע בנו מאחור במהרה.
"אדוני, אתה בסדר?"
התיישבתי בצד. היא הסתכלה עלי במבט מודאג. הבחורה. הסתכלתי קדימה, הסובארו הושמדה.
זה מה שאני צריך עכשיו.
"אני... אני..."
קמתי על הרגליים והתחלתי ללכת. נפלתי לקרקע. קמתי שוב והמשכתי. אני צריך ללכת הביתה. צריך לספר להם שהסובארו לא עובדת יותר. שהכל בחיים מתפרק.
הלכתי והלכתי והלכתי ואז שמעתי חריקת בלמים.
עמדתי במעבר חצייה.
רכב ציפצף לי.
מישהו יצא מהרכב. גבוה, שרירי.
"תגיד לי מה אתה דפוק?! מה אתה נדחף ככה לאמצע הכביש?"
הוא הלחיץ אותי. תפסתי אותו באוזן חזק ובתנועה גלית הרמתי אותו מראשו והצנחתי אותו כדי שיפגוש מקרוב את הברך שלי. האף שלו דימם. דרכתי לו על הצוואר.
קלטתי שנייה אחרי מה אני עושה.
רצתי משם.
נפלתי שוב. מצאתי את עצמי מתעורר בבית חולים.
משפחתי מסביבי מסתכלים עלי.
"מה קרה?" הם שאלו אותי.
מסתבר שהיה לי גבס על הרגליים.
"סבא מת" מלמלתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה