בוא נתחיל לענות לשאלה פשוטה:
למה רציתי לכתוב את הטקסט? כתבתי כבר שהוא שילוב בין מספר רעיונות. כמו תודעה ריקה. התאמנתי בחדר מכונות בבסיס. מיוזע וחזק.
חשבתי ברגע אחד מהאימון על הפרפר השחור. דיברתי עם הבחורה על היצירה ההיא. היא אמרה שהיא הכי טובה שלי.
באמת? איזה חרטא. זה משחק של המון מטאפורות ריקות ומאולצות. סקס עם המון תנועות גדולות ומנופחות שלא מתירות רושם.
אבל חשבתי על חדר המכונות שם. הוא ייצג את הרגש. מה אני מרגיש עכשיו?
ואז עלתה מחשבה מטרידה. הן עולות לי לפעמים. מחשבות מסיוטי בלהות. שתי דמויות שמייצגות אותי מענות אותי בחדר מכונות. כנראה שהאדנלין בדם תרם למחשבה הזאת.
ואז הנחתי את היצירות שרציתי לכתוב ושזרתי אותן בזה. חלק במודע וחלק זה פשוט יצא ככה.
מה רציתי לכתוב?
רציתי להשלים עם המוות הקרב של סבא שלי. הוא אופף את האוויר. אנחנו מפעילים עליו המון לחצים. בייחוד בתקופה האחרונה. הסובארו לגאסי היא הרכב הראשון שהיה ברשותינו. רכב נאמן, חזק, אמין. פאקינג טנק.
ככה אגיב כנראה במידה ואשמע למותו. המחשבה הראשונה הייתה שאשמע על כך בבית קפה. לא אצליח לעבד את זה בהתחלה ואז אעבד את זה כל כך טוב שאתפרץ באמוק ואהפוך שולחנות. אחרי זה אכנס לרוגע ובלבול שוב.
ייתכן שבאמת אאבד כל מגע עם המציאות. שכמו. החרא תהיה גדולה מדי וזה יגרום לי לקריסת מערכות טוטאלית.
זה גם משלב עוד משהו. רציתי להשוות את עצמי לרכב. אני מאוד אוהב לעבוד. שני הימים המוצלחים השבוע היו אתמול ושלשום. אתמול כי עשיתי המון מטלות ועליתי וירדתי במעלה ובמורד הבסיס שוב ושוב. גם יצא לי לבצע מספר טובות לכמה משרדים.
שלשום כי הייתי צריך לשחרר איזה גוף מתכת מהקרקע. הרבה להבריג ולחתוך. לשחרר בכוח ולבעות בו. יצאתי משם מזיע, מלוכלך מחול ומלא בסריטות. צחקו עלי אז שאני עובד קשה מדי בשביל הקרייה.
אחרי זה נהייתי קצת אלים. כשאני נהיה אלים בצבא אני נכנס למעלית ומתחיל לתת לה המון אגרופים.
או לדלת הפלדה הענקית של המשרד שלנו.
אני אפילו לא מבין למה אני כל כך אוהב לעבוד. ייתכן ואין פה משהו מורכב פסיכולוגית יותר מדי. אני פשוט אוהב לעבוד.
למה אני עושה טובות? אותה סיבה.
גם כי אני לומד זה מלא.
גם כי אני מחפש מה לעשות בקרייה וכל הפרויקטים הקטנים האלו שאני נותן לעצמי מפיגים את השגרה. לבכין מישהו לבגרות, לעזור למישהו בקורס באוניברסיטה באנגלית ולבנות משהו למשרד תש.
זה מזכיר לי את הסרט חומות של תקווה. הפרוטגוניסט הפיג את שגרת הכלא בכך שלימד נער לקרוא ובנה ספרייה גדולה לבית הכלא.
אז אני לא במאסר עולם. רק שלוש שנים. אקח פרויקטים יותר קטנים.
הכי גדול שלי יהיה לשנות את התפקוד של המשרד שלי בבסיס. הוא יראה יותר רציני כשאסיים איתו.
זה נכנס לקטע על סבא שלי.
טקסט שלישי הוא על התקופה הקשה.
אני בכלל רציתי להשוות אותה לטיפוס על הר מורדור עם הטבעת. יאפ אני חנון.
הרביעי זה פשוט לתת לטירוף לצאת מהמוח שלי. את התסריטים הכי מזעזעים שעולים אצלי.
מה קבלנו? דמיינו פרוסת לחם ענקית וכמות חמאה מוגבלת. אתה תקבל פרוסה עם מעט חמאה בכל נקודה נתונה.
הטקסט לא מכיל את כל מה שרציתי בצורה טובה מספיק.
כשאני קורא אותו בדיעבד אני רואה גם שיש בו המון בעיות. הוא נהיה טוב בחלק השלישי ושם זה נגמר.
קשה לי להסביר מה אני חושב ממנו. אני בקושי מסוגל להסביר מה הוא מייצג. את הדעות שלי, המחשבות, תסריט שעשוי לקרות. מה?
בואו נעבור עליו קצת.
גינת הזן וחדר המכונות קיימים שניהם. בשניהם התאמנתי. אימונים שונים כמובן. בגינה אני מתאמן אייקידו ובמכונות מבצע אימוני כושר נטו.
כמובן שמדובר בעולם הרגשי.
קשה לקרוא למה שקדם גינת זן. פשוט הדחקתי חרא אז היה פחות עצוב. מה שעשיתי אז היה פשוט לחשוב על אימונים והעתיד.
חדר המכונות ריאליסטי, מציאותי ובוגר.
חלק ממנו זה הבלוג הזה. לא הכל. אני עדיין לא כותב פה הכל. הכל זאת כנות ווידואים שקשה לקבל. מסוכן להודות בהם. תשוקות מיניות סוטות ופרוורטיות ודעות מאוד אלטרנטיביות.
ברגע שאהיה מסוגל לכתוב עליהן אהיה מסוגל להתמודד איתן. עוד נראה.
אני אפילו לא כתבתי את השם שלי פה. זה מסוכן מדי. שזה יעלה בחיפוש בגוגל. בטקסט הזה ממש רציתי לכתוב אותו. הדיאלוגים פחות טובים בלעדיהם. אני מתקשה לכתוב דיאלוגים טובים. הם נורא רובוטים ולא טבעיים אצלי.
אפשר לומר שהטקסט הזה זה שידרוג של טירוף אמיתי.
אני מתאר פה חזרה לחדר מכונות אחרי משהו טראומתי מאוד שקרה בו שגרם להפסיק לחזור אליו. זה הכלא של דיכדוך. המקום בו הוא נמצא ואני מפחד להיכנס אליו.
או שאולי גבורה ודיכדוך תמיד הולכים איתי. פשוט פה אני מודע לדיאלוגים ביניהם ולמצב המדויק שלי.
דיכדוך הדומיננטי יותר. למה? כי אני מלקה את עצמי המון. במיוחד בחדר בקרה. אנשים אחרים לא היו מבינים את זה. לכאורה אין לי למה ממש. אני משדר הרבה הצלחה. גבורה ואני מתקשרים המון גם. אבל אני מפחד לרחף יותר מדי ולהגיע לשום מקום.
מנגד דיכדוך עשוי להביא אותי למקומות נוראיים.
גבורה ודיכדוך הם כמו שמיים וארץ בטן שי נאגה. עוד לא מצאתי את האיזון ביניהם. גבורה הוא השמיים ודיכדוך היא הקרקע היציבה.
זה משעשע אבל אני עובר תהליך דומה כשאני מתאמן. תסכול רב מחוסר הצלחה ואקסטזה מעבודה טובה. אפילו אם אין לי סיבה לשם או לשם.
לפעמים שואלים אותי אם אני מעדיף שיתקפו אותי לאט או שלא יכו חזק או ששואלים אותי אם אני בסדר אחרי שמכים אותי. אני תמיד אומר שאני מסוגל לקבל עוד.
"כל עוד אני לא מדמם על הרצפה, אני בסדר" זה המנטרה שאני חוזר להם. אולי זה לא טוב. אולי אני מביא למפלה שלי.
אני לא בטוח. אני מביא לשיפור הטכניקות.
ואז יש את מפלץ. ובכן... מפלץ. מפלץ זה הצד האלים, האנרגטי, הציני בקטע סדיסטי, המזוכיסטי, הפראי. הוא השטן. המסכה.
בדימיון הוא נשמע כמו קול שאני יודע להפיק. מישהו הציע לי פעם להופיע בלהקת מטאל. ידעתי שאם אלך לשם לא אוכל לצאת מהעולם ההוא. וזה עולם חרא. היה לי קול של גראולר.
אנחנו מפחדים ממנו כי הוא מביא אותנו לתהומות של רוע. היום חשבתי בצחוק להתנגב מאחורי הבחורה ולחנוק אותה. שיקשקתי את המחשבה הזאת. זאת המסכה.
אני נפטרתי ממנה. אבל זה קשה.
יום שני היה יום שבו הייתי באמת ובכנות נקי ממנה. בלי שום קשר אליה.
האם כדאי לי לוותר על האלימות?
השאלה פה היא האם אפשר להתאמן באומנויות לחימה בלי הניצוץ הסאדיסטי מזוכיסטי הזה.
הוא בהחלט תרם לי בקראטה. התפרצויות מקוריות של אנרגיה, לחימה עד חורמה, זינוק בלי פחד אל האויב.
אולי עדיף לזרוק את כל זה למען אומן שעובד בחוכמה יותר. ברגע שהתודעה שלי תהיה ריקה והרמה שלי תהיה גבוה יותר לא אצטרך אותו. אולי עדיף לאבד אותו.
אם כבר מדברים על אומנויות לחימה, גם גבורה וגם דיכדוך עזרו לי להבין את העולם הזה יותר טוב.
אני לא אוהב את מפלץ.
והרביעית.
זה מעניין. תמיד נמשכתי לנשיות. לא רק מבחינה מינית. זה עניין אותי בתור תכונה.
העולם שלהן מעניין אותי. הוא זר מאוד במידה מסוימת ומעניין עבורי לחקור אותו. אני חושב שאני מבין חלקים ממנו.
גברים אני קורא בקלות כי הם פשוטים.
הם עובדים מאוד מאינטרסים ורבים מאותם אינטרסיים קשורים בצואה מסוימת לכבוד ולסקס.
איך שהוא קרא שהאנשים הקרובים אלי באמת אף פעם לא היו גברים.
חוץ מאולי אבי והמאמן שלי.
אבל זאת קרבה מסוג אחר.
האנשים שהכי מעניין לי לדבר איתם הן נשים.
לא הייתי רוצה להיות אישה. פאק נו. הן מתוסבכות מדי. אלפי שנות פטריארכיה דפק להן את המוח והן פוחדות שיפגעו בהן. גברים גם מרגישים קלות לפגוע בהן. גם אני.
אותה אישה היא גם בריחה מהחדר.
החול כי לא פגשתי אישה מושלמת וכשפגשתי קרובות הן חמקו מידיי.
כאב אמיתי.
היא בתוך החדר.
אם כבר נשים, לאחרונה דיברתי עם אחותי על משהו שהבחורה אמרה לי ואחותי אמרה לי שאם לא הייתי דלוק עליה בחיים לא הייתי מסוגל להתמודד איתה.
הממ... כן ולא. יש משהו שמשגע אותי בה אבל המון שגורמים לי לחבב אותה. אפילו לא להידלק. כאילו גם להידלק. זה כבר מעבר למשיכה. זה משהו אחר.
אני מסתכל עליה ואני לא נמשך אליה בצורה הזאת.
אולי אני אומר לעצמי את זה. אולי זה כי אני לא מסוגל ליצור קשר עין עם בני אדם ולהעריך אותם בו זמנית.
אני מסתכל וחושב לעצמי "זה לא עד כדי כך מושך אותי". זה טוב. זה מאפשר לי להביא את זה לקווים אחרים.
אולי זאת העובדה שבהרבה מובנים היא דומה לי. היא יותר ילדה ממני בעיני. פשוט כי ההתנסויות שלה שונות. אולי יותר אימפולסיבית, פחות הססנית ויותר נוטה להקצין עמדות. זה אני לא בטוח.
היא מבינה חלקים מהראש שלי ואני מבין חלקים משלה. יש לנו שפה משותפת.
החיבוק סיכם את הכל. כמו ילדה שאני רוצה להחזיק ולהגן עליה. שלא יאונה לה רע. היום הייתה מדוכאת וזה כאב לי. לא מצאתי דרך לעודד אותה. ניסיתי פשוט להצחיק אותה במקום. אבל לא בדיוק ילדה. אני שונא ילדים. הם טיפשים. יש לי יותר מדי ילדים בקרייה. היא עברה התנסויות שביגרו אותה. הרבה שיחות עם אנשים מבוגרים שחשפו אותה למציאות. אני מנחש גם שמספר סריטות טובות ויפות כמו שאני קיבלתי. זה מאפשר לתקשר איתה.
מה שמשגע אותי בה זה שלדעתי יש לה חוסר מודעות גבוה. היא חריפה אבל לא מודעת מספיק לעצמה בעיני. זה משגע אותי כי היא חכמה אז אין סיבה שזה יהיה, אני לא יכול לעשות כלום כי אני לא במקום להטיף לה והיא לא תרצה את זה ממני. אין סיבה שתרצה.
דיברנו היום ואמרתי לה שאני רוצה לשמוע את הבעיות שלה. זה נכון.
היא אמרה לי שהיא לא אוהבת לדבר עליהן. הגיוני לחלוטין.
כמה שאני רוצה לשמוע, קשה לי לדבר על זה סתם כך ואם היא לא הייתה קוראת בבלוג אז לא הייתי מספר לה כלום פנים אל פנים. זה לא קל.
אז למה אני בכל זאת רוצה את זה? יש בזה יתרונות שאין לי איך לברוח מהם.
הכי חשוב זה שאני מת שמישהו ייתן לי חוות דעת עלי מבחוץ. איך בעיניו אני נראה. תמיד טוב לקבל ביקורת. זה אפשרי רק כשכנים בפניך. כנות אפשרית רק בערבות הדדית בין השניים.
הדבר השני זה פחות ראציונלי. לא שלחתי את המכתב. אני הססן אבל חושב שאני צודק. אני רוצה לדבר איתה כדי שתעודד אותי לעשות את זה.
ובמקביל, אני רוצה לתת לה דברים אלו ויותר. אני רוצה שהיא לא תהיה מתוסכלת יותר. אין סיבה לזה.
כואב לי שהיא כן מתוסכלת מחרא שנזרק לעברה.
זה מצחיק. אני אמפטי. ממתי אני אמפטי?
כוס בירה ולצחוק על הבעיות שלנו. איזה פישוט מושלם של זה.
זה מה שאני רוצה. זה אפילו יותר טוב מכנות מלאה כי זה בלי המבוכה מזה. זה פשוט להנות.
זוגיות אפלטונית זה חולה מדי. אני עדיין בולם מעצמי לעשות דברים שיתפרשו ככה.
היא לא רוצה זוגיות ואני ממש לא מתכוון להתקרב לזה ככה.
במיוחד כשאני שכנעתי את עצמי לצאת עם הבחורה מהטינדר שוב בשישי.
חשבתי בזמן כתיבת הטקסט לומר לה שאני צריך התנתקות שוב. בגלל הקטע עם הבחורה מחול.
זה מגוחך אבל. נלחמתי במחשבה הזאת. אני צריך לדבר איתה כדי לשלוח את המכתב. כדי להשלים מעגל מסוים.
אני גם שלם עם המצב כעת.
יותר מזה, זה מפגר לחלוטין ההתנתקות הזאת. אין סיבה.
אכתוב עוד על הרביעית. היא מעניינת. היא תחום שצריך לחקור.
כעת לסוף.
מן הסתם כשאתה מבודד אתה כבר לא צריך מסכה. אתה שורף אותה.
דיכדוך וגבורה צלבו אותו. זה סמל להתחדשות. לידה מחדש.
קמתי בסוף לא בגלל מילות גבורה. פשוט כי אני לא מחפש יותר הצלחה בטקסט. אני לא מקבל את דבריהם כל כך עמוק.
אני יוצא לעולם כשאני רואה אותו בעיניים מאוזנות וקרות. כשאני מעריך גם את דכדוך וגם את גבורה.
את שניהם אני אוהב. את שניהם אני צריך. אני צריך להיות שניהם.
בלי המפלץ אני שניהם.
אני בתקופה טובה ורעה כאחד. רעה בגלל כל מה שעברתי וטובה כי אני יוצא ממנה ומפיק מהחרא דברים טובים. למרות הכל אני שומר על עצמי די מעל החרא. הוא משפיע עלי אבל לא ברמה של אובדניות והתמוטטות. אני לא נותן לעצמי לשקוע בו.
בשבועיים האחרונים של האקסטזה היה משהו מוזר.
ביומיים האחרונים הייתי מאושר אבל משהו הפריע לי. הרגשתי צורך לכתוב את זה בגלל איזה דיכדוך, אובדניות, ריקנות שחשתי. היא נמצאת עכשיו פה.
הרגשתי בדיוק כמו שהרגשתי אחרי שכתבתי את התחלות. כאילו שיחררתי 27 קילו של רוע.
אני שמח על זה.
אני שמח על הכיוון שהיחסים עם הבחורה לוקחים.
אני שמח על ההחלטות שאני עושה.
אני שמח על האימונים.
אני שמח על מה שאני נותן לבית שלי.
אני שמח שאני מנהל חלקים גדולים ממנו. שאני הגבר שלו.
אני שמח שאני נותן לאמא שלי את מה שהיא צריכה.
אני שמח שאני נותן לאחים שלי מה שהם צריכים.
אני פשוט מאושר.
זה מספיק לבינתיים. אולי אכתוב אחכ עוד.
בואו נעבור עליו קצת.
גינת הזן וחדר המכונות קיימים שניהם. בשניהם התאמנתי. אימונים שונים כמובן. בגינה אני מתאמן אייקידו ובמכונות מבצע אימוני כושר נטו.
כמובן שמדובר בעולם הרגשי.
קשה לקרוא למה שקדם גינת זן. פשוט הדחקתי חרא אז היה פחות עצוב. מה שעשיתי אז היה פשוט לחשוב על אימונים והעתיד.
חדר המכונות ריאליסטי, מציאותי ובוגר.
חלק ממנו זה הבלוג הזה. לא הכל. אני עדיין לא כותב פה הכל. הכל זאת כנות ווידואים שקשה לקבל. מסוכן להודות בהם. תשוקות מיניות סוטות ופרוורטיות ודעות מאוד אלטרנטיביות.
ברגע שאהיה מסוגל לכתוב עליהן אהיה מסוגל להתמודד איתן. עוד נראה.
אני אפילו לא כתבתי את השם שלי פה. זה מסוכן מדי. שזה יעלה בחיפוש בגוגל. בטקסט הזה ממש רציתי לכתוב אותו. הדיאלוגים פחות טובים בלעדיהם. אני מתקשה לכתוב דיאלוגים טובים. הם נורא רובוטים ולא טבעיים אצלי.
אפשר לומר שהטקסט הזה זה שידרוג של טירוף אמיתי.
אני מתאר פה חזרה לחדר מכונות אחרי משהו טראומתי מאוד שקרה בו שגרם להפסיק לחזור אליו. זה הכלא של דיכדוך. המקום בו הוא נמצא ואני מפחד להיכנס אליו.
או שאולי גבורה ודיכדוך תמיד הולכים איתי. פשוט פה אני מודע לדיאלוגים ביניהם ולמצב המדויק שלי.
דיכדוך הדומיננטי יותר. למה? כי אני מלקה את עצמי המון. במיוחד בחדר בקרה. אנשים אחרים לא היו מבינים את זה. לכאורה אין לי למה ממש. אני משדר הרבה הצלחה. גבורה ואני מתקשרים המון גם. אבל אני מפחד לרחף יותר מדי ולהגיע לשום מקום.
מנגד דיכדוך עשוי להביא אותי למקומות נוראיים.
גבורה ודיכדוך הם כמו שמיים וארץ בטן שי נאגה. עוד לא מצאתי את האיזון ביניהם. גבורה הוא השמיים ודיכדוך היא הקרקע היציבה.
זה משעשע אבל אני עובר תהליך דומה כשאני מתאמן. תסכול רב מחוסר הצלחה ואקסטזה מעבודה טובה. אפילו אם אין לי סיבה לשם או לשם.
לפעמים שואלים אותי אם אני מעדיף שיתקפו אותי לאט או שלא יכו חזק או ששואלים אותי אם אני בסדר אחרי שמכים אותי. אני תמיד אומר שאני מסוגל לקבל עוד.
"כל עוד אני לא מדמם על הרצפה, אני בסדר" זה המנטרה שאני חוזר להם. אולי זה לא טוב. אולי אני מביא למפלה שלי.
אני לא בטוח. אני מביא לשיפור הטכניקות.
ואז יש את מפלץ. ובכן... מפלץ. מפלץ זה הצד האלים, האנרגטי, הציני בקטע סדיסטי, המזוכיסטי, הפראי. הוא השטן. המסכה.
בדימיון הוא נשמע כמו קול שאני יודע להפיק. מישהו הציע לי פעם להופיע בלהקת מטאל. ידעתי שאם אלך לשם לא אוכל לצאת מהעולם ההוא. וזה עולם חרא. היה לי קול של גראולר.
אנחנו מפחדים ממנו כי הוא מביא אותנו לתהומות של רוע. היום חשבתי בצחוק להתנגב מאחורי הבחורה ולחנוק אותה. שיקשקתי את המחשבה הזאת. זאת המסכה.
אני נפטרתי ממנה. אבל זה קשה.
יום שני היה יום שבו הייתי באמת ובכנות נקי ממנה. בלי שום קשר אליה.
האם כדאי לי לוותר על האלימות?
השאלה פה היא האם אפשר להתאמן באומנויות לחימה בלי הניצוץ הסאדיסטי מזוכיסטי הזה.
הוא בהחלט תרם לי בקראטה. התפרצויות מקוריות של אנרגיה, לחימה עד חורמה, זינוק בלי פחד אל האויב.
אולי עדיף לזרוק את כל זה למען אומן שעובד בחוכמה יותר. ברגע שהתודעה שלי תהיה ריקה והרמה שלי תהיה גבוה יותר לא אצטרך אותו. אולי עדיף לאבד אותו.
אם כבר מדברים על אומנויות לחימה, גם גבורה וגם דיכדוך עזרו לי להבין את העולם הזה יותר טוב.
אני לא אוהב את מפלץ.
והרביעית.
זה מעניין. תמיד נמשכתי לנשיות. לא רק מבחינה מינית. זה עניין אותי בתור תכונה.
העולם שלהן מעניין אותי. הוא זר מאוד במידה מסוימת ומעניין עבורי לחקור אותו. אני חושב שאני מבין חלקים ממנו.
גברים אני קורא בקלות כי הם פשוטים.
הם עובדים מאוד מאינטרסים ורבים מאותם אינטרסיים קשורים בצואה מסוימת לכבוד ולסקס.
איך שהוא קרא שהאנשים הקרובים אלי באמת אף פעם לא היו גברים.
חוץ מאולי אבי והמאמן שלי.
אבל זאת קרבה מסוג אחר.
האנשים שהכי מעניין לי לדבר איתם הן נשים.
לא הייתי רוצה להיות אישה. פאק נו. הן מתוסבכות מדי. אלפי שנות פטריארכיה דפק להן את המוח והן פוחדות שיפגעו בהן. גברים גם מרגישים קלות לפגוע בהן. גם אני.
אותה אישה היא גם בריחה מהחדר.
החול כי לא פגשתי אישה מושלמת וכשפגשתי קרובות הן חמקו מידיי.
כאב אמיתי.
היא בתוך החדר.
אם כבר נשים, לאחרונה דיברתי עם אחותי על משהו שהבחורה אמרה לי ואחותי אמרה לי שאם לא הייתי דלוק עליה בחיים לא הייתי מסוגל להתמודד איתה.
הממ... כן ולא. יש משהו שמשגע אותי בה אבל המון שגורמים לי לחבב אותה. אפילו לא להידלק. כאילו גם להידלק. זה כבר מעבר למשיכה. זה משהו אחר.
אני מסתכל עליה ואני לא נמשך אליה בצורה הזאת.
אולי אני אומר לעצמי את זה. אולי זה כי אני לא מסוגל ליצור קשר עין עם בני אדם ולהעריך אותם בו זמנית.
אני מסתכל וחושב לעצמי "זה לא עד כדי כך מושך אותי". זה טוב. זה מאפשר לי להביא את זה לקווים אחרים.
אולי זאת העובדה שבהרבה מובנים היא דומה לי. היא יותר ילדה ממני בעיני. פשוט כי ההתנסויות שלה שונות. אולי יותר אימפולסיבית, פחות הססנית ויותר נוטה להקצין עמדות. זה אני לא בטוח.
היא מבינה חלקים מהראש שלי ואני מבין חלקים משלה. יש לנו שפה משותפת.
החיבוק סיכם את הכל. כמו ילדה שאני רוצה להחזיק ולהגן עליה. שלא יאונה לה רע. היום הייתה מדוכאת וזה כאב לי. לא מצאתי דרך לעודד אותה. ניסיתי פשוט להצחיק אותה במקום. אבל לא בדיוק ילדה. אני שונא ילדים. הם טיפשים. יש לי יותר מדי ילדים בקרייה. היא עברה התנסויות שביגרו אותה. הרבה שיחות עם אנשים מבוגרים שחשפו אותה למציאות. אני מנחש גם שמספר סריטות טובות ויפות כמו שאני קיבלתי. זה מאפשר לתקשר איתה.
מה שמשגע אותי בה זה שלדעתי יש לה חוסר מודעות גבוה. היא חריפה אבל לא מודעת מספיק לעצמה בעיני. זה משגע אותי כי היא חכמה אז אין סיבה שזה יהיה, אני לא יכול לעשות כלום כי אני לא במקום להטיף לה והיא לא תרצה את זה ממני. אין סיבה שתרצה.
דיברנו היום ואמרתי לה שאני רוצה לשמוע את הבעיות שלה. זה נכון.
היא אמרה לי שהיא לא אוהבת לדבר עליהן. הגיוני לחלוטין.
כמה שאני רוצה לשמוע, קשה לי לדבר על זה סתם כך ואם היא לא הייתה קוראת בבלוג אז לא הייתי מספר לה כלום פנים אל פנים. זה לא קל.
אז למה אני בכל זאת רוצה את זה? יש בזה יתרונות שאין לי איך לברוח מהם.
הכי חשוב זה שאני מת שמישהו ייתן לי חוות דעת עלי מבחוץ. איך בעיניו אני נראה. תמיד טוב לקבל ביקורת. זה אפשרי רק כשכנים בפניך. כנות אפשרית רק בערבות הדדית בין השניים.
הדבר השני זה פחות ראציונלי. לא שלחתי את המכתב. אני הססן אבל חושב שאני צודק. אני רוצה לדבר איתה כדי שתעודד אותי לעשות את זה.
ובמקביל, אני רוצה לתת לה דברים אלו ויותר. אני רוצה שהיא לא תהיה מתוסכלת יותר. אין סיבה לזה.
כואב לי שהיא כן מתוסכלת מחרא שנזרק לעברה.
זה מצחיק. אני אמפטי. ממתי אני אמפטי?
כוס בירה ולצחוק על הבעיות שלנו. איזה פישוט מושלם של זה.
זה מה שאני רוצה. זה אפילו יותר טוב מכנות מלאה כי זה בלי המבוכה מזה. זה פשוט להנות.
זוגיות אפלטונית זה חולה מדי. אני עדיין בולם מעצמי לעשות דברים שיתפרשו ככה.
היא לא רוצה זוגיות ואני ממש לא מתכוון להתקרב לזה ככה.
במיוחד כשאני שכנעתי את עצמי לצאת עם הבחורה מהטינדר שוב בשישי.
חשבתי בזמן כתיבת הטקסט לומר לה שאני צריך התנתקות שוב. בגלל הקטע עם הבחורה מחול.
זה מגוחך אבל. נלחמתי במחשבה הזאת. אני צריך לדבר איתה כדי לשלוח את המכתב. כדי להשלים מעגל מסוים.
אני גם שלם עם המצב כעת.
יותר מזה, זה מפגר לחלוטין ההתנתקות הזאת. אין סיבה.
אכתוב עוד על הרביעית. היא מעניינת. היא תחום שצריך לחקור.
כעת לסוף.
מן הסתם כשאתה מבודד אתה כבר לא צריך מסכה. אתה שורף אותה.
דיכדוך וגבורה צלבו אותו. זה סמל להתחדשות. לידה מחדש.
קמתי בסוף לא בגלל מילות גבורה. פשוט כי אני לא מחפש יותר הצלחה בטקסט. אני לא מקבל את דבריהם כל כך עמוק.
אני יוצא לעולם כשאני רואה אותו בעיניים מאוזנות וקרות. כשאני מעריך גם את דכדוך וגם את גבורה.
את שניהם אני אוהב. את שניהם אני צריך. אני צריך להיות שניהם.
בלי המפלץ אני שניהם.
אני בתקופה טובה ורעה כאחד. רעה בגלל כל מה שעברתי וטובה כי אני יוצא ממנה ומפיק מהחרא דברים טובים. למרות הכל אני שומר על עצמי די מעל החרא. הוא משפיע עלי אבל לא ברמה של אובדניות והתמוטטות. אני לא נותן לעצמי לשקוע בו.
בשבועיים האחרונים של האקסטזה היה משהו מוזר.
ביומיים האחרונים הייתי מאושר אבל משהו הפריע לי. הרגשתי צורך לכתוב את זה בגלל איזה דיכדוך, אובדניות, ריקנות שחשתי. היא נמצאת עכשיו פה.
הרגשתי בדיוק כמו שהרגשתי אחרי שכתבתי את התחלות. כאילו שיחררתי 27 קילו של רוע.
אני שמח על זה.
אני שמח על הכיוון שהיחסים עם הבחורה לוקחים.
אני שמח על ההחלטות שאני עושה.
אני שמח על האימונים.
אני שמח על מה שאני נותן לבית שלי.
אני שמח שאני מנהל חלקים גדולים ממנו. שאני הגבר שלו.
אני שמח שאני נותן לאמא שלי את מה שהיא צריכה.
אני שמח שאני נותן לאחים שלי מה שהם צריכים.
אני פשוט מאושר.
זה מספיק לבינתיים. אולי אכתוב אחכ עוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה