"אני יודעת הכל" היא לחשה לי באוזן כשרקדנו. איזו אישה. ניסיתי לעצור בעדו אבל הזנב שלי קישקש כמו משוגע. האיבר היחיד שיכולתי להרשות לו לנוע בחופשיות. אתם מבינים, כשאתם מתעסקים עם נחש צפע אמיתי, צריך לשלוט בכל שריר וכל נוירון במוח. הרגליים צריכות לנוע יחד עם תנועת ריקודה, הפרצוף צריך להשרות שליטה ונינוחות, המוח צריך לאבד המון מילים בבת אחת והפה צריך לחשוף כמה שפחות ולקבל כמה שיותר מידע ומנגד להמשיך את הזרימה של השיחה. אסור לתת לאף להינות יותר מדי מהריח הפירותי שהיא משדרת, אחרת לא תהיה מפוקס. אסור לתת לידיים להתחיל למשש את גופה.
איזו אישה. אבל רצוי להתחיל לספר את הסיפור מההתחלה.
זה סיפור על ג'נטלמן. אתם מבינים, כאשר האירופאים התחילו לאבד את מעמדות האצולה לטובת צורות ממשל "שיוויוניות" בהן "כל בני האדם נולדו שווים" או שקר מגוחך כזה או אחר, הם היו צריכים משהו אחר כדי לסמל את הסטטוס של העשירים. כאן נכנס עידן הג'נטלמנים. יש שיטענו שאנחנו נעלמנו מהעולם. זה לא נכון, פשוט שינינו קצת את מלבושינו וצורת הדיבור שלנו. אם תנסו לחקור לעומק את עולמם הסודי של הפוליטיקאים, האוליגרכים ואלילי הקולנוע, תראו שהוא לא שונה מאלו של מעמדות האצולה. למעשה, הם בדיוק אנשי מעמד האצולה המודרני.
הג'נטלמן הוא שם לאותם אנשים המופרדים מהאספסוף הגס והעני שלא יכול להרשות לעצמו את אותה אתיקה וגינונים חברתיים של בני המעמד הגבוה.
הג'נטלמן הוא שם לאותם אנשים המופרדים מהאספסוף הגס והעני שלא יכול להרשות לעצמו את אותה אתיקה וגינונים חברתיים של בני המעמד הגבוה.
ג'נטלמן תמיד יהיה מחויב לקוד האבירות. הבושידו אם מקורך מיפן. הוא לא ישקר, לפחות לא בצורה משתמעת על הדעת, לא יבגוד במילתו ולא יפגע באישה שלא לצורך. הג'נטלמן תמיד יפגין קור רוח. גם אם תוצמד סכין לצווארו. הוא מוכרח להבין במשקאות טובים, מחזות, מוזיקה ומזון ובכל האופנות של העולם הגבוה.
אנשים טועים להאמין שג'נטלמנים הם אנשים טובים. למעשה, אנחנו הגורמים לעוולות הגדולות ביותר של המאה ה21. אם בימי הביניים האצילים שלחו איכרים ופשוטי עם למות במלחמות בשל סכסוך עם המלך של הממלכה הקרובה, אנחנו שולחים אנשים למות במפעלים שלנו בלי משים. אם תשאלו אותי אנחנו הומנים יותר אבל. לפחות בידיים שלנו הם גם מייצרים כסף. זה לא משנה את העובדה הזאת: אל תתעסקו איתנו. סביר להניח שזה יעלה לכם בהמון דם וכסף.
יצא לי להרהר על כך בסופר כששילמתי את יתרת החוב של גברת שעמדה לפני ולא היה לה מזומן.
היא הודתה לי מאוד וגם האדם מאחורי. אני לא אוהב הפגנת חיבה כזאת בציבור.
נידבתי שטר של מאה לאיזה זקן מחוץ לסופר.
את המצרכים שקניתי באותו יום הייתי צריך לאירוע נדבה שאני מארגן להצלת יערות הגשם. הסופר שקניתי בו היה היחיד שמוכר את פולי הקפה האיכותיים שאני אוהב. הם נקטפים בברזיל על ידי עיקר שמרוויח דולר לחודש.
למה אנחנו עוסקים באירועי נדבה כאלו? אלו התאגדויות חברתיות מלאות ברכילויות ותככים. ככה אתה מברר מצוין מודיעין שאתה צריך.
עבורי יש סיבה נוספת, אני מלבין חלק מהכספים האפורים שלי דרכם. קשה לעקוב אחר כסף של נדבה.
ייתכן ואני בכל זאת מתחיל את הסיפור מאוחר מדי.
הסיפור של המיליון הראשון שלי, ואז ששני המיליון עד לחמישים מיליארד שלי מתחיל במצב הרבה פחות טוב.
כאמור, אני שד, בן משפחת נינקו. בעולם שהולך מאחורי הקלעים היינו אחת ממשפחות השועלים המוכרות ביותר והחשובות ביותר. בדר"כ שושלת שועלים מכובדת היא כזאת שתורמת לסגידה של או קאמי אונארי. קיטסונה בן נינקו לא צריכים את זה. אתם מבינים, אנחנו מסוגלים להלך באור יום בלי שיראו אותנו. המתנקש האולטימטיבי. על זה ביססנו את הצלחתנו, היינו המתנקשים הגדולים ביותר בעידן הנינג'ות של יפן. יש שיאמרו שהתחלנו אותו. אף אחד לא יודע באמת.
זה התחיל באחד מאבות אבותינו, נינקו קיובי נו קיטסונה, שנשא לאישה בת אדם בטקס מאוד רומנטי.
ממנו הקשר של בני המשפחה לבני האדם היה הדוק מאוד. כמעט על טבעי עבור שדים ובני אדם.
הוא מינף את זה מאוד. הם הולידו שלושה ילדים ואותם הוא האמין באומנויות הלחימה. כל אחד מהם הוליד שלושה ילדים. גם הם למדו להיות רוצחים גדולים.
החוכמה הגדולה הייתה להשאיר את כל המשפחה בסודיות מוחלטת. אף ילד לא הכיר את נכדיו או את סבו. כך, גם אם היו תופסים אותנו, דבר לא סביר בשום צורה, לא ניתן לחלץ שום מידע.
משימות שונות הועברו דרך עצים מורכבים של מידע עד לזרועות המבצעות.
במשך שנים רבות הייתה חייב לשרת את המשפחה. אחרי הכל, אם החלטת לבגוד בה ולצאת מהעסק המשפחתי, המוות שלך היה מאוד בטוח.
את הקשרים עם העולם האנושי שימרנו דרך מוסד הנישואים. זה היה צלם המוסריות היחיד של המשפחה. אהבת אמת. הקשר היחיד שהאלה חייבה אותנו עם צלם אנוש כל שהוא.
אני משוכנע שהמשפחה הייתה רוצה שאת המתנקשים היינו חוטפים בינקות ממשפחות.
כל בן בסוף מצא את אהובת ליבו וכשזה קרה, פרש מהעולם הזה. היה חשוב כמת. החליפו אותו בדרגתו אחד מבני הדרגה הנמוכה יותר ואף אחד לא דיבר יותר על קיומו.
אבא שלי היה מיוחד. הוא היה אחד מהדורות הראשונים שבגדו במשפחה. הוא ברח מיפן.
דור כל שהוא היה צריך בסופו של דבר לעשות את זה ולמרוד בשושלת המשפחתית עקובת הדם.
אני מניח שהמשפחה נחלשה בתקופה הזאת. מלחמות העולם, הנשקים העצומים שהאדם פיתח לעצמו, הגישה הפוליטית החדשה של צבאות ענק זה מול זה, הורידה את הצורך במתנקשים.
הוא עדיין שמר על מעמד רם בעולם השדים. כבן נינקו היה בעל יכולות גבוהות מאוד. גם תרבותיות וגם מלחמתיות. הוא עזר לשדים רבים להתמודד עם העולם התעשייתי החדש שהאדם יצר. עולם שפגע קשות בטבע וגם ברוחות רבות.
הפרויקט שהכי היה קרוב לליבו היה הדוג'ו שלו. אולם אימונים ענק שאיגד אומנויות לחימה מכל רחבי העולם. קלאסיות ומודרניות כאחד. במרתפים הוא אימן אותי ואת ארבעת בניו האחרים. הוא היה מאושר, אנחנו היינו מאושרים. היה לנו כסף רב, קשרים טובים עם עולם השדים ועולם בני האדם והצלחה מסחררת.
אבל זה לא סיפור טוב בלי קונפליקט. איזה משהו שישבש הכל ויפתח את הצורך שלי לכתוב לך על זה ידידי.
עוד קשה לי לכתוב על זה. לעכל את הדבר הזה.
מי בכלל שמע על דבר כזה?
כולנו שמענו סיפורים על שועלים ממזרים שנכנסים לגופם של בני אדם ומשחקים איתם. לפעמים עד כדי מותם.
אבל שמישהו יעז להיכנס לגופו של שד? אך כך היה.
הייתי נער באותו זמן. אני זוכר את הפעם הראשונה שהפנמתי באמת שייתכן ומשהו לא בסדר.
ידענו שהיה חולה. זה בפני עצמו היה משונה, אבל לא בגבול הלא סביר.
בקבוק סאקה ביד אחת. היד השנייה נעזרת בקיר כדי לתמוך בגוף המתנודד שלו. הוא נראה כמו אדם שמפליג בפעם הראשונה. מתנדנד מצד לצד. הלך במסדרון שפוף מטה, השתעל הרבה.
"אבא תחזור למיטה"
אמרתי לו.
"לא, אני בסדר עכשיו, הבראתי"
השתעל יותר. גופו נשמט על הרצפה. הוא הקיא חומר צמיגי שחור. אחי ואני תמכנו בו, לקחנו אותו למיטה ונתנו לו תה.
היו ימים בהם הזיע הרבה ונראה כי הוא עומד למות והיו ימים בהם היה נמרץ ומלא תשוקה לחיים.
אף אחד לא רצה להודות בזה אבל באותם ימים בהם כביכול היה נראה כאילו הבריא התנהג כמו משוגע. פסיכופת.
התחיל להשקיע את כספי המשפחה בפרויקטים מטומטמים שלא יצליחו.
לא רצינו לעצור אותו. לדכא אותו כשנראה כל כך שמח וחיוני.
ואז זה הגיע, היום בו עזב אותנו.
התיישבתי לידו כשישן בלילה ונרדמתי בכיסא. מותש מיום בו החלפתי מגבות צוננות ממצחו, הכנת מרק ותה ועידוד אימי שפשוט לא הייתה מסוגלת לראות את זה.
הוא העיר אותי בבוקר.
"קניצ'י, קניצ'י! תתעורר"
הוא עמד זקוף ובריא. אין לי אנרגיות להתעסק איתו כשהוא אנרגטי היום.
"היי אבא, איך אתה מרגיש?"
"אני מרגיש... חי. אני מרגיש חי. חשבתי על זה, בואו נרד כולנו לדוג'ו ונעבוד קצת.
מי אני שיעצור אותו? כינסתי אותי ואת ארבעת האחרים, לבשנו גי ופגשנו אותו מטה.
הוא באמת היה אנרגטי היום. ביצע קרב עם כל אחד מאיתנו במשך שלושה סיבובים. אחרי זה עבד על חישול הבטן והרגליים. הוא ביקש שאחי הבכור יעבוד איתו. הוא היה הכי מיומן ולכן האגרופים והבעיטות שלו היו העוצמתיים ביותר.
הוא נתן לו בהתחלה איטיים וחלשים כי פחד לפגוע בו.
"חזק יותר" צעק עליו.
אחי נתן לו יותר חזק והוא המשיך לצעוק עליו.
"עוד! עוד! ממה אתה מפחד? אתה חושב שאני לא יכול להתמודד עם זה?!"
האגרופים הגיעו לכזאת עוצמה... אני כבר אומר לך שעברנו את השלב שבו אדם רגיל יכול להתמודד עם זה. אפילו אני לא חושב מסוגל להתמודד עם כאלו אגרופים. הם פיצלו את האוויר והתירו וואקום מאחוריהם. הגי של אבי נע כמו הים כאשר קרחון מתרסק בתוכו. אבל הוא קיבל את אותם אגרופים ודרש עוד.
לבסוף אחי נעצר מתנשף. ארבעתנו כבר צפינו במחזה הזה בשלב הזה.
זה לא היה אבא שלנו. הוא אף פעם לא האמין בעוצמה כה גבוה באימונים. בעיניו טכניקה טובה לא דורשת כזאת כמות של הוצאת אנרגיה. להפך, מינימלי ככל האפשר זה עוצמתי ויעיל יותר.
הוא התקרב לבנו וחיבק אותו עם יד אחת. לא ציפינו למה שיעשה עם השנייה. לא חשבנו שזה אפשרי.
הוא שיחרר אורה טסוקי לכיוון הכבד שלו. העיניים של אחינו נפתחו לרווחה. למספר פעימות לב לא נראה שום שינוי, אחרי זה הוא הקיא דם, לבסוף נשמט לקרקע. שני אחיי הקטנים יותר לפטו את אבי כדי למנוע ממנו לעשות עוד נזק. ידענו שאם ישתחרר הוא יהיה מסוכן עד כדי בלתי ניתן לעצירה מולנו.
הייתי מופתע. לא ידעתי מה לעשות. הדם שלי כפה.
השד שרציתי לקרוא לו אבי התחיל להשתולל, לצעוק, לגנוח. עורו השחיר, זקנו התארך, קמטים רבים הופיעו על פניו. הם לפתו אותו. מנעו ממנו להשתחרר. קרניים ענקיות.
אך לרגע, הוא ניסה לחזור לשפיותו. לצורת אדם. עיניו עדיין צהובות כשמש.
"ק... קניצ'י... אתה עכשיו ראש המשפחה" היה הדבר האחרון שמילמל.
"לא! לא! יא בן זונה זקן. אל תעשה לי את זה! אתה יודע שאני אף פעם לא רציתי את זה"
צעקתי לחינם. גופו גדל במימדים, עיניו קיבלו ניצוץ אדום. כאילו היו פיסות בד הוא התרומם וקרע את שני אחיי הקטנים מגופו ורץ אל קיר הדוג'ו, שבר את קיר העץ בעזרת בעיטה וברח.
שמענו עליו סיפורים לאחר מכן. הוא התחיל לטייל ולהסתכסך עם רוחות גדולות וחזקות. התחיל לשחוט אדונים על ימין ועל שמאל ולבסוף נהרג.
תהליך ההתאבלות על קיטסונה מאוד לא פשוט. זה לא רק תהליך רגשי שהמשפחה עוברת כדי להשלים עם המוות, זה גם נועד למנוע מהקיטסונה לחזור לעולם החיים בצורה טמאה ומרושעת יותר.
אימי כמובן העדיפה שנקבור את בנה. היא לא הבינה את המורכבות של הנושא.
ניתן לו שם חדש כדי שלא יחזור לעולמנו. שם שאף אחד לא מסוגל לבטא בימינו.
צפינו בגופה נשרפת. אימי לפטה אותי חזקה ובכתה.
זה היה חייב להיעשות. לא נותר ממנו כלום מלבד העצמות.
נתתי לה מקלות יוקרתיים ולקחתי לעצמי. תפסתי את אחת מעצמות הרגל שלו עם המקלות שלי. הן צריכות להיות מועברות לכלי חרס לשם הטקס.
"אמא, תתפסי איתי את העצם"
"לא!" היא אמרה תוך כדי בכי.
"אמא! תפסיקי עם זה! אי אפשר לקבור אותו! הוא לא איזה נאנבן מסריח!"
"קניצ'י, למה אתה עושה לי את זה?!"
"את לא יכולה לקרוא לי ככה!" זה שם שרק בעולם השדים מותר להשתמש בו.
"אני מצווה עליך לעשות את זה!"
היא הבינה את מעמדה עכשיו. היא לקחה את המקלות והעבירה איתן את העצמות. אחת אחרי השנייה כמחויב בטקס. היא ידעה את מקומה בעולם שלנו. זה לא קל להיות בת אדם בעולם של בני אצולה.
תום הטקס חזרנו לביתנו והתיישבנו בסלון. הייתה דממה. אני מנחש שכל אחד חשב על משהו אחר.
התיישבתי ליד אימי וחיבקתי אותה.
כוס יין אדום בידי.
אני גם ניצלתי את הזמן לחשוב.
אני לא מאמין שהעביר אלי את הסמכות. כעסתי עליו. תמיד רציתי להתנתק מעולם השדים. לא להיות חלק מאותה שכבה מלאה בסכנות, רוע ותככים. לפטפט עם בני אדם פשוטים על חיים פשוטים ולהנות מהם.
זה למה היחידה שחלקתי איתה את עולמי הייתה בת אדם. אבל כבר סיפרתי לך עליה.
זה כבר אבוד. אני חייב להגן על משפחתי כעת. אחרת יכלו אותה.
אני מניח גם שזה הגיוני שהועברה אלי הסמכות.
אחי הבכור מצא את אהובתו. הוא צריך להנהיג את הבית החדש שהוא יקים. אחיי הקטנים יותר אינם מבוגרים מספיק כדי לקבל כזאת אחריות.
יהרגו אותם.
כולם נרדמו בסלון מלבדי. באתי לביתה של אותה בחורה. זאת שקראתי לה אונארי באותה תקופה.
התיישבתי לידה בחצר. קצת שיכור. שפוף על השולחן. סיפרתי לה את שקרה.
"את מבינה? אין לנו כסף, אין לי שום קשרים ואני צריך לגדל שני ילדים. מה אני מבין בזה?"
"מה זאת אומרת אין לך כסף? לאן הכל הלך?"
"את לא מקשיבה לי? אבא שלי ביזבז את הכל. את יודעת שהייתי צריך למכור אחת מחרבותיו כדי לממן את הלוויה? הן רצות במשפחה כנראה כמה מאות שנים טובות."
"אני מנחשת שאתה מבואס מהתחת"
"כן..."
היה שקט. עוד כוס וודקה אחת.
"קום!" היא אמרה לי.
"מה?"
"אמרתי לך. קום מהכיסא."
קמתי כמו שהיא אמרה. לא הבנתי מה היא רוצה.
"לך לשם" היא הצביעה על הדשא, ליד הגדר של הבית. הלכתי עד לשם. לא מבין מה היא רוצה ממני.
"טוב. אני לוקחת את זה עד שתפסיק לדבר כמו קוקסינל"
היא לקחה לי את הוודקה. אני שילמתי על הוודקה הזאת. היא נכנסה לבית שלה. היא יודעת שאני לא יכול להיכנס לשם.
עכשיו הייתי שיכור, עייף ולא היה לי משקה.
היא חזרה כשביד שלה בקבוק בירה ומחברת.
"עכשיו שב" היא התיישבה לידי על הדשא. הסתכלתי על הבקבוק בירה שלה.
"מה אתה רוצה? זה שלי. כשתתנהג יפה תקבל גם"
היא פתחה את המחברת בדף הראשון וכתבה כותרת גדולה:
"חרא שצריך לטפל בו"
"טוב, בוא נעשה לך קצת סדר. נרשום את מקורות ההכנסה שלכם, ההוצאות, את החובות שחייבים לכם ואת החובות שאתם חייבים"
וכך היה, התחלתי לספר לה כל שד וכמה הוא חייב לנו על כל טובה שעשינו לו. כל עסק שהיינו מעורבים בו בתקופה האחרונה. הכל היה רשום לנו.
אז הסתכלתי עליה. היא החליקה קבוצת שערות פרועות מאחורי האוזן שלה ואז לקחה לגימה מהבירה.
היא הבחינה שהסתכלתי עליה.
"מה?" היא שאלה.
"את יודעת שאני אוהב אותך?"
"ברור..." היא חייכה "אחרת לא הייתה מדבר איתי".
צחקתי. בעלת הברית היחידה שאני מסוגל לסמוך עליה.
מכל המחברת שהיא נתנה לי הגעתי לקו פעולה ראשון. אנחנו צריכים קודם כל לערוך פגישה עם יין צ'אן. הידוע גם בשמו "הצפרדע".
הוא שולט בזרימת הכסף בעולם. אם נפלת למזל רע או שאתה מהמר על מנייה חשובה מאוד, זה הבחור שאתה צריך לשחד. אבי והוא ניהלו שורה של עסקאות בזמנו שהצילו אותו מקריסה כלכלית בתחילת תקופת התיעוש ועזרו לו להישאר אחד מהשדים העשירים והחזקים ביותר. אולי הפך לעוצמתי יותר כשהעולם התחיל להעניק יותר חשיבות לכסף.
אך עם הכסף באה היוהרה. עם היוהרה המוח שלנו מתחיל לשחק איתנו והזכרונות משתנים.
הוא שכח מה משפחתי עשתה עבורו או שהיה אי פעם במשבר. זה כבר לא חשוב. משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח.
הוא שנא מאוד שדים שמתערבבים עם עולם בני האדם. באופן כללי שנא לדבר עם יצורים אחרים. בייחוד כשהגיעו לרמת השכלתו ובמיוחד אם עקפו אותה. הוא אהב בידור. אהב להנות מהעולם. לכן, אם רוצים להשיג ממנו משהו, נשים הן הדרך אליו. הוא לא פוחד שאישה תפגע בו או תנצל אותו. הוא לא מעריך אותן מספיק בשביל זה. הוא נהנה להסתכל עליהן, ללקק אותן, לתת להן להתעסק עם אשכיו. אם אני אנסה לדבר איתו סביר להניח שנצא עם נזק גדול לכיס.
אני צריך להכניס את אימי. אך פה הבעיה.
הרומאים אומרים "הגבר הוא הראש והאישה היא הצוואר". תחשבו אבל כמה קשה לצוואר לרסן ראש כה פראי כמו זה של שועל.
לראש כזה נדרש צוואר חזק. אימי הייתה צוואר של שור. יין צ'אן היה טיפוס מסורתי. אהב את הנשים שלו שקטות, טיפשות ונוהגות לפי המסורת.
הייתי צריך להבהיר לאמא שלי היטב למה היא נכנסת לפני שהיא באה.
אז קבענו פגישה לירח המלא הקרוב של אותו חודש. נדרשו המון טלפונים וחוטים למשוך כדי לארגן את אותה פגישה.
אני לבשתי חליפה יקרה מארון אבי והיא לבשה קימונו פרחוני. דרשתי שהיא תאסוף את שיערה לקוקו ותפזר על עצמה בשמים חזקים מאוד.
התחלתי להסביר לה במסדרון בדרך אליו מה עליה לעשות.
"תחכי שהוא ייתן לך רשות לדבר ורק אז תתחילי. אל תציגי את בקשתך לפני שהוא שאל אותך. תקודי קידה בכניסה. תענדי חיוך גדול והכי הכי חשוב, אל תאכלי מהאוכל שלו אם הוא לא הציע לך. הוא נהיה מאוד עצבני אם נוגעים לו בקערות. אם הוא מציע תאכלי עד קצה גבול היכולת שלך ואז תאכלי יותר. בהצלחה לך."
נכנסנו למאורה שלו.
צפרדע בגודל של כשלוש קומות עמדה בפנינו. עוטה חליפה עסקית.
הוא היה מכוסה בבוץ ומדיף ריח מבחיל. אסור היה לנו כמובן לכסות את אפנו. לשועל בעל חוש ריח מפותח הדבר היה סבל במיוחד. כמעט כמו לקבל בעיטה בבטן.
הייתה לו לשון גדולה וורודה, עור מחוספס וירקרק, עיניים אדומות מנצנצות.
מאחוריו היו גבעות של מטבעות זהב. הוא ענד אחד גם על צווארו. אני מניח למזל טוב.
קיבלתי טלפון. שיט. קיוויתי להיות לידה בזמן הפגישה.
בדקתי מי זה. לא יכולתי לסרב אליה. זה חוב שמן מאוד לנו שחיכיתי זמן רב שיחזור אלינו. יד אחת על גבה שאומרת "אני תומך בך" ויד אחת פותחת את הטלפון ויוצאת משם.
נודע לי על השיחה רק מאוחר יותר. בצורה מאוד לא נעימה.
"מי את?" הוא שאל בקול עמוק.
"אני אונארי אשתו של קיטסונה בן נינקו." לבני אדם אסור להשתמש בשמות הפרטיים של שדים. זה מקשה מאוד עליהם.
הוא הוציא את לשונו הגדולה וליקק את גופה. ריח מבחיל. היא הופתעה שמישש אותה כך בכזאת טבעיות. הוא היה האדון פה. הייתה לו חזקה על כל מה שבמאורה. כולל גופה.
"כן, אני מזהה את הטעם שלך ואת גופך. מה תרצי ממני?"
"משפחתי נפלה לקשיים כלכליים לאחרונה. אני מבקשת שתחוס עלינו ותעזור לנו לפרוח."
הוא צחק.
"אז זה גורלה של משפחת נינקו. להיגרר לתחנונים.
את יודעת, אף פעם לא חיבבתי את מה שהלך אצלכם. מן הסתם כשאתם מערבבים בצורה כל כך חולנית בין העולמות יבואו צרות. קשה להבין את הטיפשות של אנשים."
היא לא יכולה הייתה להתווכח איתו. אסרתי על כך. היא פשוט הנהנה בהסכמה.
"אני רואה גם שקניצ'י בחר שאת תייצגי אותו במקום גבר. סימן חולשה. אכן משפחת נינקו קורסת."
הוא הוציא את לשונו והניח אותה על הקרקע ליד קערה ענקית מלאה בקוויאר. שדים קטנים העמיסו כף בחומר היוקרתי והניחו על לשונו והוא בלע. לאחר מכן הניע את לשונו לכיוון קערה שהונחה ליד רגלו השנייה שהייתה מלאה בבירה ולקח לגימות ענק.
"אני לא מבין את האופנות האחרונות שנשים מתחילות לייצג משפחות מכובדות. טיפשות. בת אדם לא מסוגלת להתמודד בעולם שלנו הגברים. זה למה האלים ציידו אתכן עם גוף כה עדין וכה יפה. אתן נועדתן לבית, שיטפחו אתכן ובתמורה תציעו את עצמכן.
קחי מהתפוחים שלי."
היא שתקה וקרבה לקערה מלאה בתפוחים בין רגליו. קרוב למבושמיו הגלויים.
"אך תוכל להבין את הנסיבות או צ'אן צ'ו? אין מי שידאג לנו מלבדך"
"אני מסוגל להבין את הנסיבות אך לא מוכן לעזור לכם. בעלך נענש על טיפשותו ובנך לא למד את מקומה של האישה ושולח אותה לייצג את הבית. בושה וחרפה."
אימי חייכה. היא עמדה לעשות משהו שאני מניח שהגיע לצפרדע.
"נאמר לי רבות על קדושת אשכיך. האם אוכל להתקרב אליהן?"
"בשמחה" אמר וחייך.
לא בחרתי זמן טוב יותר לחזור לחדר. שמעתי את הצפרדע צועק בזעם.
"כלבה טיפשה! מה עשית?!"
השדים הקטנים שלו הביטו בפחד. לא ידעו איך להגיב. אדונם שכוב על גבו מתנועע בכאב.
היא עומדת על בטנו, מחזיקה את אחד מאשכיו בידה ובידה הסכין איתה חתכה אותו מגואלת בדם.
כשאומרים שנשות נינקו חזקות מתכוונים לכך במלוא מובן המילה. הן אחוזות טירוף ועוצמה שקשה למצוא ברוב בני התמותה.
"עכשיו תקשיב לי טוב צפרדע זקנה, אני ובעלי היינו לצידך כשחשבת שלהשקיע בכרכרות היה רעיון טוב. אתה הייתה כלום היום בלעדינו. יותר מכלום, הייתה נכחד כמו אחרים מבני מינך. עכשיו לי יש שלושה ילדים בבית שאני צריכה לטפל בהם ולגדל אותם, כדאי שתתחיל להתנהג כמו יצור עם כבוד ולא כמו חתול רחוב. אתה תעזור לנו לכל אורך הדרך."
הוא נאנח מכאבים.
"מממ בת זונה, בת זונה!"
היא יצאה מהמאורה. סכין ביד אחת ואשך של האל האימתני ביד האחרת. אני נשארתי שם, פעור פה לכדקה בזמן שעוזריו רצו להביא לו עזרה ראשונה. הלכתי אחריה.
בבית ניהלנו וויכוח.
"תגידי לי מה את חושבת שאת עושה?!"
"הוא פגע בכבוד שלנו. אתם תמיד מדברים על כמה כבוד זה חשוב, לא?!"
"בו?! בו היית חייבת לפגוע? את מבינה שהרסת אותנו עכשיו. פאק, מה שאני צריך לעשות כדי לתקן את הנזק שלך"
"קניצ'י, אתה לא מנהל את הבית הזה. אני מנהלת. לא אכפת לי מה אבא שלך אמר. תראה מה הובילה אותו ההתנהלות שלו. אם אתה לא רוצה לסיים כמוהו, תן לי לדאוג לזה. מעכשיו אנחנו לא עושים עסקאות יותר עם שדים. הכל יהיה נקי."
"את תהרסי את הכל!"
"אז תלך. אתה לא לוקח איתך את הקטנים."
"כוס עמק. כוס עמק"
כעסתי. ממש כעסתי. אבל נראה כי זה עבד.
במהלך השנה הזאת היא פתחה עסק קטן.
העסק שיגשג וגדל מאוד בצורה מפתיע. אני בן זונה אם ליין צ'אן לא היה קשר לעניין.
לא זנחתי לחלוטין את המחברת או את עולם השדים. משכתי קצת במושכות. דאגתי ששדים שעזרנו להם בעבר ישמרו על הבית והעסק. להמון מהם עזרנו בלחץ של אימי על אבי. הוא לא האמין כמובן בטובות בעולם השדים. כל אחד ערב לעצמו. זאת היד האנושית שלה שריככה אותו.
שיגשגנו. אפילו קניתי מחדש את החרב של אבי.
שימרנו את הדוג'ו טוב.
גם בחיי היומיומיים הלך לי מצוין. היחסים שלי עם אונארי שלי פרחו.
פגשתי את האימואית.
עזבתי את אונארי.
הדברים השתנו בפסטיבל בון של אותה שנה. השקענו באזכרה גדולה לאחי הגדול. האווירה בסך הכל הייתה מאוד מרוממת. המון שתייה, אוכל טוב וקרובי משפחה.
יצאתי למרפסת, קצת שקט מהמוזיקה החזקה והשיחות. התבוננתי בגינה שלנו שאבי טיפח לפני שהשתגע. נכנסתי לטראנס של מחשבות.
יין צ'אן יצא ונעמד לידי. מקטרת בפיו. לא ידעתי שבכלל בא לפה.
"נהנה ילד?"
הסתכלתי בהפתעה. אפילו עם קצת פחד. הוא היה בגודל אנושי הפעם.
"מה אתה עושה פה?"
הוא שאף את המקטרת, הוציא מפיו ונשף.
"מספרים על סמוראי גדול. הכי גדול. הלוחם הכי חזק ומנוסה בכל יפן.
היום הגיע והוא כבר לא מצא מישהו ברמה שלו. הסמוראי כמובן איבד את הטעם בחייו.
להיות לוחם כה טוב בלי שיהיה לך עם מי להילחם זה כמו לבשל בלי לאהוב אף אחד. זה כישרון שמרגיש לך מבוזבז.
הוא התיישב במעלה הר בסייזה ואיתגר את כל לוחמי הארץ להתמודד איתו.
אף אחד לא באמת היה מטורף מספיק כדי להתמודד איתו. הם כולם פחדו. השאירו אותו לסוף חיים של אימונים מאמצים וקרבות רבות אבל אף פעם לא באמת הגיעו למצב של מוכנות להילחם איתו.
וכך הסמוראי ישב במשך שנים במעלה אותו הר, ממתין ללוחם ברמה שלו.
לבסוף עלה להר נער צעיר וכנראה מאוד טיפש. הסמוראי צחק כמו שכל אחד יצחק כשיראה נער שמנסה לאתגר אויב חזק ממנו. החרבות נשלפו. הנער לא חשב פעמיים, הוא זינק עם החרב שלו לחתוך את קיבת הסמוראי. הלוחם הגדול ראה אותו מגיע, בימים עברו היה מסוגל גם לזנק מקו ההתקפה או לפחות להסיט את חרבות. אבל לא היום. רגליו היו חלשות משנים של המתנה. הוא לא ציפה למהלך כה ישיר וכה מטופש לכיוון קיבתו כך שלא חשב אפילו להגן נגד זה.
הסמוראי מת כמובן."
"מה אתה מנסה לומר לי פה?"
המבט שלו היה מאוד רציני. בוגר יותר אפילו.
לפתע התפקע מצחוק.
"בחיים לא חשבתי שמישהי, ועוד בת אדם, תתקוף אותי ככה.
אני תמיד רגיל לחנופה ותחנונים כלפי. אחרי הכל, אני שולט בכוח היחיד שיש בעולם הזה.
אמא שלך תפסה אותי בהפתעה והעירה אותי. זה למה עזרתי לכם"
"ואיך הביצה?"
"החלימה כאילו לא קרה כלום"
לא חשבתי אחרת. שדים מחלימים כמעט מכל סוג של פציעה.
"אני שמח"
"יש משהו נוסף שרציתי לדבר איתך עליו"
"שוט"
עוד נשימה ונשיפה מהטבק שלו.
"מספרים שבני נינקו התחילו את עידן הנינג'ות ביפן.
האגדות מספרות שלמשפחה שלכם היה כפר סודי שהכיל רק נינג'ות בהם תיכננתם משימות בקפידה.
אף אחד שם לא הכיר את חברו. כולם עטו מסכות."
"יכול להיות," חייכתי "אני לא בקיא בהיסטוריה המשפחתית."
הוא צחק שוב.
"והיה כי חקרת? אני צריך מישהו שיאמן לי צבא של מתנקשים, מרגלים ושכירי חרב. שמה יש כסף"
שתיתי מהמשקה שלי.
"שכירי חרב אתה אומר?"
"צבאות זה כבר סיפור של העבר. מדינות לא מעוניינות היום לשלוח כוחות לקווי אויב. ארגוני טרור וגרילה, זה הכוח היום. מרגלים ומתנקשים מיומנים שנעלמים בחשיכה. רק תנו לנו כסף ונדאג לכל הצרות שלכם.
אני רוצה אותך תחתיי."
"למה שאני אעבוד תחתיך? אני יכול להקים אחד לבד." בפועל לא רציתי לעשות את זה. חיפשתי דרך להתחמק מללחוץ איתו יד.
"אתם השועלים חבורה של ממזרים. באיזה מימון תעשה את זה בדיוק? איזה כוח תאמן?"
"אתה שוכח שהיום יש נשק חם. אין סיבה לאמן חיילים באומנויות לחימה, צמחים רעילים והתגנבות. היום אדם עם רובה יכול לסיים את חייו של לוחם מנוסה בחצי דקה."
"זה כבר קיים. הצרפתים כבר נמצאים בשוק. שלא לדבר על ארגוני הטרור ובמיוחד האפריקאים שמאמנים חיילים. היתרון שלנו הוא שלנו אין את המוסריות הצרפתית הדמוקרטית ויש לנו את התקציב שחסר לאפריקאים. תמיד יש מקום לחיילים מאומנים היטב. השאלה היא במה אנחנו מאמנים אותם."
שתיתי עוד קצת מהכוס. התחלתי להרגיש מסוחרר.
"זה נראה לי קצת... לא בסדר"
הוא לקח עוד נשימה.
"ידעתי שזה מה שמפריע לך קניצ'י. אתה כבר בוגר עכשיו אז אתה צריך להבין את זה. היחסים בין בני האדם והשדים לא טובים כמו שנראה במשפחה שלך. רק לפני כחודש עזרתי לקאמי נהר גוסס שמייבשים את הבית שלו עבור כביש למצוא מקום מגורים חדש.
אם פתחת טלויזיה לאחרונה הייתה רואה שמהעורות של קרוביך מכינים מעילים.
אנחנו במלחמה איתם וזה היתרון היחסי שלנו. מותר לעשות איתם עסקאות אבל אף פעם לא לשכוח שהאדם הוא אויב מסוכן מאוד."
אני אצטרך לחשוב על זה.
וחשבתי. את השנה שלאחר מכן השקעתי במדינות רבות מסביב לעולם. בחנתי את השטח. חשבתי על זה המון.
חזרתי לארץ רק כדי לבדוק שאונארי מסתדרת ושאימי עוד מטפלת בילדים. כבר אז היחסים בין אונארי לבעלה התחילו להתפרק. הרבה פעמים נשכתי אותו כדי להבהיר לו איך הוא צריך להתנהג איתה. אם זה יצליח לא נצטרך לדאוג יותר אף פעם ללחם על השולחן.
לבסוף בחרתי במדינה נכשלת באפריקה להתחלת המסע שלי. באתי לאחד הכפרים שם עם כמה גמלים ומזון. התחפשתי לנזיר נודד.
עזרתי לכפר לשגשג ולגדול במשך שנתיים. פעם בכמה חודשים עזבתי לארצי כדי לדאוג שהכל בסדר וחזרתי באותה צורה עם אותם גמלים יחד עם תרופות, מזון, מים וטכנולוגיה. התמזגתי עם המקומיים, נכנסתי לפוליטיקה שלהם. נתתי עצות למנהיגי השבט. הכי חשוב, עזרתי להם לטפל בבעיית ארגוני הטרור שמכה באפריקה. סיפקתי להם כלי נשק ואימנתי את המקומיים להילחם.
בסוף באתי בבקשתי המשונה לראש השבט.
אמרתי לו שאני צריך לעזוב את הכפר. הוא חיבק אותי והודה לי על כל מה שנתתי להם. שתלתי בו את החשש במהלך השיחה לכך שאיומי הטרור ישובו. הוא לא שם לב לכך וחשב שזה עלה לראשו לבד. לא היה אדם מבריק. הוא התחנן לפיתרון.
ביקשתי שיעביר לחזקתי חמישים נערים למסעותיי ואותם אאמן בתורתי.
כך היה. הברחתי אותם בין גבולות לארצי. פילגתי אותם לשלוש מחנות והתחלתי בסדרת האימונים. פיתחתי אותם והפכתי אותם לרוצחים אמיתיים.
החזרתי עשרים מהם, היתר אמרתי שנרצחו. הם בכל זאת הודו לי על הכל.
במהלך ארבע השנים שלאחר מכן אימנתי אותם יומם וליל. אמא שלי דאגה לי. היא לא הבינה לאן נעלמתי כל הזמן.
לקח לי שבע שנים מפרכות לגבש את הכל.
לאחרן היה הזמן לבצע את המשימה הראשונה שלנו. לחטוף את יין צ'אן.
הם ביצעו את המשימה בצורה מדויקת ויעילה ביותר. שמחתי. הכל עובד כמתוכנן. הסתרתי את עיניו, אטמתי את אפו והכנסתי אותו לקופסת מתכת.
הוא לא ידע מי עשה לו את זה וזעם. עורו האדים.
אני הובלתי אותו לבדי למקום שרק אני ידעתי את מיקומו. היה זה איפה שהוא ביבשת אסיה בין רכסי ההרים. כפר שומם שלא חדרה אליו מעולם הטכנולוגיה.
רצחנו את כל תושבי הכפר והפכנו אותו לבסיס שלנו.
הבאתי את יין צ'אן למרכז הכפר ופתחתי את הקופסה. הסרתי את כיסוי העיניים והאף.
נראה כי היה מבולבל ממראית עיניו.
כל תושבי הכפר, כולל אני, עטינו את מדי הארגון. חלוק שחור ארוך ומסכת פנים מאורז לבנה.
אף אחד לא ידע את זהות חברו בכפר הזה. אנשים טיילו ממקום למקום, אילמים לחלוטין. כל אחד עוסק בעיסוקו. עובד במסגרת התפקיד שניתן לו מהבכיר שלו ואותו בכיר קיבל את פקודתו מהבכיר שלו עד ששרשרת הפיקוד התכנסה אלי.
יין צ'אן היה מופתע. לא ידע איך להגיב לכפר שמסביבו. לא הייתה לו שום צורה לדעת שאני זה שהביא אותו לשם או את זהותם של שאר תושבי הכפר. דרשתי שכל יום יעברו בכל רחבי הכפר עם קטורת כדי לטשטש את חוש הריח של מבקרים.
הוא הסתכל סביבו בפליאה ותדהמה. כאילו ראה את הארמון האסור בפעם הראשונה או את הקפלה הסיסטינית. הערכה רבה ליצירת אומנות.
הוא הושיט את ידו לתפוס את המסכה של אחד מהעוברים לידינו. תמיד אהב לגעת בדברים. הכל היה רכושו.
האדם מיד ניסה להסיט את היד מפניו אבל יין צ'אן היה חזק ממנו ותפס את המסכה חזק. יצר סדקים בצדדיה. האדם מולו לבסוף נכנע ויין צ'אן הוריד את המסכה.
הוא ראה שעומד בפניו בין אנוש רגיל ממוצא אפריקאי. כמובן שבמידה והיה מדובר בשדים היה קל יותר להמחיז את זה ויותר קשה לגרום להם לבצע פקודות.
חצים נורו משום מקום לכיוונו של האיש. הם הכילו תרכובת כימית שבמגע עם אדם מוצתת. הגוף שלו נשרף. יין צ'אן התרחק ממנו במהרה.
אסור להשאיר זכר לאנשי הצללים. אסור שידעו איך הם נראים אפילו במותם.
כל השאר לא הסתכלו אפילו לכיוון שלו. אסור להם. אם הם יראו יותר מדי עניין בעסק שלא שלהם הם ימותו. זה גם לא מעניין. החיים צריכים להמשיך והמכונה צריכה להמשיך לרוץ.
יין צ'אן חיבק אותי, חייך וקפץ. מכונת הכסף שלו מוכנה.
וזה הסיפור של המיליונים הראשונים שלי. התעשרתי מהעסקים האלימים. אם ארגון טרור מוסלמי רצה להפיל את הממשל או שהתקוממות עממית אפריקאית רצתה זכויות לבני שבטה או אפילו היה איזה מטרד בעולם העסקים, אנחנו דאגו לזה.
קיבלנו משימות בצורה סודית לחלוטין ומעטים ידעו בכלל על קיומנו.
לפעמים האשימו משפחות פשע כאלו ואחרות במעשינו. אנחנו היינו יותר טובים ממשפחות פשע. יותר יעילים מהן. היינו רוצחים אמיתיים. הארגון גדל והתחזק.
כך היה שאירגנתי את אירועי הנדבה בהם קיבלתי הזמנות מאנשים לאנשים שצריך שיעלמו.
על הדרך גם עזרנו לטבע ולעולם השדים. כולם הרוויחו חוץ מהאדם שאליו כוונה הסכין.
ובאירוע כזה פגשתי אותה. את מי שתהיה אישתי.
היין היוקרתי ביותר, נגנים מעולים, המגדל הכי יוקרתי במדינה.
אנחנו בעשירון העליון יודעים איך לחגוג. עסקים זה עניין חשוב מאוד אצלנו אבל אנחנו ממעטים לחקור לעומק זה את זה. בסופו של דבר תיתקל בפרשה שלא תרצה לשמוע. קשה להתעשר בלי ללכלך את הידיים.
תתפלא, אבל לא מעט ממשכירי שירותינו היו אותם אנשים שאחרי זה נואמים לך בחדשות נגד אלימות, בעד השלום ושיוויון הזדמנויות וכל שאר הדברים שקהל רעב ההמבורגרים ממקדונלדס שלך צורך. זה מסוג הדברים שהוא אוהב לשמוע וניזון מהם.
אז לעיתים קרובות אנחנו רוצחים אישה שלא סותמת את הפה ומביכה את בעלה בתקשורת, בכיר מפלגה מעצבן שמפריע לקליינט שלנו באיזו עסקה מפוקפקת, איש תקשורת שלא מבין את מקומו, מנהיג פוליטי למלחמה נגד איזה מבצע קטן בסין שצריך להשתיק.
וכולם ממשיכים לחייך, לגנות את האלימות ולבוא לאירועי התרומה שלי. בדיוק כמו בכפר. כולם יודעים מה הם ראו. אותו בחור בעניבה לא מת מהרעלת מזון או התלקחות פתאומית, הוא מת כי אנחנו רצחנו אותו, ירינו לו חצים בגב עם הטכנולוגי הכי מתוחכמת והאנשים הכי טובים לתפקיד. וכל מה שיש לשאר האנשים לעשות הוא להמשיך בחייהם ובעבודתם. לטייל מסביב לאירוע בלי להסתכל פעמיים. אחרת כל העסק יקרוס. ולמעשה, זה לא באמת מעניין. אם הוא מת כנראה שהגיע לו למות. הוא כנראה עשה משהו לא בסדר, לא קשר מספיק קשרים כדי שיהיה חשוב מדי חי.
זה אותו שיווי משקל של נאש מעוות שמאפשר את המשחק שלי להמשיך ולכסף לזרום.
אם אתה לא משתתף במשחק, סביר להניח שתפסיד. אם אתה נלחם לבד מול המשחק, אתה תמות.
אף אחד לא ינסה לאגד קואליציה נגדו כי ברגע שמספר מצומצם מתנגד אליה, היא תפסיד.
ככה זה מנהיגי העולם. הם נראים כמו האריות הגדולים שאף אחד לא מסוגל עליהם. כאילו הם מסוגלים לעשות כל שברצונם. למעשה, הם מקובעים. לא יכולים לנוע יותר ממטר מהמשבצת שלהם. תיקו מקסיקני בין האריות. כל אחד ישתלח על השני אם כללי המשחק ינועו קצת יותר לכיוון הצדק. אז הם ממשיכים בפעולות שלהם ומדברים בו זמנית בדיסוננס מוחלט על כמה שצריך צדק במערכת.
מקובעים בהתנהגות לקויה על ידי כוחות התקשורת, הטייקונים והפוליטיקאים שמסביבם. או שלמעשה שלושת הכוחות הללו הם אותו כוח שעוטה מסיכה אחרת כל פעם. אני לא פה כדי להרהר יותר מדי. גם לא באמת אכפת לי מכללי הצדק שבני האדם בנו לעצמם. אני פה בשביל הכסף.
קיבלנו הרבה בקשות באותו ערב. אנשים לחוצים בעת משבר כלכלי. זה זמן טוב לפוצץ קשרים.
ואז פגשתי אותה. את הבת זונה ששינת לי את החיים. וייתכן אפילו שאהבתי את הבת זונה ההיא.
ידעתי מה הרגשתי אליה בחמש דקות הראשונות של השיחה. רציתי לגרש את כל האורחים, לזרוק מהשולחן את הצלחות, הכוסות ושאר הקישוטים ופשוט להשכיב אותה שם במשך שעות. לתת לזיעה של שנינו להתבשל לתרכובת מצחינה יחד שרק אנחנו מסוגלים לשהות בה בלי להיגעל.
יש שאומרים שלתחושה הזאת שאתה מרגיש בחמש דקות יש חשיבות כל שהיא. אהבת אמת הם קוראים לזה. ואז מתגשרים אחרי עשרים שנה כי הם פתאום קולטים שמה שהיה להם כלפיה היה זיקפה וזה לא מספיק כדי לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.
כדי לאהוב צריך שהיא תהיה יותר מרושם ראשוני טוב ומשיכה מינית חזקה.
היא התיישבה לידי בשמלה שחורה שאמנם משאירה המון לדמיון הפרוע אבל קשה לקרוא לה צנוע.
יש בנות שחושבות שלהיות נשית וסקסית זה המון איפור ובגדים חושפניים. ג'נטלמן אמיתי, או בן אדם הולך על שתיים, או פשוט אדם שיודע להעריך באמת אומנות ויופי יודע שזה לא נכון.
אישה יפה משתמשת בכלים האלו כמו אומן זן. במינימליות. הרמזים הדקים האלו לקיומו של קצת סומק זה מה שסקסי. כי היא לא מסתירה ממך כלום אבל הוא עושה הבדל שמשגע אותך, מבלבל אותך. זה יוצר תחושה שהיא יפה באופן טבעי ומנגד שהיא מיפה את עצמה. וגבר פשוט לא תופס את זה.
הבגדים חושפים את נשיותה אבל לא בצורה בולטת מדי. אם היא חכמה היא תחשוף מעט עור. זה מה שגורם לך לרצות לקרוע את הבגדים מעליה.
זה מה שאתה קורא לו סקסי. כמו הארומה של הקפה או הקרמה של החלב, צריך להיות אומן אמיתי כדי לבשל את המתכון הזה. יד עדינה, הבחנה בפרטים ובינה רבה. סקסי זה מסתורי, לא חושף כלום ובכל זאת גורר אותך בלי שליטה אליה.
והיא הייתה בדיוק זה. סקסית. בחורה שאתה רוצה להסתכל עליה כל הערב. אבל תבין את זה, אישה כזאת לא רוצה שיסתכלו עליה. זו הפגנת חולשה. כאילו אתה לא רגיל לראות נשים כמוה, אין לך את הניסיון או הידע אליהן ולכן אתה לא בן זוג פוטנציאלי נכון. אמרתי בן זוג וייתכן והיא רוצה בסך הכל בן שיח לערב אבל זה לא משנה. בני אדם נותנים לזה שמות שונים. שותף לריקוד, בן שיח, סטוץ. זה הכל שמות שונים לאותו אדם. מישהו שהיא רוצה לשחק איתו. פוטנציאל לסקס. כל אותם שותפים לחייה הם אנשים שגירו את האינסטיקנטים הפשוטים שלה והיא מעוניינת הייתה לחקור עוד.
היא תדחה אותם ברגע שהיא תקרא להם ידידים שלה, אויבים שלה או שפשוט תתעלם מהם.
כשאישה חושפת את עצמה בפניך, כלומר אינה סקסית יותר ואותה חשיפה לא באה עם מגע מיני, אז תברח. היא לא מעוניינת בך יותר.
כעת קח את כל מה שאמרתי לך פה וזרוק אותו לצד. כי זאת הייתה בחורה מיוחדת. היא לא חיפשה שום דבר כזה. לא הייתה פה אומנות הפיתוי הפשוטה הזאת.
היא גם לא חיפשה עסקים או חברים לחיים. היא לא הייתה מתלבשת ככה אם זה מה שהיא רצתה ובהחלט לא הייתה מדברת על הא ועל דא.
היא באה לשם כדי לצוד חיה נדירה.
לכן, כשאני עזבתי את השולחן כדי לבדר אורחים, היא חייכה. היא הבינה את כוונותיי אבל זה לא היה הרצון שלה.
חזרתי והיא עדיין ישבה שם.
ניסו לדבר איתה כבר שלושה גברים אך היא התעלמה מהם בחוסר עניין או שלחה אותם לסידורים עבורה.
"זה בשבילך, הזמנה מיוחדת שלי"
אמרה לי ונתנה לי כוס יין לבן משובך.
היא נקשה עם כוסה בכוסי ואמרה "לחיים"
"אני לא חושב שפגשתי אותך אי פעם"
"אני חדשה בכל העסק הזה, בעלי נפטר לפני זמן מה והוריש לי את הונו.
שכרתי משקיעים שינהלו עבורי את הכסף והוא צמח יפה"
"אז המלצה ראשונה שלי, אל תשקיעי את הכסף במשקאות יקרים לפני שאת יודעת שיצא
מזה משהו בשבילך. אני חושב שזה לקח שרוב הגברים פה לומדים דבר ראשון כשהם מקבלים את המשכורת השמנה הראשונה שלהם."
היא חייכה ולגמה מהיין.
אני קירבתי את המשקה לפי ולפתע, ממש רגע לפני שהנוזל נגע בלשון שלי, אפי נחת על משהו מוזר.
ריחות של אפרסקים, ורדים, ליצ'י. אבל יש פה גם משהו אחר. מסמם טיפה. העמדתי פנים שאני שותה. החזרתי את הכוס למקומה.
"תרצי אולי לרקוד?"
"בשמחה" היא אמרה וחייכה. אני מנחש שהיא השיגה את התוצאה שהיא רצתה.
היא הצמידה את גופה לגופי. החזקתי את ידה ואת כתפה. אני הובלתי אבל רק בקושי. זה היה מאבק בשבילי לשלוט בה. אני מנחש שהיא מחפשת גבר שיתן מאבק.
"את יודעת, יש פה שלושה חיילים שלי במעקב צמוד עלי אבל אני תמיד מעדיף להרוג את האויבים שלי בעצמי."
"וזאת הסיבה שגם אני מחביאה סכין מתחת לשרוול. אבל אתה באמת רוצה ליצור פאניקה אצל הלקוחות שלך? אתה רק תאבד ככה כסף."
"אני לא אוהב להיות ישיר אבל אני מניח שפה זה מתחייב. מה את רוצה והאם זה יעשה הלילה?"
"אל תדאג. אני לא טיפשה מספיק כדי לנסות להרוג אותך פה. הסכין רק נועדה להבהיר לך עם מה אתה מתעסק. באשר למה שאני רוצה," היא קרבה לאוזן שלי ולחשה "אני יודעת הכל".
לא הזעתי. רציתי להזיע. יותר מכל רציתי לקחת אותה משם לפראג.
"כמובן שאת יודעת. כולם פה יודעים מי אני. השאלה היא אם הם מסוגלים להוכיח את זה."
"אני לא מדברת רק על זה. אין שום בן אנוש עם חוש ריח די מפותח לזהות את הרעל ששמתי לך במשקה. אולי שועל."
"את באמת בחרת אותו היטב. אם הייתי קצת יותר שיכור ייתכן והייתי מפרכס עכשיו על הרצפה. אבל אולי את צריכה לנוח. שועל אני לא."
"אל תשחק איתי קניצ'י. אני עוקבת אחריך כבר הרבה זמן. אני יודעת את השם האמיתי שלך ויש לי ראיות שמפלילות אותך. ולפני שתקרוץ לבחור מאחורי ותביא לפטירתי רצוי שתדע שיש אי שם מחשב שרק מחכה שאתן לו פקודה להפסיק לשלוח מכתב עם כל המידע עליך לכל כלי תקשורת וכל גוף ממשלתי."
"אני חושב שזה יהיה זמן טוב ללכת לחדר האח"מים."
"או לארוחה במסעדה טובה. אני רוצה לסגור עסקה עוד הלילה."
"ומי יבדר את האורחים?"
"תבקש מיין צ'אן לשלוח את אחד העוזרים שלו"
חייכתי קלות "באמת עשית עבודה מעמיקה. תני לי רק לקחת את המעיל שלי ונצא."
"אל תתכנן תוכניות בזמן הזה."
ניגשתי ליחידה שחשדתי שיודעת משהו בנושא.
"יש לך קשר לזה שסוחטים אותי עכשיו?!"
לקחתי אותה לחדר חסוי בבניין.
"אני לא יודעת מה אתה רוצה, אני רק מחייכת לאורחים ונהנית מהאווירה כמו שביקשת ממני."
"מישהי פה יודעת את השם שלי. את בן האדם היחידה שיודעת את השם שלי ושדים לא מדברים עם אנשים. את היחידה שיכולה הייתה לתת לה אותו."
"טוב קניצ'י. שנינו יודעים למה האנשים האלו פה. אתה מדרדר לעולם לא טוב ובתור אמא שלך אני פה כדי לדאוג שזה לא יקרה."
"אז את הורסת את הבית שלנו כלכלית?"
"לא, אני דואגת שלא ימות לי עוד קרוב משפחה.
הדבר היחיד שמשאיר את הגברים בבית הזה שפויים הן נשים חזקות.
אתה הייתה רומנטיקן. איתך פחדתי הכי פחות שתיפול לעולם השדים ותהפוך לי לעוד חליפה מנופחת ומושחטת. בשמונה שנים האחרונות כאילו הפסקת את החיפוש."
"תגידי את מפגרת? את חושבת שזה איזה שידוח? היא מנסה להוציא ממני משהו"
"אני הייתי מקשיבה לה. היא נראית לי בחורה בשבילך"
העברתי את היד בין השערות על ראשי.
"אני מחבבת אותה. היא חכמה, נראית טוב, דומיננטית. זה לא מה שתמיד חיפשת במישהי?"
דפקתי את היד בקיר. שברתי אותו.
"נדבר על זה בערב"
"טוב, תהנה מתוק" היא אמרה ונתנה לי חיבוק.
רציתי להרוג אותה.
אז יצאנו למסעדה יפנית שאני מכיר.
"עכשיו תאמרי לי מה את רוצה כי סבלנותי פוקעת"
"אתה מתוח יותר ממה שהייתה שם"
"דיברתי עם אמא שלי"
"הורים זה גורם ידוע ללחץ דם גבוה."
"מה את רוצה?"
היא שמה סרט ממשי על השולחן.
"את לא רצינית"
"אני שמעתי את הסיפורים. אני רוצה אותך."
"אם מה שאת רוצה כסף אני יכול פשוט להעביר לך"
"לא. אני רוצה אותך."
כך היה. ענדתי את הקולר בלית ברירה. סחיטה של ממש. לא יכולתי להרוג אותה כבר ברגע שענדתי אותו. התחתנו בחוף ים קטן. היינו יחפים. נכנסו למים אחר כך.
בתום הטקס נסענו לונציה ושם נפשנו במשך שבועיים.
אני זוכר את הלילה ראשון.
"אתה רוצה לממש את הנישואים?" היא שאלה במיטה. שוכבת.
עמדת ליד החלון. התיישבתי על המיטה, הבטתי בעיניה ואמרתי לה:
"הנישואים האלו הם נטו פורמלים".
שנאתי שמכריחים אותי לעשות משהו. יצאתי מהחדר. זה היה היום בו התחלתי לעשן.
כל אחד מאיתנו טייל לבד בונציה. שוטטתי ברחובות בחוסר מעש. הרבה סיגריות ואלכוהול. נהניתי לראות את האומנות. אני לא יודע מה היא עשתה. הרמתי טלפון לבחורה ההיא. שעזבתי לפני כשמונה שנים.
"שלום, מי זה?"
"Bonjour, ma petite cheri"
היא זיהת את הקול שלי. זה לא הצחיק אותה.
"מה אתה רוצה?"
"סתם. לדעת מה קורה?"
"זה לא עובד ככה"
"מה לא עובד?" אהבתי להעמיד פנים שאני טיפש כשהיא כעסה עלי. לא יודע למה חשבתי שזה רעיון טוב.
"אתה יודע טוב מאוד. אתה לא יכול להתקשר אלי אחרי כל כך הרבה זמן, אחרי שאמרת לי שאתה לא רוצה שנדבר ובטח אחרי שאני עזרתי לך לצאת מהחרא שלך ולצפות שנהיה בסדר"
"אני נשוי עכשיו. ולא טוב לי איתה"
"יופי. תהנה. עוד משהו או שאני יכולה לנתק?"
"סליחה?" ניסיתי כל מה שהיה לי.
"ביי" היא ניתקה.
למעשה, לא דיברנו לאחר מכן הרבה על הטיול לונציה. זאת חוויה שעדיף לשכוח מהנישואים שלנו.
חזרנו לארץ. עדיין עבדתי תחת יין צ'אן. המון עסקאות גדולות. לא יכולתי כעת לנסוע הרבה לבקר את הכפר או לאסוף עוד חיילים ולכן רוב העבודה שלי הייתה בטלפונים ועם הלקוחות. כל יום חזרתי הביתה לארוחה טובה ואז הלכתי לישון. אם היא עלתה להירדם לפני במיטה אז פשוט שכבתי בספא מול הטלויזיה וצפיתי בה עד שנרדמתי.
פעם בכמה ימים הייתי עוזב את הבית בלילה, נעמד על הגבעה מול הבית של אותה בחורה ומסתכל עליה.
היא עוד רבה עם בעלה. צעקה עליו הרבה והוא צעק עליה. רציתי לדבר איתה. לעזור לה. אהבתי אותה. רציתי אותה יותר משרציתי את אישתי. גם אם אישתי יותר מתאימה לי ולאישיות העקומה שלי.
הקטע הכואב באמת היו הטלפונים שלי. ניסיתי להתקשר אליה שוב ושוב והיא לא ענתה. ניסיתי לכתוב לה מה אני חושב ולשלוח לה את זה והיא לא קראה.
כל אלו היו חטאים לכל העקרונות של הקולר סביב צווארי אך מה אוכל לעשות? לאהוב את אישתי?
ואז הגיע יום הנישואין הראשון שלנו.
הלכנו למסעדה יקרה. לאף אחד מאיתנו לא היה מה לומר זה לזה. דיברנו על מזג האוויר ופוליטיקה וחדשות.
קניתי לה איזו שרשרת יקרה.
חזרנו הביתה. הייתי עייף.
"אני יוצא שנייה לטיול."
"לאן אתה הולך?"
"אמרתי. לטיול. אני צריך סיגריה"
"לאן אתה הולך בטיולים האלו שלך בלילה?"
"מה אכפת לך? אני יוצא לפארק, טוב?"
"אתה לא יוצא אבל לפארק."
"מה את רוצה שאני אומר לך? אני מבטיח לך שאני לא מזיין מישהי בצד, זה מרגיע אותך?"
"לא! כי אתה עדיין הולך לאן שהוא ואני לא יודעת לאן!"
"מה את רוצה שאני אומר לך?! סעמק, אני לא נותן לך את מה שאת רוצה? את רוצה יותר? שנלך לחנות ותבחרי איזה תכשיט מזדיין שאני אבזבז עליו את הכסף שאני עובד בשבילו?!"
"אתה פשוט לא מבין את זה!"
"אז מה את רוצה, מה?!"
"אני רוצה שתיפתח אלי! אני לא יודעת עליך כלום!"
"מה זה מעניין אותך? למה התחתנת איתי?!"
היא נותרה בלי מילים. או שהמילים היו כואבות מדי.
"כי חיפשתי אהבה. בסדר?"
ופתאום לא ידעתי מה לעשות ממנה. היא בהחלט לא סקסית יותר. אין את היומרה הזאת יותר של הבחורה עם הביטחון החזקה. היא משהו אחר. כשאישה חושפת את עצמה כלפיך בלי שיהיה בזה סקס אתה צריך לברוח.
"וככה חיפשת למצוא אותה?"
"האמנתי בסיפור. יותר מכל ראיתי אותך וידעתי שזה מה שאני רוצה."
הסתכלתי מסביב. אני מנחש שחיפשתי איפה שהוא בראש כיוון חדש לשיחה.
היא בכתה.
באתי לחבק אותה. בפעם הראשונה מאז אותו אירוע צדקה התקרבתי לאישתי.
ומהחיבוק הסתכלנו זה לעינה של זו והתנשקנו. נשיקה שקטה עם עצב קל.
טעם חמוץ בפה אבל במהרה זה השתנה. היא הורידה את החולצה שלה ואני את שלי. נשכבנו יחד על המיטה בפעם הראשונה.
האם הייתי כל מה שהיא רצתה? לא. אני בלאגן אמיתי. אני מעצבן, ווכחן, דעתן, קר וחסר רגישות. כמעט כמוה.
השנתיים הבאות היו הטובות ביותר שלנו. לא הלכתי לבחורה הקודמת, לא חשבתי עליה אף פעם.
מצאתי מישהו שיחליף אותי בעסק. יין צ'אן היה מאוכזב והתעלל במחליף שלי אבל הוא ידע שאין לו הרבה מה לעשות.
ברגע שבן נינקו מוצא את אישתו הוא חשוב כמת.
פיצינו כהוגן על השנה המתה שהייתה בינינו.
נסענו ברחבי העולם. שקלנו אפילו להביא ילדים.
אבל כבר סיפרתי לך איך זה הסתיים.
לאחר עשר שנים. כשהבחורה נפרדה מבעלה ובאתי לנחם אותה.
אני לא יודע למה בדיוק עשיתי את זה. האם זה כי חשבתי שיש לי סיכוי איתה? האמת? אני ממש לא חושב ככה. אבל ככה המוח שלנו עובד. הוא משחק איתנו טריקים כדי לקבל מה שהוא רוצה.
אחרי השיחה חזרתי הביתה מותש. התיישבתי על הספה. עישנתי סיגריה.
אחרונה שלי אמרתי לעצמי.
הסתכלתי על השולחן. החלטתי לעשות מעשה. בפעם הראשונה ניסיתי להוריד את הסרט. עצרתי בעדי וחשבתי לרגע מה אני מפספס. עשיתי את זה בכל זאת והנחתי אותו על השולחן. הסתובבתי לדלת ואז ראיתי אותה מסתכלת עלי מגרם המדרגות.
"מה זה אמור להביע?"
"זה לא יעבוד"
"הזדיינת איתה?"
"לא. אבל בגדתי בך."
"אני יכולה לחיות עם זה..." היא התחילה לדמוע.
"קיטסונה, זה לא היה קל אבל אתה לא יכול לומר שמה שיש בינינו לא מדהים"
"אבל זה לא זה. זה פשוט לא זה"
"היא לא קיימת. הבחורה הזאת שאתה מאמין בה. אתה הכי טוב בשבילי ואני הכי טובה בשבילך"
"אל תאמיני לזה אפילו. היא תבוא כמו שהוא יבוא בשבילך ואז לא תצטרכי לכפות את זה. זה פשוט יזרום טבעי"
"למה אתה חושב ככה?"
חייכתי. קצת עצוב.
"תסתכלי על עצמך, מי שלא רוצה אותך מטומטם."
"לא, לא. אבל זה לא יכול להסתיים ככה. אתה יודע את זה"
"אני אוהב אותה. אני יכול לומר לעצמי שאני שם רק כדי לנחם אותה ואני בסדר עם זה שאני ידיד שלה אבל אני אוהב אותה. פשוט קשה לתאר את זה. זה כאילו כשאני איתה אני באמת מאושר. גם כשהיא עושה דברים מטומטמים לחלוטין. ככה תרגישי איתו."
"עוף מפה. אני לא רוצה לראות אותך" היא ניסת להרוויח קצת מהאגו שלה בחזרה.
יצאתי.
טיילתי קצת. נכנסתי לתא שירותים באיזה בר וצעקתי לאו אונארי. לאלה.
"את מרוצה?! למה את מסבכת לי את החיים כל כך?! מה עשיתי לא בסדר?!" ובכיתי. כמה שבכיתי.
בשנים שלאחר מכן חיפשתי כיוון חדש בחיים. טיילתי ברחבי העולם בחיפושים אחר עצמי.
כאמור, מצאתי אותה בסוף. היא אהבה אותי כמו שאהבתי אותה. הייתי מאושר איתה. והיא הייתה יותר טובה מכל הנשים האלו.
אני צריך להכניס את אימי. אך פה הבעיה.
הרומאים אומרים "הגבר הוא הראש והאישה היא הצוואר". תחשבו אבל כמה קשה לצוואר לרסן ראש כה פראי כמו זה של שועל.
לראש כזה נדרש צוואר חזק. אימי הייתה צוואר של שור. יין צ'אן היה טיפוס מסורתי. אהב את הנשים שלו שקטות, טיפשות ונוהגות לפי המסורת.
הייתי צריך להבהיר לאמא שלי היטב למה היא נכנסת לפני שהיא באה.
אז קבענו פגישה לירח המלא הקרוב של אותו חודש. נדרשו המון טלפונים וחוטים למשוך כדי לארגן את אותה פגישה.
אני לבשתי חליפה יקרה מארון אבי והיא לבשה קימונו פרחוני. דרשתי שהיא תאסוף את שיערה לקוקו ותפזר על עצמה בשמים חזקים מאוד.
התחלתי להסביר לה במסדרון בדרך אליו מה עליה לעשות.
"תחכי שהוא ייתן לך רשות לדבר ורק אז תתחילי. אל תציגי את בקשתך לפני שהוא שאל אותך. תקודי קידה בכניסה. תענדי חיוך גדול והכי הכי חשוב, אל תאכלי מהאוכל שלו אם הוא לא הציע לך. הוא נהיה מאוד עצבני אם נוגעים לו בקערות. אם הוא מציע תאכלי עד קצה גבול היכולת שלך ואז תאכלי יותר. בהצלחה לך."
נכנסנו למאורה שלו.
צפרדע בגודל של כשלוש קומות עמדה בפנינו. עוטה חליפה עסקית.
הוא היה מכוסה בבוץ ומדיף ריח מבחיל. אסור היה לנו כמובן לכסות את אפנו. לשועל בעל חוש ריח מפותח הדבר היה סבל במיוחד. כמעט כמו לקבל בעיטה בבטן.
הייתה לו לשון גדולה וורודה, עור מחוספס וירקרק, עיניים אדומות מנצנצות.
מאחוריו היו גבעות של מטבעות זהב. הוא ענד אחד גם על צווארו. אני מניח למזל טוב.
קיבלתי טלפון. שיט. קיוויתי להיות לידה בזמן הפגישה.
בדקתי מי זה. לא יכולתי לסרב אליה. זה חוב שמן מאוד לנו שחיכיתי זמן רב שיחזור אלינו. יד אחת על גבה שאומרת "אני תומך בך" ויד אחת פותחת את הטלפון ויוצאת משם.
נודע לי על השיחה רק מאוחר יותר. בצורה מאוד לא נעימה.
"מי את?" הוא שאל בקול עמוק.
"אני אונארי אשתו של קיטסונה בן נינקו." לבני אדם אסור להשתמש בשמות הפרטיים של שדים. זה מקשה מאוד עליהם.
הוא הוציא את לשונו הגדולה וליקק את גופה. ריח מבחיל. היא הופתעה שמישש אותה כך בכזאת טבעיות. הוא היה האדון פה. הייתה לו חזקה על כל מה שבמאורה. כולל גופה.
"כן, אני מזהה את הטעם שלך ואת גופך. מה תרצי ממני?"
"משפחתי נפלה לקשיים כלכליים לאחרונה. אני מבקשת שתחוס עלינו ותעזור לנו לפרוח."
הוא צחק.
"אז זה גורלה של משפחת נינקו. להיגרר לתחנונים.
את יודעת, אף פעם לא חיבבתי את מה שהלך אצלכם. מן הסתם כשאתם מערבבים בצורה כל כך חולנית בין העולמות יבואו צרות. קשה להבין את הטיפשות של אנשים."
היא לא יכולה הייתה להתווכח איתו. אסרתי על כך. היא פשוט הנהנה בהסכמה.
"אני רואה גם שקניצ'י בחר שאת תייצגי אותו במקום גבר. סימן חולשה. אכן משפחת נינקו קורסת."
הוא הוציא את לשונו והניח אותה על הקרקע ליד קערה ענקית מלאה בקוויאר. שדים קטנים העמיסו כף בחומר היוקרתי והניחו על לשונו והוא בלע. לאחר מכן הניע את לשונו לכיוון קערה שהונחה ליד רגלו השנייה שהייתה מלאה בבירה ולקח לגימות ענק.
"אני לא מבין את האופנות האחרונות שנשים מתחילות לייצג משפחות מכובדות. טיפשות. בת אדם לא מסוגלת להתמודד בעולם שלנו הגברים. זה למה האלים ציידו אתכן עם גוף כה עדין וכה יפה. אתן נועדתן לבית, שיטפחו אתכן ובתמורה תציעו את עצמכן.
קחי מהתפוחים שלי."
היא שתקה וקרבה לקערה מלאה בתפוחים בין רגליו. קרוב למבושמיו הגלויים.
"אך תוכל להבין את הנסיבות או צ'אן צ'ו? אין מי שידאג לנו מלבדך"
"אני מסוגל להבין את הנסיבות אך לא מוכן לעזור לכם. בעלך נענש על טיפשותו ובנך לא למד את מקומה של האישה ושולח אותה לייצג את הבית. בושה וחרפה."
אימי חייכה. היא עמדה לעשות משהו שאני מניח שהגיע לצפרדע.
"נאמר לי רבות על קדושת אשכיך. האם אוכל להתקרב אליהן?"
"בשמחה" אמר וחייך.
לא בחרתי זמן טוב יותר לחזור לחדר. שמעתי את הצפרדע צועק בזעם.
"כלבה טיפשה! מה עשית?!"
השדים הקטנים שלו הביטו בפחד. לא ידעו איך להגיב. אדונם שכוב על גבו מתנועע בכאב.
היא עומדת על בטנו, מחזיקה את אחד מאשכיו בידה ובידה הסכין איתה חתכה אותו מגואלת בדם.
כשאומרים שנשות נינקו חזקות מתכוונים לכך במלוא מובן המילה. הן אחוזות טירוף ועוצמה שקשה למצוא ברוב בני התמותה.
"עכשיו תקשיב לי טוב צפרדע זקנה, אני ובעלי היינו לצידך כשחשבת שלהשקיע בכרכרות היה רעיון טוב. אתה הייתה כלום היום בלעדינו. יותר מכלום, הייתה נכחד כמו אחרים מבני מינך. עכשיו לי יש שלושה ילדים בבית שאני צריכה לטפל בהם ולגדל אותם, כדאי שתתחיל להתנהג כמו יצור עם כבוד ולא כמו חתול רחוב. אתה תעזור לנו לכל אורך הדרך."
הוא נאנח מכאבים.
"מממ בת זונה, בת זונה!"
היא יצאה מהמאורה. סכין ביד אחת ואשך של האל האימתני ביד האחרת. אני נשארתי שם, פעור פה לכדקה בזמן שעוזריו רצו להביא לו עזרה ראשונה. הלכתי אחריה.
בבית ניהלנו וויכוח.
"תגידי לי מה את חושבת שאת עושה?!"
"הוא פגע בכבוד שלנו. אתם תמיד מדברים על כמה כבוד זה חשוב, לא?!"
"בו?! בו היית חייבת לפגוע? את מבינה שהרסת אותנו עכשיו. פאק, מה שאני צריך לעשות כדי לתקן את הנזק שלך"
"קניצ'י, אתה לא מנהל את הבית הזה. אני מנהלת. לא אכפת לי מה אבא שלך אמר. תראה מה הובילה אותו ההתנהלות שלו. אם אתה לא רוצה לסיים כמוהו, תן לי לדאוג לזה. מעכשיו אנחנו לא עושים עסקאות יותר עם שדים. הכל יהיה נקי."
"את תהרסי את הכל!"
"אז תלך. אתה לא לוקח איתך את הקטנים."
"כוס עמק. כוס עמק"
כעסתי. ממש כעסתי. אבל נראה כי זה עבד.
במהלך השנה הזאת היא פתחה עסק קטן.
העסק שיגשג וגדל מאוד בצורה מפתיע. אני בן זונה אם ליין צ'אן לא היה קשר לעניין.
לא זנחתי לחלוטין את המחברת או את עולם השדים. משכתי קצת במושכות. דאגתי ששדים שעזרנו להם בעבר ישמרו על הבית והעסק. להמון מהם עזרנו בלחץ של אימי על אבי. הוא לא האמין כמובן בטובות בעולם השדים. כל אחד ערב לעצמו. זאת היד האנושית שלה שריככה אותו.
שיגשגנו. אפילו קניתי מחדש את החרב של אבי.
שימרנו את הדוג'ו טוב.
גם בחיי היומיומיים הלך לי מצוין. היחסים שלי עם אונארי שלי פרחו.
פגשתי את האימואית.
עזבתי את אונארי.
הדברים השתנו בפסטיבל בון של אותה שנה. השקענו באזכרה גדולה לאחי הגדול. האווירה בסך הכל הייתה מאוד מרוממת. המון שתייה, אוכל טוב וקרובי משפחה.
יצאתי למרפסת, קצת שקט מהמוזיקה החזקה והשיחות. התבוננתי בגינה שלנו שאבי טיפח לפני שהשתגע. נכנסתי לטראנס של מחשבות.
יין צ'אן יצא ונעמד לידי. מקטרת בפיו. לא ידעתי שבכלל בא לפה.
"נהנה ילד?"
הסתכלתי בהפתעה. אפילו עם קצת פחד. הוא היה בגודל אנושי הפעם.
"מה אתה עושה פה?"
הוא שאף את המקטרת, הוציא מפיו ונשף.
"מספרים על סמוראי גדול. הכי גדול. הלוחם הכי חזק ומנוסה בכל יפן.
היום הגיע והוא כבר לא מצא מישהו ברמה שלו. הסמוראי כמובן איבד את הטעם בחייו.
להיות לוחם כה טוב בלי שיהיה לך עם מי להילחם זה כמו לבשל בלי לאהוב אף אחד. זה כישרון שמרגיש לך מבוזבז.
הוא התיישב במעלה הר בסייזה ואיתגר את כל לוחמי הארץ להתמודד איתו.
אף אחד לא באמת היה מטורף מספיק כדי להתמודד איתו. הם כולם פחדו. השאירו אותו לסוף חיים של אימונים מאמצים וקרבות רבות אבל אף פעם לא באמת הגיעו למצב של מוכנות להילחם איתו.
וכך הסמוראי ישב במשך שנים במעלה אותו הר, ממתין ללוחם ברמה שלו.
לבסוף עלה להר נער צעיר וכנראה מאוד טיפש. הסמוראי צחק כמו שכל אחד יצחק כשיראה נער שמנסה לאתגר אויב חזק ממנו. החרבות נשלפו. הנער לא חשב פעמיים, הוא זינק עם החרב שלו לחתוך את קיבת הסמוראי. הלוחם הגדול ראה אותו מגיע, בימים עברו היה מסוגל גם לזנק מקו ההתקפה או לפחות להסיט את חרבות. אבל לא היום. רגליו היו חלשות משנים של המתנה. הוא לא ציפה למהלך כה ישיר וכה מטופש לכיוון קיבתו כך שלא חשב אפילו להגן נגד זה.
הסמוראי מת כמובן."
"מה אתה מנסה לומר לי פה?"
המבט שלו היה מאוד רציני. בוגר יותר אפילו.
לפתע התפקע מצחוק.
"בחיים לא חשבתי שמישהי, ועוד בת אדם, תתקוף אותי ככה.
אני תמיד רגיל לחנופה ותחנונים כלפי. אחרי הכל, אני שולט בכוח היחיד שיש בעולם הזה.
אמא שלך תפסה אותי בהפתעה והעירה אותי. זה למה עזרתי לכם"
"ואיך הביצה?"
"החלימה כאילו לא קרה כלום"
לא חשבתי אחרת. שדים מחלימים כמעט מכל סוג של פציעה.
"אני שמח"
"יש משהו נוסף שרציתי לדבר איתך עליו"
"שוט"
עוד נשימה ונשיפה מהטבק שלו.
"מספרים שבני נינקו התחילו את עידן הנינג'ות ביפן.
האגדות מספרות שלמשפחה שלכם היה כפר סודי שהכיל רק נינג'ות בהם תיכננתם משימות בקפידה.
אף אחד שם לא הכיר את חברו. כולם עטו מסכות."
"יכול להיות," חייכתי "אני לא בקיא בהיסטוריה המשפחתית."
הוא צחק שוב.
"והיה כי חקרת? אני צריך מישהו שיאמן לי צבא של מתנקשים, מרגלים ושכירי חרב. שמה יש כסף"
שתיתי מהמשקה שלי.
"שכירי חרב אתה אומר?"
"צבאות זה כבר סיפור של העבר. מדינות לא מעוניינות היום לשלוח כוחות לקווי אויב. ארגוני טרור וגרילה, זה הכוח היום. מרגלים ומתנקשים מיומנים שנעלמים בחשיכה. רק תנו לנו כסף ונדאג לכל הצרות שלכם.
אני רוצה אותך תחתיי."
"למה שאני אעבוד תחתיך? אני יכול להקים אחד לבד." בפועל לא רציתי לעשות את זה. חיפשתי דרך להתחמק מללחוץ איתו יד.
"אתם השועלים חבורה של ממזרים. באיזה מימון תעשה את זה בדיוק? איזה כוח תאמן?"
"אתה שוכח שהיום יש נשק חם. אין סיבה לאמן חיילים באומנויות לחימה, צמחים רעילים והתגנבות. היום אדם עם רובה יכול לסיים את חייו של לוחם מנוסה בחצי דקה."
"זה כבר קיים. הצרפתים כבר נמצאים בשוק. שלא לדבר על ארגוני הטרור ובמיוחד האפריקאים שמאמנים חיילים. היתרון שלנו הוא שלנו אין את המוסריות הצרפתית הדמוקרטית ויש לנו את התקציב שחסר לאפריקאים. תמיד יש מקום לחיילים מאומנים היטב. השאלה היא במה אנחנו מאמנים אותם."
שתיתי עוד קצת מהכוס. התחלתי להרגיש מסוחרר.
"זה נראה לי קצת... לא בסדר"
הוא לקח עוד נשימה.
"ידעתי שזה מה שמפריע לך קניצ'י. אתה כבר בוגר עכשיו אז אתה צריך להבין את זה. היחסים בין בני האדם והשדים לא טובים כמו שנראה במשפחה שלך. רק לפני כחודש עזרתי לקאמי נהר גוסס שמייבשים את הבית שלו עבור כביש למצוא מקום מגורים חדש.
אם פתחת טלויזיה לאחרונה הייתה רואה שמהעורות של קרוביך מכינים מעילים.
אנחנו במלחמה איתם וזה היתרון היחסי שלנו. מותר לעשות איתם עסקאות אבל אף פעם לא לשכוח שהאדם הוא אויב מסוכן מאוד."
אני אצטרך לחשוב על זה.
וחשבתי. את השנה שלאחר מכן השקעתי במדינות רבות מסביב לעולם. בחנתי את השטח. חשבתי על זה המון.
חזרתי לארץ רק כדי לבדוק שאונארי מסתדרת ושאימי עוד מטפלת בילדים. כבר אז היחסים בין אונארי לבעלה התחילו להתפרק. הרבה פעמים נשכתי אותו כדי להבהיר לו איך הוא צריך להתנהג איתה. אם זה יצליח לא נצטרך לדאוג יותר אף פעם ללחם על השולחן.
לבסוף בחרתי במדינה נכשלת באפריקה להתחלת המסע שלי. באתי לאחד הכפרים שם עם כמה גמלים ומזון. התחפשתי לנזיר נודד.
עזרתי לכפר לשגשג ולגדול במשך שנתיים. פעם בכמה חודשים עזבתי לארצי כדי לדאוג שהכל בסדר וחזרתי באותה צורה עם אותם גמלים יחד עם תרופות, מזון, מים וטכנולוגיה. התמזגתי עם המקומיים, נכנסתי לפוליטיקה שלהם. נתתי עצות למנהיגי השבט. הכי חשוב, עזרתי להם לטפל בבעיית ארגוני הטרור שמכה באפריקה. סיפקתי להם כלי נשק ואימנתי את המקומיים להילחם.
בסוף באתי בבקשתי המשונה לראש השבט.
אמרתי לו שאני צריך לעזוב את הכפר. הוא חיבק אותי והודה לי על כל מה שנתתי להם. שתלתי בו את החשש במהלך השיחה לכך שאיומי הטרור ישובו. הוא לא שם לב לכך וחשב שזה עלה לראשו לבד. לא היה אדם מבריק. הוא התחנן לפיתרון.
ביקשתי שיעביר לחזקתי חמישים נערים למסעותיי ואותם אאמן בתורתי.
כך היה. הברחתי אותם בין גבולות לארצי. פילגתי אותם לשלוש מחנות והתחלתי בסדרת האימונים. פיתחתי אותם והפכתי אותם לרוצחים אמיתיים.
החזרתי עשרים מהם, היתר אמרתי שנרצחו. הם בכל זאת הודו לי על הכל.
במהלך ארבע השנים שלאחר מכן אימנתי אותם יומם וליל. אמא שלי דאגה לי. היא לא הבינה לאן נעלמתי כל הזמן.
לקח לי שבע שנים מפרכות לגבש את הכל.
לאחרן היה הזמן לבצע את המשימה הראשונה שלנו. לחטוף את יין צ'אן.
הם ביצעו את המשימה בצורה מדויקת ויעילה ביותר. שמחתי. הכל עובד כמתוכנן. הסתרתי את עיניו, אטמתי את אפו והכנסתי אותו לקופסת מתכת.
הוא לא ידע מי עשה לו את זה וזעם. עורו האדים.
אני הובלתי אותו לבדי למקום שרק אני ידעתי את מיקומו. היה זה איפה שהוא ביבשת אסיה בין רכסי ההרים. כפר שומם שלא חדרה אליו מעולם הטכנולוגיה.
רצחנו את כל תושבי הכפר והפכנו אותו לבסיס שלנו.
הבאתי את יין צ'אן למרכז הכפר ופתחתי את הקופסה. הסרתי את כיסוי העיניים והאף.
נראה כי היה מבולבל ממראית עיניו.
כל תושבי הכפר, כולל אני, עטינו את מדי הארגון. חלוק שחור ארוך ומסכת פנים מאורז לבנה.
אף אחד לא ידע את זהות חברו בכפר הזה. אנשים טיילו ממקום למקום, אילמים לחלוטין. כל אחד עוסק בעיסוקו. עובד במסגרת התפקיד שניתן לו מהבכיר שלו ואותו בכיר קיבל את פקודתו מהבכיר שלו עד ששרשרת הפיקוד התכנסה אלי.
יין צ'אן היה מופתע. לא ידע איך להגיב לכפר שמסביבו. לא הייתה לו שום צורה לדעת שאני זה שהביא אותו לשם או את זהותם של שאר תושבי הכפר. דרשתי שכל יום יעברו בכל רחבי הכפר עם קטורת כדי לטשטש את חוש הריח של מבקרים.
הוא הסתכל סביבו בפליאה ותדהמה. כאילו ראה את הארמון האסור בפעם הראשונה או את הקפלה הסיסטינית. הערכה רבה ליצירת אומנות.
הוא הושיט את ידו לתפוס את המסכה של אחד מהעוברים לידינו. תמיד אהב לגעת בדברים. הכל היה רכושו.
האדם מיד ניסה להסיט את היד מפניו אבל יין צ'אן היה חזק ממנו ותפס את המסכה חזק. יצר סדקים בצדדיה. האדם מולו לבסוף נכנע ויין צ'אן הוריד את המסכה.
הוא ראה שעומד בפניו בין אנוש רגיל ממוצא אפריקאי. כמובן שבמידה והיה מדובר בשדים היה קל יותר להמחיז את זה ויותר קשה לגרום להם לבצע פקודות.
חצים נורו משום מקום לכיוונו של האיש. הם הכילו תרכובת כימית שבמגע עם אדם מוצתת. הגוף שלו נשרף. יין צ'אן התרחק ממנו במהרה.
אסור להשאיר זכר לאנשי הצללים. אסור שידעו איך הם נראים אפילו במותם.
כל השאר לא הסתכלו אפילו לכיוון שלו. אסור להם. אם הם יראו יותר מדי עניין בעסק שלא שלהם הם ימותו. זה גם לא מעניין. החיים צריכים להמשיך והמכונה צריכה להמשיך לרוץ.
יין צ'אן חיבק אותי, חייך וקפץ. מכונת הכסף שלו מוכנה.
וזה הסיפור של המיליונים הראשונים שלי. התעשרתי מהעסקים האלימים. אם ארגון טרור מוסלמי רצה להפיל את הממשל או שהתקוממות עממית אפריקאית רצתה זכויות לבני שבטה או אפילו היה איזה מטרד בעולם העסקים, אנחנו דאגו לזה.
קיבלנו משימות בצורה סודית לחלוטין ומעטים ידעו בכלל על קיומנו.
לפעמים האשימו משפחות פשע כאלו ואחרות במעשינו. אנחנו היינו יותר טובים ממשפחות פשע. יותר יעילים מהן. היינו רוצחים אמיתיים. הארגון גדל והתחזק.
כך היה שאירגנתי את אירועי הנדבה בהם קיבלתי הזמנות מאנשים לאנשים שצריך שיעלמו.
על הדרך גם עזרנו לטבע ולעולם השדים. כולם הרוויחו חוץ מהאדם שאליו כוונה הסכין.
ובאירוע כזה פגשתי אותה. את מי שתהיה אישתי.
היין היוקרתי ביותר, נגנים מעולים, המגדל הכי יוקרתי במדינה.
אנחנו בעשירון העליון יודעים איך לחגוג. עסקים זה עניין חשוב מאוד אצלנו אבל אנחנו ממעטים לחקור לעומק זה את זה. בסופו של דבר תיתקל בפרשה שלא תרצה לשמוע. קשה להתעשר בלי ללכלך את הידיים.
תתפלא, אבל לא מעט ממשכירי שירותינו היו אותם אנשים שאחרי זה נואמים לך בחדשות נגד אלימות, בעד השלום ושיוויון הזדמנויות וכל שאר הדברים שקהל רעב ההמבורגרים ממקדונלדס שלך צורך. זה מסוג הדברים שהוא אוהב לשמוע וניזון מהם.
אז לעיתים קרובות אנחנו רוצחים אישה שלא סותמת את הפה ומביכה את בעלה בתקשורת, בכיר מפלגה מעצבן שמפריע לקליינט שלנו באיזו עסקה מפוקפקת, איש תקשורת שלא מבין את מקומו, מנהיג פוליטי למלחמה נגד איזה מבצע קטן בסין שצריך להשתיק.
וכולם ממשיכים לחייך, לגנות את האלימות ולבוא לאירועי התרומה שלי. בדיוק כמו בכפר. כולם יודעים מה הם ראו. אותו בחור בעניבה לא מת מהרעלת מזון או התלקחות פתאומית, הוא מת כי אנחנו רצחנו אותו, ירינו לו חצים בגב עם הטכנולוגי הכי מתוחכמת והאנשים הכי טובים לתפקיד. וכל מה שיש לשאר האנשים לעשות הוא להמשיך בחייהם ובעבודתם. לטייל מסביב לאירוע בלי להסתכל פעמיים. אחרת כל העסק יקרוס. ולמעשה, זה לא באמת מעניין. אם הוא מת כנראה שהגיע לו למות. הוא כנראה עשה משהו לא בסדר, לא קשר מספיק קשרים כדי שיהיה חשוב מדי חי.
זה אותו שיווי משקל של נאש מעוות שמאפשר את המשחק שלי להמשיך ולכסף לזרום.
אם אתה לא משתתף במשחק, סביר להניח שתפסיד. אם אתה נלחם לבד מול המשחק, אתה תמות.
אף אחד לא ינסה לאגד קואליציה נגדו כי ברגע שמספר מצומצם מתנגד אליה, היא תפסיד.
ככה זה מנהיגי העולם. הם נראים כמו האריות הגדולים שאף אחד לא מסוגל עליהם. כאילו הם מסוגלים לעשות כל שברצונם. למעשה, הם מקובעים. לא יכולים לנוע יותר ממטר מהמשבצת שלהם. תיקו מקסיקני בין האריות. כל אחד ישתלח על השני אם כללי המשחק ינועו קצת יותר לכיוון הצדק. אז הם ממשיכים בפעולות שלהם ומדברים בו זמנית בדיסוננס מוחלט על כמה שצריך צדק במערכת.
מקובעים בהתנהגות לקויה על ידי כוחות התקשורת, הטייקונים והפוליטיקאים שמסביבם. או שלמעשה שלושת הכוחות הללו הם אותו כוח שעוטה מסיכה אחרת כל פעם. אני לא פה כדי להרהר יותר מדי. גם לא באמת אכפת לי מכללי הצדק שבני האדם בנו לעצמם. אני פה בשביל הכסף.
קיבלנו הרבה בקשות באותו ערב. אנשים לחוצים בעת משבר כלכלי. זה זמן טוב לפוצץ קשרים.
ואז פגשתי אותה. את הבת זונה ששינת לי את החיים. וייתכן אפילו שאהבתי את הבת זונה ההיא.
ידעתי מה הרגשתי אליה בחמש דקות הראשונות של השיחה. רציתי לגרש את כל האורחים, לזרוק מהשולחן את הצלחות, הכוסות ושאר הקישוטים ופשוט להשכיב אותה שם במשך שעות. לתת לזיעה של שנינו להתבשל לתרכובת מצחינה יחד שרק אנחנו מסוגלים לשהות בה בלי להיגעל.
יש שאומרים שלתחושה הזאת שאתה מרגיש בחמש דקות יש חשיבות כל שהיא. אהבת אמת הם קוראים לזה. ואז מתגשרים אחרי עשרים שנה כי הם פתאום קולטים שמה שהיה להם כלפיה היה זיקפה וזה לא מספיק כדי לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.
כדי לאהוב צריך שהיא תהיה יותר מרושם ראשוני טוב ומשיכה מינית חזקה.
היא התיישבה לידי בשמלה שחורה שאמנם משאירה המון לדמיון הפרוע אבל קשה לקרוא לה צנוע.
יש בנות שחושבות שלהיות נשית וסקסית זה המון איפור ובגדים חושפניים. ג'נטלמן אמיתי, או בן אדם הולך על שתיים, או פשוט אדם שיודע להעריך באמת אומנות ויופי יודע שזה לא נכון.
אישה יפה משתמשת בכלים האלו כמו אומן זן. במינימליות. הרמזים הדקים האלו לקיומו של קצת סומק זה מה שסקסי. כי היא לא מסתירה ממך כלום אבל הוא עושה הבדל שמשגע אותך, מבלבל אותך. זה יוצר תחושה שהיא יפה באופן טבעי ומנגד שהיא מיפה את עצמה. וגבר פשוט לא תופס את זה.
הבגדים חושפים את נשיותה אבל לא בצורה בולטת מדי. אם היא חכמה היא תחשוף מעט עור. זה מה שגורם לך לרצות לקרוע את הבגדים מעליה.
זה מה שאתה קורא לו סקסי. כמו הארומה של הקפה או הקרמה של החלב, צריך להיות אומן אמיתי כדי לבשל את המתכון הזה. יד עדינה, הבחנה בפרטים ובינה רבה. סקסי זה מסתורי, לא חושף כלום ובכל זאת גורר אותך בלי שליטה אליה.
והיא הייתה בדיוק זה. סקסית. בחורה שאתה רוצה להסתכל עליה כל הערב. אבל תבין את זה, אישה כזאת לא רוצה שיסתכלו עליה. זו הפגנת חולשה. כאילו אתה לא רגיל לראות נשים כמוה, אין לך את הניסיון או הידע אליהן ולכן אתה לא בן זוג פוטנציאלי נכון. אמרתי בן זוג וייתכן והיא רוצה בסך הכל בן שיח לערב אבל זה לא משנה. בני אדם נותנים לזה שמות שונים. שותף לריקוד, בן שיח, סטוץ. זה הכל שמות שונים לאותו אדם. מישהו שהיא רוצה לשחק איתו. פוטנציאל לסקס. כל אותם שותפים לחייה הם אנשים שגירו את האינסטיקנטים הפשוטים שלה והיא מעוניינת הייתה לחקור עוד.
היא תדחה אותם ברגע שהיא תקרא להם ידידים שלה, אויבים שלה או שפשוט תתעלם מהם.
כשאישה חושפת את עצמה בפניך, כלומר אינה סקסית יותר ואותה חשיפה לא באה עם מגע מיני, אז תברח. היא לא מעוניינת בך יותר.
כעת קח את כל מה שאמרתי לך פה וזרוק אותו לצד. כי זאת הייתה בחורה מיוחדת. היא לא חיפשה שום דבר כזה. לא הייתה פה אומנות הפיתוי הפשוטה הזאת.
היא גם לא חיפשה עסקים או חברים לחיים. היא לא הייתה מתלבשת ככה אם זה מה שהיא רצתה ובהחלט לא הייתה מדברת על הא ועל דא.
היא באה לשם כדי לצוד חיה נדירה.
לכן, כשאני עזבתי את השולחן כדי לבדר אורחים, היא חייכה. היא הבינה את כוונותיי אבל זה לא היה הרצון שלה.
חזרתי והיא עדיין ישבה שם.
ניסו לדבר איתה כבר שלושה גברים אך היא התעלמה מהם בחוסר עניין או שלחה אותם לסידורים עבורה.
"זה בשבילך, הזמנה מיוחדת שלי"
אמרה לי ונתנה לי כוס יין לבן משובך.
היא נקשה עם כוסה בכוסי ואמרה "לחיים"
"אני לא חושב שפגשתי אותך אי פעם"
"אני חדשה בכל העסק הזה, בעלי נפטר לפני זמן מה והוריש לי את הונו.
שכרתי משקיעים שינהלו עבורי את הכסף והוא צמח יפה"
"אז המלצה ראשונה שלי, אל תשקיעי את הכסף במשקאות יקרים לפני שאת יודעת שיצא
מזה משהו בשבילך. אני חושב שזה לקח שרוב הגברים פה לומדים דבר ראשון כשהם מקבלים את המשכורת השמנה הראשונה שלהם."
היא חייכה ולגמה מהיין.
אני קירבתי את המשקה לפי ולפתע, ממש רגע לפני שהנוזל נגע בלשון שלי, אפי נחת על משהו מוזר.
ריחות של אפרסקים, ורדים, ליצ'י. אבל יש פה גם משהו אחר. מסמם טיפה. העמדתי פנים שאני שותה. החזרתי את הכוס למקומה.
"תרצי אולי לרקוד?"
"בשמחה" היא אמרה וחייכה. אני מנחש שהיא השיגה את התוצאה שהיא רצתה.
היא הצמידה את גופה לגופי. החזקתי את ידה ואת כתפה. אני הובלתי אבל רק בקושי. זה היה מאבק בשבילי לשלוט בה. אני מנחש שהיא מחפשת גבר שיתן מאבק.
"את יודעת, יש פה שלושה חיילים שלי במעקב צמוד עלי אבל אני תמיד מעדיף להרוג את האויבים שלי בעצמי."
"וזאת הסיבה שגם אני מחביאה סכין מתחת לשרוול. אבל אתה באמת רוצה ליצור פאניקה אצל הלקוחות שלך? אתה רק תאבד ככה כסף."
"אני לא אוהב להיות ישיר אבל אני מניח שפה זה מתחייב. מה את רוצה והאם זה יעשה הלילה?"
"אל תדאג. אני לא טיפשה מספיק כדי לנסות להרוג אותך פה. הסכין רק נועדה להבהיר לך עם מה אתה מתעסק. באשר למה שאני רוצה," היא קרבה לאוזן שלי ולחשה "אני יודעת הכל".
לא הזעתי. רציתי להזיע. יותר מכל רציתי לקחת אותה משם לפראג.
"כמובן שאת יודעת. כולם פה יודעים מי אני. השאלה היא אם הם מסוגלים להוכיח את זה."
"אני לא מדברת רק על זה. אין שום בן אנוש עם חוש ריח די מפותח לזהות את הרעל ששמתי לך במשקה. אולי שועל."
"את באמת בחרת אותו היטב. אם הייתי קצת יותר שיכור ייתכן והייתי מפרכס עכשיו על הרצפה. אבל אולי את צריכה לנוח. שועל אני לא."
"אל תשחק איתי קניצ'י. אני עוקבת אחריך כבר הרבה זמן. אני יודעת את השם האמיתי שלך ויש לי ראיות שמפלילות אותך. ולפני שתקרוץ לבחור מאחורי ותביא לפטירתי רצוי שתדע שיש אי שם מחשב שרק מחכה שאתן לו פקודה להפסיק לשלוח מכתב עם כל המידע עליך לכל כלי תקשורת וכל גוף ממשלתי."
"אני חושב שזה יהיה זמן טוב ללכת לחדר האח"מים."
"או לארוחה במסעדה טובה. אני רוצה לסגור עסקה עוד הלילה."
"ומי יבדר את האורחים?"
"תבקש מיין צ'אן לשלוח את אחד העוזרים שלו"
חייכתי קלות "באמת עשית עבודה מעמיקה. תני לי רק לקחת את המעיל שלי ונצא."
"אל תתכנן תוכניות בזמן הזה."
ניגשתי ליחידה שחשדתי שיודעת משהו בנושא.
"יש לך קשר לזה שסוחטים אותי עכשיו?!"
לקחתי אותה לחדר חסוי בבניין.
"אני לא יודעת מה אתה רוצה, אני רק מחייכת לאורחים ונהנית מהאווירה כמו שביקשת ממני."
"מישהי פה יודעת את השם שלי. את בן האדם היחידה שיודעת את השם שלי ושדים לא מדברים עם אנשים. את היחידה שיכולה הייתה לתת לה אותו."
"טוב קניצ'י. שנינו יודעים למה האנשים האלו פה. אתה מדרדר לעולם לא טוב ובתור אמא שלך אני פה כדי לדאוג שזה לא יקרה."
"אז את הורסת את הבית שלנו כלכלית?"
"לא, אני דואגת שלא ימות לי עוד קרוב משפחה.
הדבר היחיד שמשאיר את הגברים בבית הזה שפויים הן נשים חזקות.
אתה הייתה רומנטיקן. איתך פחדתי הכי פחות שתיפול לעולם השדים ותהפוך לי לעוד חליפה מנופחת ומושחטת. בשמונה שנים האחרונות כאילו הפסקת את החיפוש."
"תגידי את מפגרת? את חושבת שזה איזה שידוח? היא מנסה להוציא ממני משהו"
"אני הייתי מקשיבה לה. היא נראית לי בחורה בשבילך"
העברתי את היד בין השערות על ראשי.
"אני מחבבת אותה. היא חכמה, נראית טוב, דומיננטית. זה לא מה שתמיד חיפשת במישהי?"
דפקתי את היד בקיר. שברתי אותו.
"נדבר על זה בערב"
"טוב, תהנה מתוק" היא אמרה ונתנה לי חיבוק.
רציתי להרוג אותה.
אז יצאנו למסעדה יפנית שאני מכיר.
"עכשיו תאמרי לי מה את רוצה כי סבלנותי פוקעת"
"אתה מתוח יותר ממה שהייתה שם"
"דיברתי עם אמא שלי"
"הורים זה גורם ידוע ללחץ דם גבוה."
"מה את רוצה?"
היא שמה סרט ממשי על השולחן.
"את לא רצינית"
"אני שמעתי את הסיפורים. אני רוצה אותך."
"אם מה שאת רוצה כסף אני יכול פשוט להעביר לך"
"לא. אני רוצה אותך."
כך היה. ענדתי את הקולר בלית ברירה. סחיטה של ממש. לא יכולתי להרוג אותה כבר ברגע שענדתי אותו. התחתנו בחוף ים קטן. היינו יחפים. נכנסו למים אחר כך.
בתום הטקס נסענו לונציה ושם נפשנו במשך שבועיים.
אני זוכר את הלילה ראשון.
"אתה רוצה לממש את הנישואים?" היא שאלה במיטה. שוכבת.
עמדת ליד החלון. התיישבתי על המיטה, הבטתי בעיניה ואמרתי לה:
"הנישואים האלו הם נטו פורמלים".
שנאתי שמכריחים אותי לעשות משהו. יצאתי מהחדר. זה היה היום בו התחלתי לעשן.
כל אחד מאיתנו טייל לבד בונציה. שוטטתי ברחובות בחוסר מעש. הרבה סיגריות ואלכוהול. נהניתי לראות את האומנות. אני לא יודע מה היא עשתה. הרמתי טלפון לבחורה ההיא. שעזבתי לפני כשמונה שנים.
"שלום, מי זה?"
"Bonjour, ma petite cheri"
היא זיהת את הקול שלי. זה לא הצחיק אותה.
"מה אתה רוצה?"
"סתם. לדעת מה קורה?"
"זה לא עובד ככה"
"מה לא עובד?" אהבתי להעמיד פנים שאני טיפש כשהיא כעסה עלי. לא יודע למה חשבתי שזה רעיון טוב.
"אתה יודע טוב מאוד. אתה לא יכול להתקשר אלי אחרי כל כך הרבה זמן, אחרי שאמרת לי שאתה לא רוצה שנדבר ובטח אחרי שאני עזרתי לך לצאת מהחרא שלך ולצפות שנהיה בסדר"
"אני נשוי עכשיו. ולא טוב לי איתה"
"יופי. תהנה. עוד משהו או שאני יכולה לנתק?"
"סליחה?" ניסיתי כל מה שהיה לי.
"ביי" היא ניתקה.
למעשה, לא דיברנו לאחר מכן הרבה על הטיול לונציה. זאת חוויה שעדיף לשכוח מהנישואים שלנו.
חזרנו לארץ. עדיין עבדתי תחת יין צ'אן. המון עסקאות גדולות. לא יכולתי כעת לנסוע הרבה לבקר את הכפר או לאסוף עוד חיילים ולכן רוב העבודה שלי הייתה בטלפונים ועם הלקוחות. כל יום חזרתי הביתה לארוחה טובה ואז הלכתי לישון. אם היא עלתה להירדם לפני במיטה אז פשוט שכבתי בספא מול הטלויזיה וצפיתי בה עד שנרדמתי.
פעם בכמה ימים הייתי עוזב את הבית בלילה, נעמד על הגבעה מול הבית של אותה בחורה ומסתכל עליה.
היא עוד רבה עם בעלה. צעקה עליו הרבה והוא צעק עליה. רציתי לדבר איתה. לעזור לה. אהבתי אותה. רציתי אותה יותר משרציתי את אישתי. גם אם אישתי יותר מתאימה לי ולאישיות העקומה שלי.
הקטע הכואב באמת היו הטלפונים שלי. ניסיתי להתקשר אליה שוב ושוב והיא לא ענתה. ניסיתי לכתוב לה מה אני חושב ולשלוח לה את זה והיא לא קראה.
כל אלו היו חטאים לכל העקרונות של הקולר סביב צווארי אך מה אוכל לעשות? לאהוב את אישתי?
ואז הגיע יום הנישואין הראשון שלנו.
הלכנו למסעדה יקרה. לאף אחד מאיתנו לא היה מה לומר זה לזה. דיברנו על מזג האוויר ופוליטיקה וחדשות.
קניתי לה איזו שרשרת יקרה.
חזרנו הביתה. הייתי עייף.
"אני יוצא שנייה לטיול."
"לאן אתה הולך?"
"אמרתי. לטיול. אני צריך סיגריה"
"לאן אתה הולך בטיולים האלו שלך בלילה?"
"מה אכפת לך? אני יוצא לפארק, טוב?"
"אתה לא יוצא אבל לפארק."
"מה את רוצה שאני אומר לך? אני מבטיח לך שאני לא מזיין מישהי בצד, זה מרגיע אותך?"
"לא! כי אתה עדיין הולך לאן שהוא ואני לא יודעת לאן!"
"מה את רוצה שאני אומר לך?! סעמק, אני לא נותן לך את מה שאת רוצה? את רוצה יותר? שנלך לחנות ותבחרי איזה תכשיט מזדיין שאני אבזבז עליו את הכסף שאני עובד בשבילו?!"
"אתה פשוט לא מבין את זה!"
"אז מה את רוצה, מה?!"
"אני רוצה שתיפתח אלי! אני לא יודעת עליך כלום!"
"מה זה מעניין אותך? למה התחתנת איתי?!"
היא נותרה בלי מילים. או שהמילים היו כואבות מדי.
"כי חיפשתי אהבה. בסדר?"
ופתאום לא ידעתי מה לעשות ממנה. היא בהחלט לא סקסית יותר. אין את היומרה הזאת יותר של הבחורה עם הביטחון החזקה. היא משהו אחר. כשאישה חושפת את עצמה כלפיך בלי שיהיה בזה סקס אתה צריך לברוח.
"וככה חיפשת למצוא אותה?"
"האמנתי בסיפור. יותר מכל ראיתי אותך וידעתי שזה מה שאני רוצה."
הסתכלתי מסביב. אני מנחש שחיפשתי איפה שהוא בראש כיוון חדש לשיחה.
היא בכתה.
באתי לחבק אותה. בפעם הראשונה מאז אותו אירוע צדקה התקרבתי לאישתי.
ומהחיבוק הסתכלנו זה לעינה של זו והתנשקנו. נשיקה שקטה עם עצב קל.
טעם חמוץ בפה אבל במהרה זה השתנה. היא הורידה את החולצה שלה ואני את שלי. נשכבנו יחד על המיטה בפעם הראשונה.
האם הייתי כל מה שהיא רצתה? לא. אני בלאגן אמיתי. אני מעצבן, ווכחן, דעתן, קר וחסר רגישות. כמעט כמוה.
השנתיים הבאות היו הטובות ביותר שלנו. לא הלכתי לבחורה הקודמת, לא חשבתי עליה אף פעם.
מצאתי מישהו שיחליף אותי בעסק. יין צ'אן היה מאוכזב והתעלל במחליף שלי אבל הוא ידע שאין לו הרבה מה לעשות.
ברגע שבן נינקו מוצא את אישתו הוא חשוב כמת.
פיצינו כהוגן על השנה המתה שהייתה בינינו.
נסענו ברחבי העולם. שקלנו אפילו להביא ילדים.
אבל כבר סיפרתי לך איך זה הסתיים.
לאחר עשר שנים. כשהבחורה נפרדה מבעלה ובאתי לנחם אותה.
אני לא יודע למה בדיוק עשיתי את זה. האם זה כי חשבתי שיש לי סיכוי איתה? האמת? אני ממש לא חושב ככה. אבל ככה המוח שלנו עובד. הוא משחק איתנו טריקים כדי לקבל מה שהוא רוצה.
אחרי השיחה חזרתי הביתה מותש. התיישבתי על הספה. עישנתי סיגריה.
אחרונה שלי אמרתי לעצמי.
הסתכלתי על השולחן. החלטתי לעשות מעשה. בפעם הראשונה ניסיתי להוריד את הסרט. עצרתי בעדי וחשבתי לרגע מה אני מפספס. עשיתי את זה בכל זאת והנחתי אותו על השולחן. הסתובבתי לדלת ואז ראיתי אותה מסתכלת עלי מגרם המדרגות.
"מה זה אמור להביע?"
"זה לא יעבוד"
"הזדיינת איתה?"
"לא. אבל בגדתי בך."
"אני יכולה לחיות עם זה..." היא התחילה לדמוע.
"קיטסונה, זה לא היה קל אבל אתה לא יכול לומר שמה שיש בינינו לא מדהים"
"אבל זה לא זה. זה פשוט לא זה"
"היא לא קיימת. הבחורה הזאת שאתה מאמין בה. אתה הכי טוב בשבילי ואני הכי טובה בשבילך"
"אל תאמיני לזה אפילו. היא תבוא כמו שהוא יבוא בשבילך ואז לא תצטרכי לכפות את זה. זה פשוט יזרום טבעי"
"למה אתה חושב ככה?"
חייכתי. קצת עצוב.
"תסתכלי על עצמך, מי שלא רוצה אותך מטומטם."
"לא, לא. אבל זה לא יכול להסתיים ככה. אתה יודע את זה"
"אני אוהב אותה. אני יכול לומר לעצמי שאני שם רק כדי לנחם אותה ואני בסדר עם זה שאני ידיד שלה אבל אני אוהב אותה. פשוט קשה לתאר את זה. זה כאילו כשאני איתה אני באמת מאושר. גם כשהיא עושה דברים מטומטמים לחלוטין. ככה תרגישי איתו."
"עוף מפה. אני לא רוצה לראות אותך" היא ניסת להרוויח קצת מהאגו שלה בחזרה.
יצאתי.
טיילתי קצת. נכנסתי לתא שירותים באיזה בר וצעקתי לאו אונארי. לאלה.
"את מרוצה?! למה את מסבכת לי את החיים כל כך?! מה עשיתי לא בסדר?!" ובכיתי. כמה שבכיתי.
בשנים שלאחר מכן חיפשתי כיוון חדש בחיים. טיילתי ברחבי העולם בחיפושים אחר עצמי.
כאמור, מצאתי אותה בסוף. היא אהבה אותי כמו שאהבתי אותה. הייתי מאושר איתה. והיא הייתה יותר טובה מכל הנשים האלו.
שלום חבר נפגעתי ושבור לב כשקרה בעיה גדולה מאוד ביני לבין בעלי לפני שבעה חודשים בנישואיי. כל כך נורא שהוא לקח את התיק לבית המשפט לגירושין. הוא אמר שהוא לעולם לא רוצה להישאר איתי שוב ושהוא כבר לא אוהב אותי. אז הוא ארז מהבית וגרם לי ולילדי לעבור כאבים עזים. ניסיתי בכל האמצעים האפשריים להחזיר אותו, אחרי הרבה תחנונים, אך ללא הועיל. והוא אישר שקיבל החלטה ולא רצה לראות אותי שוב. אז ערב אחד, בדרכי חזרה מהעבודה, פגשתי את חברתי הוותיקה שחיפשה את בעלי. אז הסברתי לו הכל, אז הוא אמר לי שהדרך היחידה שבה אוכל להחזיר את בעלי היא לבקר לזרק כישוף, כי הוא באמת עשה את זה גם. אז מעולם לא האמנתי בקסם, אבל לא הייתה לי ברירה אלא למלא אחר עצתו. לאחר מכן הוא נתן לי את כתובת האימייל של זורק הכישוף שהוא ביקר. ד"ר אלאבה. למחרת בבוקר שלחתי מייל לכתובת שהוא נתן לי, ומטיל הכישוף הבטיח לי שאחזיר את בעלי ליומיים הקרובים. איזו אמירה מדהימה!! אף פעם לא האמנתי, אז הוא דיבר איתי ואמר לי כל מה שאני צריך לעשות. ואז אני עושה אותם בלי עלייה, אז ביומיים הבאים, באופן מפתיע, בעלי שלא התקשר אליי ב-7 החודשים האחרונים התקשר אליי להודיע לי שהוא חוזר. כל כך מדהים !! אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדיי. ואז מאותו יום הקשר בינינו היה חזק יותר מבעבר, בעזרתו של זורק קסמים נהדר. אז, אני אמליץ לך אם יש לך בעיות, צור קשר עם ד"ר אלאבה במייל: dralaba3000@gmail.com או צור איתו קשר בוואטסאפ וב-Viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744.......
השבמחק