אני זוכר את הפעם הראשונה שממש התעפצתי.
זה היה בתקופה של סיום בית הספר. מעט מאוד שיעורים. התאמנתי המון. בימים של אימונים אני חוזר הביתה ב11 ומסיים להתארגן לשינה כולל עבודות אחרונות ב1:30 עד 2:30
אפשר להבין אם כן למה הייתי עייף. כל יום התאמנתי וכל יום ישנתי מאוחר.
לצד זה שלמדתי הרבה.
פשוט התחלתי באמצע השיעור לעצום את העיניים ולהירדם.
לא יאומן.
זו הפעם היחידה שזה ממש קרה לי באותה תקופה.
באמת הייתה תקופה מדהימה. משם עד לתחילת הצבא.
בהדרגה זו הפכה לתקופת ההתנזרות הגדולה שלי.
הימים שלי היו מורכבים מאימונים, גלישת גלים ולמידה בפיזיקה מורכבת.
זה מצחיק, אני לא סובל את הים. החול, הערסים הרועשים, השמש. אבל כשאתה נמצא עמוק בים, לבד, זה שונה לחלוטין. זה אתה מול הים. והים הוא בן זונה שאוהב לבעוט בך. כמעט כמו חבריי לאימונים.
אני זוכר שהגעתי לשיעור פיזיקה בתקופה שיחסית הפסקתי ללמוד עם שן שבורה מאגרוף שקיבלתי. המורה שאל מה קרה לי ואמרתי עם חיוך שנפלתי במדרגות. לא נראה לי שקנה את זה.
הייתי שבור אבל חזק ופעיל.
והנה הפואנטה: אני מזדקן? כי קמתי היום בבוקר אחרי אימון והייתי שפוך. נרדמתי פעמיים באמצע היום כשקראתי ספר. היום הייתי קרוב מאוד לשבירת שיא אישי בקפיצה על חבל ואז כאב חזק שיתק אותי ברגל.
זה לא הגיוני שאני מזדקן. זה לא הגיל. אז למה אני לא מסוגל לעשות את זה כמו שהצלחתי?
אולי זה כי אני כבר לא רגיל לשבירה הזאת.
אולי כי הפסקתי לשתות בצורה סדירה קפה.
אני לא אוהב את זה.
נעבור לדבר החשוב השני בסדר היום: אני סוף סוף מודיע למשרד תש. אחותי נתנה לי את האור הירוק. עכשיו רק מתכננים את זה. עוד שבועיים אני חוגג יציאה לחופשי.
אני כל כך שמח. סוף סוף החיים מתעצבים שוב.
אמשיך לעבוד כשזה יסתיים. כתבתי כבר שלא יקחו את הכסף שלי אבל אשתמש בו בעתיד. גם אתרום חלק ממנו. אשקיע חלק אחר. חלק נוסף ישמש לבניית חיים בחול. החלק האחרון ללימודים.
בפועל אני עושה את זה כי זה מבגר אותי.
אני גם רוצה שאחים שלי יסתמכו עלי יותר כשהם יצטרכו כסף ופחות על אמא שלי. אני גם רוצה פחות להסתמך עליה אבל כעיקרום אני במלא משקיע פחות כסף ממחוסר בית.
אני ואחותי סיימנו את הריב בינינו בצורה די פשוטה. שמתי לב לאחרונה שריבים בינינו הם פחות התנגחות. זה כי אנחנו מבינים זה את זה ואיפב השני נפגע. שנינו מבוגרים. אין צורך להתנגש כשאפשר להבין ולזרום. ושנינו ממש אגו מניאקים אז זה שונה.
אתמול חזרתי מהאימון והיה שקט בבית. כולם ישנו. סוף סוף. זה טוב כי זה אומר שהלימודים התחילו ואיתם תהיה יותר מסגרת לאחים שלי. זה יותר בריא להם.
הבחורה. כעת שהסדרנו דברים בצורה שאני מרוצה ממנה והיא מרוצה ממנה, עכשיו הגיע הזמן להסדיר את כמות האינטרקציה שלי איתה. בכלל לא? הרבה?
המחשבה שלי היא לעשות כמה שעושה לי טוב. לסמס לה כמהשאני רוצה, להיפגש איתה כמה שאני רוצה וכו.
בפועל זה קו שהתחלתי עם מסיבת יום ההולדת. בנסיבות אחרות זה רעיון מזעזע. בתור ידיד זה קלינצ'י רצח ובתור מישהו שמתחיל איתה זה לא יעבוד וזה מטומטם.
לי היה כיף ומצחיק לעשות את זה ולראות שזה עושה לא כיף ומצחיק. זה פשוט כמו שזה נשמע. אני מניח גם שזה הקו שעובד הכי טוב. לא לחשוב מה זה יגרום או איך זה יראה, פשוט לעשות כי אני נהנה לעשות את הדברים האלו איתה.
החשש שלי הוא שזה לא יתאים לה.
מקסימום היא תאמר משהו שזה מפריע לה.
יש לי יצירה על התקופה האחרונה בראש. התקופה הקשה שעברתי. אכתוב אותה כנראה. מפרספקטיבה של אחרי. אולי רצוי לחכות קצת כדי לראות כמה המצב השתנה ואיך הוא נראה עכשיו.
ואז יש טובה גדולה שאני עושה למשרד תש. משקית תש ביקשה ממני אותה. בתאכלס זה קצת ניצול. וכשאני עובר בין קרשים, מרים וקודח אני חושב לעצמי למה לעזאזל אני עושה את זה?
התשובות סיפקו אותי. אני אוהב לעזור, אני מקבל בדרכ תגמול על התרומות שלי, הן שומרות אותי פעיל ועובד ואני לומד מזה. מהעבודה הזאת למשל אני מתרגל חיתוך עץ ונגרות בסיסית.
יש טובות בהן אתה לומד יותר.
אני שמח ללמוד עבודה. את המאקיוורה שלי למשל בניתי יחד עם אבי. זה היה חתיכת פרויקט.
אז זה היום שלי.
לילה טוב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה