טוב אני קצת שיכור אבל אני מכריח את עצמי לכתוב את זה כי אני משום מה מאוד מחוייב למה שאני עושה פה.
האמת שבאמצע היום חשבתי לעצמי שלא אכתוב את זה. כתבתי לבחורה על דבר אחד מאוד שטחי שאעסוק פה היום וזה הספיק לי בשביל שלא יהיה לי חשק לכך. למה? כי כבר פירקתי את מה שאני צריך.
אני מניח שאם היא תהווה את מה שאני מייעד ליחסים בינינו אז אני לא אצטרך את הבלוג הזה. זה כמובן אוטופי אחושרמוטה כי תמיד יהיו דברים שאני לא מסוגל לומר לאנשים.
אבל היום התקדמתי... עוד לא חלקתי איתה דברים שרציתי לכתוב פה. רציתי לספר לה קודם על הפגישה שלי עם המפק"צ שלי בחובלים אבל לא הייתי מסוגל לדבר איתה על זה. וחבל כי זה היה יותר טוב מזה.
אני מנחש שחלק מהבעיה היא שהיא קצת מנותקת ממני. שזה הגיוני.
אני גם מאכזב את עצמי בתור תפקיד המאזין. היא ניסת לדבר איתי על חבר שלה לשעבר קודם והתעלמתי. היום היא כתבה לי האקס שלה לשעבר וכתבתי בדיחה מפגרת. לא נעים לי לדבר איתה על זוגיות קודמות שלה אבל אהיה חייב לקבל את זה אם ארצה שהיא תהיה מסוגלת לדבר איתי.
אז בוא נעסוק בדבר השטחי שרציתי לגעת בו.
יש נטייה לנשים להפגין חיבה יתרה.
בנות תמיד כותבות זו לזו בפייסבוק כמה שהן כוסיות, הן מתחבקות הרבה, הן משתמשות הרבה בתארים חיוביים. יש תחושה כזאת שנשים נוטות יותר להיות חיוביות. שזה מצחיק כי מההיכרות שלי הן מאוד שונאות. יצא לי לראות בנות שונאות מישהי רק כי היא כוסית למשל. הן רבות הרבה, מחפשות סיבה למה לשנוא אחרות וכו'. איך אפשר להיות כזה נחמד וכזה רע בו זמנית?!
אני יודע שזה סקסיסטי רצח אבל אני לא פה כדי לכתוב פוליטקלי קורקט. אני פה כדי לכתוב את האמת כפי שהיא משתקפת מהעיינים שלי.
עכשיו זה מעלה לי את החלסטרה כשבנות מפגינות עבורי חיבה מהסוג הנשי הזה.
יש אצלנו מישהי בעבודה שנורא מרגישה שהיא מיודדת איתי. כל הזמן אומרת לי שאני חמוד (בקטע של ילד חמוד) ומחבקת אותי. אני לא מבין את זה. מה את רוצה לעזאזל?
אני כמו חתול. אני שונא הפגנת חיבה לעברי. אני אוהב שנאה ומרירות.
היא דפקה לי חיבוק מאחורי הגוף. הגב שלי הזדקר כמו שהוא בדר"כ כשאני עומד לדפוק למישהו מרפק בצלעות. שרירים מתכווצים, אוויר יוצא החוצה. עצרתי את עצמי בחריקת שיניים ושתקתי.
סעמק אני שונא את זה.
הבחורה טענה שהיא נמשכת אלי. אני לא חושב.
גם אם כן, לא הייתי מסוגל לעשות עם זה כלום. אני מתאמץ עכשיו לחבב מישהי אחרת. למה מתאמץ? כי זה לא בא לי טבעי. אני מנסה לשכנע את הרגש להתלהב ממישהי שהמוח מתלהב ממנה בזמן שהוא כמו מטומטם מסתכל על מישהי שהמוח שלי אומר לו כבר כמה חודשים לא להתקרב אליה ככה.
הבחורה ההיא חכמה, נראית טוב, דעתנית, רוסיה ו! פמניסטית! שזה נשמע מוזר שאני מתלהב מזה אבל העובדה שהיא פמניסטית אומר שהיא ממש חריפה ודעתנית.
באופן כללי פמניסטיות זה רע לי. אני צריך ללכת על קצות האצבעות איתן כדי לא לפגוע על עיקרון יסודי ולגרום להן להשתלח עלי. אבל זה בדר"כ סממן לדברים ממש חיוביים אצלה.
אז מה הבעיה אצלי?
חשבתי על דברים שמדליקים אותי בזמן שרכבתי על אופניים.
מירוץ מדליק אותי. לרדוף ולצוד אחר משהו. פיזית. באופניים עם מוזיקה בפול ווליום אחר איזה רוכב אחר או ילד או כל דבר בעצם.
כאב מדליק אותי. להתאמן ולראות טכניקה שגורמת ליריב לבכות מכאבים, לבצע אחת כזאת, לבכות מכאבים בעצמי.
דיונים מדליקים אותי. פוליטיים ופילוסופים. מציתים את המוח ומניעים את גלגלי השיניים.
אוכל טוב מדליק אותי. ממש מדליק. בקטע של לא לחשוב נורמלי בארוחה.
ספר ממש מסחרר מדליק אותי, תרגילים יפים במתמטיקה ותיכנות.
אישה חזקה מדליק אותי. כזאת שיודעת להתווכח ולגרום לי להרגיש מבוכה.
אבל, בסופו של דבר, הסיבה שכל כך קשה לי להימשך אליה מצויה בתמונה שראיתי היום בפייסבוק:
תכלס? בתכלס של התכלס?
אני מחפש אישה שלא קיימת כנראה. היא לא צריכה להיות דומה רק לאחותי. היא צריכה להיות כמוני גם. ריאלית, משוגעת, דפוקה, סרוטה וקרועה כמוני. חכמה וצינית. עם אותן בעיות הזויות שלי.
יותר מזה היא צריכה להימשך אלי כמובן. אבל לא בקטע של הפגנת חיבה מוגזמת. לאתגר אותי. להריץ אצלי מעגלים במוח. הבחורה ההיא שיצאתי איתה פעם אחת ואני עדיין במסע שיכנועים נגד עצמי לצאת איתה בפעם השנייה לא כזאת. היא לא דפוקה או משוגעת. היא רגילה לחלוטין. זה משגע אותי.
אני פשוט אכריח את עצמי לצאת איתה עד שיצא מזה משהו.
מעניין לעניין: אני שיכור.
למה אני שיכור? כי אמא שלי נכנסה לדיכאון והייתי צריך לטפל בחרא הזה.
סעמק. אני לא אמור להתמודד עם זה. דרך ההתמודדות שלי עם דברים היא וודקה. היא לא אוהבת וודקה ואני לא חושב שזה רעיון טוב.
אז שיכרתי אותה עם וודקה. ואז התחלתי לדפוק לה ספיצ'ים ולדבר איתה.
יום חרא. גם שישי הולך להיות חרא.
אני צריך לסיים לערוך את הטקסט ולשלוח אותו בשישי לפני הארוחה. אני צריך שיבין עם מי יש לו עסק לפני שהוא מתקשר.
אני כל כך לא רוצה ללכת בשישי. אבל איזה מין אדם אהיה אם אבריז ואלך לסגור בבסיס?
אני לא ארוויח מזה כלום. סבא וסבתא שלי יהיו מתוסכלים מזה, אני ארגיש חרא ולא אהנה בבסיס. אין שם כלום בשבילי.
ואז יש את החרא עם הת"ש שאני עוד צריך לטפל בו. גם לו אין לי כוח וגם הוא כוס עמק.
אני שונא להעמיד פנים שאני חביב למש"קית ת"ש כדי שהיא תעזור לי. אני נפגש איתה בשבת. אני ממש לא רוצה. אני חייב.
הבחורה אמרה לי שאין לה בעיה ללכת לבירה אם אני רוצה.
אני ממש צריך את הבירה הזאת השבוע. הסופ"ש הזה יוביל להתמוטטות עצבים.
אני כבר שיכור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה