יאיזה יום... טוב זה ממצא את עצמו

היום בבוקר רציתי למות. הייתי גמור מעייפות.

מדהים מה קפה שחור יכול לעשות לך. הפסקתי למשך תקופה לשתות כי אני לא רוצה שהגוף שלי יתרגל לקפה ואז הוא לא ישפיע עליו אז אני שותה בעת הצורך. קראתי יותר ועבדתי יותר.

נלחצתי שלא כתבתי יצירה נורמאלית הרבה זמן. אני מאבד את זה? התקופה הגיע לקיצה? חלק מזה זה שאיבדתי את המוזה שלי.
הבחורה שאני יוצא איתה תצטרך להחליף אותה אבל קודם נצא לדייט שני ואז אוכל אולי לכתוב עליה. בינתיים אנחנו מזיינים הרבה את המוח בטלפון.
אני כעת מסתמך על רגשות שלי בעניינים אחרים לכתיבה ועל הדעות שלי.
כתבתי את הדבר הלא טוב הזה בבוקר על הפייסטוס. הרעיון לא רע, הביצוע בינוני.

הסיפור מהשואה לקוח מניצול שואה שפגשתי, הסיפורים על העוני לקוחים מחוויות אישיות.

לאחרונה יצא לי הרבה להגיע לשיקולים כלכליים לא נעימים.

כולם אכלו אתמול בחוץ למשל ואספו כסף לקנות אוכל ואני לא יכולתי להצטרף אליהם.

לא היה לי גם מה לאכול בבסיס כי אין לי כסף לסופר.

התנגבתי מספר לא קטן של פעמים עם נייר טואלט בצבא כדי לא לכבס מגבת, אני מתקמצן מאוד על מזון שאני אוכל ומנסה לגרד מהפינות, המנשא שלי של הציוד לאייקידו נקרע ואין לי כסף לתקן אותו, אני מגלח את עצמי לבד בלי עזרת אף אחד כי אין לי כסף לספר, אני לא לוקח טסטים לרכב כי אין לי כסף, אני שומר על פרופיל נמוך עם כסף באימונים כי אין לי איך לשלם ובדיוק יש בעיה כלכלית באימונים.

במהלך היום נכנסתי קצת לפרץ מכות. זה כנראה הקפה והמחשבה ששיחקתי איתה מאתמול על אגרופים לכבד. ראיתי אימון קונג פו אתמול שעבדו בו חרא וממש רציתי לשנות את העבודה שלהם.

הגעתי למסקנה שהמפקד של המחלקה שלי אימבציל. לא היה לי נעים לומר את זה כי אהבתי את הצורה בה הוא לוקח את העבודה שלו ואת ההכרה הייסודית שלו בה. אבל הוא יודע לחלק כוח עבודה כמו מפגר וזה כמעט פגע בדרך שלי לעבודה ביום. הוא התעצבן עלי ואמר להם שידבר איתי מחר. שיזדיין. הייתי אחראי.

באופניים הייתי מבסוט. זה כאילו חצי אימון לב הדרך מ ואל הבסיס. במיוחד בימים שיש לי עבודה ואני צריך לטוס הביתה. הגעתי ב10 דקות לבית. זה מרשים. זאת דרך שאני עושה בחצי שעה.

התחלתי לנסות לפדל בצורה אחרת בה יותר אגן וגוף נכנס לכול תנועה. זה מאמץ יותר את השרירים אבל אני רואה תוצאות. אזור עם מד מהירות שאני בדרכ מגיע אליו במהירות של 30 קמש היום ביצעתי ב34. זה שיפור.

אני אוהב את הרכיבה כי זה מוסיף לדרך לבסיס. זה גם חשוב לעשות את הדרך בכמה שפחות זמן אז יש סיבה להשתפר ולהביא למקסימום.

אני שומע מוזיקה משוגעת בדרך וזה בכלל מוסיף.

בעבודה כתבתי את הקטע השני.

בראשי יש תמונה של אדם מיואש כשהוא מנסה לחפש את האמת בספרייה ענקית אינסופית. יושב על הרצפה בבלגן של ספרים פתוחים מיואש.

ניסיתי לתת לתמונה הזאת נפח.

רציתי גם להוציא קצת שיגעונות פנימיים שלי. הוא משוגע כי הוא מקצין רגשות שקיימים עמוק אצלי.

חשבתי גם על אומנות הלחימה שלי.

יש הליכה הנקראת פיתול. היא חכמה מאוד. אצלם אותה אולי. היא מאוד ריקודית ואסתכן ואכתוב שיש בה את החן והקושי לביצוע של בלט. אני רואה אותה בהמון טכניקות וקאטות והיא כלי שימושי מאוד.

אמרו לי מספר פעמים שאני מבצע אותה טוב. הם לא מבינים על מה הם מדברים.  אין ספק, היא ברמה לא רעה אצלי בכלל. אני שולט בה היטב באגן ואני מיישם אותה בטכניקות בצורה עוצמתית. אבל השאלה אם אתה מבצע משהו טוב קשורה קשר הדוק לשאלה האם אתה מסוגל לבצע אותה לאט מאוד. כשאתה עובד לאט אז אתה גם שם לב לאזורים בהם אתה מאבד שיווי משקל למשל בעבודה. אתה צריך לשמור תמיד על מרכז המסה בין הרגליים שלך כדי להישאר יציב. אני לא מבין למה זה אבל בפיתול זה אף פעם לא עובד לי.

זאת טכניקה שזמן רב אני מנסה להביט בתוכי ולהסביר מה הבעיה בה. איזה חלק לא עובד פה שאני מאבד שיווי משקל ולא מסוגל לסנכרן את הגוף היטב.

פיתול נשאר אניגמה בשבילי. שזה מצער כי אני אוהב מאוד את התנועה. כשאני רוצה להסביר למה אומנות לחימה זה ריקוד אני מראה פיתול.

דיברתי עם אחותי היום. כעת אעלה למחשב את הטקסט, אערוך ואשלח. זה כנראה לא ישנה הרבה. רק ייתן לו בעיטה לבטן ויבהיר לו מה אני חושב.

מסתבר שהתוכנית שלנו תהיה יותר מורכבת לביצוע. אני עכשיו בשלב מיצוי מידע. מחשבון הבנק ועל משרד תש.

אני מכיר שתי משקיות תש מלבד אלו שאצלי במשרד וקצינה.

אני מעדיף להתייעץ איתן ולא עם הבחורה כי הבחורה כנראה לא תרצה להסתכן להתערב בזה.

זה מעצבן כי אני שונא את החיבה המזויפת הזאת שאני מפגין כשאני מדבר עם אנשים שאני לא חושב שברמה שלי. מתנשא אבל נכון.

אז זה היום שלי.

לילה טוב.