"תענה לי!" הם צעקו. הסתכלו מבעד לחלון לחדר המכונות בדאגה. דופקים באלימות עליו. המשפחה שלי.
"הוא לא שומע אתכם" אמר להם איזה אדם שם בחלוק.
"הוא במצב קשה. הוא מסתגר בתוך עצמו. כאילו מת מבפנים. עבר עליו יותר מדי לחץ נפשי והוא נשבר. אנחנו מנסים לייצב אותו עם תרופות אבל אנחנו לא יודעים כמה זה יעזור".
השנים עברו ואנשים ניסו עדיין להסתכל עלי מבעד לחלון. עדיין לא יצאתי החוצה. עדיין לא יצאתי לאור. אין טעם כבר.
ישבנו ארבעתנו בחדר המכונות על הרצפה. אני, גבורה ודיכדוך הרחק מהמפלץ מקובצים יחד. פחדנו שהוא יפגע בנו. מפלץ ציחקק לו שם. תזזיתי. מעט מאוד יצר קשר עין.
אני שבור כבר לחלוטין. כמו מריונטה בלויה. צעצוע ישן של דיכדוך.
דממה. שקט מתמשך.
שברתי אותה.
"רגע... אם כבר אני פה... למה אנחנו משאירים אותו עדיין בחיים?"
"יש בזה משהו" גבורה אמר. דיכדוך הנהן.
הם תפסו את מפלץ בזרועותיו.
"לא! לא! תעזבו אותי!!! זוג זונות משריצות זיבה. מלאות בשפיך של גברים אחרים."
ראו בעיני דיכדוך שהוא לא יכול לחכות להשתיק אותו.
הם לקחו מסמרים וצלבו אותו על לוח עץ. תקעו מסמרים בידיו עם פטיש.
המפלץ צעק בכאבים אבל המשיך לצחוק. ניסה להילחם. גבורה לקח מיכל נפט שעמד בפינה ושפך אותו על המפלץ.
לבסוך אני קמתי, הוצאתי מצית מכיסי, הדלקתי וזרקתי אותה עליו.
הוא צעק כל הדרך. רק פרצופו המעוות נגלה מבעד לעשן. פרצוף שחור. מסכה שכולה רועה. תחנונים לרחמים. שלושתינו שנינו אותו.
המבט של המסכה צימרר אותו. החיוך המקפיא הזה. הצעקות. התכנסתי בעצמי.
עמדנו מול המדורה. נשענתי על דכדוך וגבורה. צוחק.
"אז ככה זה נראה להיכנס לשיגעון"
"כן" דיכדוך אמר לי.
"אני יכול לחיות עם זה" עניתי.
שלושתנו הלכנו לפינה שלנו. התיישבנו.
דממה.
גבורה התקרב אלי. קרע ברך והסתכל אל תוך עיניי.
"יכול היה לצאת ממך משהו גדול. אתה ואני ידענו שיש בך פוטנציאל עצום. עדיין יכול לצאת ממך."
הסתכלתי עליו במבט קר. האמת שנמאס לי מכל ההטפות האלו שלו ושל דיכדוך.
"לא נורא, לאנושות לא מגיע דבר טוב. עדיף לך להתכנס בעצמך ולהינות מכמה שאתה מוצלח." דיכדוך אמר.
אולי הם באמת החברים היחידים שלי.
קמתי על הרגליים.
צעדתי אל מחוץ לחדר.
"מה אתה עושה?" דיכדול היה מופתע.
"אני שלם עם עצמי עכשיו."
הפעם לא פחדתי יותר להיכנס לחדר המכונות. ידעתי מה אמצע שם.
גופה מסריחה של משהו שהייתי בעבר.
גבורה ודיכדוך.
"אשמח אם תצטרפו אלי מחוץ לו."
הם באו אחרי.
פתחתי את הדלת אל האור. זה נגמר. ניצחתי. הפסדתי הרבה אבל ניצחתי.
ופתאום אני עומד ברחוב. האוויא רגיל, השמש עוד עומדת, עוברי האורח כמו שהיו. חלקם יפים חלקם מכוערים, חלקים מוצלחים וחלקם פחות. חלקם מאושרים וחלקם עצובים. דכדוך וגבורה משולבים ביחד.
עכשיו יש לי משהו שאין להם.
הוא טוב ורע.
לא לדאוג. אני בסדר.
זה משהו שרציתי לכתוב.
למעשה שלושה או ארבעה ביחד.
זה לא מתאר רק את המציאות. אני עוד לא יודע לגמרי מה בדיוק זה מתאר.
אענה על כך מתי שהוא בדיוק.
לא לדאוג. אני בסדר.
זה משהו שרציתי לכתוב.
למעשה שלושה או ארבעה ביחד.
זה לא מתאר רק את המציאות. אני עוד לא יודע לגמרי מה בדיוק זה מתאר.
אענה על כך מתי שהוא בדיוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה