ארבע בבוקר. מתעורר. פקל. אחד עשרה ורבע שלחתי לאבא שלי את המייל.
דיברתי עם מישהי בסיקרט. התכתבתי בפייסבוק. והלכתי לישון באחד עשרה וחצי.
ארבע בבוקר בפקל. שמעתי שיש לי הודעת וואצאפ, פתחתי את הטלפון, אולי זאת היא? אולי זה הוא? כלום.
ראש לכרית. פותח רגע הודעות שקיבלתי מכל אחד מהם. לא מסוגל באמת לקרוא. אומר לעצמי שזה לא טוב ואני צריך ללכת לישון.
האנשים החשובים ביותר לא כתבו. לא קיבלתי תגובה למכתב ולא קיבלתי וואצאפ מההיא.
קורא על ההשלכות לטווח הארוך של מריחואנה בחולי סכיזופרניה. מה אני עושה לעזאזל? עוצם עיניים ומתכסה בשמיכה.
חמש בבוקר בפקל.
למעשה לא באמת ישנתי. חשבתי כמה היום יהיה מצוין לסיים את סאגת החייל הבודד. אני צריך להיכנס לדמות של הדיכאון. יש לי את הדרייב. זה מתחיל בקטע פה, אשתכר, לא אלך לישון, אראה סרטי בלהות, אהרהר בדברים דכאוניים. השיטות הרגילות.
אגיע לבסיס גמור, שבור. אסתכל על הרצפה. זה ייצור אצלי דיסאוריינטציה. אפול, אתרסק.
אשב במשרד תש ואמלמל שאני צריך לבטל את החיל הבודד שלי.
היא תשאל למה.
אומר שהתגלה לי שההורים שלי יתגרשו.
ההאשמות. זה מה שמשאיר אותי ער.
גם שלי.
גם של המשקית תש. היא תסתכל עלי ותחשוב שאני גוש של חרא. לא אוכל להסביר לה את המניע שלי.
אראה אדם קטן, אשחק אדם קטן.
המחשבות רצות בחמש בבוקר. בפקל.
על החוב שאשלם, העימות שאצטרך לבצע.
כמה קל יהיה פשוט להישאר בארהב. גם ככה יש לי ויזה. זאת לא אפשרות. לא כשעדיין לא סיימתי את הסאגות שלי בארץ. הילדים הקטנים, אמא שלי, הצבא, הלימודים, העבודה, הבחורה מהטינדר וגם הבחורה. מה איתה באמת? שתזדיין לעכשיו. אני לא במצב להתעסק בזה. סעמק אני בבלאגן. שזה הזוי כי החיים שלי הולכים כל כך טוב עכשיו. לפעמים אני חושב שאני צריך פסיכולוג. אין לי כסף לזה או עצבים לאנשים.
הבחור בטקסט שכתבתי צודק. אני יכול להצליח אבל לא אהיה מאושר.
אייקידוקה ככל שאהיה, עימותים זה חלק מהחיים. לפעמים צריך לגשת אליהם חזיתית. זה מפחיד אבל סה טו.
נרגעתי? לא. כי אני מרגיש כל כך חרא עכשיו. שפוך, רוצה לישון אבל המחשבה על משרד התש לא יוצאת לי מהראש. שקרן מיומן.
בוקר. אין לי כוח ליום הזה. החלטתי להגיע באיחור. לא היה לי זמן לאכול בבוקר אבל על הזין שלי. אאכול ואאחר.
קראתי מספר כתבות ויצאתי.
קיבלתי הודעה מאבא שלי. הבן זונה לא הפנים כלום ממה שכתבתי לו. אני לא רוצה לדבר איתך.
מחשבות על להשכיב אותו על הרצפה, ברך על כלוב הצלעות ולראות אותו נשבר. צלע צלע. עימות אמיתי. מכות בשדה בחורף. שלא ימות. שיפצע קשות.
למה הוא בכלל כותב לי? זאת הייתה אמורה להיות בעיטה בבטן בעבורו.
שמונה בבוקר. פקל. ער מהלילה. שפוך.
מחשבות עדיין רצות על המשרד תש. עוד אכנס למאבק הזה. לא היום. אני צריך לקבל אור ירוק מהמעורבים.
אנשים מסביבי מחייכים אלי. חושבים שאני חבר שלהם. אספתי פה היכרויות. חוקרי מודיעין, דוייטש הגרמניה, הדבורן, כמה קצינים שזיינתי אותם בהקפצות, כוסית הונגריה טיפשה, חברה של כוסית הונגריה טיפשה, בחורה ששברתי לה מנורה במשרד, בחורה שמייצגת את הטימטום האנושי שאני מתחמק ממנה, בחורה שעשיתי לה גסטה, בחורה מעצבנת שעשיתי לה גסטה.
וכולם מריצים איתי בדיחות ואני מחייך ומריץ איתם. רוצה להקיא מבפנים.
בולס סנדוויץ בהפסקה. כמו שור. לא מבחין מה נכנס לפה. עצבני מהתחת.
מתיישב לידי נודניק שהציק לי.
מתיישבת לידי דוייטש. נהנה ממנה. אולי אתחיל איתה מתי שהוא. אבל יש לה צחוק מעצבן.
שבור, מותש, מת מבפנים. רוצה לישון ולא להתעורר בשנה הקרובה. אולי עוד עשרים שנה.
אל תיגעו בי.
אל תתנו לי לעבוד. רק לישון.
מביט בקפה הדלוח בכוס. בולע כמו תרופה. רוצה להקיא. שהשבוע המסריח הזה יגמר.
אבל יום לא רע בסך הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה