חזרה לבעיות מנקודה טובה יותר

שני מאורעות שלטו ביום הזה.

הראשון, טיפול בבעיה.

חשבתי שאצליח להשתיק את זה אבל היא העסיקה חלק במוח שלי לזמן ממושך.

זה מצחיק אבל הפיתרון להורדת המסיכה היא טיפול בבעיות יותר אמיתיות וגדולות. כשהן קיימות אתה פשוט לא יכול לעסוק בשטויות.

האשליה של מלך העולם הייתה, השמחה לא.

כתבתי גם את הטקסט ההוא כפי שרואים. זה טקסט על הרגשות שלי לגבי קליפורניה. היא הזדמנות מצוינת אבל לא מה שאני רוצה.

אני רוצה לחיות בגרמניה או יפן. זה ברור. האווירה האמריקאית מטמטמת אותי, האוכל שלהם חורע לי והפוליטיקה מנפחת לי וריד עצבני. אבל לא אוכל לסגור דיל באותם תנאים שם. אם כן, מה הפתרון?

אמשיך ללמוד גרמנית. אין ברירה מבחינתי. אאסוף את הכסף שאצליח לדבר.

אני חייב לברוח.

אני מת שזה יהיה לשם.

חשש נוסף הוא הדבר המשעשע הזה: אני אוהב נשים ישראליות. זה מפגר לחלוטין וסטריוטיפי אבל ההיחשפות שלי לנשים גרמניות ואמריקאיות גרמה לי להבין את זה. החוויות האישיות שלי זה משהו מאוד אידיוטי לבסס עליו עמדה ובמיוחד שאני לא אוהב את כל הישראליות אלא סוג מאוד ספציפי.

אותן ישראליות כמו מרווין, הבחורה המבוגרת, הבחורה מהטינדר ועוד מספר בנות שלא ציינתי פה כי הן לא היו רלוונטיות אבל אני מנחש שאוכל לכתוב אליהן מתי שהוא.

חריפות, חכמות והכי חשוב, לוהטות. מסוכנות כמו סכין.

כשאני מדבר עם הבחורה המבוגרת אני הולך על האצבעות כדי לא לעורר אצלה את המחאה הפמניסטית. היא מסוכנת ותפתח עלי ג'ורה.

הומור וולגרי אבל חכם וציני.

משהו ישראלי בעיני בכל אלו ועוד שקשה לתאר.

כך שאני רוצה שהבחורה שאהיה איתה תהיה ישראלית. זה גם יעזור לנו ליצור שפה משותפת, וויכוחים משותפים ובעיות דומות שנובעות מזה.

אני מצמצם מאוד את הבחירה שלי ככה. יש כ-3.38 מיליארד נשים בעולם. מתוכן כ-2.254 מליארד בטווח הגילאים של 15-59.

בישראל יש כ-3.755 מיליון נשים. מתוכן 2.158 מיליון בטווח גילאים זה.

קיצצתי את כמות הנשים הפוטנציאליות שלי בכ-1000.

מעבר לכך שסביר להניח שאמצא נשים גרמניות שאני מחבב. זה אבסורד לחשוב כך. ובכל זאת, המחשבה שהיא לא תהיה ישראלית מפריע לי.

חשבתי על כל זה (לא כולל החישוב, אותו ביצעתי עם נתונים של האו"ם עכשיו), כשהתיישבתי היום על הדשא בפינה האהובה עלי ואז הגעתי למסקנה שהוא מקום מצוין לשיחת הטלפון שאני רוצה לבצע לקווי התמיכה. ברגע ששיחררו אותי הביתה עליתי לשם וביררתי את הטלפון. התקשרתי. ממש התמודדתי עם הבעיה הזאת פנים אל פנים. ו... גיליתי שהם פתוחים רק מ-19:30.

התכנון הנוכחי שלי הגיוני מאוד. יום חמישי אני מגיע לצבא ורביעי יש לי יום חופש כדי לעבוד. אגיע בשבע וחצי, כשאין גם אף אחד במפקדה גם ככה ואעשה את הצרכים שלי. אפילו יותר טוב מהטלפון שרציתי לעשות היום. אילו מרווין היה סוגר זה בכלל היה פנאן. כנראה שארצה לדבר איתו אחרי זה. ככה להרגשה טובה.

כשטילפנתי הרגשתי את העולם קופא לרגע. נהיה קר. דברים השתנו. הזדמנות לפרספקטיבה חדשה.

אני חושב על ארבעת הבעיות. עם השלישית והרביעית אני יכול לחיות. הן חמורות רק אם הן ממש יחמירו. במיוחד הרביעית. התקף שלה יכול להוביל לבעיות רציניות. אבל ביומיום, הן ממש לא מהוות בעיה.

ואז חשבתי יותר עמוק, האם הראשונה באמת בעייתית?

אני הולך להתייעץ עם הפסיכולוגית לגביה. זה יעניק לי נקודת מבט חדשה עלי. הגדרה נוספת ומעניינת ל"מי אני?". כשאני מסתכל על הילדות שלי וגם עלי ההווה אני רואה תסמינים לבעיה מסוימת שאני מכיר. אבל אני לא בוטח בעצמי לתת דיאגנוזה מהימנה, בשביל זה יש בעל מקצוע. לכן, אתייעץ כמובן עם בעל מקצוע.

האם היא בעייתית? רק היבט אחד, נטייה להסתגרות והתבודדות חברתית.

אני לא יודע אם אני רוצה לטפל בזה. אולי כדאי, זה יעזור לי להגיע להצלחה בחיים. מנגד, זה חלק אינטגרלי מהאישיות שלי.

האם הבעיה השנייה משפיע עלי? כן. אין ספק. היא עשויה לשנות את חיי אם אקבל תשובה אחת או אחרת.

אני שמח שאני מתייחס אליה גם סוף סוף כי זה מאפשר לי לרשום הכל ולהסתכל על זה בעין יותר מודעת.

חבל שאני עדיין לא בוטח בעצמי לכתוב על זה.

אולי היחידה שאני בוטח בה עם זה היא הידידה המבוגרת כי אין לה מה לעשות עם המידע הזה. אנחנו לא בקשר מטורף.

חזרתי הביתה, ראיתי סימני סריטות על אח שלי הקטן.

מצחיק שמסתבר שזה דבר טוב. באופן יחסי.

הוא הלך מכות היום. אמרתי לו בעבר שאם מישהו ממש מגזים בהתנהגות כלפיו, אף אחד לא יכעס עליו אם הוא יעשה משהו. וכך היה. מישהו לקח את הטלפון שלו ואז ניסה לדרוס אותו עם האופניים שלו.

אח שלי נתן לו אגרוף, אחרי זה כאפה.

הוא ניסה לבעוט בו ואז הוא עשה משהו שאני לימדתי אותו, תפס לו את הרגל והרים אותה למעלה כך שייפול. הוא ניסה לתפוס אותו כדי לא ליפול וסרט אותו תוך כדי.

כל נקודת המבט שלו למכות שונה בגלל מה שלימדתי אותו.

אמרתי לו שאין מה להתגאות במה שעשה והבהרתי שזה בסדר לעשות את זה אך ורק בנסיבות מסוימות אבל שמחתי שכך הגיב.

אימא של אותו ילד התקשרה לטלפון של אחי הקטן. זאת לא פעם ראשונה שיש ביניהם חיכוכים. הבן שלה פרך. חסר תרבות ברברי. חצפה בכלל שהיא חושבת שהיא יכולה להתקשר אל ילד קטן כדי לנהל איתו מלחמות.

אמרתי לה בדיוק מה שאני חושב עם רמת עידון שתאפשר לנו להתגונן במידה והיא תנסה להביא את זה בפני בית הספר.

שהבן שלה שקרן (כי הוא סיפר לה משהו אחר וכבר ידוע לנו מחיכוכים אחרים שהוא משקר, בית הספר צידד איתנו בנושא), שהוא לא יודע לשלוט על עצמו וההתנהגות שלו מביעה מצוקה מהבית ושראוי לחנך אותו יותר טוב.

אני רוצה לראות אותה מתקשרת אל אח שלי עוד פעם.

בקיצור, יום מעניין. מחר גם יהיה מעניין כנראה.

Californication

אבוד בקליפורניה.

בין כחול השמיים לקרקע מדברית.

נזרק ברחובות כמו בדל סיגריה. ללא מטרה, ללא ייעוד. אחד מיני רבים שמושלכים לרצפה מדי יום.

לובש מעיל עור בעל ערך סמנטי. מנסה למנוע מהקור לחדור.

אבל הקור פנימי, חום המדבר לא מצליח לחדור.

אם כן, אני בארץ החלומות וההזדמנויות והגיע הזמן לשאול: מי אני?

אבוד במדבר. בין הים האינסופי לאדמה הצחיחה.

וכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו כשאני מביט בכחול האינסופי הוא על המדינה הקטנה שלי. יותר נכון עליך שנמצאת במדינה הקטנה שלי.

חושב עלי ועליך ועל מה שהיה.

על השיחות עד הלילה, הזוגיות, המסעדות בימי שישי, ההליכות שלנו בנמל, החלום האמריקאי שלי, הריב הגדול והנסיעה.

"היי מאמי" מדבר מטלפון ציבורי.

"כן, העבודה ממש טובה" משקר ומשקר ומשקר ומעמיד פנים שאני חי טוב. לא עשיתי טעות. את לא רודפת אותי יומיום.

עלי ועליך ועל מה שהיה. ועל מה שלא יהיה יותר.

הולך ברחובות. הולך והולך והולך. ארץ ההזדמנויות הלא מוגבלות. ואיפה אלמד? ומתי אעבוד? ומה אלמד?

למה אני פה? למה לא שם?

פונה ימינה ברחוב.

עד מתי אמתין להזדמנות שלי? אמצא פה אהבה? מי היא תהיה?

וכשאני הולך והולך והולך אני מבין שאני עשיתי טעות כשהגעתי לפה. זה לא החלום שלי. הוא כולל אותך ושלושה ילדים.

אולי כלב.

להרוויח חרא, לנשום פיח אבל לעשות את כל זה איתך. ואם לא אוכל להחזיק את ידיך אז המדינה הזאת מוגבלת באפשרות אחת יותר מדי.

עוד כלב רחוב עזוב, אבן בניין ברצפות, אדם חסר חשיבות בין המון מיותר.

שום אינבידואלית או תחושת הבדלה. מה מייחד אותי בהמון? למה אני חושב שאצליח פה?

לשמור על הראש למטה. התחרות חזקה ממך.

טקסט מיותר כמו הנסיעה הזאת לקליפורניה.

ארץ החלומות הלא מוגבלים.

הלילה הלבן, חרדות ודיכאונות עם ארבעת הבעיות, מחשבות על מרווין ונקנח עם ג'ון אוליבר וכמה שהוא אדיר בסקסיותו

הממ... מתי עברנו מאתמול להיום?

ישנתי הלילה שעתיים.

איך שהוא תפקדתי אבל כמו שצריך בעבודה.

קיבלתי משמרת ערב נוספת השבוע ^^ שבוע עבודות ואימונים עד הסוף.

הייתי באימון. תיקנתי כמה ליקויים בעבודה שלי. דווקא אחרי האימון היה החלק המעניין (למרות שהיה אימון מצוין).

כתבתי משהו שרציתי לכתוב ולא לפרסם. כתבתי עליו קודם.

הבנתי ממנו כמה אני מבולבל לגבי בעיה אחת שעומדת בפני. משבר זהות קל. אני לא יודע איך להגיב לזה.

שקלתי להתייעץ היום עם קו תמיכה אבל לא עשיתי את זה בסוף. לא יודע למה. אני ניסיתי לפייס את עצמי שיש לי תשובה במהלך היום אבל בפועל אין לי. לא התקשרתי כי לא רציתי לפתוח את זה. אבל אולי ראוי לפתוח את זה.

אני צריך פינה שקטה. לא שקטה כמו הפינות שלי בבסיס שאני מוצא ומשתמש בהן.

פינה שקטה ממש. בלי אף אדם. ריקה לחלוטין שאוכל להתרכז ולדבר עם מי שצריך.

אני חושב איפה אוכל למצוא אותה.

כשאני משחזר את הלילה, אני זוכר שנתתי לעצמי מספר מטלות לביצוע בשבועות הקרובים כדי לתקוף את הבעיה הזאת. בכל זאת, התקדמתי מאט.

אני פותח מפות של זהויות, בעיות נפשיות, סימפטומים ואני פשוט לא מזהה את זה. לא איפה אני ממוקם ולא מה זה אומר עלי. אני נמצא שם במפה. אני חייב להיות. אז איפה אני?

ואם אני לא מופיע שם, במקרה ואני לא, האם זה אומר שיש אצלי בעיה אמיתית? בני אדם נופלים לקטגוריות. אם אני לא נופל לאף אחת מהן, לא ניתן לדעת מאין זה נובע, מה אני, עם מי אני יכול להתחבר לעזרה וכן הלאה.

אבל אני כן מכיר אתרים של אנשים שדומים לי באותה בעייה ספציפית. כלומר זה קיים. יש הסבר.

היכן אוכל למצוא אותו בארץ?

זה מהדברים שאף אחד לא מודע עליהם לגבי.

זה מצחיק, מכיוון שהדברים האלו כל כך כמוסים, אני לא מכניס אותם לחלק מהגדרת הזהות שלי באורך יומיומי. אבל הם כן קיימים. אני הולך איתם לישון, אני מתעורר איתם ואני מסתגר איתם לפעמים.

שדים פנימיים.

אני עדיין נורא שמח. פשוט הבעיה הזאת תופסת לי מקום בראש פתאום. והיא אחת מהארבע שאני רוצה לגשת אליהן.

המשכתי בלילה עם קריאה קלה בדתות. איששתי טענה שלי והגעתי למסקנה חדשה בתפיסה שלי.

סיימתי במחשבה על יצירה. זאת שפירסמתי היום.

היא לא מדברת על בחורה ספציפית. היא מדברת על כל הבעיות שלי עם ידידות. השנאה שלי למצב הזה. התחושות שהוא משרה בי. השנאה אליו.

הטקסט קיבל את הצורה שרציתי במהלך היום. הוא לא טוב כמובן אבל שום דבר שאני כותב לא נועד להיות טוב ובפועל הוא לא טוב.

היא מדברת גם על תחושה שלי. משהו שרציתי להביע ביחסים עם מרווין. הוא לא גלוי כמו שעשויים לחשוב. זה לא העובדה שאני רוצה את מרווין או שהוא (היא?) יוצא (יוצאת?) עם אידיוט בעיני. מרווין הוא אפילו לא האדם בטקסט הזה. הוא שונה ממנו. כשאני מסתכל על העיניים הכחולות והנוצצות של הבחורה בטקסט אני לא רואה את מרווין. אני רואה בחורה דמיונית. מעלה לי את החלסטרה כמו נשים רגילות אבל שונה.

אז מה אני מביע פה ביחסים עם מרווין?

קשה לומר.

דופק את הראש בשולחן.

לא שתיתי אתמול. מאוד התפתיתי אבל חזרתי מהאימון ב11:30, לא היה לי די וודקה כדי להשתכר ובהחלט לא אבזבז על זה בירות.

נכנסתי למיטה ב4:30. שכבתי. מין שינה-עירנות שאני מכיר מקורס חובלים. מודעות צלולה לחלוטין. אס אמ אס. זה מרווין. לא רציתי לדבר איתו. הרגשתי רע. אכזבתי את עצמי. לא במה שכתבתי. במחשבות שעלו לי במהלך הלילה.

או שזאת לא אכזבה. לא, זה לא היה אכזבה לדעתי. אני לא מרגיש רע לגבי מה שאני מרגיש. קצת כועס על הסיטואציה אבל סה טו.

לא, פשוט לא רציתי לדבר עם בני אדם וממש לא עם מרווין.

אני הייתי עצבני על העולם.

שזה מצחיק כי בדרך כלל אחרי אימונים אני באקסטזה.

קצת שיכור היום.

עבדתי טוב, הרווחתי אחלה של טיפים היום.

סוף סוף היה לי זמן ללכת לרופא לגבי בעיה שהייתי צריך בדיקה והרגשתי מבסוט שהשלמתי עבודה.

צנחתי למיטה. לא הצלחתי להירדם.

האמת הייתי שמח עד שהתחלתי לכתוב פה ואז לקחת וודקה.

אצא מזה גם מחר בבוקר.

גם במובן השגרתי. אלבש חיוך ואעמיד פנים שאני מלך העולם. גם במובן שאפסיק לחשוב על הבעיה הזאת עד סיישון אחר. היא צריכה טיפול. אני צריך לעבוד עליה. אראה מתי אעשה את זה.

מעניין לעניין, ג'ון אוליבר.

אם סאות' פארק טוב, ג'ון אוליבר הוא שוקולד במילוי אורגזמות. הוא יודע בדיוק על אלו כפתורים ללחוץ בחברה האמריקאית, יש לו מודעות, הוא מציג את הדברים בצורה רדודה ומטופשת אבל מחביא מסר. זה פשוט סאות' פארק בפורמט אחר ופחות מת.

הבעיה היא כזאת:

הוא וקודמיו לז'אנר הזה כמו הדיילי שואו פשוט לוקחים דיונים ציבוריים רציניים ומרדדים אותם כדי להצחיק.

גם אם הם דובקים בצד הליברלי, המגניב והטוב, הם בכל זאת מרדדים דיון ציבורי.

הטיעונים שלהם לא באמת תקפים או מתייחסים לבעיות רציניות שהצד השני בדיון מעלה והם ידבקו באד הומינם, אד רדיקולום וסתם בדיחות ראנדומליות מהצד כדי לבסס את העמדה שלהם. למה שלא יעשו את זה? זאת קומדיה וסאטירה. זה לא אמור להיות רציני.

אבל הם כן תופסים צד בדיון ציבורי ועל כן מן הראוי שהטיעונים שלהם יעמדו.

אני נשמע מנופח ומעצבן. הרי כולנו צוחקים על פוליטיקה. זה דבר מצחיק.

אבל ברגע שמדובר במדיה נצפית, אנשים לוקחים את הדעה שלהם בחשבון כשהם מגיעים להחלטה ציבורית.

זה נשמע מטופש לחלוטין אבל זה קורה. למעשה, מחקרים מראים כמה התופעה הזאת חזקה. במיוחד אם מדובר בחשיפה ראשונה של אותו אדם לדיון. הוא רואה אותו בג'ון אוליבר, מאמין שלמרות כל הקטעים המצחיקים יש היגיון בדבריו, מחליט לתמוך בצד שלו ואז יהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותו לכיוון השני. גם אם הטיעונים של ג'ון אוליבר לא באמת מחזיקים מים כי רובם לא מסתמכים על טיעונים מסודרים וראציונלים.

ולדברים האלו בסוף יש השפעה פוליטית.

אצלנו אפשר לראות את זה גם עם תוכניות כמו ארץ נהדרת ומצב האומה.

ייתכן ויש פה בעיה יותר עמוקה אצלי: אני לא סומך על אנשים טיפשים עם בעיות ציבוריות ואני מאמין כי רוב האוכלוסיה טיפשה.

לפספס סאטירה זה חבל כי זה זהב אבל קשה להתכחש על ההשפעה שלה על התודעה הציבורית. אתה רוצה שהציבור יהיה כמה שיותר מאוזן וראציונל בהתייחסות לסוגיות ציבוריות כדי שלא יחליט החלטות מטומטמות שיפגעו בכולנו (נגד הפלרת מים, נגד חיסונים, נגד חוות מזור וכו'). אבל הציבור מבצע החלטות מטומטמות גם ככה. רובו לא קובע החלטות מטעמים אינטלקטואלים אלא רגש. מסביב לרגש הם יבצעו cherry picking וימצאו את הטיעונים הכי טובים כדי לחזק את הטענה המטופשת שלהם אבל זאת לא הסיבה שהם בחרו מלכהתחילה בעמדה וזה ממש לא עושה את הטיעונים ליציבים.

אני מאמין דבר ראשון שצריך לחנך את הציבור יותר לחשיבה ראציונלית. שזה יהיה מקצוע במערכת החינוך.

מנגד, אני לא יודע אם זה יעזור לייצר ציבור חכם ואחראי.

הדבר שאני הכי דובק בו הוא טכנוקרטיה. זאת צורת שלטון שקשה יהיה לבצע בצורה טובה אבל אם יבצעו אותה היא לדעתי תטיב עם רוב האוכלוסיה.

זה, והכחדת כל האנשים המטומטמים.

משקאות חריפים

קטע גיטרה חזק. זה בוקע מהשעון המעורר. מסתכל לימיני. על השידה מונחים בקבוקי וודקה מאמש. לא יכול לקום מהמיטה. דבוק אליה על ידי זיעה, עייפות, חמרמורת, תשישות. לא זוכר כלום מאתמול. הרגשה חרא. באמת שזאת פעם אחרונה שאני יוצא להשתכר ועוד לפני צבא.

פותח את הטלפון לבדוק את השעה, אני מאחר.

מתמקד בתמונת הרקע שלי. תמונה של כל החבר'ה.

אני בין צחי וגל. בתאכלס אני מסתובב איתם רק בשביל להיות איתה ומכיר אותם רק מצחי. הם חבורה של מטומטמים. גם צחי.

מסתכל על צחי, מסתכל על גל, כואב לי הראש פתאום, מתעצבן, זורק את הטלפון קיבינימט על הקיר.

מגיע לבסיס. רואה את צחי מעשן סיגריה עם חברים. הוא מניד לי את הראש לשלום. כואב לי שוב הראש.

אני נזכר פתאום.

אתמול בלילה. יצאנו למסיבה. השתכרנו מהתחת. אני וצחי התיישבנו בשולחן. אני מסתכל עליה מרחוק, רוקדת בדמלה האדומה שלה. כל כך יפה. שונה מפתיתי שלג בעיקר בזה שהפתיתים כולם זהים. אני יושב, אין לי את האומץ לדבר איתה, לגשת אליה.

"תתעודד אחי, היא תהיה שלך בסוף" צחי אמר לי.

"בוא אני אדבר איתה בשבילך".

הוא קם אליה, רקד איתה. יש מצב זה יעזור לי?

הוא נצמד לגבה והתחיל לרקוד איתה.

אני שפוך שיכור.

היא הסתובבה אליו והם התנשקו. מה? מה קרה שם?

פתאום נזכרתי.

איזה בן של זונה.

אני חייב לדבר איתו.

"מה היה הקטע שדפקת לי עם גל אתמול בלילה?"

"מצטער אחי, לא התכוונתי. זה פשוט זרם"

"מה זרם מה?! חודשים שאני מזיין לך את המוח כמה שאני רוצה אותה ואז אתה עושה לי את זה מול הפנים?"

"תירגע. אתה יודע איך זה, רוקדים, משקאות, זה פשוט קורה"

"לא, זה לא פשוט קורה. מה הולך עם זה? מה אתה הולך לומר לה?"

"לא יודע... אני רוצה לראות איך נזרום עם זה"

"יא בן זונה, תאמר לה שאתה לא רוצה"

"אחי, זה לא עובד ככה. אתה פשוט צריך לקבל את זה. התנשקנו וזה פשוט קרה"

"יואו אתה כזה מטומטם, מה אתה הורס לי את זה חתיכת חרא?"

"אבל הוא אמר לך שהוא לא התכוון" אחד מהחברים המפגרים שלו הגן עליו.

"שתוק, מה אתה מתערב"

צחי נתן לי דחיפה קטנה.

"הלו תרגע. מה נסגר איתך?"

הוא דחך אותי עכשיו?! התעצבנתי רצח.

נתתי לו אגרוף לעין והלכתי משם.  איך שהוא הם לא עלו עלי ודפקו לי מכות רצח.

התיישבתי בפינת עישון. צנחתי על השולחן. יום חרא. רוצה למות. מה אני בכלל עושה פה?

מסתכל עליה מדברת עם צחי. כל כך יפה.

לא צריך לשתות בשביל לראות שהיא יפה.

שואלת אותו על הפנס בעין, הוא מסתכל עלי, היא מתקרבת כועסת.

"תגיד אתה דפקת לצחי אגרוף?"

"כן"

"מה נסגר איתך? נהייתה לי פתאום גבר?..." היא התחילה לצעוק עלי. המילים שלה התאחו לעיסה שאני לא מסוגל כבר לשמוע. כמו להסניף דבק. והראש שלי כל כך כואב.

"תקשיב לי כשאני מדברת איתך. מה נסגר איתך?"

עוד ועוד זיוני מוח. עוד רעש סטטי שאין לי כוח אליו.

אני לא יכול יותר.

אני לא יכול יותר.

"אני לא יכול יותר!"

צעקתי עליה מול הפנים. פעם ראשונה בחיי.

"את יודעת כמה אני אוהב אותך? את לא יוצאת לי מהראש. ואז את יוצאת לזיין לי את צחי? כאילו פאק, למה את חושבת שאני מסתובב איתו? את מכירה אותי, נראה לך שאני הטיפוס שמסתובב איתו?

וכל המשקאות החריפים האלו. כל הלילות שבהם אני שותה, לא נרדם, לא מצליח לחשוב.

מנסה לחיות טוב, להשתכר כדי לשכוח ממך ואת נמצאת שם כל הזמן תקוע לי מול הפנים.

והאלכוהול עושה אותך רק יותר יפה, יותר מיוחדת. כמו שהוא יודע לעשות"

זה כאילו כל המחשבות שלי בבת אחת יצאו מהראש שלי עליה. פתאום הכל נצעק, נשלח לאוויר במהירות. ואני קורע את הלב, מוציא ממנו את כל היצירות שכתבתי עליה, כל ציור שלה שציירתי.

היא מסתכלת על עצמה כפי שהיא בדמיון שלי.

כמו יצור קסום, מיתי. שונה ונפלא יותר מכל דבר במציאות המחורבנת שלנו.

המבט בעיניה היה זהב. אשמה, כעס, פחד, כאפה של המציאות לפנים, עצב חזק. ולא חשתי אליה אמפתיה. פעם ראשונה שלא חשתי אליה כלום חוץ מכעס.

ופתאום משהו מונע ממני לדבר. היא מנשקת אותי. ייצכן שזה קרה?

אני מנשק אותה בחזרה. אנחנו פתאום הולכים ביחד תוך כדי נשיקה ארוכה מאין כמוה. מעיף את כל הכסאות שמסביבנו, משכיב אותה על השולחן, מסתכל עליה. היא מופתעת, אני מופתע. לא מבינה מה קורה פה. ממששת את הלחי שלי. אנחנו ממשיכים. מתנשקים כאילו אנחנו צריכים זה את זה כדי לחיות. כמו אינפוזיה לוריד.

צחי בא, לא מבין מה הולך. שם לו יד על הפרצוף ודוחף אותו.

אנחנו פתאום מתפרצים. העולם הוא צבעים עזים. הכל מתקהה. נהיה מדהים. מציאות שמורכבת מחוויות דחוסות יחד ברגע הזוי כזה.

ופתאום אני פוקח את עיני, מסתכל מימיני. המיטה ריקה. על השידה משקאות.

הכל היה חלום.

חוץ מאתמול בלילה.

הם התנשקו.

אני צורח.

משתגע.

ככה זה נגמר?

הזמן עבר. כל הזמן היא זיינה לי את המוח על צחי.

כמה צחי רומנטי, כמה צחי מצחיק, כמה צחי עושה אותה מאושרת ואני פשוט רציתי לדפוק לצחי בעיטה על שזיין אותי ואולי מזיין את הבחורה הטובה ביותר שפגשנו. משפיך על אוצר ולא מעריך את זה.

ילד סרוט, לא בוגר וחרא.

וכל מה שאני יכול לעשות זה לומר לה "כן, הוא אחלה", להסתכל על החיוך המדהים שלה ומדי פעם לזרוק למה אני לא ממש מחבב את צחי בעדינות.

ואז זה קרה. חמש בלילה, אס אמ אס. שוכב במיטה מפורק אחרי יום ארוך. פותח את הטלפון. היא שלחה לי הודעה. היא שיכורה.

היא כתבה משהו כל כך מטומטם שמתאים לה רק כשהיא שיכורה.

סימסתי איתה קצת, היא נפרדה ממנו, שלחתי לה לילה טוב וחזרתי לישון.

רגע אחד... התעוררתי שוב, חזרתי לטלפון, עברה חצי שעה מהפעם הקודמת שדיברנו.

בדקתי את האס אמ אסים. היא באמת נפרדה ממנו.

שאלתי אותה אם היא רוצה להיפגש.

אז נפגשנו. בשש בבוקר. בספסל מתחת לבית שלי. שפוך מעייפות.

קניתי לעצמי גולדסטאר. אני תמיד שותה גולדסטאר כשאני הרוס. זה כמעט כמו קפה בשבילי רק לא טעים.

נתתי לה קסטיל. פירותי, שיעודד אותה.

היא הייתה מחובקת בזרועותיי, ייתכן ובטחה בי שלא אעשה מהלך, ליטפתי את ראשה תוך כדי.

"אני פשוט לא טובה עם גברים"

"יום יבוא ותביני את זה. אל תדאגי" ממש ידעתי את התסריט שלי מתוך שינה. באמת חצי ישנתי עכשיו.

זאת לא פעם ראשונה שאנחנו משחזרים את הסצנה הזאת בפורמציות שונות.

"באמת חשבתי שעם צחי זה יהיה אחרת. הוא אמר לי שהוא אהב אותי"

"ברור שהוא אמר את זה, הוא גבר, את חברה שלו והוא רוצה סקס"

"אבל הסתדרנו. ממש הסתדרנו. הוא הכיר אותי טוב. הוא פשוט היה טוב בשבילי"

"גל, צחי אידיוט. הוא עושה וי בין האצבעות ואז מעמיד פנים שהוא מלקק לאיזו מישהי שדפק בבר והוא באמת נקרע מזה מצחוק כל פעם מאז כיתה י.

הוא לא התבגר אפילו קצת מאז התיכון."

"מה אתה רוצה? החיים שלו היו ממש קשים"

זיוני מוח מורחבים על כמה שקשה לאבד כלב בגיל הזה ולכן הוא יצא מטומטם או שקר כל שהוא כזה.

"מה אני אומר לך" היה הרבה מה לומר לה, אבל להתווכח לא יעזור.

"אני פשוט הורסת את זה. אני תמיד מוצאת דרכים להכעיס אותם בכוח עד שהם שונאים אותי"

הסתכלתי לה בעיניים. הן נצצו כמו הים בשקיעה. עומדות להתנפץ בבכי.

"שהוא לא יגרום לך לחשוב את זה על עצמך.

גל, את הבחורה הכי מוכשרת שפגשתי בחיים" זה לא נכון, אבל לומר לה שהיא כל כך מתאימה לי נראה לי קצת יגלה יותר מדי.

"הם באמת לא יודעים להעריך מה שיש להם בידיים.

וכשתמצאי מישהו שיראה את מה שאני רואה, הוא לא ייתן לכל הבולשיט המפגר שאת לפעמים עושה להשפיע על הזוגיות ביניכם"

היא נישקה אותי. לא ציפיתי לזה.

נישקתי אותה בחזרה.

עברו כמה שניות ואז היא קמה מהספסל.

"מה זה היה עכשיו?"

"אני... מה? לא יודע?"

"חשבתי שאנחנו ידידים..."

"אנחנו ידידים"

"אז למה אתה עושה לי את זה?"

"אני לא מבין מה את רוצה... את נישקת אותי"

"אתה רוצה אותי?"

"ברור, את נראית טוב ואני גבר"

"אל תשחק את עצמך, לא הייתה מדבר ככה אם זה היה רק זה. אתה מאוהב בי"

"ואם אומר כן?"

"אז באמת שאני לא יודעת מה לומר לך. זזתי"

היא הסתובבה ללכת.

"רגע, גל, תקשיבי לי שנייה"

"אם תתקרב אלי אני אצעק שאתה אונס אותי."

אז הפסקנו לדבר למשך תקופה ארוכה. האמת שתמיד קיוויתי שהרגע יגיע שבו נדבר ככה ואוכל לנשק אותה. לא ציפיתי שזה יגיע לזה.

לא דיברנו לתקופה ארוכה. ממש ארוכה.

ואז פעם אחת החלטתי שנשבר לי הזין שהיא מסננת אותי. באתי אליה הביתה.

"היי"

"היי"

"שומעת, אני מתנצל על כל מה שהיה"

"צחי פה"

"למה?"

"חזרנו" נשפתי נשיפה ארוכה.

"את לא שמה לב שהוא אידיוט?"

"אני שמה לב."

"ושהוא לא רוצה בחיים מה שאת רוצה הזוגיות הזאת?"

"שמתי לב"

"אז למה את יוצאת איתו?"

"זה פשוט עובד. אנחנו נהנים ביחד"

"את חושבת שהיה לנו סיכוי?"

"אולי אם הדברים היו שונים"

"מה עכשיו?"

"רוצה שניפגש על בירה"

ונפגשנו. ודיברנו וחזרנו להיות ידידים אבל היא בחיים לא דיברה איתי על חבר שלה יותר.

והמחזור הזה נמשך לנצח.

כי ככה החיים שלי מרגישים. לילות של משקאות חריפים שאני מבסוט מהחיים, מאושר ומרגיש טוב שמלווים בהנג אובר מסריח במיוחד.

מסאות' פארק לדור הקונסולות להפרעות נפשיות ונקנח ביום עבודה

זה נראה כאילו כל תוכנית קומדיה אמריקאית טובה עוברת את אותו תהליך חיים.

היא מתחילה עם דמויות שמייצגות ארכיטייפים חברתיים, קצת בדיחות צפויות ומפגרות אבל בסך הכל קווי עלילה יציבים, מצחיקים ושאפשר להזדהות איתם.

למשל, מופע שנות השבעים דיבר על נערים מאוד סטריוטיפים באמריקה של שנות ה70 (הזר, החנון, היפיוף הדביל, ההיפי המסומם וכן הלאה). הוא עסק בדברים מאוד טיפוסיים למתבגרים כמו הנשיקה הראשונה, החברה הראשונה, הרכב הראשון, מופע, זוגיות, סקס ראשון וכן הלאה.

סקראבס התחילה עם מתמחים והבעיות שלהם בתחילת הדרך. גם פה קל מאוד להזדהות עם הדמויות. הבעיות מוכרות בחיי היומיום של האדם הטיפוסי ובית החולים היה מאוד אמין.

אולי אחת היותר מוצלחות תחת המטריה הזאת בעיני היא חברים שהדמויות בה אתה ממש מבין ומצליח להתחבר אליהן. הם בני אדם מאוד פשוטים שחיים את החיים העירוניים המחורבנים.

כשהיא מתקדמת הדמויות הופכות פחות למשהו שקל להזדהות איתו כי הוא קרוב ללב ודומה לך ומשהו שאתה מזדהה איתו כי אתה כבר עמוק בסדרה. יצרת כבר את הקשר הראשוני ולכן ניתן להוסיף לה תכונות אופי שאופייניות לה.

פז אומר Good day, דוריאן וטורק עושים דברים מטומטמים עם נטיות הומוסקסואליות, ג'ואי שוכב עם המון נשים ומתנהג כמו ילד ורוס אוהב להתגרש.

אתה עדיין נהנה לראות. זה עדיין מצחיק. הדמויות עדיין מתקשרות אליך בצורה מסוימת.

פה היא כבר הופכת לקאלט. אנשים מצטטים אותה, צוחקים מהחרא שהדמויות עושות וכל זה.

ואז מגיע הסוף... השלב שבו זה כבר מפסיק להצחיק.

התסריטים נהיים מוגזמים ומגוחכים לחלוטין, הדמויות שאהבת הופכות להיות פשוט התכונות שהצחיקו אותך מאמצע התוכנית פשוט מוקצן לחלוטין גורם לך לרצות לירות בהן. הדבר הכי מעצבן שהם יכולים לעשות זה להוסיף דמויות חדשות כדי להחיות את זה.

כמו הדביל עם השיער הארוך בשנות ה70.

הבדיחות נהיות הרבה יותר שטחיות ובנאליות ונראות כמו snippet של תסריטאים גרועים.

עכשיו יש לאמריקאים קטע כזה עם נקרופיליה. הם ימשיכו לזיין גופה מתה ולהעמיד פנים שהיא חיה עד שכבר ברור מאליו מכל החורים שניקבת בה והסריטות שהיא מתה. רק כשזה ממש ודאי שהיא מתה הם יתנו לדבר המסכן להיקבר. לא לפני שהם יעשו פרק ממש מרגש לסיום (וגם אז הם עשויים להמשיך! כאילו, דוריאן יצא מבית החולים כשכל האנשים מנופפים לו לשלום, איך אתם ממשיכים מפה?!) ויאמרו שהם הבינו שזה הזמן לתת לה למות ואיזה מכבדים הם שהם יודעים מתי בדיוק להפסיק.

חבורה של מטומטמים אוכלי צ'יזבורגר.

שנות השבעים מת בעונה 3, קומיוניטי מת איפה שהוא בעונה 4, סקראבס מת  בעונה 4,  חברים מת בעונה 4 ויודעים מה? קאובוי ביבופ עדיין לא מת! איפה אתה?! בלילות אני עוד מחכה לך בתחתונים, מסתכל על התמונה שלך ובוכה כי אני יודע שסדרה כל כך טובה מתה. חשבתי שהיה בינינו משהו מיוחד :(

אז חשבתי שסאות' פארק בדרך לשם.

שלוש העונות האחרונות היו ממש ממש גרועות. לא מצחיקות אפילו לשנייה (אולי חוץ מהפרק Your'e Getting Old כשהם פחות או יותר כמעט מודיעים שהתוכנית מתחילה להזדקן). לא סאטירה מטומטמת ומצחיקה. כלום.

באופן כללי הייתה ירידה מתמשכת בכמה שהסידרה הייתה מצחיקה. איפה שהוא בעונה 10 זה התחיל למות. פרקים 200 ו201 היו עלייה פסיכית.

זה עצוב כי לסדרה תמיד הייתה יותר מודעות מלרוב הסדרות האמריקאיות. הם גם עשו פרקים שצחקו על הקטע של סדרות אמריקאיות למות גרועות אחרי איזה פרק 100.

כבר הכנתי את הצלב, היתד מכסף והציוד לגירוש רוחות שלי בזמן שהיוצרים התחילו לרכוש כמות מוגזמת של חומר סיכה וקונדומים לסבב הנוסף של אונס גופות אמריקאי כשפתאום הגיע הפרק Go Fund Yourself.

מרווין גם אמר לי שהפרק לא היה מצחיק.

הפתיע אותי. היה ממש מצחיק וכיף.

הם צחקו על חברות ענק, חברות סטארטאפ של קיקסטארטר, קיקסטארטר עצמו, ISIS ואפילו דחפו קצת בדיחות על צביעות אמריקאית לגזענות. אני משועשע במיוחד ^^

סאות' פארק טוב זה סאות' פארק שצוחק על כמה שכולם מטומטמים וחסרי מודעות.

זה למה אני אוהב למשל פרקים שהם עושים על בעיות מוחמד של מוסלמים. במיוחד הפרקים על צנזורה שפשוט היו כל כך חכמים בדרך ביצוע שלהם. הם יצאו ככה שהמוסלמים עצמם במציאות הם הסאטירה לעצמם. הם צחקו על מוסלמים בעזרת מוסלמים (כשמוסלמים צינזרו את מוחמד בפרק ופשוט הוכיחו את מה שהציגו בפרק).

אז כשקרטמן עומד על במה ומזיין את המוח על שינויים אפסיים במוצר המטומטם שהם משווקים וכולם מוחאים כפיים קצת אחרי השקה של אפל זה זהב.

ואולי בעונות החדשות אין את התום שהיה לילדים בעונות הראשונות או את העלילות המופרכות הפסיכודליות רוויות הסמים שלהן (זה מופרך מסוג אחר הפעם) ואתה באמת מתגעגע לזה לפעמים, אבל אם הפורמט של הפרק הזה ישתמר לפרקים הבאים בעונה, יש מצב שאני אהנה שוב מסאות' פארק.

כעת נעבור לדבר הבא, מלחמת הקונסולות.

הדבר הכי פטתי ומעצבן בעולם. זה לא שאקנה קונסולת דור הבא כל שהיא או שאני עד כדי כך חופר עמוק בזה אבל מה זה צריך להיות?

כשהPS3 והXBOX360 הושקו, הם נכנסו עם מותגים חדשים לחלוטין ומעניינים כדי לטרוף את השוק.

Assassin's Creed, Heavenly Sword, Killzone, Gears of War. זאת באמת הייתה מלחמת קונסולות.

הן הציעו משהו חדש לשוק, משהו מעניין שהקונסולות הדור הקודם לא הציעו. גישה לאינטרנט היה התמכור הגדול. הפיצ'פקעס הנוספים שהוסיפו גם היו חמודים אבל הקטע החשוב היה האינטרנט. וזה באמת היה חסר, מולטיפלייר וחנויות אינטרנטיות אלו תוספות משמעותיות למשחק.

הקונסולות החדשות לא מוסיפות שום דבר חדש. רק שידרוג גרפיקה ועוד פיצ'פקעס מטופשים שאתה לא צריך כדי להנות מהמשחק.

רוב הכותרים שהם משווקים לך הם פשוט המשכים של משחקים מהדור הקודם.

נכון, חלק מהכותרים שאיתם ניסו לנצח את התחרות בדור הזה היו גרועים (ואני באמת לא מבין מה אנשים מוצאים בAC), אבל הם בחנו את הגיימפליי מזוויות שונות וניסו לקחת את הקונסולה לכיוונים שונים. הם היו עם טיפת מקוריות שחסרה עכשיו.

זה המשך של טרנד בתעשייה להישאר תחת נוסחאות בטוחות ומוצלחות במקום לנסות. יש כמה כותרים בלעדיים לקונוסולות הנוכחיות חדשים. הם פשוט חרא ומשעממים.

זה מרגיש כאילו הם לא באמת מתחרים. כאילו זה ברור שהצרכן יקנה אותן אז אין סיבה לשווק אותן ולהתחרות ביניהם על מי ימכור.

נינטנדו בכלל יצאו מהתחרות. הם בדיחה.

ותאכלס? PS3 וXBOX360 גם לא היו כאלו טובים לדעתי.

לומר שלא לקחתי קונסולה חדשה יהיה שקר.

זאת הקונסולה החדשה שלי:

כן, אני היפסטר ^^ אני ואח שלי הגענו למסקנה שהמשחקים של הPS2 היו יותר מהנים ומקוריים מאלו של הPS3 ושלא שיחקנו בכל המשחקים הטובים (Sly Cooper וOkami בראש הרשימה). מצאנו את הדבר הזה בבית של מישהו ולקחנו את זה.

לא יודע אם יהיה לי זמן לשחק בזה אבל אני בהחלט מעדיף את זה על PS4 יקר ומיותר. וזה חינם. ויש לזה שטיח ריקודים. EPIC WIN.

הדור הנוכחי הציע כמה חידושים לגיימפליי לתעשייה. הם לא היו טובים אבל. FPS לקונסולות זה רעיון מטומטם, heavy rain זה לא משחק ולא מנצל את היתרונות של המדיה הזאת על מדיות אחרות ו... mirror's edge...

היו כמה דברים ממש טובים כמו Little Big Planet אבל אני לא חושב שזה מתחרה למה שPS2 הציע.

מה שהכי מצחיק זה שמי שבאמת שיווק ונתן רעיונות חדשים היו משחקי המחשב. יש למחשב את היתרון עם תעשיית indie חזקה מאוד. זה ישתמר כל עוד מסורבל לפתח לקונסולות ויקר.

הכי מעצבן, שיפסיקו כבר להדביק מספרים חדשים לכותרים קיימים ויפתחו כותרים חדשים פשוט.

הכישלון מבחינתי בדור הנוכחי היא העובדה הזאת:

זה דור של גרפיקה ויכולות עיבוד. אתה מצפה שבמחלקה הזאת יהיו שיפורים. כלומר, האווירה במשחק תשתפר ובמקביל יבנו עלילות יותר טובות.

זה נראה עדיין שברוב המשחקים עלילה קיימת כדי להזיז דברים יותר מאשר המשחק קיים כדי להציע סיפור מעניין. זה חבל כי אני בא למדיה, אם זה ספר, סרט או משחק כדי לעסוק בסיפור.

אז יש את Far Cry 3 שעשה את זה בצורה גאונית, Portal וSpec Ops: The Line (רואים שלא הזכרתי את AC? זה כי עלילה ארוכה, מסובכת ומדויקת היסטורית היא לא בהכרח עלילה טובה וזה משחק שצריך להשמיד יחד עם כל קהל המעריצים הטיפש שלו), אבל אני רוצה יותר. בדור בו אפשר לרנדר גבות מציאותיות לדמות אתה רוצה שהוא יביע רגש וסימפתיה אנושית. שהוא יעביר מסר.

נמשיך למשהו אחר:

מחשבות. היאח הידד.

חשבתי הרבה על הדבר הקודם שכתבתי. כתבתי את זה כי מרווין (אני צוחק כל פעם שאני כותב את השם הזה, אני כל כך מרוצה מעצמי, אני אוהב את מרווין מהמדריך לטרמפיסט והלוואי והייתי יכול לחבק אותו ^^) אמר לי שאני כותב עליו (עליה?) אחרי כל מפגש וזה חייב אותי לכתוב.

גם כי היו לי מחשבות.

ואז במהלך הכתיבה... הבנתי שיש הרבה דברים שאני שם עליהם זכוכית מגדלת והמון שאני מתעלם מהם.

שלוש הבעיות (ייתכן שספרתי ארבע)? לגשת אליהן?

אז חשבתי על אחת היום. משהו שמעסיק אותי במיוחד.

אבל האם יש לי באמת ביטחון לתקוף אותה?

היא באמת מפחידה אותי. המחשבה שזה עשוי להיות נכון. אני לא אחשוף את זה.

אני צריך להתייעץ עם נוירולוג או פסיכולוג על האחד הזה. אני לא יודע אם זה אפשרי.

אולי בקליפורניה אשאל את הפסיכולוגית. זה פחד אמיתי שזה עשוי להיות נכון. אחת הסיבות שלא תקפתי את זה. האם אני מפחד לגשת אליהן? אחת מהן אני פשוט לא יודע ממה היא נובעת אבל לא מרגיש איתה רע (היא אפילו מצחיקה אותי), שתיים מהן אני מתכחש אליהן ובאמת לא רוצה להודות בזה שהן קשורות אלי, אחת מביכה אותי ומוזרה מאוד אבל אני לא רואה נזק שלה.

ייתכן והן קיימות אצל כולם? בעיות פנימיות וסודיות שלא חולקים. אולי אכתוב עליהן פה אבל לא אפרסם. זה חלק מהעבודה שאני צריך לעשות. להיחשף לעצמי עד הסוף.

מעניין לעניין, דתות לוקח זמן ותשומת לב רבה. מצאתי ספר שחיפשתי שאני הייתי צריך לקרוא בשביל הנושא.

ראוי לתת לכל דת שם שאני עובד איתה תשומת לב לפני שאני ניגש לתקוף את הבעיה.
ייתכן ואעסוק שם גם בנושא של מוסריות. אני צריך לקבל דעה מוצקה בנושא מוסר.
במיוחד כי השיקול להיכנס לטבעונות או לא נכנס למוסריות.
בינתיים התשובה שלי היא לא חותך.

היום היה מדהים. כיף לפרק את התחת בעבודה.
לחזור הביתה בלי שתוכל לעמוד. אני אוהב להיות מקצוען ולכן להשתפר בעבודה שלי עושה לי טוב. לעמוד בלחץ, להכין קפה טוב, להיות מלצר אדיב וחייכן, לבחון התנהגויות אנושיות ואת הדרכים הטובות ביותר להניב טיפים. אנשים אוהבים להרגיש כאילו אתה נותן להם יחס מועדף. תן להם עוגיה "על חשבון הבית" והם יקנו ממך עוד חמש. טיפשים. הנבתי סכום כסף נאה היום. אני מחכה שהוא ייתן לי לעבוד במלצרות במסעדה שלו גם. לוחץ עליו כל הזמן. אני יודע שסיכוי גדול שכל השבוע שלי ישוריין לעבודה  בבקרים ובערבים. כיף גדול.
אחרי האימון היום אני רוצה קצת להיכנס למחשבות על יצירות שונות. יש לי מספר בראש.

אז יאללה,
יום טוב אנשים.

Swan Song, Ten Years Gone

ואני שואל אותך, בעצם מה אני שואל אותך?

Did you ever really need somebody, And really need 'em bad 
Did you ever really want somebody, The best love you ever had 
Do you ever remember me, baby, did it feel so good 
'Cause it was just the first time, And 

you knew you would 

ואת עונה לי את אותה תשובה שאני צריך לענות אבל למישהו אחר. אותו כן מושפל ראש. אתנחם בעובדה שאפילו פלנט חש כך בתקופה כזו או אחרת

We wouldn't have anything to say anymore. I could probably relate to her, but she couldn't relate to me. I'd be smiling too much. Ten years gone, I'm afraid. Anyway, there's a gamble for you.

בואו נבתר קצת את המוח שלי.

שוחחתי עם מרווין היום (כינוי חדש שאני מנסה ובדיחה פנימית שלי, למי שלא מכיר, מרווין זה האנדרואיד הפרנואיד מהמדריך לטרמפיסט לגלקסיה). למה כל פעם שאני מדבר איתה אני צריך לכתוב פה? חלק מזה היא העובדה שאני מעדיף לא ליצור אינטרקציה עם רוב האנשים ולכן אלו שאני כן יוצר איתם משאירים חותם. חלק מזה זה כי אני שונא אנשים אחרים ולכן השיחות איתם זניחות.

לא כול השיחות. האמת, זאת נקודה טובה. בואו נפתח שיחה מהסוג הזה שערכתי הסופש. היא הולכת תמיד אותו הדבר. איך שהוא אנחנו מגיעים לנושא שאני גר לבד.

"רגע... איפה ההורים שלך?"

"בולגריה"

"מה הם עושים בבולגריה?"

"חיים"

"מה זה משלחת עבודה?"

לרוב כי אני יודע לאן השיחה הזאת זורמת אני עונה כן. פעמים אני אומר לא.

"אז למה הם עברו?"

ואז זה כמו כונפה ששואלת אותך למה אתה לא נמשך אליה. צריך להזריק חירום מודעות לוריד של אותו חצוי מוח תורן.

"כי תאכלס יותר טוב שם"

"במה?"

"בחינוך, באיכות האוכל, בהכל"

ותמיד מגיעים לשיחה הלא נעימה הזאת ולשאלות החודרניות האלו. אני שונא אותן כל כך. אולי היחסים בינינו לא מתאימים לשאלות כאלו, חשבת על זה?

גם לא נעים לי לשקר. כן, הם עברו כי חרא פה.

או להסביר שהם היו ציונים והמדינה זיינה אותם.

הכי מצחיק אלה שמנסים להסביר לך למה אני טועה ופה יותר טוב. כאילו מנסים למכור לך צעצוע שבור.

טיעונים מעגליים, בולשיט מהתקשורת, האשמת פוליטיקאים. כשהם מבינים שתאכלס אתה צודק הם דופקים את המשפט: אבל אם כולם יברחו לא יהיה פה טוב ואז לא יהיה לך לאן לברוח אם תהיה אנטישמיות.

אוקיי. אבל אני בן אדם ולכן אני מעוניין לחיות טוב. כפי שכתבתי, משכורת טובה, לחזור הביתה ולזיין את האישה שלי ולחנך ילדים.

אני לא רוצה לצאת למאבק חלוצי. זה המתיישבים היו צריכים לעשות והם נכשלו טוטאלית. מדינה לא יכולה להתנהל על ידי 100% לאומנים לוחמי המדינה. מדינות גם בנויות מרוב שרוצה לחיות.

אני גם לא מאמין שלא יהיה לי לאן לברוח. אתם יודעים מה רוב האנשים עשו כשראו שהאנטישמיות גועה באירופה? ברחו לאמריקה.

העם היהודי צריך להשלים עם זה שהוא עם נודד. כשבמקום אחד מתחרבן, ברח לאחר.

דווקא ההתיישבות קבע ההיא זה מה שדפק את היהודים בגרמניה ופולין.

כעת נמשיך לשיחה.

נתחיל בה. החיים שלה טובים. היא מסכימה איתי על זה. הבעיה שלה להנות ממה שיש לה. היא חושבת שהיא דפוקה פסיכולוגית. ייתכן. השיחה כללה המון קריאה קרה שלי. נסיונות לנתח מה שאני רואה.

אני לא חושב שהיא דפוקה כמו שהיא אומרת. סתם מגזימה.

איש חכם וסקסי אמר פעם: "פסיכולוגים זה לאנשים שלא מודעים לעצמם". אותו איש חכם וסקסי שזה אני והוא בכלל ציטט את אחותו אבל זה לא חשוב כי הוא ספציפית יותר חכם ויותר סקסי צדק לדעתי (ברור שצדק, הוא חכם וסקסי). מי שמודע לעצמו מודע גם לבעיות שלו ומסוגל לטפל בהן.

ברגע שאתה לא מודע להן ולא מתמודד איתן אתה נידון לכישלון. אתה לא תדע בדיוק איפה אתה עומד עד שממש תציב לעצמך מראה מול הפנים ותאמר "זה אני".

על כן הבלוג הזה (כל הקוראים מוזמנים להרים כוסית של המשקה המתאים למדינה שלהם לקריאת היאח הידד כעת, הידד לצרפת). זה מצחיק אבל בחובלים הין לי השתלחויות אלימות ולא ידעתי מאיפה זה בא. בתיכון בכלל... הצביעו עלי שאני מוצלח ומדהים וסקסי בחובלים וזה חלק מההפתעה. כי אם אני כזה מוצלח כמו שהם אומרים, למה אני מחבל בזה?

ורק כשהתחלתי לכתוב התחלתי לראות דבאים מסוימים.

אז אני לא קורא את מרווין כזה טוב. חלק מזה כן. חלק מזה לדעתי זה ניסיון שלה להיות שונה מהסביבה. נרקסיזם שכזה. חלק מזה זה שהחברה כל כך מקבלת הפרעות נפשיות ונהיה טרנד כזה סוחף שפתאום אנשים רוצים אותן. לא בצורה מודעת.

אני יודע מה כיוון הפעולה שלי. אני רוצה לגרום לה להרגיש טוב. אני רוצה דברים אחרים גם. זה אחד מהם פשוט.

לא אכפת לי אם תטפל בעצמה או לא ואני לא רוצה להתעסק בלרפא אותה. אני רוצה רק לתת לה את החיוך שלה.

אני לא פסיכולוג. אבל. וזה אבל חשוב. אני רוצה שתהיה מודעת לעצמה מולי. וזה משהו שאני רוצה שהיא תעלה.

אולי אתן לה בעתיד ספרים שלי בפסיכולוגיה. חרא מעניין. לא מחליף רמה של תואר,  לא עוזר לנו להבין את עצמנו אבל בהחלט נותן לך כלים טובים יותר מול עצמך.

הקטע הוא שפסיכולוג זה לא דבר שכולם מסוגלים להסתדר איתו. אתה צריך להרגיש בנוח לפרוס בפניו את התודעה שלך וכדי להגיע לזה הוא צריך גם להיות טוב אבל גם להיות מישהו שאתה מחבב.

הפסיכולוג האולטימטיבי זה אחד שאתה יכול להזדיין איתו ובמקביל יהיה מסוגל להפריד בין הקשר ביניכם לבין הפן המקצועי. כנראה שגם יש לו כנפיים והוא מגשים משאלות.

זאת לא רק הכתיבה שעוזרת פה. זאת העובדה שקוראים את זה גם.

זה אני אומר לאנשים מה אני.

אז יש דברים שאני לא חולק פה בבלוג. דברים מאוד לא בסדר. מאוד מאוד לא בסדר. הזיות, דמיון חזותי, אמונות מאוד לא טובות, התעללות עצמית.

לפעמים אני מפלרטט עם הנושאים האלו. או שאני מתקרב אליהם.

אבל, אני כן בונה פרסונה יציבה שלי פה.

היא שאלה שאלה הגיונית. למה אני נותן לה לקרוא את זה?

האמת יש פעמים שחשבתי שזה רעיון מאוד לא טוב. כשאני עוסק בה ובמערכת בינינו למשל. גם זה לא כאילו אני לא רואה השלכות של זה על המציאות. היום פחות כי זה נראה כי אנחנו מפרידים בין מה שאני כותב פה לשיחות בינינו. לא לחלוטין. אבל בצורה שפויה דיו.

הקטע החשוב הוא שגם עם קיומו של הבלוג הזה, אני שומר על חלק מהקלפים שלי לא חשופים. גם בנוגע ליחסים בינינו.

אני הפנימי לפעמים מסוגל להיות חלאה ואם אפתח גורה על כולם פה, ובאמת גורה, לא יהיה לזה סוף.

אני תוהה לפעמים עם הפורמט שזה פתוח לכולם באמת נכון. אפילו חברים שלי בפייסבוק לא צריכים להיחשף לחרא שפה. אני צריך פורמט אחר.

אבל אני מתחמק מהשאלה. למה אני נותן לה לקרוא?

התשובה הכי פשוטה, כי אני נהנה שהיא יודעת. לא הכל. אלוהים ישמור היא קראה את סקס. זה היה אבל מין יציאה מהארון הלא גיי שלי שצריך שיכירו. שום דבר פה לא צריך להיות מצונזר.

אני נהנה שיש לי נקודת מבט שנייה. גם אם היא לא מציע תובנות חדשות.

אם נחזור לסופש ההוא בבסיס איתה, אהבתי רצח שהיא שאלה אותי שאלות והתעניינה. זה נתן לי אפשרות להסביר את מה שאני חושב יותר טוב. זאת הסיבה שהיא קוראת.

זה לא היה עובד עם כל מי שאני מכיר. צריך להגיע לאיזון עם אותו אדם בהדרגה. הבנה הולכת ומתעצמת שהבלוג הזה קיים בפני עצמו ולא משנה מה תאמר או תעשה אכתוב על זה וזה יהיה פה. זה משהו שהרוב יגיבו אליו עם פריחה קלה.

היא אמרה לי היום שאני לא משוגע. זה מצד אחד טוב כי זה מראה שהשריתי בה תחושת ביטחון עצמי וצלילות. ואני מרגיש בריא באופן כללי. אלו בהחלט הצדדים שהחלטתי לעבוד עליהם אחרי הפסיכולוגית.

אותם צדדים שכשלתי בהם גם בתיכון.

אבל כשאני רוצה לענות על השאלה: האם אני בריא? אני מתקשה לענות כן.

אני קנאי. כל כך קנאי שהתעצבנתי כשהידידה שלי סיפרה לי על ידידים אחרים שלה ואני עושה את המוות לחבר של אחותי רק כי אמרו לי שהוא דומה לי, יש לי פרצי זעם שאני מווסת תודה לאל אבל הייתי מספר פעמים קרוב לפצוע מישהו באימונים בגללם, אני עדיין נוטה להשתמש באותה מסכה מעצבנת שאני לא מסוגל להפסיק איתה ואני יודע שהיא לא בסדר כי אני לא רואה אנשים מסביבי עושים אותו הדבר, יש לי צורך הזוי לרצות אנשים ולהיות הבן אדם הטוב וזאת אחת הסיבות שאני כל כך לא נהנה בסקס כשאני חושב על זה, אני בורח מעימותים.

אבל אלו לא לקויות חמורות יותר משזה בעיות שיש לטפל בהן וחלקן נגעתי פה.

אני מנחש שיש לי משהו כמו שלוש בעיות שלא נגעתי בהן פה ולא אגע כי זה פרטי מדי. להחריד. שלוש בעיות אמיתיות שקצת מפחידות אותי. למזלי אני בורח מעימותים כך שלא אתמודד איתן.

ופה הבלוג גם עוזר כי ברגע למשל שאני בורח מעימות אני מסוגל להצביע על זה.

ואני חוזר על המנטרה שעכשיו יותר טוב לי מבתיכון. למעשה, לא הרגשתי כמו שאני מרגיש היום מאז אולי כיתה א.

כיתה ז הייתה אחת מהגרועות. גם ח וט. היה מזעזע מאוד. ההשפלות. השנאה.

י-יב היו בסדר אבל גם בהן היו בעיות שהרסו הכל. מנגד, אם הייתי ממשיך בקו המגמה של אותן שנים ייתכן ומצבי היה טוב יותר.

עליתי אקספוננציאלית אחרי התיכון ובצבא. כשיצאתי מחובלים הייתה בכלל עלייה חדה.

גם כשיש לי יותר חרא משהיה לי אי פעם בחיים. או לפחות יותר חרא שאני צריך באמת להתמודד איתו.

לבסוף יש משהו שהפריע לי זמן רב ביחסים בינינו אך כעת הצבעתי אליו.

הם מאוד חד צדדיים. אני מאוד אקטיבי והיא מאוד פסיבית. זה מעצבן אותי.

היא לא נפתחת בפני כמו שאני נפתח בפניה, לא מדברת איתי כמו שאני איתה וייתכן גם שלא רוצה כמו שאני רוצה.

למה זה?

ייתכן שהיא מפחדת להיחשף או שלא מעוניינת. אפשרי אבל לא הגיוני. הרי שנינו יודעים שאין לה מה להפסיד. שלא אפגע בה או ארכל עליה או אזיין אותה על כך.

זה מביך. זה נכון. גם לי זה מביך לפעמים. לקח לי זמן מה לפני שלחצתי על סנד לסקס ושקלתי בהתחלה למחוק אותו.

כמו דברים רבים אחרים. אבל זה מה שתרפי פה. זה שאתה מתמודד עם המביך.

מבוכה זה רגש שמרסן אותנו מלעשות דברים חשובים.

את זה למדתי גם באומנויות לחימה. אני זוכר פעם שהמאמן שלי לקראטה ואני ביצענו רנדורי. הוא חפן לי את הביצים ותפס את הראש. אם לא הייתי מהיר תגובה הייתי נפגע שם. קפצתי והתגלגלתי.

מבוכה או לא, לתקוף שם זה יעיל ולדעת מה לעשות כשתוקפים אותך לשם זה חשוב.

להרים את הברך לברכייה מטווח קרוב, להתקרב לאדם לטווח לא נעים ולפגוע במקומות כמו הכבד והשוק זה לא נעים. זה מביך. זה יעיל.

להטיל מישהו לקרקע דורש שתכניס את האגן שלך מתחת לגוף שלו כדי להכניס את כל משקל הגוף. מביך אבל יעיל.

להרגיש בנוח לדבר על פאקים אצלך, דברים שמפריעים לך ודברים שלא נעימים לך זה מביך אבל אחרי זה אתה יותר טוב עם עצמך. זה ראיתי עם ניצולי שואה והמשפחה השכולה.

ייתכן והיא לא צריכה אדם כזה בחייה כי יש לה חבר וידידות טובות. ייתכן שזה נכון. ואז היחסים בינינו מיותרים.

השאלה היא אם היא חושפת את עצמה באמת מולם.

קיבלתי גם תשובה לשאלה שלי. חילצתי אותה ממנה בשיניים. היא לא נמשכת מינית אלי.

זה הגיוני. הוצאתי את המיסתורין, הבעתי עניין רב וחשפתי צדדים שלי.

האם זה זה? סביר. אני יודע אבל דברים שראיתי שסותרים את זה.

מעניין אבל לא אחקור לעומק. לפחות לא בזמן הקרוב. אני ממצה נתונים פה כי זה יעיל למקומות אחרים.

לילה טוב פיפול.

סיכום סוף שבוע מצער

טוב, אז סגרתי חמישה ימים בבסיס. היום יהיה האחרון. איך נסכם את כל זה?

נתחיל בהיערכות לשבועיים הקרובים, הם הולכים להיות ממש ממש ממש טובים.

שבוע הבא אני בבסיס רק שלושה ימים. שאר הימים אני עובד בבקרים וייתכן גם בערב. אם לא אז אני הולך לאימונים בערבים. זו כבר התחלה טובה. אני חתום על כך רק ביום חופש אחד.

אני נפגש בסופ"ש עם הבחורה מהטינדר והפעם אני מתחייב לחרא הזה שיהיה טוב!

שבוע לאחר מכן אני נפגש עם הבחורה על בירה. זאת התחייבות. בשישי של אותו שבוע אני טס לקליפורניה ולא רואה את המדינה המסריחה הזאת לעוד שבועיים.

לאחר מכן הישוע מגיע, אני מכריז שאני כבר לא חייל בודד.

הנסיעה לקליפורניה תבוא בזמן טוב כי כנראה שאצטרך צינון גם מהיחסים עם הבחורה באותו הזמן פחות או יותר. אנחנו מאוד מסתדרים בזמן האחרון וקשה לי להאמין שאצליח לשמור על הטרנד חיובי לכל כך הרבה זמן בלי לפוצץ את זה.

כן כן, שבועיים סקסים ביותר.

כעת נחזור להווה המחריד.

בפועל, לא עשיתי יותר מדי בסופ"ש. כתבתי המון. את הרוב עוד לא פירסמתי כי זה בפוסט על דתות שאני מחכה שיושלם.

קראתי את הספר על תקשורת המונים. הבנתי שהקשר בינו לבין מדע או מחקר מתודולוגי ששווה משהו אפסי ולכן זנחתי אותו לקריאה קצת יותר טובה. מה יש למדעי הרוח ולמדע גרוע? זה לא כאילו הם יכולים להרשות את זה לעצמם. היסטוריה, מדעי המדינה ושאר החבר'ה בסופו של דבר עוסקים בתצפית על המציאות שניתנת למדידה ולכן היא צריכה לעמוד בסטנדרטים האלו. במקום זה אנחנו מקבלים המון מרצים סוצאליסטים, רדיקלים לכיוון השמאל שנכשלים מכל בחינה של אנשים אינטיליגנטים.

הספר השני שלי של הסופ"ש היה ההמשך לכרונולוגיה של אמבר, בסימן החד קרן (אכן כותרת הומוסקסואלית). אני אוהב את סיפורי אמבר. ז'ילז'ני כותב בצורה שכיף לקרוא.

אבל נהנתי יותר מהספר הקודם. ייתכן וזה כי הוא היה בסופ"ש הממש טוב שהיה לי ולצד זה הוא השרה אווירה מאוד רומנטית בכל הספר (עם הבחורה ההיא דארה). אני מאמין שזה חלק מזה אבל הדבר השני הוא שהספר הקודם הזיז יותר את העלילה. הספר הזה פשוט בחן את מה שכבר היה כתוב מפרספקטיבות שונות. הוא חשף המון פרטים בעלילה אבל לא הייתה התקדמות פסיכית. הספר גם הסתיים בסימן של מתח גדול מאוד.

הייתרון שלו על הקודם היה בעובדה שסוף סוף ממש נחשפנו חזק לפוליטיקה הפנימית בין האחים של מלוכת אמבר. כל הזמן נכתב כמה היא מתוחכמת ועדינה ופתאום זה נראה וזה היה ממש טוב.

ממש ממש טוב. לא הספיק בשבילי כדי להנות לגמרי מהספר אבל היה טוב.

הקטע הוא גם שרוג'ר החליט משום מה שזה רעיון טוב לדחוף לנו עמוק לגרון את העולם הקסום שלו והעולם הקסום של אמבר לא מתחבר לשום דבר שבני אדם יכולים להתחבר אליו אז בעיני זה קצת מבלבל ולא מובן מה שהוא רוצה להעביר. הטיולים ברחבי העולם היו מאוד לא ברורים.

כפי שכתבתי, זה לא מה שאני מחפש לרוב בספר. אני מחפש לקרוא דברים שבני אדם מסוגלים להתחבר אליהם. זה נכון גם לעולם פנטזיה.  המטרה בעולם פנטזיה קסום היא להקצין ולהעצים חלקים מהעולם האנושי כך שנבין אותם או שנראה אותם יותר טוב.

נקווה שהבא בסדרה יהיה יותר מהנה. ייקח זמן עד שאגיע אליו. אני מאוד נהנה לקרוא את הסדרה בדשא של המפקדה כשאני סוגר סופ"ש. הכי נהנה כשהבחורה נמצאת שם כשאני קורא את הסדרה. לא יודע למה, הרגעים בספר שהיו הכי מהנים היו הרגעים שהיא הייתה לידי ונתתי לה לקרוא את החלקים שאני נהניתי מהם. אני אוהב לצפות בה מתמקדת בדברים. אם זו העבודה שלה או ספרים.

נעבור הלאה לפני שאמשיך לזיין את המוח על זבל ^^ כאמור, לא אבצע שום מהלך כלפיה, לא אראה אותה באופן מיני ובטח שלא אומר לה כלום כזה. הסיכוי שנקדם את זה לזוגיות שווה לסיכוי שלוקי ירד מהשמיים ויכריז שאני המלך החדש של וואלהלה ואז נאכל יחד צלעות כבש או משהו מיתולוגי ולא סביר בעליל אחר.

נחתי הרבה בסופ"ש. נחתי המון בסופ"ש. דפקתי שנ"צים. בחיים לא דפקתי שנ"צים בחיי.

כלומר, חוץ מפעמיים. פעם אחת הייתה אחרי שבוע הפוך בקורס חובלים. שבוע הפוך זה שבוע בו אתה כמעט ולא ישן ורוב הפעילות שלך היא בלילה.

ביום האחרון נותנים לך לישון המון שעות, מעירים אותך לארוחת צהריים, מחזירים אותך לישון ואז משחררים אותך לשבת. רגעים נפלאים.

הפעם השנייה, בה אני ממש נהניתי, הייתה באוטובוס מחוץ לבסיס שלנו באילת אל הבסיס באשדוד. השמש חיממה אותנו, האוטובוס התנועע כמו ערסל וכולנו ישנו באושר. היה פשוט כיף. כאילו יצאנו מאזור מלחמה.

אני זוכר במיוחד את היום ההוא כי היה לי חבר שעלה יחד איתי לוועדות מנפות מהקורס. הוא היה בלחץ ועודדתי אותו כל הנסיעה. כמו אח.

באו הועדות, פעם ראשונה בצבא שנכנסנו ממש לבניין משרדים ממוזג עם כורסאות. הרגיש מוזר. סותר קצת את כל הרעיון של צבא. השאירו אותנו במטח כל השבוע ולבסוף זה קרה.

הופרשנו בעכו. אחרי מסע בבוקר. המסע היה מדהים. הכנתי את עצמי שזה יבוא, לא הייתי מופתע.

מילותיי היו כאלו: "אתם עושים טעות, ואני אחזור". לחצתי את היד של מפקד השלב. הוא נתן לי את הטלפון שלו. הם משרים בך את התחושה שכל הזמן דואגים לך גם ברגעים האחרונים. באותו רגע גם רציתי לחזור כי ידעתי שהם עשו טעות. אני עדיין מאמין שהייתי קצין לוחם מצוין. הם פשוט לא חיפשו בעיני קצין לוחם מהסוג שאני הצעתי.

התקלחתי. המקלחת הטובה ביותר שעשיתי בקורס. שמתי זין על כל העולם בחוץ ולקחתי את הזמן שלי לבד במקלחות. עליתי על א' לאט. פעם ראשונה בצבא שיכולתי לקחת את הזמן כשעליתי על מדים. גם פעם ראשונה שיכולתי לקחת את הזמן במקלחת.

אחרי זה אירגנתי את התיק שלי, הוצאתי פחית של Master Caffe שהחבאתי בו. צריך להחביא דברים כאלו אחרת מישהו יקח לך ברוח הקיבוציות המטופשת של הקורס. שתיתי אותו לאט וברוגע.

המש"קית שלי באה אלי בחיוך ותידרכה אותי מה אני צריך לעשות. הפעם בלי דיסטנס. היא הייתה מאוד נחמדה. הרגשתי שהיא חיבבה אותי.

יצאתי לרכבת. הקטע המעצבן הוא לנסוע עם אנשים טיפשים איתה מהקורס. חלקם ידעת שלא מגיע להם להיות שם ושנאת אותם. מעט היו איכותיים גם כמוך וחבל לך שהופרשו.

הגעתי לבה"ד. פעם ראשונה באמת שאתה נחשף לכאוס הצה"לי. שאתה באמת אינדבידואל בלי שום פיקוח עליך שיכול לעשות מה שהוא רוצה. יכול להיות שחיפשתי את זה בקורס. אני עדיין רואה אנשים שיוצאים מהקורס והם קצת בדיסאוריינטציה כי זרה להם התחושה שאין מישהו שינהל כל חלק קטן מהלו"ז שלהם. גם כשנותנים להם את האשליה שהם מנהלים אותו לעצמם ושהם חופשיים, הוא תמיד מנוהל ויש להם מעט שליטה. זרה להם גם החשיפה לאנשים פחות מורעלים ולפעמים גם פחות איכותיים. הם לא יודעים איך לאכול אותם.

אחרי שעות בבה"ד, העברתי עירעור על ההחלטה. הערעור נדחה אחרי שבועיים.

בחודש שלי בבית ידעתי מה קו הפעולה. אני אברר במה כרוך חזרה לגיבוש ויציאה מחדש לקורס ואברר במה כרוך יציאה לג'וב בתור איש מודיעין למשל.

אלו שני המסלולים היחידים שרציתי. הבנתי מתי שהוא שאם אני מנסה לחזור לחובלים הסיכוי להתקבל מחדש קטן מאוד והסיכוי הגדול יותר שיתקעו אותי בקרבי. לא רציתי להיות חפ"ש על הספינות, זה תפקיד פחות ממני ולא רציתי למות במדבר כי צה"ל שם זין על הירוקים שלו.

אז כשהגעתי לקורס בסטי"לים ידעתי מה יהיה קו הפעולה שלי.

אני מדוכא. לקחתי את כל הסימפטומים. היה שיקול גם לצאת מהצבא אבל זה היה פוגע בי אחר כך לדעתי.

לא אכלתי, הכרחתי את עצמי לבכות, לא ישנתי. האמנתי לשקר של עצמי.

שיחקתי בקלפים החזקים שלי: יש לי דירה שאני צריך לשמור עליה כי היא מקיימת תנאים חשובים בשבילי, לסבא שלי היו שתי חוליות שבורות בגב ואני צריך לטפל בו ואני חייל בודד בלי כסף.

עבודה ממושכת שעבדה. לא לחלוטין כמו שרציתי. הגעתי בסוף לקרייה בתפקיד נמוך ממני אבל הגעתי לאן שרציתי.

קצת גלשתי, נו טוב. הרעיון הוא כזה, הייתי מותש מהחודשים האחרונים וממש הייתי צריך לנקות את הראש.

ראיתי אמריקן פאי אתמול בפעם הראשונה.

את ההמשכים ראיתי קודם כבר ולא התלהבתי. מסתבר שהראשון ממש טוב. כלומר, נעזוב את זה שהוא מצחיק, הוא מדבר באמת על דברים אמיתיים והוא לא סרט הוליוודי חרא.

הוא מתעסק בבעיות של ילדים בני 17 והחרא שלהם והבלבול של הגיל הזה.

הילדים בני ה17 אמיתיים ודומים לילדים בגיל הזה. הדיאלוגים אמיתיים. האווירה אמיתית.

כשאתה רואה סרט כל כך טוב בייצוג קבוצת הגיל הזאת אתה מבין כמה האחרים עושים את זה חרא.

נהניתי.

שתיתי גם בקבוק יין באותו יום אז כתבתי רשומה מביכה בנושא.

היום שתיתי חצי בקבוק נוסף.

I regret nothing.

אני רוצה לראות את תלמה ולואיז. השמועות אומרות שהוא טוב. השאלה היא כמה הוא יכיל שיחות כוס וסוגיהן (מצד שני, סרט של נשים עם שיחות כוס לא ממש יכול לקרוא לעצמו פמניסטי) וכמה הוא באמת יהיה דיאלוגים שכיף לראות וקטעים מעניינים.

אני צריך לבדוק את תנאי המלגה באוניברסיטה בעמק הסיליקון. אבל כשאני חושב על זה, אני יודע איפה אני רוצה לחיות וללמוד. יפן או גרמניה. אמריקה זאת לא הבחירה שלי. וזה אמנם יהיה יותר קשה להגיע לאחת מהמדינות ההן, אבל גם לקליפורניה יהיה ממש זין להגיע ולהתאקלם.

אז מה אני עושה? אין לי מושג. אני לא אשרוף את הגשר הזה אבל את ההחלטה עצמה אצטרך לעשות רק בשנה האחרונה במלא.

בינתיים אלמד תיכנות וייתכן ואוסיף לזה גרמנית בהמשך.

לבסוף יש את כמות הצפיות בבלוג. לפני יומיים נכנסו כשבעים אנשים.
יש לי כניסות מצרפת וארה"ב.
זה מעניין כי זה מעורר אצלי חשש. אני מפחד שיקראו אותו אנשים שמכירים אותי וזה עשוי להיות קצת לא נעים.
מנגד, כל הרעיון פה זה לא להרגיש בושה לפרסם דברים. אם הם פרובוקטיבים או כנים מדי. אצטרך פשוט 
להתמודד עם זה.

זה הכל לבינתיים.

חג שמח פיפול.