אחד הרגעים הכי ניטשאים שקראתי היה אתמול.
הוא קטע את מעבר לטוב ורע למען מקבץ פרוזאי. זה כבר ניטשאי במיוחד לשלב פרוזה ביצירות שלו. כתיבה מאוד רגשנית עם מעט שכלתניות למרות שהיא משדרת כל כך הרבה יומרה שכלתנית. הן גם מפתות אותך להאמין שמדובר ברגע קט של נחת מהספר אבל זה שקר כי הוא מנסה לחדד את עצמו בקטעים אלו שמכילים בעיקר הבלים.
אחת מהן עסקה בנשים. לא מעט מהן עסקו בנשים. האחת שלי הייתה 144. הוא טען שם שנשים שפונות לפילוסופיה הן בעלות תכונות גבריות, חסרות מיניות. עקרות. ולמה גברים עוסקים מראשיתם בפילוסופיה? כי הגבר חיה עקרה הוא.
זה ניטשאי כי הוא פונה את האדם שאנחנו אמורים לזלזל בו רק כדי למחוץ את כל זה ולהציג אותו באור חיובי בטירוף בסוף הקטע אל מול ישות עלובה בהרבה. פה היא הגבר.
כי ההבדל הביולוגי בין גברים לנשים הוא שהגבר הוא המפרה ועל כן העקר (זה שאינו מסוגל להביא ילדים) והאישה היא הפורייה. מכאן צומחים כל ההבדלים בין המינים, אסטרטגיות הישרדות והתרבות ומבנה אנטומי עם מודיפיקציות בהתאם לכל מין.
גברים לא מסוגלים לחיות וליופי הנשי של הבאת ילדים ולכן הם פונים לבלבלת הפילוסופית שלהם.
ניטשה אהב נשים. פשוט יש לו דרך גרוע לבטא אהבה. אני רואה אותו כאדם מתוק ומסכן. מתוסבך עם עצמו, לא מסוגל להפגין אהבה ועל כן נידון לבדידות. אהב אישה אחת והיא הייתה לו לידידה בלבד.
נפטר גלמוד כשאפילו אחותו לועגת לו ועושה אף גרוע מזה ומכפישה את משנתו הפילוסופית. אני חש אליו סימפתיה כי אני רואה את עצמי בו. המאבק לאינדבידואליות, הקושי עם אהבה, הפסימיות הטראגית, הפאתוס, החשיבה היתירה. הוא עושה זאת אבל טוב יותר ממני בינתיים. גם אם מאוד לא קוהרנטי.
ואם הייתי ניטשאי הייתי מוסיף ואומר שפילוסופים ומדענים פונים למציאות השכלתנית כי הם מחפשים יופי שהעולם שלהם לוקה. כי אנחנו עם מכוער החושבים ועל כן אנחנו מפצים כך.
לא מסוגלים להנות ממתק שפתיים, מאישה יפה ועל כן עוסקים בתיאורה. בלעג עם אפשר. הכפשת הערכים הפופולארים.
ואומנים? אמנות היא שילוב בין שכל לרגש. זה בתור דיספלינה. האומן אבל פחות משתמש בשכל אלא יותר מנהיר את מחשבותיו לאחרים בעזרת מילים כשבפועל הוא יודע מה לעשות מתחושה, אינסטינקטים. אומן שמציב עקרונות נוקשים להצלחה וכישלון של אומנות כושל בלהבין שהרגש שולט באומנות ולא ניתן לשעבד אותה לעקרונות כבדים. האינטלקט פעמים רבות משועבד לרגש. מסביר הסברים משעממים וארוכים שנובעים מרגשות פשוטים שאיבדו את דרכם.
אולי האומנים הכי מבינים את העולם כי הם נעים לפי צה שמרגיש נכון ולא מה שעובד נכון עם העקרונות. אולי זו הדרך היחידה להכיר את המציאות. כמו soho הנזיר הבודהיסטית לעבור מאין ספור אומנויות ולהכיר את כולן ובכך להכיר את ה"בודהה", המציאות. כי המציאות לא משועבדת לסיבתיות הפשוטה שלנו. הדבר הכי קרוב הם החושים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה