דיוקנים. אני מתפרנסת מציור של דיוקנים.
כשאת בת חמש עשרה ואת מגלה שהקשיקושים שאת מציירת על המחברת כשהמורה לספרות מזיינת את המח מעידים על איזו מיומנות אדירה פתאום השמיים נראים חסרי גבולות.
איש עם כנפיים. זה מה שידעתי לצייר. כל הזמן רק לצייר את האיש עם הכנפיים ממריא מעלה. גרסאות שונות של אותו אדם. צלליות, הבעות פנים, סגנונות ציור. מתמקדת כל פעם במשהו אחר אבל הוא תמיד אותו אדם עם כנפיים והשמיים קוראים לו.
ואז את הופכת לסטודנט למדעי ההתנהגות וקולטת שאין לך משכורת ולעבוד במלצרות זה חרא אז את מתחילה לחפש מסביב.
מישהו מכיר מישהו ודרך אותו מישהו עשיתי ג'סטה למישהו ואז קלטתי שיש בזה כסף. אותו מישהו העביר את השם שלי למישאהוהים אחרים ומאז אני מציירת דיוקנים לאנשים עם יותר כסף מצרות.
תוך כדי גם מכירה אנשים יוקרתיים על כוס קווה.
בהתחלה זה היה כיף. עשיתי את זה יותר לעצמי מלהם. תירגלתי טכניקות, נתתי למחשבות לרחף. בכל אחד גילמתי את הבחור המכונף שלי. הדמיון צף וגלש לכל מיני מקומות מסרטי פנטזיה. אבל הם לא מחפשים פנטזיה. הם מחפשים שיציירו אותם במלוא כובד הראש והרושם. סקאטצ'ים מהנים הפכו לעבודה. הכי גרוע לחפש איך להפוך אותם מאנשי חליפות משעממים ליצירות מופת. זה דורש מקוריות כל פעם מחדש.
והם מתרשמים מהניתוח שלהם דרך הציור אבל תאכלס זה יותר חנופה מניתוח. "אתה תקוע בעצמך" אני רוצה לומר לכל אחד שמציע ניתוח של הדיוקנים האלה ולצייר לו חוטם של חזיר ולהפוך אותו לשמנמן.
הכי גרוע זה שזה גלש לחיי הזוגיות שלי.
"וואלה? את מציירת?" הם שואלים בבר על הדייט הראשון ואז מראים ציורים שהם אוהבים. כל אחד נהיה מבקר אומנות מעודן. ותמיד יש להם פנטזיה בראש לאיזה משהו ממש מגניב שיציירו להם. לפעמים הפנטזיה היא אפילו לא משהו ספציפי אלא רק שיהיה להם איזה ציור מפגר על הקיר. אז דייט ראשון הופך למשלחת עבודה, אני הופכת למברשת שלהם וככה אנחנו מתחילים לצאת קבוע.
לפעמים בלילות אני חוטאת לי. אני פותחת דף ציור ומציירת את הבחור שלי בלי שאף אחד יראה. נזכרת במה שעשיתי פעם.
מתוסכלת ממה שנהיה ממני. מכונת עבודה.
הם תמיד מתפלאים שאני לא מציירת לעצמי. הקיר שלי ריק מעבודות, אין לי קעקועים, כלום. אני לא יכולה להסביר להם למה. אני בקושי מכירה אותם. אני פשוט מאמינה עמוק בליבי שאני מציירת חרא. אם הם אוהבים אז הם אוהבים, לא אפריע להם אבל אני לא מסוגלת להסתכל על מה שאני מציירת. יש תמיד פאקים.
כשאת בת חמש עשרה ואת מגלה שהקשיקושים שאת מציירת על המחברת כשהמורה לספרות מזיינת את המח מעידים על איזו מיומנות אדירה פתאום השמיים נראים חסרי גבולות.
איש עם כנפיים. זה מה שידעתי לצייר. כל הזמן רק לצייר את האיש עם הכנפיים ממריא מעלה. גרסאות שונות של אותו אדם. צלליות, הבעות פנים, סגנונות ציור. מתמקדת כל פעם במשהו אחר אבל הוא תמיד אותו אדם עם כנפיים והשמיים קוראים לו.
ואז את הופכת לסטודנט למדעי ההתנהגות וקולטת שאין לך משכורת ולעבוד במלצרות זה חרא אז את מתחילה לחפש מסביב.
מישהו מכיר מישהו ודרך אותו מישהו עשיתי ג'סטה למישהו ואז קלטתי שיש בזה כסף. אותו מישהו העביר את השם שלי למישאהוהים אחרים ומאז אני מציירת דיוקנים לאנשים עם יותר כסף מצרות.
תוך כדי גם מכירה אנשים יוקרתיים על כוס קווה.
בהתחלה זה היה כיף. עשיתי את זה יותר לעצמי מלהם. תירגלתי טכניקות, נתתי למחשבות לרחף. בכל אחד גילמתי את הבחור המכונף שלי. הדמיון צף וגלש לכל מיני מקומות מסרטי פנטזיה. אבל הם לא מחפשים פנטזיה. הם מחפשים שיציירו אותם במלוא כובד הראש והרושם. סקאטצ'ים מהנים הפכו לעבודה. הכי גרוע לחפש איך להפוך אותם מאנשי חליפות משעממים ליצירות מופת. זה דורש מקוריות כל פעם מחדש.
והם מתרשמים מהניתוח שלהם דרך הציור אבל תאכלס זה יותר חנופה מניתוח. "אתה תקוע בעצמך" אני רוצה לומר לכל אחד שמציע ניתוח של הדיוקנים האלה ולצייר לו חוטם של חזיר ולהפוך אותו לשמנמן.
הכי גרוע זה שזה גלש לחיי הזוגיות שלי.
"וואלה? את מציירת?" הם שואלים בבר על הדייט הראשון ואז מראים ציורים שהם אוהבים. כל אחד נהיה מבקר אומנות מעודן. ותמיד יש להם פנטזיה בראש לאיזה משהו ממש מגניב שיציירו להם. לפעמים הפנטזיה היא אפילו לא משהו ספציפי אלא רק שיהיה להם איזה ציור מפגר על הקיר. אז דייט ראשון הופך למשלחת עבודה, אני הופכת למברשת שלהם וככה אנחנו מתחילים לצאת קבוע.
לפעמים בלילות אני חוטאת לי. אני פותחת דף ציור ומציירת את הבחור שלי בלי שאף אחד יראה. נזכרת במה שעשיתי פעם.
מתוסכלת ממה שנהיה ממני. מכונת עבודה.
הם תמיד מתפלאים שאני לא מציירת לעצמי. הקיר שלי ריק מעבודות, אין לי קעקועים, כלום. אני לא יכולה להסביר להם למה. אני בקושי מכירה אותם. אני פשוט מאמינה עמוק בליבי שאני מציירת חרא. אם הם אוהבים אז הם אוהבים, לא אפריע להם אבל אני לא מסוגלת להסתכל על מה שאני מציירת. יש תמיד פאקים.
כשהם מגישים לי עבודה אני אוהבת לשאול אותם שאלות נוקבות. ככה לחשוף את המצ'ואיסט הדביל שחשב שירשים אותי שיש לו ציור בראש בבר. פתאום מה שיש להם בראש לא כזה מייצג אותם. "מה הבעת הפנים של המאהב? הוא פוחד? דואג?
איך לצייר את הבחורה? איך אתה מדמיים אותה?"
והם לא מרגישים בנוח. השם ישמור לחשוף את עצמם לרגע של כנות בינם לבין עצמם.
אני מציירת את הדמויות שלהם כמו את הדיוקנים. מושלמים. יפים. חסונים, גבריים, חזקים, יציבים. וכשהם קיבלו את הצעצוע שלהם הם מאבדים עניין ולמען האמת גם אני מאבדת את העניין. אז אנחנו מזדיינים פעם או פעמיים וזה נגמר.
איך לצייר את הבחורה? איך אתה מדמיים אותה?"
והם לא מרגישים בנוח. השם ישמור לחשוף את עצמם לרגע של כנות בינם לבין עצמם.
אני מציירת את הדמויות שלהם כמו את הדיוקנים. מושלמים. יפים. חסונים, גבריים, חזקים, יציבים. וכשהם קיבלו את הצעצוע שלהם הם מאבדים עניין ולמען האמת גם אני מאבדת את העניין. אז אנחנו מזדיינים פעם או פעמיים וזה נגמר.
ואז פגשתי אותו ולא ידעתי איך לאכול אותו.
מגיע לדייט עם מעיל שחור, שיער פרוע, פנקס קטן בכיס שלו של המעיל שנרטב מהגשם בחוץ והוא מתעסק בלייבש אותו עם מבט מוטרד כל הדייט.
הזמין שליש בירה ושתה אותה לאט ממש.
זה לא ילך חשבתי לעצמי. הוא נראה תזזיתי, לא סגור על עצמו, מבולגן. היה בו משהו מעניין אבל.
דיברנו על הדברים הרגילים אבל הוא היה חודרני יותר.
"אז את לומדת פסיכולוגיה? איפה? מה מעניין אותך שם? מגדר? אני תמיד התעניינתי במגדר, למה אותך זה מעניין? ממתי ידעת שזה מה שאת רוצה?" וככל שהשאלות מתמשכות אני מרגישה יותר כמו בריאיון אבל זה בסדר כי נהניתי לספק את התשובות, זה גרם לי לחשוב על עצמי יותר.
סוף הלילה חזרתי הביתה שפוכה.
"ממש נהניתי :)" הוא סימס. ממה נהנה? הוא בקושי דיבר.
זרקתי את המפתחות על השולחן והתיישבתי. לא רציתי לישון. חשבתי קצת ואז היה רגע שבו רציתי לצייר משהו ממש. נכנסתי לחדר השינה והתחלתי לצייר כמו מטורפת. זה היה בראש שלי. זה יצא. זה היה מדהים בעיני באותו הרגע.
היא הייתה ערומה לחלוטין ומסתירה את שדיה עם היד. ידה השנייה שומרת על העורף, ממסגרת את התמונה ואת ראשה. שיער גולש חום, עיניים גדולות המתעמקות בתחושה. זו הייתה אני כמו שמעולם לא ראיתי אותה.
המשכתי לצאת איתו. לא יודעת, זה היה מעניין.
דייט שלישי הוא סיפר לי שהוא כותב.
נשיקה ראשונה רק הייתה בדייט רביעי בבר כשהיה לו רגע שהוא העז לקפוץ לשפתיי בספונטאניות ובהיסוס קל בשפתיו.
אבל הראיתי לו שזה בסדר.
"פחות לשון." אמרתי עם חיוך. הוא הצחיק אותי עם כמה שהיה מגושם. חשתי כמו הבחורה בציור שלי. מבולבלת, ערומה, מנוצלת אבל לא לרעה, מרצון, הייתכן? פעמים רבות התמסרתי לנשיקה. מעטים היו עם סיבה ורצון יותר מאשר הוא היה שם וזה מה שהוא רצה, אבל איתו רציתי. שזה מצחיק כי הוא לא היה זה. לא מה שהייתי מציירת בדיוקנים שלי כהתגלמות הגבריות.
והייתי פחות לחוצה איתו ויותר רגוע ויותר מעמיקה והרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.
דייט שישי רק הגעתי לו לבית. מלא ספרים זרוקים בכל מקום, מגבת על הכיסא, מחבת משומן על הכיריים מהבוקר. הוא עשה סדר בשבילי הוא אמר. כן בטח.
הוא הושיב אותי ונתן לי בירה.
"את מציירת, נכון?"
"כן." הנה זה מתחיל חשבתי לעצמי. אבל כמו בשאר ההתקלויות איתו, כאן זה היה עם טאץ' אישי שלו.
"היה לי תמיד רצון... אני יודע שאומנים בדרך כלל לא אוהבים שנוגעים להם באומנות אבל אני רוצה משהו."
"אתה רוצה שאצייר אותך?"
"כן."
הוא תיאר ותיאר ואני התעלמתי מהפרטים כמו תמיד. הם משעממים. לא ממש אכפת להם בדרך כלל כי הם לא מבינים בעצמם. שאלתי את השאלות הנוקבות והוא הגיב בגימגום וזה הצחיק אותי.
הוא לא הזכיר את הציור יותר בכלל. לא באף דייט. לא חושבת שהיה נעים לו.
לבסוף ציירתי אותו. כתפיים מוצקות, שכוב על הספה תחת עץ עם ספר ביד וקורא. האמנתי שזה אפיין אותו.
המרכיבים עוד היו שם. השיער המקורזל השחרחר והפרוע, השיניים העקומות, העיניים הבוחנות, אבל הכל היה יותר אסתטי.
התיישבנו בדירה שלו. הוא עישן את הסיגריות האוקראניות שאהב. הן היו חרא. אני שנאתי אותן. הן גם לא היו יוקרתיות או משהו, סתם פאקט זול שהוא כנראה אסף באחד מהטיולים אבל נהנה לעשן. כמו בכל דבר, אני מנחשת ששמר אותו לאירוע הנכון. הוא תמיד חיפש את האירוי הנכון להכל.
הוא התבונן עמוק על הציור ולבסוף הוציא מהפה שלו:
"זה יפה, אבל זה לא מה שביקשתי."
"מה?" שאלתי כאילו קיבלתי כרגע מכה על הלחי ולא ידעתי מאין היא צצה.
"זה נורא מושלם, לא טבעי."
"מה אתה רוצה שאני אצייר?"
"אני רוצה איך שאת רואה אותי."
הוא הכעיס אותי. בלילה התחלתי לצייר המון סקאצ'ים. בהתחלה מכוערים, עלובים, מעליבים אבל זה לא היה זה. כעסתי עליו ממש. מה הוא חושב שנוא שונא את זה. איך שאני רואה? חתיכת פלצן. אבל לאט לאט הם קיבלו צורה. נזכרתי בבחור המכונף שלי והוא נכנס לעבודות. ציירתי 16 במספר בלילה. האחרונה הייתה מושלמת.
הוא נעמד באמצע רחוב סואן, האנשים מסביבו רצים אבל הוא בשקט של עצמו עוצם את העיניים.
קטן אבל בוהק ומושך את תשומת הלב. פרוע, מבולגן אבל מתחת לבגדים הגדולים עליו במספר מידות נמצא ילד יפפה.
התאהבתי בו. הציור היה אחת העבודות היותר יפות שלי. גם אם היא לא ממש שלי כי הייתה מטלה ממישהו אחר. לא, זה היה במאה אחוז שלי. המחשבות, הרגשות, התפיסות, הראייה שלי. הוא סתם היה שם כדי ללכוד את הרגע.
קבעתי איתו כמה שיותר מהר. אצלו בבית. עוד לא באנו אליי.
הוא הציע לי ויסקי כשהגעתי. אני משוכנעת שבחר אותו עוד הרבה לפני.
דחיתי.
הוצאתי את הציור משקית והוא היה מופתע שבכלל היה שם.
"כבר תליתי את הקודם."
"זה לא מה שביקשת אבל."
"כן, אבל לא היה לי נעים, עבדת קשה."
"אז בגלל זה עבדתי אפילו יותר קשה."
הוא ראה אותו ובמהרה חייך. הוא אהב את זה. ראו אצלו בעיניים. היה לו וריד שהתעבה במצח כל פעם שמוחו שצף. ניצחתי את הבן זונה.
"הוא ממש טוב." הוא אמר לבסוף.
"אני שמחה שאתה אוהב."
"אי אפשר לזייף דברים כאלה."
"למה זה היה לך חשוב כל כך?"
הוא הסתכל עליי זמן מה, הדליק סיגריה, חשב, גיבש משהו ואז אמר בסוף:
"אני כותב ואני שונא לכתוב ברכות יום הולדת. כי בשבילי ברכה זה ניתוח של האדם שמולי. אבל מעטים האנשים שמוכנים לשמוע שהם בני אדם פשוטים, הם רוצים לשמוע שהם נשגבים. זה היה ממש זה. את ניסית לשקר לי כדי למצוא חן בעיני אבל אני לא רוצה שתשקרי. אני רוצה שתאמרי לי מה את חושבת עלי. תדעי לך שהאנשים שהכי קרובים אליך רוצים לשמוע בדיוק מה שאת חושבת. הם הכי יעריכו את זה."
הוא הביט בעיני כשסיים, מחפש תגובה בפניי אבל אני לא יכולתי לחשוב באותו הרגע. הבטתי בעיניו המעמיקות ולרגע פתאום הן היו פשוט סקסיות. הגוף הצנום הפך לקסום. הנעתי את ידי אל רגלו והתחלתי לגעת והוא מתקרב אלי ונושק. הוא קירב את ידו אבל לא נגע ואני הצמדתי אותה לחזה שלי. החום עלה בגופי וזה הרגיש מופלא.
נעמדנו שנינו והלכנו לחדר השינה. הוא היה מעלי במיטה והתחיל לפתוח את הכפתורים בחולצה שלי ולנשוק לי עד שהגיע לפופיק. הוא הביט בעיני.
"זה בסדר?" הוא שאל.
"פשוט שתוק ותמשיך." אבל לא כעסתי.
הוא פתח את המכנס ונשק לי שם.
הוא היה עדין ורגוע. ידע בדיוק לשמוע אותי ולהקשיב. מתי להגביר קצב ומתי להאט. כמו מאלף מקצועי. גמרתי פעם אחת ונשכבנו במיטה והוא הביט בי ומתענג מהרגע. שמתי יד על החזה שלו והרגשתי את פעימות הלב שרצות. עליתי עליו ונעתי מעלה מטה. השדיים חשופים לעיניו ומוסתרים בידי. הרגשתי כמו בציור. מין דז'ה וו שכזה. חשופה אבל בקטע טוב.
לאחר מכן היינו עייפים במיטה.
היה שקט לזמן מה. הסתכלתי עליו בשקט והוא הביט בי חצי רדום. היה לי דחף לעוד.
"תקריא לי אחת מהעבודות שלך."
"הן לא שוות הרבה" הוא אמר.
"ובכל זאת."
"שמעי הן לא ערוכות ממש, אני סתם כותב בשביל עצמי."
"אתה ראית את שלי!"
הוא הלך למגירה והוציא פנקס. הכתיבה באמת הייתה לא ערוכה. בכתב שמובן רק לו וכל פסקה או שתיים המחשבות טיילו הרחק ממה שרצה לכתוב.
כל כמה זמן מאותו היום הוא הקריא לי יצירות שלו. הם היו סיפורים קצרים על דברים שנראים שרירותיים. בלי יותר מדי ניסיון לומר משהו מיוחד או לספר סיפור מבריק ובכל זאת מבהירים היטב משהו. איזו מחשבה שעלתה לו או רגש. אבל הוא דרש מחיר על כל סיפור.
תמיד חיפש את התגובה שלי. מה אני חושבת עליו. הוא לא ציפה רק ל"אהבתי" המשמים של אלו שהעסיקו אותי ששווה כמו דלי של חרא ולא באמת אומר כלום. הוא רצה מחשבות. הוא רצה שאשפוט אותו.
ואז הצעתי פרשנויות, מה עובר לו בראש. זה נהיה יותר סקאטץ' פסיכולוגי שלו מכל דבר אחר. והתחלנו לדבר על דברים חדשים. פתאום הדיוקן הכי גדול שציירתי היה דווקא שלו וזה גם היה הכי מעניין כי הוא דרש ממני לחקור ולחשוב ולראות איך אני רואה את הדיוקנות שלי.
בתקופה הזאת הפסקתי לצייר אנשים בשביל כסף. פתחתי דף באינטרנט והכנסתי אליו את כל היצירות שלי. התחלתי לעבוד כמלצרית באיזה בית קפה. בלילות ציירתי וביליתי איתו ולפעמים הראיתי לו עבודות שלי.
האיש עם הכנפיים התערבב איתו והוא עם האיש עם הכנפיים עד שהיו כמעט אותו דבר. מרחפים להם אל על לשום מקום מיוחד, רק מעלה בראשם.
אף פעם לא היינו פרועים יותר מדי. היינו יושבים ומדברים במקומות שונים. מסעדות, ברים, בבית שלי או שלו. הוא בישל הרבה, אהב לבשל וזה טוב כי אהבתי אוכל למרות שאף פעם לא אהבתי להראות את זה. מחזיקה מזלג בעדינות ולוקחת קצת אוכל כל פעם והוא מביט ומחייך. לא תמיד לקח לעצמו גם. רצה לראות אותי משמינה.
הוא שנא תבלינים. העדיף להשתמש במרכיבים מאוד טריים ולתת להם לעשות את העבודה. מזל שידע לעשות את זה טוב.
השתחררו אצלי לפעמים אנחות הנאה.
מכונסים בתוך עצמנו, לא מערבים את העולם במה שהולך בינינו.
רואים סרטים שאני אוהבת והוא מסתכל ואומר לי מה הוא חושב.
אני הנחיתי את המין שלנו. שנאתי לעשות את זה. הוא נהנה מסקס אבל תמיד רצה לרצות אותי.
מגיע לדייט עם מעיל שחור, שיער פרוע, פנקס קטן בכיס שלו של המעיל שנרטב מהגשם בחוץ והוא מתעסק בלייבש אותו עם מבט מוטרד כל הדייט.
הזמין שליש בירה ושתה אותה לאט ממש.
זה לא ילך חשבתי לעצמי. הוא נראה תזזיתי, לא סגור על עצמו, מבולגן. היה בו משהו מעניין אבל.
דיברנו על הדברים הרגילים אבל הוא היה חודרני יותר.
"אז את לומדת פסיכולוגיה? איפה? מה מעניין אותך שם? מגדר? אני תמיד התעניינתי במגדר, למה אותך זה מעניין? ממתי ידעת שזה מה שאת רוצה?" וככל שהשאלות מתמשכות אני מרגישה יותר כמו בריאיון אבל זה בסדר כי נהניתי לספק את התשובות, זה גרם לי לחשוב על עצמי יותר.
סוף הלילה חזרתי הביתה שפוכה.
"ממש נהניתי :)" הוא סימס. ממה נהנה? הוא בקושי דיבר.
זרקתי את המפתחות על השולחן והתיישבתי. לא רציתי לישון. חשבתי קצת ואז היה רגע שבו רציתי לצייר משהו ממש. נכנסתי לחדר השינה והתחלתי לצייר כמו מטורפת. זה היה בראש שלי. זה יצא. זה היה מדהים בעיני באותו הרגע.
היא הייתה ערומה לחלוטין ומסתירה את שדיה עם היד. ידה השנייה שומרת על העורף, ממסגרת את התמונה ואת ראשה. שיער גולש חום, עיניים גדולות המתעמקות בתחושה. זו הייתה אני כמו שמעולם לא ראיתי אותה.
המשכתי לצאת איתו. לא יודעת, זה היה מעניין.
דייט שלישי הוא סיפר לי שהוא כותב.
נשיקה ראשונה רק הייתה בדייט רביעי בבר כשהיה לו רגע שהוא העז לקפוץ לשפתיי בספונטאניות ובהיסוס קל בשפתיו.
אבל הראיתי לו שזה בסדר.
"פחות לשון." אמרתי עם חיוך. הוא הצחיק אותי עם כמה שהיה מגושם. חשתי כמו הבחורה בציור שלי. מבולבלת, ערומה, מנוצלת אבל לא לרעה, מרצון, הייתכן? פעמים רבות התמסרתי לנשיקה. מעטים היו עם סיבה ורצון יותר מאשר הוא היה שם וזה מה שהוא רצה, אבל איתו רציתי. שזה מצחיק כי הוא לא היה זה. לא מה שהייתי מציירת בדיוקנים שלי כהתגלמות הגבריות.
והייתי פחות לחוצה איתו ויותר רגוע ויותר מעמיקה והרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.
דייט שישי רק הגעתי לו לבית. מלא ספרים זרוקים בכל מקום, מגבת על הכיסא, מחבת משומן על הכיריים מהבוקר. הוא עשה סדר בשבילי הוא אמר. כן בטח.
הוא הושיב אותי ונתן לי בירה.
"את מציירת, נכון?"
"כן." הנה זה מתחיל חשבתי לעצמי. אבל כמו בשאר ההתקלויות איתו, כאן זה היה עם טאץ' אישי שלו.
"היה לי תמיד רצון... אני יודע שאומנים בדרך כלל לא אוהבים שנוגעים להם באומנות אבל אני רוצה משהו."
"אתה רוצה שאצייר אותך?"
"כן."
הוא תיאר ותיאר ואני התעלמתי מהפרטים כמו תמיד. הם משעממים. לא ממש אכפת להם בדרך כלל כי הם לא מבינים בעצמם. שאלתי את השאלות הנוקבות והוא הגיב בגימגום וזה הצחיק אותי.
הוא לא הזכיר את הציור יותר בכלל. לא באף דייט. לא חושבת שהיה נעים לו.
לבסוף ציירתי אותו. כתפיים מוצקות, שכוב על הספה תחת עץ עם ספר ביד וקורא. האמנתי שזה אפיין אותו.
המרכיבים עוד היו שם. השיער המקורזל השחרחר והפרוע, השיניים העקומות, העיניים הבוחנות, אבל הכל היה יותר אסתטי.
התיישבנו בדירה שלו. הוא עישן את הסיגריות האוקראניות שאהב. הן היו חרא. אני שנאתי אותן. הן גם לא היו יוקרתיות או משהו, סתם פאקט זול שהוא כנראה אסף באחד מהטיולים אבל נהנה לעשן. כמו בכל דבר, אני מנחשת ששמר אותו לאירוע הנכון. הוא תמיד חיפש את האירוי הנכון להכל.
הוא התבונן עמוק על הציור ולבסוף הוציא מהפה שלו:
"זה יפה, אבל זה לא מה שביקשתי."
"מה?" שאלתי כאילו קיבלתי כרגע מכה על הלחי ולא ידעתי מאין היא צצה.
"זה נורא מושלם, לא טבעי."
"מה אתה רוצה שאני אצייר?"
"אני רוצה איך שאת רואה אותי."
הוא הכעיס אותי. בלילה התחלתי לצייר המון סקאצ'ים. בהתחלה מכוערים, עלובים, מעליבים אבל זה לא היה זה. כעסתי עליו ממש. מה הוא חושב שנוא שונא את זה. איך שאני רואה? חתיכת פלצן. אבל לאט לאט הם קיבלו צורה. נזכרתי בבחור המכונף שלי והוא נכנס לעבודות. ציירתי 16 במספר בלילה. האחרונה הייתה מושלמת.
הוא נעמד באמצע רחוב סואן, האנשים מסביבו רצים אבל הוא בשקט של עצמו עוצם את העיניים.
קטן אבל בוהק ומושך את תשומת הלב. פרוע, מבולגן אבל מתחת לבגדים הגדולים עליו במספר מידות נמצא ילד יפפה.
התאהבתי בו. הציור היה אחת העבודות היותר יפות שלי. גם אם היא לא ממש שלי כי הייתה מטלה ממישהו אחר. לא, זה היה במאה אחוז שלי. המחשבות, הרגשות, התפיסות, הראייה שלי. הוא סתם היה שם כדי ללכוד את הרגע.
קבעתי איתו כמה שיותר מהר. אצלו בבית. עוד לא באנו אליי.
הוא הציע לי ויסקי כשהגעתי. אני משוכנעת שבחר אותו עוד הרבה לפני.
דחיתי.
הוצאתי את הציור משקית והוא היה מופתע שבכלל היה שם.
"כבר תליתי את הקודם."
"זה לא מה שביקשת אבל."
"כן, אבל לא היה לי נעים, עבדת קשה."
"אז בגלל זה עבדתי אפילו יותר קשה."
הוא ראה אותו ובמהרה חייך. הוא אהב את זה. ראו אצלו בעיניים. היה לו וריד שהתעבה במצח כל פעם שמוחו שצף. ניצחתי את הבן זונה.
"הוא ממש טוב." הוא אמר לבסוף.
"אני שמחה שאתה אוהב."
"אי אפשר לזייף דברים כאלה."
"למה זה היה לך חשוב כל כך?"
הוא הסתכל עליי זמן מה, הדליק סיגריה, חשב, גיבש משהו ואז אמר בסוף:
"אני כותב ואני שונא לכתוב ברכות יום הולדת. כי בשבילי ברכה זה ניתוח של האדם שמולי. אבל מעטים האנשים שמוכנים לשמוע שהם בני אדם פשוטים, הם רוצים לשמוע שהם נשגבים. זה היה ממש זה. את ניסית לשקר לי כדי למצוא חן בעיני אבל אני לא רוצה שתשקרי. אני רוצה שתאמרי לי מה את חושבת עלי. תדעי לך שהאנשים שהכי קרובים אליך רוצים לשמוע בדיוק מה שאת חושבת. הם הכי יעריכו את זה."
הוא הביט בעיני כשסיים, מחפש תגובה בפניי אבל אני לא יכולתי לחשוב באותו הרגע. הבטתי בעיניו המעמיקות ולרגע פתאום הן היו פשוט סקסיות. הגוף הצנום הפך לקסום. הנעתי את ידי אל רגלו והתחלתי לגעת והוא מתקרב אלי ונושק. הוא קירב את ידו אבל לא נגע ואני הצמדתי אותה לחזה שלי. החום עלה בגופי וזה הרגיש מופלא.
נעמדנו שנינו והלכנו לחדר השינה. הוא היה מעלי במיטה והתחיל לפתוח את הכפתורים בחולצה שלי ולנשוק לי עד שהגיע לפופיק. הוא הביט בעיני.
"זה בסדר?" הוא שאל.
"פשוט שתוק ותמשיך." אבל לא כעסתי.
הוא פתח את המכנס ונשק לי שם.
הוא היה עדין ורגוע. ידע בדיוק לשמוע אותי ולהקשיב. מתי להגביר קצב ומתי להאט. כמו מאלף מקצועי. גמרתי פעם אחת ונשכבנו במיטה והוא הביט בי ומתענג מהרגע. שמתי יד על החזה שלו והרגשתי את פעימות הלב שרצות. עליתי עליו ונעתי מעלה מטה. השדיים חשופים לעיניו ומוסתרים בידי. הרגשתי כמו בציור. מין דז'ה וו שכזה. חשופה אבל בקטע טוב.
לאחר מכן היינו עייפים במיטה.
היה שקט לזמן מה. הסתכלתי עליו בשקט והוא הביט בי חצי רדום. היה לי דחף לעוד.
"תקריא לי אחת מהעבודות שלך."
"הן לא שוות הרבה" הוא אמר.
"ובכל זאת."
"שמעי הן לא ערוכות ממש, אני סתם כותב בשביל עצמי."
"אתה ראית את שלי!"
הוא הלך למגירה והוציא פנקס. הכתיבה באמת הייתה לא ערוכה. בכתב שמובן רק לו וכל פסקה או שתיים המחשבות טיילו הרחק ממה שרצה לכתוב.
כל כמה זמן מאותו היום הוא הקריא לי יצירות שלו. הם היו סיפורים קצרים על דברים שנראים שרירותיים. בלי יותר מדי ניסיון לומר משהו מיוחד או לספר סיפור מבריק ובכל זאת מבהירים היטב משהו. איזו מחשבה שעלתה לו או רגש. אבל הוא דרש מחיר על כל סיפור.
תמיד חיפש את התגובה שלי. מה אני חושבת עליו. הוא לא ציפה רק ל"אהבתי" המשמים של אלו שהעסיקו אותי ששווה כמו דלי של חרא ולא באמת אומר כלום. הוא רצה מחשבות. הוא רצה שאשפוט אותו.
ואז הצעתי פרשנויות, מה עובר לו בראש. זה נהיה יותר סקאטץ' פסיכולוגי שלו מכל דבר אחר. והתחלנו לדבר על דברים חדשים. פתאום הדיוקן הכי גדול שציירתי היה דווקא שלו וזה גם היה הכי מעניין כי הוא דרש ממני לחקור ולחשוב ולראות איך אני רואה את הדיוקנות שלי.
בתקופה הזאת הפסקתי לצייר אנשים בשביל כסף. פתחתי דף באינטרנט והכנסתי אליו את כל היצירות שלי. התחלתי לעבוד כמלצרית באיזה בית קפה. בלילות ציירתי וביליתי איתו ולפעמים הראיתי לו עבודות שלי.
האיש עם הכנפיים התערבב איתו והוא עם האיש עם הכנפיים עד שהיו כמעט אותו דבר. מרחפים להם אל על לשום מקום מיוחד, רק מעלה בראשם.
אף פעם לא היינו פרועים יותר מדי. היינו יושבים ומדברים במקומות שונים. מסעדות, ברים, בבית שלי או שלו. הוא בישל הרבה, אהב לבשל וזה טוב כי אהבתי אוכל למרות שאף פעם לא אהבתי להראות את זה. מחזיקה מזלג בעדינות ולוקחת קצת אוכל כל פעם והוא מביט ומחייך. לא תמיד לקח לעצמו גם. רצה לראות אותי משמינה.
הוא שנא תבלינים. העדיף להשתמש במרכיבים מאוד טריים ולתת להם לעשות את העבודה. מזל שידע לעשות את זה טוב.
השתחררו אצלי לפעמים אנחות הנאה.
מכונסים בתוך עצמנו, לא מערבים את העולם במה שהולך בינינו.
רואים סרטים שאני אוהבת והוא מסתכל ואומר לי מה הוא חושב.
אני הנחיתי את המין שלנו. שנאתי לעשות את זה. הוא נהנה מסקס אבל תמיד רצה לרצות אותי.
אבל משהו לא נעם לי. פחדתי. הרגשתי שהוא לא אוהב את כל זה ולא אומר כלום. זה הכעיס אותי. הוא לא יאמר אם משהו מפריע לו.
"מה אתה חושב עלי?" שאלתי אותו פעם אחת.
"קשה לי לומר. את משהו מיוחד." הוא השיב וזה הכעיס אותי אפילו יותר.
הוא מושלם בדרכו העקומה שלו. עם הספרים החופרים שלו, הגוף הצנום והיצירות המבולגנות. משהו שונה, קסום, שיוצא מספר פנטזיה. מאיזה מדבר שחוח אל הוא מופיע ומבקש שתצייר לו כבשה ואת עם מטוס שבור שלא מסוגל כבר להמריא מביטה מעלה וחושבת לעצמך שייתכן ועוד אפשר להגיע השמיימה.
חלק מהיצירות שלי נמכרו מהאתר. הפתיע אותי. הן היו לקויות. האם כל אומן שונא את העבודה שלו או שזו רק אני?
בית הקפה מכביד עלי, התואר הורס אותי והציורים קורעים אותי.
קיבלתי בעבודה חשובה שלי 98. ציון מצוין. החזקתי אותה ביד והגעתי הביתה. אני הרוסה. גמורה מהכל. בחדר השינה שלי עמד קנבס עם ציור עוד לא גמור. גבר ואישה מתנשקים. משהו פשוט. המבט בעיניה עקום, היא רוצה לברוח מהמציאות הזאת. ניתצתי אותה באלימות שלא ידעתי שהייתה בתוכי.
הדלת לבית נפתחה. נתתי לו מפתח לפני זמן מה. הוא ההיט בי בוכה, הרוסה.
"מה קרה?" הוא עמד בכניסה.
"זה כל מה שהולך לי עכשיו בחיים."
"רוצה שאמזוג לך וודקה?" התבדחנו פעמים רבות שוודקה היא התרופה המושלמת לדיכאון.
"אני צריכה שקט."
"אני הולך למזוג." הוא הכיר אותי יותר מדי טוב. זה עיצבן אותי.
התיישבתי מולו בשולחן.
"אתה שונא אותי."
"למה את אומרת?"
"אמרת בעצמך שאתה לא אומר למי שאתה לא קרוב אליו את האמת. אתה שונא אותי. אתה לא מוכן לומר לי מה אתה חושב עלי."
"כי איתך זה שונה."
"איך זה שונה בדיוק?"
"לא יודע. זה שונה."
"די נו, תפסיק עם זה."
"אני לא יכול."
הוא התבונן בבקבוק.
"צא מפה."
"הכל בסדר מאמי?"
"אני לא רוצה לראות אותך. צא מפה."
הוא השליך את הבקבוק לרצפה. פעם ראשונה שנשבר ככה.
"אני מנסה למצוא פגם בך ואני לא מסוגל. חוקרים קוראים לזה אהבה. אני מאוהב בך."
השתתקתי.
"אני לא מושלם. אני עומד פה באי ודאות כי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שאת בוכה ושאין לי איך לעזור לך. אני אוהב אותך. אין לי איך לומר את זה אחרת."
"זו פעם ראשונה שאמרת את זה."
"כי... לא יודע, אני לא טוב בחרא הזה. אני טוב בלכתוב מה שאני חושב בצורה מבולגנת."
"אני פשוט צריכה שקט היום."
"את רוצה שאעזוב?"
"כן."
הוא עזב. מהיום למחרת הוא סימס לי כל יום, ניסה לברר מה קורה איתי. לא יכולתי לדבר איתו. כעסתי, הייתי מתוסכלת, בבלאגן. התפטרתי מהעבודה. לא רציתי לראות יותר אנשים. שזאת בעיה כי כרגע לא היה לי יותר מקור הכנסה.
אסאמאסים דואגים הפכו לאסאמאסים יומיומיים כאלו עם המון סמיילים ותמונות מצחיקות. אלו אפילו עיצבנו אותי יותר.
סוך החודש הגיע ואז הגיע מבול של טלפונים. כל שעה הוא התקשר. הוא ממש השתגע.
בעשר בלילה עניתי בסוף.
"מה?!" שאלתי בכעס.
"למה את לא עונה לי?!"
"כי נמאס לי!"
"אל תשקרי לי. זה לא כי נמאס לך."
"אז למה?"
"כי את לא מרשה לעצמך לאהוב את עצמך. להנות מהחיים. אז את נתקעת בשיגרות יומיומיות מפגרות כדי להיחלץ מהמצב שחס וחלילה תהיה מרוצה מהכל."
"לא. זה כי אתה פוץ חסר ביטחון ומעצבן."
הוא השתתק. טוב מאוד.
"אני אוהב אותך ואני יודע שאת אוהבת אותי."
"יופי." הזלתי דמעה על מה שהיה ועל מה שלא יהיה יותר. "אבל אני בוחרת לעצמי."
הטלפון התנתק. יכול להיות שאני כיביתי אותו. אני כבר לא יודעת. מזגתי לעצמי כוס וודקה וחבל כי היה עדיף שאשתה ישר את כל הבקבוק בלי המתווך. בכי שקט. בלי יותר מדי התרגשות. בכי של אדם מתאבל שמקבל את שקרה.
הלכתי לחדר, פתחתי קנבס והתחלתי לצייר.
הפעם הבחור עם הכנפיים היה אני.
"מה אתה חושב עלי?" שאלתי אותו פעם אחת.
"קשה לי לומר. את משהו מיוחד." הוא השיב וזה הכעיס אותי אפילו יותר.
הוא מושלם בדרכו העקומה שלו. עם הספרים החופרים שלו, הגוף הצנום והיצירות המבולגנות. משהו שונה, קסום, שיוצא מספר פנטזיה. מאיזה מדבר שחוח אל הוא מופיע ומבקש שתצייר לו כבשה ואת עם מטוס שבור שלא מסוגל כבר להמריא מביטה מעלה וחושבת לעצמך שייתכן ועוד אפשר להגיע השמיימה.
חלק מהיצירות שלי נמכרו מהאתר. הפתיע אותי. הן היו לקויות. האם כל אומן שונא את העבודה שלו או שזו רק אני?
בית הקפה מכביד עלי, התואר הורס אותי והציורים קורעים אותי.
קיבלתי בעבודה חשובה שלי 98. ציון מצוין. החזקתי אותה ביד והגעתי הביתה. אני הרוסה. גמורה מהכל. בחדר השינה שלי עמד קנבס עם ציור עוד לא גמור. גבר ואישה מתנשקים. משהו פשוט. המבט בעיניה עקום, היא רוצה לברוח מהמציאות הזאת. ניתצתי אותה באלימות שלא ידעתי שהייתה בתוכי.
הדלת לבית נפתחה. נתתי לו מפתח לפני זמן מה. הוא ההיט בי בוכה, הרוסה.
"מה קרה?" הוא עמד בכניסה.
"זה כל מה שהולך לי עכשיו בחיים."
"רוצה שאמזוג לך וודקה?" התבדחנו פעמים רבות שוודקה היא התרופה המושלמת לדיכאון.
"אני צריכה שקט."
"אני הולך למזוג." הוא הכיר אותי יותר מדי טוב. זה עיצבן אותי.
התיישבתי מולו בשולחן.
"אתה שונא אותי."
"למה את אומרת?"
"אמרת בעצמך שאתה לא אומר למי שאתה לא קרוב אליו את האמת. אתה שונא אותי. אתה לא מוכן לומר לי מה אתה חושב עלי."
"כי איתך זה שונה."
"איך זה שונה בדיוק?"
"לא יודע. זה שונה."
"די נו, תפסיק עם זה."
"אני לא יכול."
הוא התבונן בבקבוק.
"צא מפה."
"הכל בסדר מאמי?"
"אני לא רוצה לראות אותך. צא מפה."
הוא השליך את הבקבוק לרצפה. פעם ראשונה שנשבר ככה.
"אני מנסה למצוא פגם בך ואני לא מסוגל. חוקרים קוראים לזה אהבה. אני מאוהב בך."
השתתקתי.
"אני לא מושלם. אני עומד פה באי ודאות כי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שאת בוכה ושאין לי איך לעזור לך. אני אוהב אותך. אין לי איך לומר את זה אחרת."
"זו פעם ראשונה שאמרת את זה."
"כי... לא יודע, אני לא טוב בחרא הזה. אני טוב בלכתוב מה שאני חושב בצורה מבולגנת."
"אני פשוט צריכה שקט היום."
"את רוצה שאעזוב?"
"כן."
הוא עזב. מהיום למחרת הוא סימס לי כל יום, ניסה לברר מה קורה איתי. לא יכולתי לדבר איתו. כעסתי, הייתי מתוסכלת, בבלאגן. התפטרתי מהעבודה. לא רציתי לראות יותר אנשים. שזאת בעיה כי כרגע לא היה לי יותר מקור הכנסה.
אסאמאסים דואגים הפכו לאסאמאסים יומיומיים כאלו עם המון סמיילים ותמונות מצחיקות. אלו אפילו עיצבנו אותי יותר.
סוך החודש הגיע ואז הגיע מבול של טלפונים. כל שעה הוא התקשר. הוא ממש השתגע.
בעשר בלילה עניתי בסוף.
"מה?!" שאלתי בכעס.
"למה את לא עונה לי?!"
"כי נמאס לי!"
"אל תשקרי לי. זה לא כי נמאס לך."
"אז למה?"
"כי את לא מרשה לעצמך לאהוב את עצמך. להנות מהחיים. אז את נתקעת בשיגרות יומיומיות מפגרות כדי להיחלץ מהמצב שחס וחלילה תהיה מרוצה מהכל."
"לא. זה כי אתה פוץ חסר ביטחון ומעצבן."
הוא השתתק. טוב מאוד.
"אני אוהב אותך ואני יודע שאת אוהבת אותי."
"יופי." הזלתי דמעה על מה שהיה ועל מה שלא יהיה יותר. "אבל אני בוחרת לעצמי."
הטלפון התנתק. יכול להיות שאני כיביתי אותו. אני כבר לא יודעת. מזגתי לעצמי כוס וודקה וחבל כי היה עדיף שאשתה ישר את כל הבקבוק בלי המתווך. בכי שקט. בלי יותר מדי התרגשות. בכי של אדם מתאבל שמקבל את שקרה.
הלכתי לחדר, פתחתי קנבס והתחלתי לצייר.
הפעם הבחור עם הכנפיים היה אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה