נשענתי על המפרסת הצופה על כל תל אביב באיזה מגדל שן. חשבתי לעצמי שפעם הנוף שלי היה נרחב יותר. החזקתי את הכוס השישית של היין שלי ועשיתי מה שאני תמיד עושה כשאני שותה יותר מדי ואין לי שום רצון להיות חברתי, אני בוהה בכוס למשך שעות. דווקא יין טוב, גרנאש מלנגדוק צרפת שנת 2011. צעיר ואביבי שכזה. לא הייתי הולך רחוק ואומר שהוא חזק אבל הוא בהחלט נועז ויוצר אצלך סיחרור של טעמים. בורגונדי חי הסתחרר בכוס כאשר הקימור שלה הכהה אותו בחלקו העליון והתחתון. הסתחרר יפה. לאחר מספר דקות של התבוננות התקשרתי אליה שוב. היא לא ענתה. הייתי מיואש. מוטרד יותר נכון.
נעמד לידי הפילנתרופ שלי. הוא מתעב אותי כמדומני כי אני נוטה לזרוק הערות עוקצניות אבל אני מציב לו אתגר אינטלקטולי שהוא לא נתקל בו וגורם לו להתפעם.
זה מספר מפגשים שאני משוחח בידידות עם חבריו שמתיישבים איתו בבית קפה אריסטוקרטי ברחוב הרצל. שותים משקאות יוקרתיים, אוכלים דג סלמון טוב ומזיינים את המח על פוליטיקה יומיומית. בהמולה ובזבל אני זורק עקרונות וחוקיות לעולם שהם אוהבים לשמוע כי היא גורמת להם לחשוב. הומור חריף ותרבות טובה. מסעות שלא עברתי, משוררים שציטטתי, מחשבות של פילוסופים שקראתי. כל ההיחשפות הזאת נאגדת יחד לבלילה פשוטה וטעימה שאנשים פשוטים יכולים לזלול על ידי מטחנת הבשר החלודה שהיא אני.
"אתה לא מדבר היום." הוא אמר וצדק. פשוט אין לי חשק. אין לי כוחות.
"לא יודע, אני שיכור מהיין." נתתי תירוץ ובכל זאת משהו הפריע לי.
"אז בשביל מה באת?"
"להפגין נוכחות." וזה נכון. כל זה היה כדי להפגין נוכחות בחוגי יוקרה. לבשתי את החליפה הכי מנוכרת שלי בארון. היוקרתית מקשמיר. זאת שמנודה על ידי שאר החולצות המכופתרות המשובצות - האדמוניות הצועקות והשחורות המדוכדכות. התכוננתי לערב מסחרר של חיוכים וחירטוטים. לשבח את היין המוגש על השולחן, לנתח את הטיעונים הפוליטיים שמוגשים בפני ולהסביר להם למה הם פגומים, לספר להם על השאיפות שלי, לרגש אותם עם סיפור חיי.
היא מנהלת פרויקט התנדבות עם מלגות לסטודנטים, הוא פרופסור באוניברסיטת תל אביב, הפילנטרופ שמאי של ארגוני ענק ובנו מתכנת בהיי טק. גיליתי שאין לי כוחות הלילה. אני מוטרד בדברים אחרים. שיחקתי את המשחק של המתצפת כשעברתי בין שולחן לשולחן ואכלתי מלפלפונים כבושים ושתיתי כוס אחר כוס. שמעתי שיחות במקביל וניתחתי אותן בראש מועמס במחנק והצפיפות הזאת והרעש עד שצעקתי לעצמי די ויצאתי למרפסת. התחרפנתי.
חלק מזה זה היא. חלק מזה זו האווירה של הספרים שנקטעה לי. בבית מחכה לי ניטשה שכוב על המיטה עם ורד בפיו. מחכה שנתכרבל יחד והוא יספר לי עוד על העולם הסגרירי שבחוץ ואני אתנחם שלפחות איתו חם לי פה. לא צריך יותר. מצידי שהכל ימות.
אפס אפילו הוא לא יכול להסיח את דעתי מהדבר האמיתי שאני רוצה כרגע. זה לא מלגת סטודנטים אדירה, כסף להזנקה, תרומות, חברות עם אנשים חזקים. לא! זה אפילו לא הפילוסופיה. זה להתגבר על הצבעים האפורים איתם ניטשה צייר את השמים שלי ונופלים עלי. להתגבר על הרוחות הלוחשות לי כל הדרך "אל תעשה את זה אידיוט" ופשוט לרכב אליה. לרכב כדי לדעת שהיא בסדר. לרכב כדי לחבק אותה ולומר לה "אני תמיד כאן בשבילך. לא משנה מה יהיה." להיות הנחמה הזאת שניטשה נתן לי. כשאני עייף ושיכור ורוצה פשוט להיעלם, או למות, ואז הוא אומר לי שהכל בסדר. המציאות באמת חרא כמו שאתה חושב אבל כשאנחנו חולקים את אותו ראש, מה יכול להרוס את זה?
ואני צריך לכעוס, לפחות כך המח שלי אומר אבל אני לא יכול לכעוס, כי אני מפחד? לא! כי אני אוהב. כי אני מודאג לך. כי אני לא רוצה לשמוע שאת לא בסדר.
ואולי הכי גרוע לשמוע ש"נפרדת ממנו" כי באותו הרגע אני אתפרק. כי אני לא יכול לנחם אותך לגבי זה. לא. זה להיות חרא. בוגד באיזו אחוות גברים שהמציא איזה אחד שזיין את חברה של חבר שלו מאחורי הגב אבל רצה לשכנע אותו שהכל בסדר. אבל אני לא רוצה לתת לך ללכת בעולם בלי לראות שאת מסוגלת לעמוד כעת.
אז אתה באמת מתפלא שאני לא מדבר היום? אתה באמת סוקר אותי בעיניים הלומדות שלך? אתה יודע מה הסיפור שלי.
למה הוא יודע? כי אני מתאר את זה כמו שזה מצטייר בראש שלי והוא עם עיניו הזקנות והסדוקות נושם את אוויר הצעירות הרענן וזה מכנה לו את שאיבד. כשאני מדבר עליה והקסם חוזר לעיניי. יותר מהפסימיות, יותר מהמופע האינטלקטואלי שאני נותן להם על הבמה, זה הבשר שהם מחפשים אצלי.
ואז אני מגיע הביתה. מאימון, מבית הקפה, מהעבודה, מכל חרא שזה לא יהיה ואני חוזר לשאלה הזאת בסוף היום שמטרידה אותי: "מה אני פאקינג חושב עליך?!". כי כשהוא נגמר זה הדבר האחרון שנשאר לי לחשוב עליו. "מה אני עושה איתך אחי הקטן?" מסתיים בכשהוא נרדם, "מה אני חושב?" מסתיים כשאני מתעייף, אז נותר הרגש לעבוד עליו. לבטא אותו במילים כי מילים זה הדבר היחיד שיש לי.
ואני רוצה להתחיל לבשל ואז חושב לעצמי שהמנה הראשונה צריכה להיות הקדשה אליך. ואיך אני עושה את זה? ופה אני מתחיל לשבור את הראש.
טח כוס וודקה. נשבר לי מהיום הזה.
נגמר היום.
גם את זה הפילנטרופ נתן.
הוא זורק עצות על מה לעשות איתך והן כולן נעלמות. זה לא מעניין. הנה. אמרתי. זה לא מעניין מה שהם אומרים.
הס, חברים שקט. זה העולם שלי. אני לא רוצה את העצות. אני לא רוצה לכבוש את הלב שלך. אני לא רוצה להתקרב לך ולנשוק לשפתייך. אני רוצה שתהיה ילדתי. אני רוצה שאוכל להגן עליך ויהי מה. שתרגישי בתוכה לבכות לצידי. אני רוצה את החום שלך ואת הקירבה שלך ואת החיוך שלך והצחוק שלך שיעניקו קרן חמימות ביום קר. בין המריבות, הצעקות והבית השבור. בין אבא ובן שהפכו לשחקני פוקר מקצועיים, מסתירים את הקלפים שלהם ומדברים רק לשם מהלך עם חיבה מזויפת. והאחות שתומכת בי אבל נלחמת להישרדות. גם איתי אם תצטרך. בגידות ואהבות ורפיסות במשחק המחורבן שלנו.
בין אח קטן שהתייתם וכעת אני דואג לו.
בין גברים גדולים וטיפשים שמייבשים את מוחי יותר מכל משקה בסוף היום.
בין כל הרעש והבלאגן אני רוצה את קרן האור שלי. הגשם הלילי שישתוף את כל החרא בסוף היום וישאיר אותי רק עם הרגשות. רק איתך.
הוודקה מחממת את הגוף ואני מתחיל לבכות, או להזיע. הכל מתסכול. אבל הטל שותף את הדמעות. מסתיר אותן. נותן מעמד של אדם חושב, צוחק, נהנה. כמו שאני רוצה להיות.
הס! די!
המקלדת היא הפסנתר שלי.
והמנה? המנה האולטימטיבית? זאת שתלכוד את מה שאני רוצה?
הם אומרים דג, הם אומרים סטייק. הבלים. כי זה לא הארוטיקה שאני מחפש. זה לא הבנאלי. זה יותר מזה מה שיש לי כלפיך. זה מיוחד. זה ברק.
קרפ סוזט? כן, זה לא רע. זו מנת הדגל שלי. הברק. ומה להגיש עם זה? יין? לבן יתאים. מתאים גם לשרב. ישבור אותו. גוורץ טוב. לא. לא רוצה.
למה? כי את לא קרפ סוזט. את לא מנה עדינה ומנצחת. רוך ורוגע.
ואני מטייל מיום ליום ושובר את הראש ויודע שאיפה שהוא במוחי יש תשובה לשאלה הזאת. מה לבשל? מה היא אומרת?
את השלהבת. הפאתוס שלי. המוזה. כן, זה הכי נכון לקרוא לך כך. את המוזה שלי.
זה צריך להיות בשר. מתובלן, עם יין אדום ומתיקות כזאת כמו שיש לך. דובדבנים? תותים? לא! דבש.
עם עגל חלב. בשר טהור וחזק. טהרת הבשר במיטבה. כשהמיצים, הרוטב, התבלינים והטעמים הנלווים מתערבלים יחד ליצור את הבילבול שהולך לי בראש. התשוקה הזאת. אבל לא הגסה. המעודנת. היפה. האומנותית הזאת שגורמת לנפש שלי להתפרץ החוצה ולצעוק אותו "די!" לצעוק פשוט לטהרת הבשר. לחום ולטוב.
וכך נוצרת המנה שלי. עם בירה? יין טוב וחזק? פלטר קברנט שיראז. עוצמה מתפרצת שאין ליין בדרך כלל. חזק, מבהיר את הטונים שלו היטב. כן.
וזה התיאור הכי טוב למה שאני מרגיש כלפיך. זה מה שאת עבורי.
טהרת הבשר.
אבל משהו מצנן את האווירה. האם זה האוויר בחוץ? האם זה האלכוהול שמעבה את העורקים? האם זו תחושת הבדידות פה? המבטים? העובדה שאני מנוכר?
לא! זאת את! והטלפון המזדיין הזה.
ואני משליך אותו מהבניין והוא צולל עמוק עמוק למעמקים.
איפה ההרים שלי? הגבעות? אני לא שייך לפה. אני לא רוצה את כל זה. אני רוצה את הנזירות שלי.
אני רוצה לברוח מהעולם המשעמם הזה לגבירה שלי. האידאה שלי. ואם לא אליה אז לחיק זרועותייך. לגמוע את הקילומטרים האלו באוויר הרועש, בחרא, כשהמח שלי פעם יותר חזק מהלב וצועק "אתה עושה טעות" וכבר לא אכפת לי. לא אכפת לי להיות צודק, שהכל יעשה הגיון. לא אכפת לי שאני מפגין כלפיך את אהבתי כשזה כל כך אפלטוני. כי זה מה שזה. זה מה שצריך להיות.
ואם לא מה שצריך להיות אז ככה אני רוצה. אז ככה זה יהיה בינינו. באש ובמים אני אהיה שם. אך את לא רוצה אותי שם.
ויש את הדבר הזה בין שנינו. יושב לו על השולחן. שחור ומכוער. כל לילה אני ניגש אליו ואני צועק בכל האוויר ששקוע בריאותיי. הוא מפתה אותך. את רוצה להתקרב אליו. אך לא. אל. תיבת הפנדורה שלנו.
וכשאת באה אליה לפתוח אותה, אני יכול להעמיד פנים שאת לא שומעת אך זו אשליה. כמובן שזו אשליה. אני כזה אידיוט לפעמים. אבל אם לא אהיה, היא כבר לא תכיל את כל הרוע בעולם. היא תתפרץ החוצה. אז נעמיד פנים שאת לא שומעת מה הולך בתוכה.
את נכנסת פנימה. צוללת. וכשהכל השתחרר את פתאום מסוגלת לקרוא כל מחשבה שלי.
נגעלת? לעיתים קרובות. מטיילת בספרייה שלי ומתפעמת. נהנית. אוהבת כל רגע. ואז מגיע ליומנים הפרטיים ופותחת. פותחת ומעיינת. ציורים בעירום, דמויות מוטרדות וגם את שם. עירומה כפי שאני רואה אותך. לפעמים עם פגמים, לפעמים רעה אבל תמיד יפה, תמיד מושלמת. זה מחלחל אותך. מפחיד. מטריד. מדאיג. מכעיס. בעיקר מכעיס. מבלבל. איך אני יכול להיות כזה בן זונה?
לכן היחסים בינינו לא אותו הדבר. את מסתכלת עלי, ואני עליך ובינינו תיבת הפנדורה הזאת ומה אפשר לעשות? לפתוח את זה? לנפץ אותה? שנינו מפחדים. אז ככה זה. ריחוק. פחד. קור.
זהו. הכוס נופלת על הרצפה.
אני אוסף את החתיכות.
"מצטער, אני לא אני היום."
"אני רואה." הוא אומר ומחייך "אולי אתה צריך עוגה להתעודד."
אני אוסף את השברים וזורק לפח. נחתך קצת בדרך.
"עוגה?" אני שואל ומחייך "למה לא אמרת לי שיש עוגה?"
ואנחנו נכנסים פנימה לחום ולרוגע.
ואף על פי כן, הרעש בראש אינו חודל לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה