לא עמדתי בצפירה.
לא הצדעתי לדגל, לא שרתי את ההמנון.
זה לא כי אני שמח שהם מתו, זה לא כי אני מאמין שאסור להכיר בכך כל עוד לא מכירים בנכבה או משהו מטופש כזה. לא.
אני הולך לסלון, מבטים כועסים סביבי שניפצתי את הטאבו ועל המקרן מרצדים אנשים שמסבירים לי כמה צבא ההגנה לישראל מופלא, מוסרי, מדהים בצורה לא יאומנת.
תוך כדי המספר מהדהד בראשי - 67. 67 חיילים שמתו.
לא בחתירה לניצחון, לא כי הם מוות חשוב להגנה על המולדת. לא. היה אפשר למנוע את כל זה. היה אפשר לתקוף מרחוק אם באמת היה אכפת לנו מהם, היה אפשר לנטרל את המנהרות, היה אפשר לומר לעצמנו שעדיף לפגוע בדעת הקהל העולמית מאשר בחיי חיילינו. או שאולי יודעים מה? היה אפשר לא להכניס נגמ"ש לא תקין לשטח. במינימום להתחיל מזה.
אבל לא, 67 מתו לנו. האם זה היה שווה את זה? חיסלנו את תשתית הטרור? עזה לא תתקוף שוב? טוב, לא בדיוק, אבל השגנו רגיעה. אני מניח שזה הישג. היה שווה 67 משפחות קרועות.
אני לא עומד בצפירה. זה לא כי לא אכפת לי מבת דודתי שנפטרה בפיגוע טרור. זה כי אכפת לי מספיק כדי להבין שזו חרא של דרך להנציח את זכרה. אז כולנו נזכור לרגע את כל אותם שמתו אבל האם באמת נלמד מכל זה? ניישם משהו? או שנמשיך לחזור על המנטרה שהצבא שלנו תמיד צודק?
ואולי הוא לא תמיד צודק. הדרך היחידה להתחיל לבקר ולמצוא ליקויים, וזה לא משנה אם זה בהתנהגות שלנו או בראיית עולם שלנו או בעצם בהכל בחיים, זה בהטלת ספק. אולי נתחיל בלשאול, האם באמת המלחמה האחרונה הייתה שווה 67 חיילים?
וזו שלפניה?
וזו שלפניה?
לא. אני לא נאיבי מספיק כדי לרמוז שאין צורך באף מלחמה. אני כותב משהו מאוד פשוט: צוק איתן זה לוקש מטומטם שלא שווה
את ההרוגים. גם עופרת יצוקה וכיפת ברזל. כי הן לא שינו את כללי המשחק.
"מי
שזורק את מבטו על עינו של חייל שנהרג בשדה הקרב, יחשוב פעמיים לפני שיכריז
מלחמה."
אני מניח שביסמרק טעה. או שהמנהיגים שלנו לא הסתכלו לחבריהם בעינם כשנכנסו לקרב. לא יודע. אני יודע שלא הייתה פואנטה בכל זה. לפחות איך שאני רואה את זה.
אני מניח שביסמרק טעה. או שהמנהיגים שלנו לא הסתכלו לחבריהם בעינם כשנכנסו לקרב. לא יודע. אני יודע שלא הייתה פואנטה בכל זה. לפחות איך שאני רואה את זה.
אני לא יעמוד בצפירה גם בהמשך. כי פתאום אני מבין כמה זה מסתדר עם התפיסות שלי.
לשמוע את החזן קורא "אל מלא רחמים". אני מאמין באל מלא רחמים? להיקבר קבורה יהודית גלאט כושר. אני בדתי יהודי? אז למה אתם כופים עלי את זה? לחשוב שאם הייתי בין המתים היו מקדשים אותי תחת ערכים לא שלי. למה הייתי נלחם? להגנת המשפחה שלי, אהוביי.
אני לא פה בשביל הדת היהודית ואני לא פה בשביל הצבא המוסרי ביותר בעולם. אני יורק על כל זה.
אני פה כי אני אוהב את האנשים פה שאני מכיר ואני אוהב ללכת בארץ שלי.
פתאום אני חש מנוכר למדינה הזאת. היא מקדשת ערכים לא שלי. כאלו שיגרמו לי לזעוק מהקבר אם יטענו בטקס כזה או אחר שמתתי למענם.
אני לא אמות לאף דת.
פתאום האתוס הציוני מת. הדבר הזה שהרצל, רוטשילד, ז'בוטינסקי, בן גוריון, כל גיבורי העל שלנו נלחמו למענו - "להיות עם חופשי בארצנו". כי החופש לא מעניין פה. מה שמעניין זה שתקיים את הדת היהודית תחת הלאום היהודי. תלמד את המציאות רק מראי הציונות ותאכל רק מאכלים ציוניים ותדבר רק בשפה ציונית ותצביע רק למפלגות ציוניות.
אבל הדמוגרפיה משנה את כף המאזניים, וקטורי הכח משנים כיוון והמדינה הציונית החילונית הליברלית הופכת למדינת הדת היהודית. מה שבאמת לא מעניין אותי להגן עליו בתור כופר מסריח.
ואז אני חושב לעצמי שזו הייתה טעות לעמוד בצפירת יום השואה.
כי במה היא שונה?
מכסים את העיתונים במודעות אבל על הסבל של ניצולי השואה רק כדי לשכוח אותם ביום למחרת. זו הצביעות הגדולה ביותר. איש לא ידבר על ניצול השואה שאין לו חימום בבית כשהיום הזה יגמר.
במקום להנציח את השואה אנחנו עסוקים לדבר בטקסים שלנו על האיום האיראני וביטחון המדינה אבל למי זה מעניין ת'תחת? תבדקו בין הציציות שלכם, אל תרחיקו לכת אל אסיה. על הניצול הקר והמסריח של המדינה הזאת את הניצולים. איך שגנבו מהם את הכסף שלהם ועוד גונבים מהם.
השואה היא בדק בית לאנושות. לא ספין פוליטי, לא יום חסד חד פעמי.
היא אמורה לעזור לנו לשאול שאלות על המוסר שלנו וצורת ההתנהלות שלנו ונקודות התורפה של הדמוקרטיה.
תדברו על זה. על תזיינו לי ת'מח על הזבל שלכם.
ואם אתם רוצים לעזור לניצולים אז פאקינג תעזרו. לא רק יום אחד. משם כלום לא משתנה. ואם באמת אתה נזכר ביום אחד להנציח אותם, להיזכר בשואה, לעשות טובה לאנושות אז במה זה טוב? מה זה ישנה?
מדינת ישראל לא מייצגת אותי. אני חש פה זר משונה.
אני לא דתי או לאומי. לא עוד.
אני לא הופך לחבר של מישהו רק כי אנחנו קרובים זה לזה גנטית. אתם צריכים להרשים אותי הרבה יותר בשביל להיות קרובים אליי. תהיו אנשים טובים, תהיו אנשים נבונים במיוחד, תהיו לוחמים עבור הצדק של עצמכם או של הסובבים לכם ואעריך אתכם ואחוש אליכם קירבה. גם אם לא תרצו אותה ממני. אעריץ אתכם, אוהב אתכם.
אני לא מאמין בדת היהודית ואני לא תומך של החשיבה הדוגמטית.
אז הפכתי לזר ומנוכר במדינתנו שלנו.
וגם אילו הייתי לאומי לא הייתי ציוני. לא עוד. לא אחרי שהבנתי מה עומד מאחורי זה. לא לחינם אני כותב שראשית איבדתי את הדת היהודית, לאחר מכן את הציונות ולבסוף את הלאום היהודי.
כי המדינה הזאת מנוהלת על ידי לוביסטים, מונופלים, פוליטיקאים וארגוני עובדים. כי היא התחילה תחת הסוצאליזם ועל כן היא כושלת ועלובה.
כי היא מעדיפה את הנצלנים הבטלנים מאשר את אלו שנלחמים ומתים בשבילה ומביאים לה השכלה, כח, הערכה עולמית.
בית שני לא נפל על שנאת חינם. זו תמיד הדת היהודית שמתעתעת בעם היהודי. גורם לו לאמץ תפיסות אידאליסטיות שאינן מקושרות למציאות בקשר אמפירי. אז האומץ גובר וההתנהלות החסרת אחריות עולה. שום דבר לא ישתנה. יקרה בית שלישי.
ואז יש את אלו שטוענים שהמדינה קמה כבית מחסה ליהודים. אבל הטעות של יהודי גרמניה הייתה בדיוק זה שלא ברחו כשהתליין הגיח באופק. ובמה שונים יהודי הארץ שרואים את התליין קרב ממרחק בראי הדמוגרפיה המזעזעת, המוות והשחרת הפוליטיקה הישראלית ואינם בורחים? הם לא למדו מיהודי גרמניה. גורלם יהיה זהה.
אני לא אמות לאף דת.
פתאום האתוס הציוני מת. הדבר הזה שהרצל, רוטשילד, ז'בוטינסקי, בן גוריון, כל גיבורי העל שלנו נלחמו למענו - "להיות עם חופשי בארצנו". כי החופש לא מעניין פה. מה שמעניין זה שתקיים את הדת היהודית תחת הלאום היהודי. תלמד את המציאות רק מראי הציונות ותאכל רק מאכלים ציוניים ותדבר רק בשפה ציונית ותצביע רק למפלגות ציוניות.
אבל הדמוגרפיה משנה את כף המאזניים, וקטורי הכח משנים כיוון והמדינה הציונית החילונית הליברלית הופכת למדינת הדת היהודית. מה שבאמת לא מעניין אותי להגן עליו בתור כופר מסריח.
ואז אני חושב לעצמי שזו הייתה טעות לעמוד בצפירת יום השואה.
כי במה היא שונה?
מכסים את העיתונים במודעות אבל על הסבל של ניצולי השואה רק כדי לשכוח אותם ביום למחרת. זו הצביעות הגדולה ביותר. איש לא ידבר על ניצול השואה שאין לו חימום בבית כשהיום הזה יגמר.
במקום להנציח את השואה אנחנו עסוקים לדבר בטקסים שלנו על האיום האיראני וביטחון המדינה אבל למי זה מעניין ת'תחת? תבדקו בין הציציות שלכם, אל תרחיקו לכת אל אסיה. על הניצול הקר והמסריח של המדינה הזאת את הניצולים. איך שגנבו מהם את הכסף שלהם ועוד גונבים מהם.
השואה היא בדק בית לאנושות. לא ספין פוליטי, לא יום חסד חד פעמי.
היא אמורה לעזור לנו לשאול שאלות על המוסר שלנו וצורת ההתנהלות שלנו ונקודות התורפה של הדמוקרטיה.
תדברו על זה. על תזיינו לי ת'מח על הזבל שלכם.
ואם אתם רוצים לעזור לניצולים אז פאקינג תעזרו. לא רק יום אחד. משם כלום לא משתנה. ואם באמת אתה נזכר ביום אחד להנציח אותם, להיזכר בשואה, לעשות טובה לאנושות אז במה זה טוב? מה זה ישנה?
מדינת ישראל לא מייצגת אותי. אני חש פה זר משונה.
אני לא דתי או לאומי. לא עוד.
אני לא הופך לחבר של מישהו רק כי אנחנו קרובים זה לזה גנטית. אתם צריכים להרשים אותי הרבה יותר בשביל להיות קרובים אליי. תהיו אנשים טובים, תהיו אנשים נבונים במיוחד, תהיו לוחמים עבור הצדק של עצמכם או של הסובבים לכם ואעריך אתכם ואחוש אליכם קירבה. גם אם לא תרצו אותה ממני. אעריץ אתכם, אוהב אתכם.
אני לא מאמין בדת היהודית ואני לא תומך של החשיבה הדוגמטית.
אז הפכתי לזר ומנוכר במדינתנו שלנו.
וגם אילו הייתי לאומי לא הייתי ציוני. לא עוד. לא אחרי שהבנתי מה עומד מאחורי זה. לא לחינם אני כותב שראשית איבדתי את הדת היהודית, לאחר מכן את הציונות ולבסוף את הלאום היהודי.
כי המדינה הזאת מנוהלת על ידי לוביסטים, מונופלים, פוליטיקאים וארגוני עובדים. כי היא התחילה תחת הסוצאליזם ועל כן היא כושלת ועלובה.
כי היא מעדיפה את הנצלנים הבטלנים מאשר את אלו שנלחמים ומתים בשבילה ומביאים לה השכלה, כח, הערכה עולמית.
בית שני לא נפל על שנאת חינם. זו תמיד הדת היהודית שמתעתעת בעם היהודי. גורם לו לאמץ תפיסות אידאליסטיות שאינן מקושרות למציאות בקשר אמפירי. אז האומץ גובר וההתנהלות החסרת אחריות עולה. שום דבר לא ישתנה. יקרה בית שלישי.
ואז יש את אלו שטוענים שהמדינה קמה כבית מחסה ליהודים. אבל הטעות של יהודי גרמניה הייתה בדיוק זה שלא ברחו כשהתליין הגיח באופק. ובמה שונים יהודי הארץ שרואים את התליין קרב ממרחק בראי הדמוגרפיה המזעזעת, המוות והשחרת הפוליטיקה הישראלית ואינם בורחים? הם לא למדו מיהודי גרמניה. גורלם יהיה זהה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה