התעוררתי מהודעה בוואצאפ. אני ישן קל כשהמודעות שלי מוגברת, כשאני בסערת רגשות או כשכואב לי. סובבתי את הגוף לטלפון והרגשתי כאב חזק.
הרמתי אותו והתקשרתי למפקד שהתקשר כשאני חצי ישן.
אין מצב שאני חוזר לישון חשבתי לעצמי והרמתי את הגוף מהמיטה. זה כאב. החלטתי להתקשר למשקית.
למה אני עושה את זה לעצמי? נשאלתי גם על ידי עצמי וגם על ידה. זאת שאלה טובה.
זה ספציפית לא היה ממש מבחירה. עבדתי עם הסלאבי כמו בכל סוף אימון כשכולם עוזבים את המזרן.
יש מספר מועט של לוחמים אמיתיים בדוגו. הוא, בחור מהקראטה, המאמן שלי של הקראטה ולפעמים גם אני. כאלו שלפעמים מחפשים מכות רק כדי ללמוד. כאלו שכל פעם שהיו ברחוב ומשהו קרה חוקרים את זה חאחר מכן. שלומדים כדי ליישם ברחוב.
הוא כעס עלי שאני לא מקדיש מאה אחוז ממני בעבודה באותו אימון ועשה מה שהוא עושה תמיד כשהעבודה לא כלבבו. הוא הגביר את הקצב ואת החדות של העבודה. זה הוציא ממני את מה שחיפש כמדומני.
ואז הוא הטיל אותי במהירות ואני לא הספקתי להתגלגל ונפלתי על הכתף. לא כאב כל כך בהתחלה. המשכנו שתי תנועות ופתאום כאב. אמרתי לו שנמשיך וכאב עוד פעם. הפסקנו. הוא הכריח אותי לא להיכנס לאימון קראטה שאחרי.
כעיקרון לא כואב לי עד כדי כך. רק כשאני מניע את הכתף לנקודות מסוימות או כשאני מסובב את הראש לכיוון מסוים. תאמרו לי עכשיו להילחם ואלחם ותאמרי לי עכשיו לרכוב באופניים ארכב באופניים. תאמרו לי לישון במיטה ואני פשוט לא מסוגל.
אז למה אני עושה את זה לעצמי?
אני זוכר את האגרוף הראשון שקיבלתי בבטן. לא הייתי מוכן אליו. קימצתי את הידיים על הבטן ולא יכולתי לנשום. בדיעבד אני יודע שאסור להתקפל לתנועה עוברית וצריך להכריח את עצמך לנשום אחרי אגרוף. בדיעבד כי לאחר מכן קיבלתי את האגרוף השני, השלישי, הרביעי והחמישי. אימנתי את עצמי בחישולים שלא יכאב לי ממכות וזה כאב אבל למדתי לקבל כאב. רק ככה אתה לומד אותו. רק ככה לא תופסים אותך בשוק בקרב. כי אם חונקים אותך בלי שלמדת איך זה מרגיש אתה תהפוך למשותק.
סיטואציית הרחוב הראשונה שהייתה לי הייתה מצמררת. ידעתי איפה אני נמצא ומה קורה אבל לא יכולתי להניע פעולה. הסתכלתי מסביב וקלטתי שחבר שלי שנכח שם היה מוועת. ישבנו על ספסל ושני ערסים ניסו לשדוד אותנו. לאחד היה סכין. בהתחלה רציתי לברוח משם. קמתי מהספסל. אחד מהם דחף אותי ואני מיד הגבתי בהזזה של שתי הידיים שלו לצדדים ודחפתי אותו חזרה לכביש.
השני תפסתי אותו בחניקה מהר והשמטתי לקרקע.
ברחנו.
כל אגרוף למאקיוורה נועד לשמור עלי כשהזמן יגיע ואתן ללסת נוקשה. מתרגל את התנועה של האגרוף כך שתהיה רציפה ונכונה.
מכות עם האצבעות, לפיתה של חול נוקשה. הכל כדי שאוכל לתפוס במידי, אינסטנקטיבית את הראש של האויב ולשבור אותו עם הידיים.
אבל זה לא רק הרחוב. זו התשוקה. כן, כתבתי עליה כבר. הידיים שלי מציירות עם הכאב וזה מקסים אותי. אני אוהב את המאמן לקראטה בגלל זה. הוא לקח ספרים שלמים של שיטות שהיפנים מחקו מהשיטות הקלאסיות כדי לסרס אותן והעיר אותן מהתנומה על ידי תרגול מול חיילים וכוחות שיטור מנופחים שאימן בעבודה שלו. לעבוד איתו זה לדעת שיגיע הכאב, לעצום עיניים ולתת לו להגיע. הבריחה רק תהיה אסון. ואני אוהב את זה. זאת תשוקה אדירה בחיים.
רק אומנות אחת גרמה לי להרגיש כמו הלחימה וזה גלישת גלים אבל אותה זנחתי כמובן בשביל הראשונה.
מה המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש מכל הסיפור? שאני צריך לעבוד על הגלגולים שלי. מה המחשבה השנייה? שאני צריך לתרגל יותר ראנדורי עם הסלאבי. אמרתי לו שראשון הבא נקבע ימים בלי אימונים שבהם נעבוד.
כשהרופא שאל אותי מה אני אעשה עם הגימלים אמרתי לו עם חיוך שאלך להתאמן. לא היה פה שקר. אני מתכוון ללכת לאימון של רביעי ואולי גם של שלישי. גם אם הייתי שובא את הגוף הייתי הולך לאימון. לו רק כדי לצפות. בשביל זה אני חי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה